העיקר התנועה :)

איזה יום יותר חשוב - יום החתונה, או יום חתונת הזהב? היום שבו יוצאים לטיול, או היום שבו חוזרים מהטיול? יום הלידה או יום המוות? 


יש מחלוקת ידועה בין בית שמאי לבית הילל, כיצד מדליקים את נרות החנוכה. תלמוד בבלי מסכת שבת דף כא עמוד ב:

"ת"ר (שנו חכמים): מצות חנוכה נר איש וביתו (- נר אחד למשפחה ליום), והמהדרין נר לכל אחד ואחד (קרי כל אחד מבני הבית מדליק חנוכיה), והמהדרין מן המהדרין: ב"ש (בית שמאי) אומרים יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך (עד לנר אחד ביום השמיני) וב"ה (בית הלל) אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך (עד לשמונה ביום השמיני)."
עכשיו עוברים לדון בשאלה מה הטעם של כל אחד ואחר:
"אמר (חכם ושמו) עולא: פליגי בה (בנושא הטעם חולקים שני אמוראים) תרי אמוראי במערבא (בארץ ישראל) ר' יוסי בר אבין ור' יוסי בר זבידא.
חד (רבי יוסי) אמר: טעמא דב"ש (של בית שמאי) (מדליקים מספר נרות) כנגד ימים הנכנסין (כמה עוד ימים נותרו) וטעמא דב"ה (של בית הלל) (מדליקים מספר נרות) כנגד ימים היוצאין (שעברו).
וחד אמר (רבי יוסי השני) טעמא דב"ש כנגד פרי (קוראים - PAREY) החג (הפרים של חג הסוכות, שפוחתים והולכים, בית שמאי למדים מסוכות) וטעמא דבית הלל דמעלין בקדש ואין מורידין.
 אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן שני זקנים היו בצידן אחד עשה כב"ש ואחד עשה כדברי ב"ה זה נותן טעם לדבריו כנגד פרי החג וזה נותן טעם לדבריו דמעלין בקדש ואין מורידין." (זאת אומרת שהם הלכו לפי הטעם השני ולא הראשון)."

זאת אומרת, שבית שמאי הלכו לפי הנוהג ולא ניסו למצוא טעם נוסף. אם התורה גזרה כך בחג הסוכות, אנחנו יכולים לאמץ את זה. ואילו בית הלל הלכו לפי טעם לגופו של עניין - אור הוא משהו שצריך להרבות. אמנם נשאלת השאלה, הרי נר חנוכה הוא איש וביתו, ואילו הפרים היו כנגד אומות העולם. אלא שמשיבים שהנר מודלק בחלון, לפרסם את הנס, וגם הוא כנגד אומות העולם. 

קולמוסים רבים נשברו על המחלוקת הזאת, וכל אחד ניסה למצוא טעמים רבים נוספים, לאיזה כיוון הולכים. יתכן אפילו טעמים שבית שמאי ובית הלל לא התכוונו אליהם. וגם אנחנו נפעל כך. 

להיות בתנועה

השאלה הראשונה שנבקש לשאול היא האם בית הלל ובית שמאי פרסו בפנינו את האופציות היחידות? אומר התלמוד, כי במקור די בכך שמדליקים נר ליום. באים הצדדים ואומרים שמצווה להדליק יותר. אולם יש אפשרות רביעית, שבכל יום נדליק שמונה נרות, על מנת להזכיר לנו את נס שמונת הימים. ומדוע איננו עושים כן? יתכן שהתנועה גם היא חשובה. 

נר אחד או נרות רבים?

נניח שיש לכם כד שמן ואתם יכולים להדליק נר אחד גדול, במקום שבו אתם יושבים, שיאיר לכם את החדר וידלוק יותר זמן, אבל בחדרים האחרים יהיה לכם חושך. או לחלק את השמן לנרות קטנים, שתוכלו לפזר בחדרים, אולם כעת כאשר אתם יושבים בחדר, האור יהיה קטן יותר, וגם יכבה מהר. אולם אם תרצו לעבור מחדר לחדר, אז במשך תקופת זמן מסוימת בכל חדר וחדר יהיה לכם אור. מה הייתם עושים?

שאלה זו אינה תיאורטית... קחו למשל את הכישרון שלכם. האם תבחרו למקד אותו בעניין אחד, או שמא לפזר אותו על פני תחומים רבים? פרנסה. זוגיות. וכן הלאה. מה נכון יותר? 

בראי זה ניתן להביט מחדש על המחלוקת ביניהם:

כיצד מתחילים?

כיצד נכון להתחיל את החיים? האם נכון ללכת על הכל - גם לחפש זוגיות, גם פרנסה, גם לקנות בית, ולהתקדם בכל המישורים, או שמא ללכת צעד אחד צעד - קודם למצוא פרנסה. לאחר מכן לקנות דירה, לאחר מכן להקים משפחה, שאתה יכול לפרנס, ויש קורת גג?

גישתו של בית הלל תהיה - תתחיל בקטן, ותגדל לאט לאט. 

גישתו של בית שמאי תהיה - תפעל בכל המישורים. החיים קצרים. 

ומה לאחר מכן?

בית שמאי - סוד המיקוד

גישתו של בית שמאי יכולה להיות, שלאחר ששמנו כוחות בכל הכיוונים, לאט לאט הדברים מסתדרים והאינרציה עושה את שלה, ואז נוצר הרווח. מה עושים איתו? ממקדים את הכל למקום אחר. נסביר: אתה מתחיל את החיים, שם כוחות על דירה, פרנסה, זוגיות. פרנסה למשל: הולך ללמוד מקצוע, משקיע בבניית עסק וכדומה. בשלב ראשון צריך להשקיע זמן וכסף. לאחר כמה שנים כבר סיימת ללמוד, וסיימת עם ההשקעות הראשוניות, ויש כבר רווח. מה אתה עושה איתו? בשלב ראשון אתה חוסך כסף לרכוש דירה. משקיע וקונה רהיטים וכדומה. לאחר מכן סיימת עם ההוצאות. בשלב ראשון אתה משקיע בזוגיות. חתונה. וכדומה. לאחר מכן מתפנה לך זמן וכסף. מה אתה עושה בזמן הפנוי, בכסף הפנוי, באנרגיות הפנויות - יאמרו בית שמאי, עכשיו לך ותתמקד לאט לאט למקום אחד. תשקיע את הכל בבית. במשפחה. את האהבה, הזמן הפנוי, כסף. נר חנוכה - איש וביתו. 

בית הילל - מוסיפים והולכים

גישתו של בית הלל יכולה להיות שאי אפשר ללכת על כל הדברים בשלב ראשון. נכון שלוקח יותר זמן אבל אסור לקפוץ. צעד אחר צעד. תמצא פרנסה. בשלב ראשון אתה צריך להשקיע זמן בלימודים, וכסף לשכר לימוד, ולפתוח עסק. לאחר שסיימת עם זה, אתה מרוויח, ויש לך כסף - מה אתה עושה? הולך וחוסך לדירה. קנית דירה ומתפנה לך כסף. מה אתה עושה? משקיע לבנות משפחה. ככה בכל שלב אתה מדליק עוד נר ועוד נר. מדרגה למדרגה. עד שדולקים כל הנרות.  

איזו גישה מתאימה לכם יותר?

עכשיו נחזור לשאלה בה פתחנו - היום הראשון או היום האחרון?

אנו עוסקים עתה בנימוק הראשון למחלוקת. לפי נימוק זה, סברת בית שמאי היא שמדליקים כל יום מספר נרות כמספר הימים שנותרו להדליק. ואילו לפי בית הילל מדליקים כמספר הימים שכבר עברנו. 
איזה יום יותר חשוב? באיזה יום הנס גדול יותר?
לפי בית שמאי, ביום הראשון, מכיוון שהשמן ביום הראשון הספיק לשמונה ימים. ואילו ביום השני אותה כמות שמן הספיקה לשבעה ימים, וביום האחרון כמות השמן הספיקה ליום אחד. 
ואילו לפי בית הילל, ביום השמיני, מכיוון שזה היום השמיני שבו קרו נסים בפועל. 
אז....
לפי בית הילל, היום החשוב הוא יום חתונת הזהב, כי בו הצלחת להגשים 50 שנות נישואים, אתגר לא קל. והיום בו אתה חוזר מהטיול, עם כל החוויות שחווית בפועל. ויום המוות, בו הצלחת לצלוח את החיים בצורה מכובדת. למעשה, אומר לך הילל, ההתחלה היא טובה, אולם העיקר הוא הסוף. תמיד תכוון לכך שהיום האחרון יהיה גבוה מהראשון. אם לא תהיה לך השאיפה, לא תגיע בפועל גבוה. הקושי בגישתו של בית הילל הוא שזה מאוד מלחיץ. אדם שעכשיו מתחתן ואומרים לו - תכוון כך שתגיע לחתונת הזהב... זו דרישה גדולה.
לפי בית שמאי, היום החשוב הוא היום הראשון, היום שבו אתה מתחתן, שיש בו הבטחה רבה, יש לך 50 שנה לחיות עם אהובתך! יש לך שבוע שלם של טיול מרגש לפניך, יש לך חיים שלמים לחיות ולחוות. הקושי של בית שמאי הוא שלכאורה, מהיום הגדול, היום הראשון, אתה פוחת והולך. 
אבל היתרון שלו הוא שתמיד אתה יכול להתחיל מחדש. במה דברים אמורים? ניקח זוג שיש לו משבר. או אדם שהגיע למשבר גיל הארבעים. הוא מרגיש שעד עתה חי לא בצורה הנכונה. שפספס. שבדרך לשיא הוא הידרדר מאוד. יהיה לו קשה לעמוד בציפיות של הילל. יבוא שמאי ויאמר לו - אל תדאג. מה שהיה - היה! עכשיו תתחיל מהתחלה. יהא זה היום הראשון של שארית חייך. יהא זה היום הראשון של שארית החיים המשותפים שלכם. ואם זה היום הראשון - יש לכם כל כך הרבה לחוות, לתקן, לעשות. אז תשמח! זה למעשה סוד התשובה, שבכל מקרה יש לך אפשרות לשנות את המסלול, למקום הטוב. 
וגם רבי נחמן מברסלב מדבר בנושא הזה. שהעיקר הוא להתחיל מהתחלה. בכל פעם שאתה מרגיש מדוכא, לא במסלול, תשכח את מה שהיה, ותתחיל מהתחלה. 

כולה 5% !

במאמר הקצר הזה אתם עומדים לקרוא על משהו עמוק עמוק וחשוב מאוד מאוד...

כאשר באה צרה על האדם, יש לה נטיה לסגור אותו, לכווץ אותו – להצר לו את הראש, וגורמת לו לחשוב שנחרב עליו עולמו. ואז יש לו נטיה לחבר מיידית את כל הבעיות שלו יחדיו, ומיד הוא מסיק שכל החיים שלו שחורים ולא היה לו אפילו יום אחר של אור מאז שהוא זוכר את עצמו, ומכאן הוא כבר לא יודע את נפשו מרוב צער.

ראיתם פעם את טיפות המים הזולגות? טיפה זולגת, מגיעה לטיפה אחרת, ומתחברת איתה, ואז הקצב של הטיפה החדשה גבוה יותר, והיא סוחפת עוד ועוד טיפות – ממש כמו כדור שלג. וכך קורה גם לאדם שנופל לתוך צער. במצב כזה החובה היא, אומר רבי נחמן מברסלב, למצוא הרחבה בתוך הצרה. או במלים אחרות – להפריד בין הצרות. לא לתת לצרות להתחבר ולגבור ולסתום לנו את העיניים מרוב השחור שאנו רואים. להיפך – לראות את הלבן.

ואם אתם רוצים דוגמה יפהפיה לכך, אתן לכם תובנה שעלתה לי היום בראש...

המאמר הזה משתרע על פני דף אחד רגיל. אם תדפיסו אותו ותחזיקו אותו מול העיניים שאלו את עצמכם: מהו היחס בין החלק המודפס (השחור) לבין יתר הדף? בטח תגידו 50% או 40% וכו'. ובכן – התשובה שלילית לחלוטין! נכון שהשחור תופס את העיניים ונותן לנו לראות כאילו יש הרבה מאוד שחור על הדף, אולי אפילו יותר מהלבן – אבל האמת היא שיש הרבה הרבה יותר לבן על הדף. לא זו בלבד, הדיו מכסה כ-5% בלבד מהדף, ו-95% לבן! מדהים לא? זו פשוט טעות אופטית שלנו, שאנו מתרכזים בשחור ולא בלבן...

ועל כן, אומר לנו רבי נחמן, אל תסתכל על השחור – תסתכל על הלבן! אם תסתכלו היטב תראו שהאותיות אינו דבוקות – יש רווח של לבן בין כל אות ואות, ויש רווח בין כל מילה ומילה, וחובה לראות את הלבן הזה, לראות שכל אות עומדת בפני עצמה. כל צרה וכל קושי עומד בפני עצמו, ולא סותם את הדף, ויש הרבה מאוד לבן באמצע, הרבה יותר לבן מאשר שחור!!

את הדברים האלה למדים, על דרך החסידות, דווקא מפרשת השבוע. יעקב אבינו עומד להיפגש עם עשיו. והוא שולח לו מתנה. אולם הוא לא שולח את המתנה במכה אחת, אלא מחלק את הבקר, הצאן והגמלים וכו' לעדרים עדרים. ומצווה את עבדיו "ורווח תשימו בין עדר לבין עדר", קרי לשלוח עדר אחד. ולאחר שעה שעתיים לשלוח עוד עדר, ולאחר שעה שעתיים שוב, עוד עדר. ועל פי החסידות אומרים, שכך גם צריך להסתכל על הצרות.

וכך כותב תלמידו של רבי נחמן מברסלב בספר ליקוטי הלכות:

"לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" –"שלא לגרום חס וחלילה לערב ולחבר הצרות יחד, שאז אי אפשר לסובלם חס ושלום, היינו שלא יגרום לבלבל דעתו חס ושלום, שידמה לו כאלו כל העולם נפל עליו, וכאילו חס ושלום כל הצרות באו עליו חס ושלום בלי הרחבה כלל, והא בהא תליא - שמי שאומר כך חס ושלום [ועל ידי זה מתייאש]... אזי חס ושלום באמת נצרבין עליו הצרות, ה' ירחם, כי כל הנמשך אחר צערו, הצער נמשך אחריו חס ושלום; רק צריכין ליתן רווח בדעתו, למצוא הרחבות גם בתוך הצרות בעצמן, ולהביא תודה והודאה בכל עת, כי באמת בכל צרה שבעולם יש בתוכה הרחבה [= קרי בכל צרה יש גם צד טוב] בחינת [= כמו הפסוק] "בצר - הרחבת לי"....."

וממשיך ואומר שכאשר נלחמים באדם רוצים להביא אותו לידי יאוש, על ידי זה שמביאים לו כל הצרות בבת אחת. וחכמתו של האדם לשים רווח בין צרה לצרה ולבחון כל עניין לגופו וכך ניתן להתגבר על כל קושי.

אחת הדרכים לכך הינה להכין לנו מצבור של זיכרונות טובים, וכאשר יש צרה, להוציא זיכרון טוב אחד, ולהכניס אותו "בכוח" בין הצרות, וכך ליצור "הרחבה". ועל כך נעבוד בין היתר, מחר, בסדנה בליל שבת בקיבוץ צובה.

שבת שלום לכולם!

משבר

חשבתם פעם על המילה הזאת? נראה לי שיש לה פירוש ציורי פשוט: תחשבו על החיים שלכם כמשא שצריך לשאת אותו. ותחשבו שהחיים שלכם עומדים על שני עמודים - לאחד נקרא "מצוי" ולשני "רצוי". אז ככה: אם מצוי ורצוי, עומדים קרובים אחד לשני, הם יכולים לשאת את החיים. אולם ככל שהם מתרחקים אחד מהשני, נוצר לחץ באמצע, וכאשר הם רחוקים מדי, אז נוצרת שבירה - זהו המשבר.

חשבו על מלים אחרות שנובעות מהשורש ש.ב.ר. - ותראו שגם הן מביעות רעיון דומה של היפרדות שמובילה לשבירה.