במאמר הקצר הזה אתם עומדים לקרוא על משהו עמוק עמוק וחשוב מאוד מאוד...
כאשר באה צרה על האדם, יש לה נטיה לסגור אותו, לכווץ אותו – להצר לו את הראש, וגורמת לו לחשוב שנחרב עליו עולמו. ואז יש לו נטיה לחבר מיידית את כל הבעיות שלו יחדיו, ומיד הוא מסיק שכל החיים שלו שחורים ולא היה לו אפילו יום אחר של אור מאז שהוא זוכר את עצמו, ומכאן הוא כבר לא יודע את נפשו מרוב צער.
ראיתם פעם את טיפות המים הזולגות? טיפה זולגת, מגיעה לטיפה אחרת, ומתחברת איתה, ואז הקצב של הטיפה החדשה גבוה יותר, והיא סוחפת עוד ועוד טיפות – ממש כמו כדור שלג. וכך קורה גם לאדם שנופל לתוך צער. במצב כזה החובה היא, אומר רבי נחמן מברסלב, למצוא הרחבה בתוך הצרה. או במלים אחרות – להפריד בין הצרות. לא לתת לצרות להתחבר ולגבור ולסתום לנו את העיניים מרוב השחור שאנו רואים. להיפך – לראות את הלבן.
ואם אתם רוצים דוגמה יפהפיה לכך, אתן לכם תובנה שעלתה לי היום בראש...
המאמר הזה משתרע על פני דף אחד רגיל. אם תדפיסו אותו ותחזיקו אותו מול העיניים שאלו את עצמכם: מהו היחס בין החלק המודפס (השחור) לבין יתר הדף? בטח תגידו 50% או 40% וכו'. ובכן – התשובה שלילית לחלוטין! נכון שהשחור תופס את העיניים ונותן לנו לראות כאילו יש הרבה מאוד שחור על הדף, אולי אפילו יותר מהלבן – אבל האמת היא שיש הרבה הרבה יותר לבן על הדף. לא זו בלבד, הדיו מכסה כ-5% בלבד מהדף, ו-95% לבן! מדהים לא? זו פשוט טעות אופטית שלנו, שאנו מתרכזים בשחור ולא בלבן...
ועל כן, אומר לנו רבי נחמן, אל תסתכל על השחור – תסתכל על הלבן! אם תסתכלו היטב תראו שהאותיות אינו דבוקות – יש רווח של לבן בין כל אות ואות, ויש רווח בין כל מילה ומילה, וחובה לראות את הלבן הזה, לראות שכל אות עומדת בפני עצמה. כל צרה וכל קושי עומד בפני עצמו, ולא סותם את הדף, ויש הרבה מאוד לבן באמצע, הרבה יותר לבן מאשר שחור!!
את הדברים האלה למדים, על דרך החסידות, דווקא מפרשת השבוע. יעקב אבינו עומד להיפגש עם עשיו. והוא שולח לו מתנה. אולם הוא לא שולח את המתנה במכה אחת, אלא מחלק את הבקר, הצאן והגמלים וכו' לעדרים עדרים. ומצווה את עבדיו "ורווח תשימו בין עדר לבין עדר", קרי לשלוח עדר אחד. ולאחר שעה שעתיים לשלוח עוד עדר, ולאחר שעה שעתיים שוב, עוד עדר. ועל פי החסידות אומרים, שכך גם צריך להסתכל על הצרות.
וכך כותב תלמידו של רבי נחמן מברסלב בספר ליקוטי הלכות:
"לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" –"שלא לגרום חס וחלילה לערב ולחבר הצרות יחד, שאז אי אפשר לסובלם חס ושלום, היינו שלא יגרום לבלבל דעתו חס ושלום, שידמה לו כאלו כל העולם נפל עליו, וכאילו חס ושלום כל הצרות באו עליו חס ושלום בלי הרחבה כלל, והא בהא תליא - שמי שאומר כך חס ושלום [ועל ידי זה מתייאש]... אזי חס ושלום באמת נצרבין עליו הצרות, ה' ירחם, כי כל הנמשך אחר צערו, הצער נמשך אחריו חס ושלום; רק צריכין ליתן רווח בדעתו, למצוא הרחבות גם בתוך הצרות בעצמן, ולהביא תודה והודאה בכל עת, כי באמת בכל צרה שבעולם יש בתוכה הרחבה [= קרי בכל צרה יש גם צד טוב] בחינת [= כמו הפסוק] "בצר - הרחבת לי"....."
וממשיך ואומר שכאשר נלחמים באדם רוצים להביא אותו לידי יאוש, על ידי זה שמביאים לו כל הצרות בבת אחת. וחכמתו של האדם לשים רווח בין צרה לצרה ולבחון כל עניין לגופו וכך ניתן להתגבר על כל קושי.
אחת הדרכים לכך הינה להכין לנו מצבור של זיכרונות טובים, וכאשר יש צרה, להוציא זיכרון טוב אחד, ולהכניס אותו "בכוח" בין הצרות, וכך ליצור "הרחבה". ועל כך נעבוד בין היתר, מחר, בסדנה בליל שבת בקיבוץ צובה.
שבת שלום לכולם!
