חטאיי - סיפורו של שר המשקים

א

ת את חטאיי אני מזכיר היום... ככל שניתן לכנות אותם בשם חטאים. וכי האם יכולתי להיות אחראי על זבוב סורר שהחליט להתיישב לו מעדנות, דווקא על הגביע של פרעה? ושמא השומר יוסף אנוכי, הצריך להעלותו מן הבור? די לי שניצלתי בעור שיניי, הס לי מלהזכיר את החבל בביתו של התליין. אבל כנראה שהגיע היום, והגיעה השעה להזכירו בפני פרעה ואולי אף להעלות חני בעיניו.

d c

את יוסף פגשתי לראשונה לפני שלוש שנים, בנסיבות לא כל כך משמחות. הושלכתי לכלא יחד עם שר האופים. שנה תמימה המתנו לגזר דיננו. על מנת להמתיק את הגלולה פיצה אותנו שר הטבחים בעבד מיוחד השמור לאנשי כבוד. "הוא אמנם עברי, אבל הוא העבד הכי טוב שלי", כך הבטיח לנו, וכפי שאמר כך היה.

אם נודה על האמת, בינינו ממש, יוסף הוא משכמו ומעלה. הקסם האישי נוטף ממנו ברמות בלתי נדלות. החיוך הכובש, המתלבש היטב עם שמחת החיים והיופי הגברי. העוצמות ומעל לכל, חכמת החיים שלו – כל אלה יוצרים מארג שאי אפשר, פשוט אי אפשר לעמוד נגדו. אי לי ספק שחיי ללא יוסף בבית הכלא היו נראים הרבה יותר משעממים, קודרים, כואבים ומעל לכל – נמרחים באיטיות.

ליוסף היתה אורחת קבועה, אתם בטח יודעים על מי אני מדבר, אין צורך להרחיב במלים. מדי יום היתה באה לבקרו. זה גבל בטירוף. היא כל כך ייחלה לאהבתו והוא – התעלם ממנה כאילו היתה אוויר. אין טכסיס נשי שלא ניסתה להפעיל עליו. פעם מתק השפתיים ופעם החושניות. פעם היופי ופעם האיומים, פעם הבכי ופעם הנוקשות. והוא – עמד כצוק איתן ודחה את כולם. האמת, קצת קינאתי בו...

עד שלא ראיתי את המחזה הזה לא הבנתי עד כמה פוטיפר אהב את יוסף. הוא אחד האנשים האכזריים בממלכה. קומתו כקומת אדם וחצי, כף ידו לבדה בקוטר של צלחת ומכה שלו מרוצצת גולגלתו של אדם מצוי בלא קושי. לא בכדי הפך לתליין המלכותי. אם השאיר את יוסף בחיים למרות הקנאה שכל גבר בריא היה מתמלא בה למראה אשתו... 

אתם מכירים את הקשר ביני לבין יוסף רק מהחלום שלי. אולם האמת היא שכך היה יוסף במשך כל אותה שנה. תמיד האיר פנים, תמיד ידע לגרום לנו קצת יותר נחת. מעולם לא אפשר לנו לשקוע בעצב ובחרדות. הרי המתנו לגזר דיננו מיום ליום. כאשר היינו רואים את השמש הזורחת, לא ידענו אם נזכה לראות אותה שוקעת. וכאשר עלינו על יצוענו, לא היה לנו שום ביטחון שנזכה לקום ממנו בעודנו בחיים. רק יוסף הצליח לרומם אותנו מעל לקשיים האלה. כאשר הוא פתר את החלום, כך ממש היה. וכך גם ידעתי שיהיה. תמיד אמר לנו את האמת, גם אם היא כואבת. אולם לפחות כאשר שמענו אותה ממנו, היא כאבה פחות.

מכל ימיי בכלא, שלושת הימים האלה בהם המתנתי לשחרורי, היו הארוכים ביותר, אולם לפחות התנחמתי בכך שהתחלתי לנשום. באותם ימים הגיע אלי יוסף וביקש ממני לעשות מה שאוכל על מנת לשחררו. לבקש אותו לעצמי, או שמא להזכירו בפני מלך מצרים, להמליץ טובות שיקח אותו לביתו. נכון, הבטחתי לו שאעשה מאמץ בשבילו, ונכון שהפרתי את הבטחתי.

כבר באותם ימים שמתי לב לכך, שיוסף שביקש ממני להזכירו לפני מלך מצרים, היה יוסף שונה. לא אותו יוסף מלא ביטחון ועוצמה, כפי ששידר לנו במשך שנה שלמה. כאשר ראה שאני עתיד להשתחרר ממאסרי, דעתו חלשה מעט. בתחילה הוא הזכיר את גניבתו מארץ העברים. ניכר היה שלא התגאה בכך מטעמים שהסתיר ממני; לאחר מכן ניסה לשכנע אותי שהוא נמצא בבור על לא עוול בכפו. מעולם הוא לא התלונן קודם לכן ולא אמר מאומה על מצבו. תיארתי לעצמי כי בעשותו כן הוא ביקש להכמיר עליו את רחמיי ולא רק להתלונן.

הוא אף ביקש ממני שאזכור אותו ואיטיב עמו ואולי אקח אותו כעבד עבורי; אולם הוא לא הסתפק בכך, אלא הוסיף וביקש שאם אינני מתכוון לקחת אותו לעצמי, לפחות אזכיר אותו בפני פרעה. היה זה סדק בחומת הביטחון של יוסף, סדק שקצת הפליא אותי... כמעט ופלטתי בפניו "וא'לוהים שלך – היכן הוא?" אולם לא העזתי. די היה לו בצערו ולא היה זקוק שאוסיף עליו מנה אחת אפיים.

בדיעבד הבנתי כי יוסף פנה אלי לא רק משום שאני עתיד הייתי לצאת. אלא דווקא משום שהושמתי בכלא על לא עוול בכפי. הוא ביקש ממני להתחבר לסבלו. סבלו של האדם המרצה עונש, על חטא שלא חטא. אין מצפים מאדם שנולד עשיר, שיבין את סבלו של העני. אולם מצפים כך ממי שבדרך לעושר פסע גם בנתיב הדלות. אלמלא התנסיתי באותן חוויות לא היגעתי למקומו; ודווקא משום שעמדתי בנעליו הבנתי את מצבו. לכן הוא ביקש את עזרתי. הוא סמך עלי והכזבתי אותו. כיזבתי לו שאעזור לו, והכזבתי אותו מחמת פחדיי.

אינני מנסה להצדיק את עצמי. אינני צדיק ולא בן צדיק. אבל יצאתי מהכלא אדם שונה מזה שנכנסתי אליו. השנה בה נרקבתי בין כתליו גרמה לנמק בביטחון העצמי שלי. בקושי הצלחתי לעמוד בפני פרעה לאחר שחזרתי לתפקידי. ידי רעדה בפעם הראשונה שסחטתי הענבים על כוסו. לא היה בי שום אומץ להזכיר את חטאיי ולא את נסיבות כליאתי, וממילא גם לא את יוסף. רק זה היה חסר לי, שפרעה ייזכר באותו זבוב שטלטל את חיי. אף לבקש את יוסף לעצמי בטח לא יכולתי, שהרי ידעתי עד כמה שר הטבחים מעריך אותו ומעוניין בו. לא רק שלא יכולתי לכפור בטובתו כלפיי, אלא שאילו הייתי עושה כן הייתי נוהג כשוטה שבעולם ומסתכסך לחינם עם אחד האנשים שאסור בתכלית האיסור לגרום להם שום קפידא עלי.

נותר לי רק להתמודד עם מצפוני, ולהשכיח מזכרוני את יוסף. מסכן. כבר שתים עשרה שנה כלוא שם בבית הסוהר. אבל הינה כעת הגיעה שעתו, ואולי גם שעתי. בטירופו, פרעה הפך את כל הארמון, הוא זקוק לתשובה. זו העת לפרוע את החוב ליוסף ואולי גם למצוא חן בעיני פרעה... אז איך אעשה זאת? כיצד אמליץ עליו מבלי לערוב להצלחתו; וכיצד אסביר לפרעה כיצד הסתרתי ממנו עד כה את עובדת קיומו של יוסף? אני יודע:

ראשית, אכרוך את שני החטאים יחדיו, אודה בכך שאי הזכרתו של יוסף היא חטא מצדי, אולם אסביר זאת בכך שלא רציתי להזכיר את חטאי הקדמון. ואילו כעת אוכל להזכיר את שני חטאיי גם יחד, מכיוון שראשו של פרעה עסוק בחלומותיו ולא בעריפת ראשים.

שנית, אסביר לו כי באותה תקופה יוסף היה נער שאינו ראוי למלוכה, ואף עברי שאינו דובר את שפתנו, המאוס עלינו, ועבד שכידוע אין ביכולתו למלוך, ומשכך לא מצאתי לנכון להזכירו בפני פרעה. במצב רגיל גם הרי פרעה לא היה משגיח בבחור כזה. אולם עתה שעת חירום, והוא יהיה מוכן להסתפק אף בו. מאידך, אזכיר את סגולותיו של הבחור, אשר פתר את החלומות, וצדק גם בקשר אלי וגם בקשר לשר האופים. כך, אם יפתור חלומו של פרעה, אזכה בתהילה. ואם לא יפתור, תמיד אוכל להצטדק במגרעותיו.

ובכן, הגיעה העת לקום ולשאת דבריי.

d c

 "ארורים הרשעים, שאין טובתם שלמה" אומר רש"י, שעד שעשה טובה והזכיר אותו לפרעה, תאר שר המשקים את יוסף בכינויי גנאי מבזים. יוסף הורץ מן הבור, פתר את החלום לפרעה, והתמנה ברוב חכמתו למשנה למלך מצרים ובכך הצליח להשתחרר גם מפוטיפר וגם מרעייתו.

שי שגב, כסלו תשע"ה

ולאחיו יאמר חזק - על הצורך בחיזוק בעת שינוי

"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה 

וַיֹּאמֶר אֶל-שָׂרַי אִשְׁתּוֹ 

הִנֵּה-נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת-מַרְאֶה אָתְּ: 

וְהָיָה כִּי-יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים 

וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת 

וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ: 

אִמְרִי-נָא אֲחֹתִי אָתְּ 

לְמַעַן יִיטַב-לִי בַעֲבוּרֵךְ 

וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ:"

(בראשית י"ב,יא-יג)

פסוקים אלה מגוללים את אחד הקטעים המוזרים בסיפורו של אברהם, המעורר שאלות רבות אודותיו. ואכן, תמיהה זאת באה לידי ביטוי בדבריו החריפים של רמב"ן, על פיהם אברהם לא נהג כהוגן כאשר לא סמך על הקב"ה והפקיר את שרה לחסדי המצרים, ובלשונו, שאברהם "חטא חטא גדול בשגגה". ננסה ללמוד סיפור זה על פי תורת החיזוק, שאנו דנים בה מדי שבוע.

כמעט כל אדם העובר שינוי במהלך חייו נמצא בעמדה של חולשה וחשש. לעתים הוא חש בודד במערכה וזקוק לחיזוקים מהסביבה, אחרת הוא מתנתק ממנה. הדבר נכון במיוחד כאשר (וזה מה שקורה ברוב המקרים) הסביבה מתייחסת בחשדנות לשינוי זה ומקשה על האדם. אולם אף בלא לחץ נוסף זה מהלך של שינוי כרוך בקשיים, פחדים ורגעים של חלישות הדעת, המצריכים חיזוק מהסביבה. לכן, אגב, כאשר אדם מצוי בשינוי יש לקחת בחשבון, שהוא יחפש את החיזוק ממי שיהיה מוכן לתת לו אותו. ואם לא יקבל את החיזוק והחיבוק מבית, הוא יחפש אותו במקום אחר. הדבר נכון במיוחד לגבי נערים ונערות בגיל ההתבגרות.

אברהם ביצע מהלך קשה ומורכב של התנתקות והלך אל הבלתי נודע, כל זאת על סמך הבטחתו של הקב"ה כי ייטיב לו. אברהם לוקח את שרה ואת לוט ויוצא לדרך. והינה, כאשר הוא מגיע לארץ המובטחת, אברהם הולך ונוסע ומחפש אוכל, מחפש מקום להתיישב בו, מחפש פרנסה, אך לשווא. שום דבר מהמובטח לו אינו מתקיים. זהו רגע קלאסי של חולשה. במיוחד עבור אברהם, שהינו הגבר, ראש המשפחה, המחוייב בפרנסת אשתו. הרעב הוא אחד הניסיונות הקשים של אברהם ודי לנו באימרה הידועה, לפיה כאשר הכסף אינו נכנס דרך הדלת, אזי גם האהבה בורחת מן החלון. אין מנוס ואברהם מבין שעליו לנטוש לשעה את החלום ולרדת מצרימה. ברגע זה אברהם זקוק לחיזוק. אברהם מוחל על כבודו, אינו מנסה להראות שהוא הצודק ודרכו הנכונה, אלא גורר את משפחתו למצרים. אולם גם שם הוא יודע שלא יהיה קל. אברהם זקוק לסיועה של שרה. אברהם הינו אדם גדול. הוא פונה לשרה ומבקש את עזרתה, ולא מנסה להראות שיש לו שליטה על המצב, כמו אחרים שאינם משכילים לבקש עזרה ואז לפתע מתמוטטים ונופלים. 

מן הסתם נח, בפרשה הקודמת, עמד במצב דומה. הוא עבר אבדן של האנושות ומבול שחיסל את כל עמלו. טרם התאושש מהמבול הוא הצטרך להתחיל את הכל מחדש. כראש המשפחה, הוא היה זקוק לחיזוק מילדיו ומרעייתו. הוא לא קיבל את החיזוק הזה. וכיצד סיים? כשיכור המתגולל באוהלו, בורח מן המציאות. אברהם ידע לבקש את סיועה של שרה ובכך גדולתו.

לא זו בלבד, הוא לא ביקש את הסיוע ממקום של עליונות, או כבקשת טובה דרך אגב, הממעיטה בערכה של טובה זו, מטעמי כבוד עצמי, אלא ממש מבהיר לה כי היא עצמה מחיה אותו. הוא העניק לשרה תחושה של ערך עצמי. מכיוון שהוא ידע, שכפי שהוא זקוק לחיזוק, גם שרה זקוקה לחיזוק זה, ככל אישה, שתחושת הביטחון הכלכלי הינה צורך מרכזי בחייה. במצב כזה, טובים השניים מן האחד. איש את רעהו יעזורו.

ולענ"ד אין בכך לומר שאברהם הפגין חוסר אמונה בקב"ה. לא זו בלבד שחלישות דעת בנסיבות כאלה הינה דבר טבעי, אלא שאל לו לאדם לסמוך על הנס ועליו להשתדל ולהקדים תרופה למכה, ככל שיש בידו לעשות כן. וממילא מסבירים המפרשים כי אברהם ניסה להסתיר את שרה כל עוד יכול היה.

למדנו מכאן על החובה לשתף בקושי, ולדעת לבקש סיוע במקרה המתאים. מובן שאין בכך בושה. ועל הצד השני לדעת כי אדם המצוי בשינוי חווה קושי, ועל כן אם הוא מבקש עזרה, יש להתייחס באהבה וברצון לבקשתו; ויש בכך משום הצלת נפשות של ממש.

* ד"ר שי שגב הינו עורך דין, מאמן אישי, מנחה סדנאות מודעות עצמית והעצמה אישית. להארות והערות: dr.shay.segev@gmail.com

   

חולת אהבה אני ?

העלם והעלמה הרוקדים בכרמים [ציור זה הוכן מנס קפה].
שי שגב, 2011

הסיפור המרכזי בשיר השירים, והנמצא גם באמצע הספר, הוא גם הסיפור התמוה ביותר שבו. שיר השירים עוסק באהבה של עלם ועלמה, אהבה שהיו לה הפרעות שונות, עד כדי כך שעל מנת להפריד בין העלמה לבין העלם, נלקחה הראשונה לארמונו של המלך. שם קוראת לו העלמה ומייחלת לבואו: "יבוא דודי לגנו, ויאכל פרי מגדיו!"; מצפה היא לו בכיליון עיניים ומבטיחה לו עולם ומלואו.

העלם נשמע לקריאתה של העלמה, עובר מרחק רב ומאמץ פיזי על מנת להגיע אליה, למרות הקור והגשם של החורף. לאחר שהוא מתגנב לארמון הוא נוקש בדלת ומכריז: "באתי לגני אחותי כלה..." ומן הסתם הוא מצפה שהעלמה, אהובתו, תמהר לפתוח לו, אולם הדבר לא קורה; שקט נשמע מן החדר. ליבה ער, אולם היא עצמה – ישנה. ואז הוא דופק שוב ומתחנן: "פתחי לי אחותי, רעייתי, יונתי, תמתי, שראשי נמלא טל, קווצותי רסיסי לילה" -  אלא העלמה מתחילה להתפנק, כאומרת לו, "עכשיו סגור, תבוא מחר": "פָּשַׁטְתִּי, אֶת-כֻּתָּנְתִּי--אֵיכָכָה, אֶלְבָּשֶׁנָּה; רָחַצְתִּי אֶת-רַגְלַי, אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם?". אתם מבינים? הוא טרח ובא מרחק עצום, והיא לא מוכנה אפילו ללבוש את הכותנת שלה, וללכלך את רגליה!

התנהגותה המוזרה של העלמה

העלמה המחכה לאהובה. האם כאשר יגיע, היא תתעלם ממנו?
שי שגב, "מחכה" צבעים אקריליים, על בד, 2011

העלם עושה עוד מאמץ קטן, אולם כנראה שהעלמה לא ממהרת לקום, ואז הוא חומק והולך לו, ללא מילה נוספת. מאותו הרגע, העלמה משתגעת, מנסה לברוח מהארמון, תופסים אותה השומרים, מכים אותה, פוצעים אותה וקורעים את בגדיה – והיא – רק בקשה אחת יש לה – תעבירו מסר לבחור שלי, שאני חולת אהבה, פשוט לא התכוונתי! אני מאוד אוהבת אותו, אני רוצה שהוא יחזור!!

מה קרה כאן? איך אפשר להסביר את התנהגותה? הרי היא כל כך רצתה שהוא יבוא,כל כך ביקשה את זה ואפילו התחננה, אז מדוע היא מתנהגת אליו כך לאחר שהגיע אליה?

יש לנושא זה פירושים שונים. למשל, הרב שמואל יניב בספרו על שיר השירים, טוען שהמילה המרכזית בסיפור זה היא: "אני" המופיעה בקשר עם העלמה, והמלמדת כי העלמה תפסה את קשר האהבה בינה לבין העלם, כמשהו אגואיסטי, שנועד למלא את צרכיה היא, מבלי לחשוב על התמורה שגם היא צריכה לתת. אהבה אינה קשר של נוחות – אני אוהב רק כשנוח לי. העלם לא יכול היה לעמוד בזה, ורק כאשר הלך, העלמה הבינה את טעותה.

בשלות לאהבה

אבקש להציג שתי אפשרויות נוספות להביט על העניין:

אפשרות אחת נוגעת גם היא לשאלת הבשלות. פעמים רבות אנו עדים לכך שיש אנשים המבקשים שנים רבות בקשה מסוימת, נושאים תפילה לאיזה מצב בלתי אפשרי. שנים הם מדמיינים להם כיצד ייראה האושר הזה, לו הם מצפים, ומתחננים אליו. אולם בסופו של דבר, הם לא באמת מעוניינים בו, לא באמת רוצים אותו, ועל כן, כאשר הוא מגיע, אין בהם שום שמחה, שהרי אותו העניין לא באמת מה שהם היו זקוקים לו. אם נשליך את זה למקרה הפשט של שיר השירים, יתכן והעלמה כלל לא אהבה את העלם עצמו, אלא אולי חיפשה משהו אחר, כמו ריגוש לאהבה, או כמו רצון שמישהו ירצה אותה ויבוא אליה, אולם לאו דווקא הוא, ועל כן כאשר הגיע, לא היתה בה שום שמחה.

האפשרות השניה נוגעת לפסוק המקדים: "אני ישנה ולבי ער" – המתארת מצב עצוב ביותר – מצב בו האושר מידפק על הדלת, מגיע עד אלינו, אולם אנחנו לא מבחינים בו. אנו סבורים כי אין באותו אירוע מאומה, או אפילו יתכן וסוברים כי הוא רק מפריע לנו. לכן, אנו מזלזלים בו, לוקחים אותו כעוד עניין של מובן מאליו, ורק כאשר הוא חומק, אנו מבינים את גודל ההחמצה. הרצון קיים, אולם מכיוון שהנערה ישנה, אינה במצב של מודעות לגאולה, היא החמיצה את השעה.

שי שגב "עמוד האש" - אקריל על בד, 2011

הערה על בני ישראל שיצאו ממצרים

שני ההסברים האמורים לעיל, מבהירים לנו מזוויות שונות, מדוע עם ישראל התנהג כפי שהתנהג ביציאתו ממצרים, כאשר לא העריך את הגאולה, לא הבחין בה, זלזל בה ואפילו רצה לחזור למצרים:

על פי ההסבר הראשון, כל מה שרצו בני ישראל היה שמצרים יפסיקו לשעבד אותם. לא היה להם רצון להסתובב במדבר. ועל כן ברגע שהפסיק השיעבוד, היה להם מספיק; על פי ההסבר השני, בני ישראל לא היו מודעים לכך שהם במצב של גאולה. הם עדיין היו תחת רושם השיעבוד המצרי. למרות שעברו סדרה של אירועים, שהבהירו להם שהאושר כבר כאן, הם עדיין הרגישו כאילו הם בגלות.  

בשל כך, כאשר הוציאם ממצרים, לא נחם הקב"ה דרך ארץ פלשתים, ואף הוליך אותם 40 שנה במדבר, עד שנתקיים בהם – מתוך שלא לשמה, בא לשמה. קרי שלמרות שמלכתחילה לא קלטו את גודל השעה, ויצאו ממצרים אולי מתוך סיבות אחרות, עדיין לאחר התקופה בה הבינו - כי המהלך הזה הוא הנכון עבורם, רק אז נתעורר בהם הרצון לאהבה אמיתית, לגאולה, ולכניסה לארץ ישראל. 

כוחו של זיכרון - או - להעלות נר תמיד

שבת זו, כידוע, הינה "שבת זכור" (כמו כן, בשבת זו אנו גם קוראים על הציווי לאסוף כסף לרכישת שמן, על מנת להדליק את נר התמיד). התורה מצווה אותנו לזכור. לזכור את יציאת מצרים, את המן, מלחמת עמלק, ועוד. מהו הזיכרון? מדוע הוא כל כך חשוב? ובכן, הזיכרון הוא כוח, הוא אנרגיה, הוא מחזק, הוא מנוע לצמיחה ולשינוי.

יש קטע מקסים בתורה רכ"ב של רבי נחמן: "צריך להיות תמיד בשמחה ולעבוד את ה' בשמחה. ואפילו אם לפעמים נופל ממדרגתו, צריך לחזק עצמו בימים הקודמים, שהיה מזריח לו איזה הארה קצת. כמו שאנו רואים, שכמה סומים מחזיקים עצמן באיש אחד שאינו סומא, ומאמינים בו והולכים אחריו. וגם הסומא מאמין למקלו, שהולך אחרי מקלו אף שאינו רואה כלל; מכל שכן שראוי לילך אחר עצמו, דהיינו מאחר שבימים הקודמים הזריח לו קצת והיה מתחזק ומתעורר לבו לה' יתברך, אף שעכשיו נפל מזה ונסתמו עיניו וליבו, עם כל זה ראוי שיאחז בימים הקודמים וילך אחריהם, דהינו כמו שאז היה מתעורר לבו להתחזק בעבודתו יתברך, כן גם עכשיו יחזק לבו מאוד, וילך אחר ההתעוררות והזריחה שהיו לו אז, אף שעכשיו נפל מזה כנ"ל, עד אשר בקצת ימים יעזרוֹ ה', ויחזור ויזרח לו אורו יתברך, אמן".

אומר רבי נחמן, כי אין אדם שאין לו עליות וירידות. אין אדם ללא קשיים. לעתים הוא "על הגובה" ולעתים עמוק עמוק בקרקעית. עמוק כל כך, שאינו מסוגל לראות אפילו טיפה אחת של אור. הכל נראה לו חושך מוחלט. מה יעשה?

אומר רבי נחמן – שבימים כאלה, הוא חייב להיזכר בימים הטובים. למשל: אם הוא ירד ממדרגתו הרוחנית והתפילה אינה מדברת אליו, עליו להיזכר בימים שבהם התפילה "היתה עושה לו את זה", ולהאמין שהוא מסוגל לחזור למדרגה זו. ואם מדובר בזוג שהאהבה בינהם התקררה, עליהם להיזכר בשנים הראשונות ובאהבה הגדולה שהיתה שם, ולהאמין שזה עוד לא אבוד. ואם מדובר בילד שסטה מן הדרך, על הוריו – לפני שיפלו לייאוש – להיזכר בתקופות היפות של אותו ילד, ולהאמין כי אם השורש טוב, הילד עוד יחזור לכור מחצבתו.

כי כך הורונו רבותינו, השאלה הינה האם נותרה "קוסטא דחיותא", קרי האם נותר גרעין חיות – אפילו אם העץ יבש לחלוטין, האם נותרה בו עוד לחלוחית של חיים. אם זה המצב, אין לאבד תקוה, ויבוא יום והעץ היבש יצמיח ענפים חדשים וירוקים, עלים רעננים ופירות מתוקים.

וכל עוד העץ מצוי בחורף, בשלכת, כל עוד האדם הולך בחושך, מה יעשה? יאמץ את עצמו להיזכר בתקופות היפות. זיכרון זה יתן לו כוח לשמר את אותו גרעין חיים, עד שיגיע זמנו לפרוץ החוצה.

נראה לי, שדברים אלה של רבי נחמן מתאימים, יותר מכל, לזיכרון יציאת מצרים. גם כשעם ישראל בגלות, ומרבית היהודים אבודים ומבולבלים, גם אז יש לזכור את התקופות היפות של יציאת מצרים, האהבה הגדולה, הניסים "המסות הגדולות שראו עיניך" ולהאמין כי ימים יפים אלה עוד יגיעו "כימי צאתך מארץ מצרים, אראנו נפלאות".

ואומר האדמו"ר הזקן, שבכל יהודי יש "אהבה מסותרת" לקב"ה, היא היא הגרעין שממנו לעתים צומחת אמונה חזקה ביותר, שמחזירה אותו לחיק אבותיו. הוא נר הנשמה – נר התמיד, שאינו כבה לעולם. אפילו כאשר הכל חשוך בחוץ, הנר דולק. "וכל עוד הנר דולק – אפשר לתקן".

גם אני משתדל להחזיק באמתחתי את "ספר הזכרונות" הוירטואלי שלי, ובו זכרונות מכל מיני מינים וסוגים. זכרונות של שמחה, זכרונות של הצלחה למרות קשיים, זכרונות של אהבה וקרבה, זכרונות של התפעמות מעוצמתה של ההשגחה הפרטית, ועוד ועוד. זכרונות אלה הם כמו הנר הקטן שיש לי בלב, ולעת הצורך, כאשר אני שפוף, עייף, מותש וקצת חלש, אני מוציא אותם, מגלה את הנר הקטן, שהופך לאבוקה, ומאיר לי את החושך, עד שאוכל להתייצב מחדש. זהו כוחו של ה"זכור".