על סליחה ואהבה

ביום כיפור מבקשים סליחה ממי שפגענו.

מה הקטע, רק יום אחד מבקשים סליחה?

בט"ו באב חוגגים את יום האהבה.

מה הקטע, רק יום אחד לאהבה?

וכן הלאה...

והתשובה - - -

כמובן שעדיף שכל השנה נהיה באהבה, ועם המשפחה, ונבקש סליחה אם פגענו.

אבל יש אנשים שיותר קשה לנו לבקש מהם סליחה. אולי הם לא יסלחו. אולי רק ירגיזו אותנו. ממילא גם אני חושב שאני הצודק ולא הוא.

אז יום אחד בשנה יש מין עת רצון. שכולנו יותר רכים ויותר בשלים לסלוח ולבקש סליחה. זה הולך יותר קל. אז אם לא הלך לך כל השנה, אל תתייאש, עלה על הגל ונסה שוב לפני יום כיפור.

וכך גם לאלה שקצת קשה להם להפגין אהבה. אולי בגלל הבושה. אולי בגלל המשקעים. אז עצם העובדה שקבענו יום אחד בשנה לשם כך, מכינה את הקרקע ויוצרת חלון הזדמנויות.

וכך יום המשפחה.

ויום הזיכרון.

די ביום אחד כדי לחולל את השינוי.

אז....

למה אתם מחכים?

= = = = = = = = = = = 

"אני מבקש את סליחתך"

"אני מבקש את אהבתך"

שני המשפטים הכי קשים שיש... קשים לפני ומשחררים אחרי

= = = = = = = = 

ואייטם אחרון על סליחה... או על העיוות הגדול של השנים האחרונות, שנקרא "סליחה לעצמך". העיוות הזה גדל כל כך עד כדי כך שאני שומע ברדיו פסיכולוגים שונים או כל מיני מומחים למיניהם בפסיכולוגיה חיובית, שאומרים שלמעשה כל נושא הסליחה מאחרים הוא מיותר. הדבר העיקרי ולמעשה היחידי הוא הסליחה לעצמך. אתה לא צריך שאף אחד יסלח לך. רק סלח לעצמך ויצאת ידי חובה. ובכלל, שכל אחד יסלח לעצמו ואז העולם יהיה נפלא.

וכל זה בהמשך לטרנד של "תאהב את עצמך".

סליחה חברים, אבל זה הגיע לגרוטסקיות. הקטע של זה כל הזמן להתעסק בעצמנו, ורק אנחנו ואנחנו. ולאהוב את עצמנו, ולעוף על עצמנו, ולסלוח לעצמנו. כאילו אנחנו חיים פה לבד בעולם.

סליחה... אבל יש במרחב אנשים פגועים. אנשים שאמרנו להם משהו, בכוונה או שלא בכוונה. פגענו בהם, אתמול, שלשום, לפני עשור, ואולי כמה עשורים, וזה יושב להם על הנשמה. הם סוחבים עליהם טונה של עגמת נפש, בין אם זה מוצדק ובין אם לא, הרי מדובר ברגש, וברגש אין מוצדק או לא מוצדק. ואחרי כל השנים הם לא רוצים כלום.. רק שנרים טלפון ונבקש סליחה. זה הכל. מה הטמטום הזה של "אתה לא צריך שאף אחד יסלח לך"?!? מה זה ה"אתה" הזה – זה לא אתה, זה הם - הם צריכים, אתה הסיבה שהם סוחבים את המשקל הזה. לזה נועדה הסליחה. לא לשום דבר אחר.

 

כבוד | לכבוד ל"ג בעומר

הסיפור הידוע על בריחתו של רשב"י למערה (תלמוד בבלי, מסכת שבת דף לג עמוד ב) הוא סיפור מרכזי, בין היתר בשל כך שהוא מציג לנו ארבעה אבות טיפוס של העולם היהודי. על פי הסיפור, רבי יהודה בר עילאי, רבי יוסי ורשב"י דנו במעשי הרומאים.

פתח ר' יהודה (את הדיון, אפשר לומר שהוא אפילו יזם אותו..) ואמר "כמה נאים מעשיהן של אומה זו! - תקנו שווקים, תקנו גשרים תקנו מרחצאות."

ר' יוסי שתק.

נענה רשב"י ואמר: "כל מה שתיקנו לא תיקנו אלא לצורך עצמם - תיקנו שווקים להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמן, גשרים ליטול מהן מכס."

אדם רביעי שנכח במקום, יהודה בן גרים, סיפר על דבריו וכך הם נודעו למלכות (זו הגירסה המעודנת. על פי הגירסה הפחות מעודנת הוא לא סיפר בתמימות). בעקבות זאת נדון ר' שמעון למיתה וברח למערה. לימים היתה זו המערה שבזכותה נתעלה רבי שמעון להיות אחד ממופתי הדור.

אז מה היה לנו בסיפור הזה?

רבי יהודה בר עילאי משבח את הרומאים. וכי אינו יודע שהרומאים בנו את התשתיות לטובת עצמם? ודאי שהוא יודע. אלא שהוא מביט על העולם בגישה חיובית. למה להיות שלילי? נכון שעשו לטובת עצמם, אולם גם אנו נהנים מכך. יצא מהם (מהרומאים) משהו טוב. זו גישה יהודית קלאסית. מעין פשרה. הרי יהודי - מלשון להודות. להביט בעין טובה. לחפש את חצי הכוס המלאה. למצוא הנקודות הטובות בתוך המצב המאתגר. ללמד זכות. מה יותר יהודי מזה?

רשב"י מייצג את התזה ההפוכה. של העם קשה העורף, עם הכבוד הלאומי. בגויים לא יתחשב, ומהם לא יבקש עזרה. הוא מוכן להילחם ולשלם את המחיר ולא לכרוע ברך בפני השלטונות. אותו הרומאים לא יקנו בכסף, ולא בכבוד של מדשאות הבית הלבן. למעשה, זו ברכה המופיע בפרשתנו, פרשת בחוקותי – ואולך אתכם קוממיות, ועל כך אומר רש"י – "בקומה זקופה". זאת ועוד. רשב"י לא יזם את הויכוח, אולם כאשר אומרים דברים שהוא אינו יכול להשלים עמם, הוא יביע את דעתו. 

רבי יוסי מייצג אולי את הרוב הדומם, שבא ומוצא צדק בכל טענה, ומחמת מבוכתו – שותק. בוחר בשב ואל תעשה. מניח את הדברים עד שיבוא אליהו.

יהודה בן גרים מעביר את הסיפור הלאה. מן הסתם בצורה לא כל כך מחמיאה לרשב"י. הוא זה שפונה לשלטון ועל מנת למצוא חן בעיניו פועל כנגד אֶחיו.

ארבעה טיפוסים אלה נוכל למצוא בכל דור ודור

■ בסיפורי החורבן בולטת דמותו של רבי עקיבא מול רבן יוחנן בן זכאי. ובתווך התלבטותו של רבי זכריה בן אבקולס.

■ יומני גטו ורשה מציגים בבירור את דמות המנהיגים שהרגיעו את הציבור, שלפחות יש עבודה, יש אישורים. שיש מלחמה, ונחזיק מעמד, וזה יעבור וכו'. מאידך מציגים את חברי אי"ל (ארגון יהודי לוחם) שסבר ההפך, ואם כבר למות, אז בכבוד. בתווך מרבית היהודים שנקטו "שב ואל תעשה" כי לא ידעו באמת מה לעשות. ומצדם זינבו חלק מראשי המשטרה ואחרים, ששתפו פעולה עם הנאצים בתקווה שהדבר יסייע להם (למשל, יוסף שרינסקי, יעקב לייקין וישראל פירשט, שארגון איל התנקש בחייהם).

■ וגם בדורנו כמובן ניתן למצוא ייצוג לכל אלה. 

כל זמן והדמות שלו

ט"ו באב שם את הזרקור על גישתו של רבי יהודה, שבו כל נערה היתה קוראת להתייחס לצדדים החיוביים שבה (ובכלל בזוגיות זו אולי הדרך היחידה). פסח ו-ט' באב שמים את הדגש על גישת "שב ואל תעשה" (הראשון, במובן חיובי: ה' יילחם לכם ואתם תחרישון; השני, במובן שלילי: ענוותנותו של ר' זכריה בן אבקולס).

ל"ג בעומר שם את הזרקור על הכבוד הלאומי המיוצג על ידי רשב"י. ובכלל יש לדבר רבות על המושג "כבוד" בעם היהודי. אצל העמים, "כבוד" משמעו היה שאם פגעת בי, אני זורק לך כפפה ומיישב את העניין בדו קרב חרבות או אקדחים, עד שמישהו יפול על ברכיו, בדרך כלל – מת, וכך השני יציל את כבודו.
ומדהים הוא, כי חגי קוממיות רבים נופלים דווקא בתקופה זו, מסביב לל"ג בעומר - הן מהזמן העתיק - חג הפסח, והן מהתקופה החדשה - יום העצמאות ויום ירושלים, שכולם חגים של קוממיות. אלה הם ללא ספק חגים של נשיאות ראש וזקיפות קומה. 

ביהדות המונח "כבוד" שונה לחלוטין. מיהו המכובד? המכבר את הבריות (אבות ד א). כבוד קודם כל להורים (דברים ה טז), לחבר (ויקרא יט יח), לזקן (שם לב), לראשי הקהילה (שמות כב כז), לגרים (למשל- שמות כב כ), ועוד, וכמובן לקב"ה.

"כבוד" משורש כ.ב.ד., מלשון משקל, קרי להעניק מקום לשני, לשמוע את דבריו, לשקול ולהעריך אותם דבריו, להעניק יחס.

הכבוד שרשב"י מייצג כאן הוא כבוד לעם שלך, ולמעשה, לעצמך. לעמידה איתנה. שלא למכור את עצמנו בזול, שלא להתבטל בפני הרומאים רק מכיוון שהם גדולים, חזקים ועשירים. הוא לא ייזום מלחמות, אולם אין לתת לשקט שלו לבלבל אף אחד. כאשר יגיע המבחן, הוא יוכיח את עמידתו האיתנה.

עם ישראל זכה למנהיגים רבים כאלה, כעלי גב זקוף ועמידה איתנה: 

• "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה"; 
• בן גוריון: לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים; 
• חיים הרצוג שקרע את החלטת האו"ם כי ציונות היא גזענות;
• ואפילו נתניהו שעמד מול נשיא ארה"ב ברק אובמה ומול התנגדויות בבית, בקונגרס, על מנת להביע את חששו ודעותיו כנגד האיום האיראני. 

בנוסף, ידוע היה לכל אורך הדורות החל מאברהם אבינו, כי יהודים רבים יהיו מוכנים למות, להישרף בכבשן האש, ובכל דרך אחרת, ולא יהיו מוכנים להמיר את דתם. אפילו יהודים מתבוללים רבים נמנעו מלהמיר את דתם, ועל אחת כמה וכמה כאשר ניסו לחייב אותם לכך. ועל כך נאמר שעם ישראל נמשל לגפן. ככל שדורכים על הענבים, יוצא יין. ונמשל לביצה - ככל שמבשלים אותה - היא מתקשה יותר ויותר. 

 גישה כזאת, של רשב"י, במינון הנכון, היא היסוד להקים עם איתן, עם חופשי בארצו, העומד בזכות עצמו, ועל כך ראוי לקבוע יום חג. ■

הנר הפנימי

הנר הפנימי / שי שגב

מתוך האפל, הסתמי,
עולה לו הנר הפנימי;
בעת הסערה הנפשית,
יאיר המצפן האישי;
יחמם וינעים כאישה,
כליבה של נפש רגישה;

האש תעלה ותחמוק,
ותציף גם נסתר ועמוק;
יש בה לתת לסביבה,
חופניים של חום ואהבה;

ניצוץ מהאש התגלה,
מחפה על להבה גדולה;
שולח סימן לנִקְלַע,
יעורר סקרנות למופלא,
שאם יקְרַב - יגלֵה,
שנחבא לו... עולם מלא :)

אביון - על שום מה?

רגע של עברית: מדוע אביון הוא שם נרדף לעני ומסכן?

"אביון": מלשון שהוא תאב לכל דבר [רש"י בפרשת השבוע]. אביון דורש "הב". ככל שהאדם תאב יותר, כי אין לו אפשרות למלא את תאוותו, הוא עני ומסכן יותר, מכיוון שהעשיר האמיתי הוא השמח בחלקו. על כן, יתכן ואדם יהיה בעל יכולת כלכלית, ועדיין אביון. משמע: אביון הוא עניין פסיכולוגי יותר מאשר חומרי. [השראה: פרשת השבוע].

אחיזת המוות

אחיזת המוות

ראיתי אתמול ידיעה בעיתון על יום הולדת שחגג ח"כ לשעבר, הרב חנן פורת. הרב נלחם עם מחלת הסרטן, אך אומר, שהוא אינו חושש מהמוות. כמובן זו אמירה יוצאת דופן, מכיוון שאנו כעיקרון חוששים מהמוות. אבל מדוע, בעצם? יראי שמים, ואלה שמאמינים בחיים לאחר המוות, יכולים לומר כי הם חוששים מהמשפט שייעשה להם בשמים. אולם אם רק זה מה שהיה מפחיד אותנו, אזי אלה שאינם מאמינים בחיים לאחר המוות, לא היו אמורים לחשוש ממנו, אולם רואים אנו, שכלל, מרבית האנשים חוששים מהמוות. מדוע?

התשובה לכך, אומר דיפאק צ'ופרה, בספרו "הקוסם" הינה כי אנו חוששים לאבד את כל מה שעבורו עבדנו והתאמצנו, וסבלנו בחיים. עשרות שנים אנו עובדים וטורחים עבור לימודים, תואר, ממון, נכסים, חינוך ילדים, ויום אחד אנו עוזבים הכל כאן, והולכים. מעבר לשאלה, בשביל מה כל הטרחה הזאת, עולה כמובן הפחד לאבד את כל זה.

שמתי לב לכך, שלמעשה כל פחד, הוא פחד לאבד משהו. הפחד שיצחקו עלי ואהיה ללעג, הוא הפחד לאבד את שמי הטוב. הפחד להפסיד בעסק שאני פותח, הוא הפחד לאבד את ההשקעה ואת הזמן, וכן הלאה.    

מה עושים אנשים כאשר הם פוחדים לאבד משהו? הם נאחזים בו בכל הכוח. ראיתם ילד קטן שפוחד לאבד את הסוכריה שלו? הוא תופס אותה ולא עוזב אותה. סוכנים חשאיים שחוששים לאבד את התיק הסודי שלהם, או שיגנבו להם אותו, לא רק שהם אוחזים את התיק בכוח, אלא קושרים אותו לידם עם שרשראות ברזל.

הבעיה היא, שפעמים רבות, אחיזה כזאת, לא רק שאינה מועילה, אלא שפועלת בדיוק ההיפך – אותו דבר שאנו חוששים לאבד – ואנו נאחזים בו חזק חזק – אנו רק הורגים אותו יותר.

לדוגמה: זוכרים שכתבתי פעם על השיר של פיל קולינס you can't hurry love – כאשר אתם נאחזים באהבה בכוח, וחוששים שבן הזוג יברח לכם, פעמים רבות אתם עלולים להרוג את האהבה באופן סופי. לעתים הפתרון הוא לא לחנוק אותו/ה מחשש לאבדו, אלא לתת לו מרחב ולאפשר לו לבחור מחדש באהבה.

דוגמה נוספת: אדם שם לב לכך שהעסק שלו מידרדר והוא נאבק בשיניים על מנת להציל אותו. תוך כדי כך הוא משקיע בו עוד ועוד, ונאחז בו, ומכלה את ממונו ואת המשאבים שנותרו לו, וכך "הורג", גם את העסק שלו וגם המשאבים שנותרו לו על מנת להתחיל מחדש. וידוע שבעניינים אלה, בדיוק כמו ביציאה מקשר בעייתי, האחיזה גורמת למתח, וקושי, ושואבת אנרגיות, ורק לאחר שמוותרים, ומשחררים, ואפילו שמאבדים לכאורה את אותו הדבר שנאחזו בו, הם מרגישים הקלה ושחרור. 

אכן, אמר לי חבר, נכון שאנשים חוששים מהמוות, אולם בשלב מסויים הם משחררים, ואז מרגישים רגועים וכבר לא חוששים - אכן. זה בדיוק המצב שבו הם משחררים, ונרגעים. ואנחנו? בינתיים נלחמים במוות, משפצים, צובעים, מתאמנים, והמוות? צוחק עלינו - מי יכול לברוח ממני? הוא שואל. וככל שאנו נלחמים יותר במוות, לעתים אנו לא מספיקים לחיות...

ועכשיו עלינו לשנות את נקודת המבט גם על האחיזה, וגם על המוות. לשניים אלה יש צד חיובי. הבעיה נוצרת כאשר אנו משתמשים בעניינים אלה, שלא לתכליתם.

האחיזה: מטרתה לגרום לנו לדבוק בדברים טובים וחשובים, ולא בדברים שאינם מועילים לנו. תפקידה של אחיזה, למשל, לחזק זה את זה בתקופות קשות. מטרתה של האחיזה היא לגרום לנו להתמקד במשהו חשוב, לצורך הצלחה בו. לדוגמה – כאשר מקימים עסק חדש, צריך להיות רציני, להתמקד ולהיאחז בו, ולא לעשות במקביל דברים אחרים. האחיזה נותנת לנו את המיקוד החשוב. אולם זאת על מנת להשיג מטרה טובה, ולפרק זמן שמיועד לכך.

המוות: תפקידו של המוות חיוני בכל מה שקשור להתחדשות. אין ולא יכולה להיווצר התחדשות, בטרם קודם לכן היתה שקיעה ומוות. אי אפשר לבנות בית חדש, לפני שהורסים את הישן. העץ לא יצמח, בטרם ירקב הגרעין. וגם המוות שלנו – כהורים, נותן את הרכוש שלנו לילדים, שיוכלו גם להתפתח ולצמוח. אל לנו לחשוב כי בעת המוות אנו מאבדים משהו, שהרי הרכוש שלנו לא הולך לאיבוד, אלא עובר לדור הבא, וכן הלאה. 

אחד מתפקידיו של האימון, הוא לבדוק האם קיים אצלנו חסם הצלחה כזה, של "תקיעות", של להיתקע במערכות יחסים, בקשרים, בעסקים, בחברויות וכו', שאינם מתאימים לנו ואינם תורמים לנו מאומה – ואם כן, כיצד להשתחרר מהם, או לכל הפחות להתמודד איתם באופן שלא יזיקו לנו. ואולי בקרוב אקדיש את אחת הסדנאות לעניין זה.

לסיום, אחת הדוגמאות המרכזיות של אחיזה – ביהדות, הינה הדוגמה של פרעה, שנאחז בכיסא שלו, ובכבוד שלו. הוא חשש כי הכרה בכוח עליון, או שחרור היהודים מעבודתם, תגרור אבדן של ממלכתו ומלכותו. ועל כן הוא נאחז בה, גם כאשר זו קרסה מול עיניו, ואף הובילה אותו, בסופו של דבר, למותו.

האגו הרע והאגו הטוב

למי שעוקב בשבועות אלה אחרי סיפורו של פרעה מלך מצרים והמכות שעבר, עד שנכנע, אי שם במימי ים סוף, עלולה להתגנב סברה, כי מוסר ההשכל הגדול של סיפור זה, הוא שאגו הוא דבר רע. פרעה הוא דוגמה ומופת לאדם שלא ראה אף אחד ממטר, ולמרות שהוא עצמו היה נמוך ומכוער, שלט על מצרים ביד רמה, החשיב את עצמו כאלוהים, ולא נתן לעובדות [מכות רבות שהחריבו את מצרים], לבלבל אותו. משמע - יש להרוג את האגו.  

וכן, יקיריי, טעות בידכם. לא זה המסר של סיפור יציאת מצרים. נכון, שבמשך מאות ואלפי שנים רגילים אנו וקודמינו ועוד ועוד, להאשים את האגו, או את היצר הרע, בכל תחלואי העולם. אולם זו טעות. ההיפך הוא הנכון: האגו הוא אחת המתנות הגדולות שנתן הבורא לבני התמותה. ומה לנו יותר מהסיפור הידוע [תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין דף סג עמוד ב], כי יום אחד קמו חכמים, והחליטו "להרוג" את היצר הרע של עבודת האלילים - תפילתם התקבלה והם כלאו את היצר הזה, ומאז אין בעם ישראל יצר להשתחוות לפסילים, מה שהיה מאוד מאוד חזק באותה תקופה [וקיים עד היום באומות אחרות]. לאחר מכן בקשו להרוג את היצר המיני ואף אותו כלאו, אולם לאחר שלושה ימים, כאשר לא מצאו אפילו ביצה טריה, הבינו כי בלעדיו לא יהיו חיים, לא תהיה יצירה ולא המשכיות בעולם, מה עשו? עיוורו את עיניו והחלישו את כוחו [במישור של קרובי משפחה]. עד כאן הסיפור. 

בפשטות, האגו הוא הרצון לקבל לעצמי, הוא ה"מגיע לי", כוחי ועוצם ידי. בפסיכולוגיה, האגו הוא המתווך, בין היצרים הבהמיים שלנו, מצד אחד, לבין המצפון והרצון לתת ולהעניק, מצד שני. תפקידו של האגו הוא לדאוג, שמחד גיסא לא נתנהג כבהמות, אך מאידך לא נפזר את ממוננו על אחרים מבלי שנדאג גם לעצמנו. 

בלעדי האגו, היינו חסרי שאיפות בחיים, חסרי כוח יצירה וכבוד עצמי מינימלי, שרועים על המיטה, במקרה הטוב, או זרוקים ברחוב, במקרה הרע, כמו סמרטוטים. כמו ששוק משוכלל מתנהל בתנאי תחרות, כך גם בני האדם ידאגו לשפר את עצמם ולהתקדם, בתנאים של תחרות. כל שגדול מחברו - יצרו גדול הימנו. אין מנוס מכך, אדם לא מגיע גבוה, אם אין לו אגו גבוה. וכל מי שנמצא גבוה, סימן שגם האגו שלו מנופח. אלה הם שני הצדדים של אותו המטבע. השאלה היא לא האם האגו גדול, אלא כיצד לאזן אותו ולשלוט בו, להבין ולהפנים שהוא כלי ומכשיר, ולא לאפשר לו לנהל את חיינו כאשר אנו שבויים בכוחותיו.  

הראו לי בן אדם "חסר אגו" ואראה לכם את האגואיסט הגדול ביותר. אחד הסיפורים החסידיים שהיו קשים לי ביותר הוא אותו סיפור על זקן קדוש, לבוש בלויים, שהיה נוהג לשבת על אבן נמוכה בכניסה למקווה, ומברך את האנשים. האנשים היו נהנים מברכותיו ומודים לו, ולעתים אף מנשקים את ידיו, והוא היה מושך את ידיו בצניעות. הלכו תלמידי הבעל שם טוב, וסיפרו לו בהתפעלות רבה על אותו זקן קדוש, וכיצד הוא מסגף את עצמו וחסר אגו עד כדי כך, שאפילו לשבת על כיסא, אינו מוכן. ואז הבעל שם טוב אמר להם, אתם בטוחים שכך המצב? אם כך, בואו נעשה תרגיל - מחר בבוקר תגיעו מוקדם למקווה, ותוציאו את האבן. כך עשו. מסתיים הסיפור בכך, שהזקן הגיע למקווה, ראה שאין לו אבן לשבת, חזר לביתו, ונפטר מכאב לב. חזרו התלמידים לבעל שם טוב, נרגשים, נדהמים וכואבים. אמר להם הבעל שם טוב - אל תכאבו ואל תעצבו. מה שראיתם הוא לא אדם חסר אגו, אלא אדם שכל כולו היה אגו. האבן הזאת והכבוד שקיבל היו כל חייו. לא אדם צנוע ופשוט היה, שאם היה כזה, היה הולך ומביא לעצמו אבן, לא היה נפגע כל כך, או מברך את האנשים בעמידה, וודאי הם היו דואגים לו. 

כאמור, הבעיה עם האגו היא לא עצם הרצון לקבל, היא לא עצם הרצון להתפתח על מנת להרבות את כבודנו ומעמדנו, היא לא הרצון שיכירו בכוחותינו ובכשרונותינו, עליהם עמלנו, היא לא הרצון לקבל תמורה על שווי וערך שאנו נותנים לאחרים. הבעיה עם האגו היא "מנת היתר" שאנו צורכים ממנו. ומתי באה אותה מנת יתר - כאשר אנו שוכחים שיש מישהו מעלינו. כאשר אנו שוכחים שעם כל הכבוד, למרות שאנו חכמים, ונבונים, וחזקים, ומצליחים, איננו ולא היגענו ואף לא נגיע, למדרגה של אלוקים. מידת הענווה מחייבת, ראשית שנבין שחלק מההישגים שלנו יש לשייך לא רק לכך שאנחנו אנשים נפלאים, אלא למתנות שקיבלנו מהבורא ומבני אדם אחרים. ושנית, שנתחשב גם באחרים ונפרגן להם, בדיוק כפי שהיינו רוצים שיפרגנו לנו. 

זו היתה בעייתו של פרעה. זה מה שהקב"ה, באמצעות משה, רצה ללמד אותו - פרעה, למרות שאתה חזק, ומשכיל, ובעל כוח שכמעט אינו בלתי מוגבל, ונמצא בגג העולם - יש מישהו מעליך. לכל אורך הסיפור של פרעה ושיעבוד מצרים, הוא סרב לקבל זאת. הוא ניסה, שוב ושוב להוכיח - שלפרעה, אף אחד לא יאמר מה לעשות. אפילו אם כל מצרים תיחרב, הוא יישאר בעל הבית. המדרש מספר, כי רק כאשר טבע בים, הוא צעק: "מי כמוכה באלים ה'" - קרי שיש אלילים רבים, אבל הקב"ה חזק מכולם. זו היתה בדיוק בעייתו של המן - "למי ירצה אחשוורוש לעשות כבוד יותר מאשר לי? ברור שאני הכי חשוב..." וכל זה, כל העולם כולו משתחווה לו, פרט לאדם אחד, מרדכי היהודי, ושום דבר כבר לא חשוב לו...

מאז ומעולם הכרה אמיתית - ודגש על אמיתית - שיש "מישהו" מעלינו שמנהל את העולם, ובסופו של דבר, בתהליכים שאולי איננו מבינים, אולם מאמינים שהם קורים - נעשה צדק בעולם - וכי מעשה טוב יקבל תגמול ומעשה רע, לבסוף יגבה את המחיר שלו - היא היתה הערובה לסדר ציבורי, ולכך שלא יהיה מצב של "איש את רעהו חיים בלעו". 

וזה המסר הגדול של יציאת מצרים - לא להיות משועבדים לבני אדם. בן אדם אינו א-לוהים. עלינו להיות חופשיים. אבל בתוך כל זאת לזכור שאיננו חופשיים לחלוטין, מכיוון שיש מישהו מעלינו; וזאת מכיוון שהאדם החופשי "לגמרי" הוא המשועבד ביותר - לאגו שלו. 

זוגיות: משחק התפקידים המתהפך

על מנת שתבינו את הדברים הבאים ואף תפנימו אותם, אני חייב להסביר לכם קודם משהו על - איך המוח שלנו עובד. המוח האנושי פורץ לעצמו דרכים חדשות, ושואף תמיד לשכלל את עצמו, ועל כן יש בו מנגנון מדהים של קיצורי דרך. קיצורי הדרך יוצרים התניות ו"קפיצות", בין פעולה לבין תוצאה. 

דוגמה קלאסית: אחד הניסויים הקלאסיים היה של מדען רוסי שביצע את הפעולות הבאות על הכלב שלו. במהלך תקופה מסויימת הוא היה מצלצל בפעמון, ולאחר מכן שם אוכל בצלחת, ולאחר מכן קורא לכלב שלו לאכול. הכלב היה מגיע, רואה את האוכל, היה נוזל לו ריר מהפה, והוא היה אוכל ושמח עד הגג. עם הזמן, המוח של הכלב למד לזהות את הקשר שבין הצלצול בפעמון לבין האוכל. ובשלב מתקדם יותר של הניסוי, די היה בצלצול בפעמון, והכלב היה מיד מזיל ריר, אפילו אם לא ראה אוכל. 

הדבר נכון גם עם ילדים קטנים - כאשר אנו עושים פעולות מסוימות, שנראות להם כאילו הם עומדים לקבל אוכל, הם מתחילים להתנהג בהתאם. 

מה היה לנו כאן? היה לנו צלצול - הנחת אוכל - ראיית האוכל - נזילת ריר. לאחר מכן נוצר קיצור דרך - הכלב כבר לא צריך לראות את האוכל כדי להזיל ריר, אלא עושה כן מיד עם שמיעת הצלצול. 

באותה מידה, גם המוח שלנו עושה קיצורי דרך כאלה. לעתים הקיצורים האלה מסוכנים עבורנו. במיוחד במשחקי תפקידים, או במלים אחרות - בעת פעולה על פי דפוסי פעולה מסוימים שנוחים לנו בתחילה, ואז חוזרים אלינו כבומרנג. [אגב, אל תיבהלו מהמושג "משחק" או "משחק תפקידים" ככל שמדובר בחיים האמיתיים - הרי החיים הם סרט אחד גדול שאנו השחקנים בו - ואם אינכם מאמינים, שאלו את אלה שפיתחו את תורת המשחקים... ].

ועכשיו - דוגמה מהחיים, כמובן התיאור כאן נכון לגבי גברים ונשים כאחת - נניח לנו זוג שכעיקרון אוהב ומסתדר. תיאור הפעולות שלהם הוא כך: אחד מבני הזוג [נאמר- הגבר], חפץ בקרבת אישתו, ומתקרב אליה, והיא מרחיקה אותו. מתקרב שוב, והיא מרחיקה. הגבר נעלב/כועס ומתרחק. ואז האישה מתקרבת, והם משלימים ושמחים. זהו משחק תפקידים קלאסי. משחק כזה יכול להתרחש ואכן מתרחש בכל זוגיות. הרי לא תמיד אנחנו שמחים, לפעמים אנו זקוקים למרחב אישי, וכדומה. השאלה הגדולה היא, האם מדובר בדפוס פעולה שחוזר על עצמו. האם הצדדים נוהגים כך בדרך קבע. אם זה הדבר, עלול להיווצר מצב מסוכן. 

לפני שאמשיך אני מבקש להסב את תשומת ליבכם לכך שתיארתי בסה"כ דפוס פעולה. לא תיארתי את המניעים והסיבות לכך. יתכן הדבר קורה מכיוון שהאישה זקוקה למרחב בתקופות מסוימות. יתכן שהדבר קורה מכיוון שהאישה אוהבת את החיזור של בעלה וסבורה שכך תקנה אותו. יתכן וזו דרכה לקבל מבעלה כסף, או "טובות הנאה" אחרות, מכיוון שמדובר בבעל קמצן / בעל שאינו מפנק אותה. יתכן וזוהי הדרך שלה להעניש אותו, ויתכן שהיא סבורה שמדובר באמצעי שליטה יעיל. תהא אשר תהא הסיבה, יש צורך להיות מודע להתנייה שעלולה להיווצר לדפוס פעולה זה - קרי לקיצור הדרך. 

במה דברים אמורים? הסכנה הראשונה של הגזמה ב"משחק" כזה, הינה כמובן שהבעל יסרב להשתתף בו - הוא עלול לאבד עניין באישתו, לחפש את מבוקשו במקומות אחרים וכו'. אולם גם אם נניח שהוא מעוניין לשמר את הזוגיות, ופועל כמיטב יכולתו לשם כך, עלולה עדיין להיווצר התניה. 

אם בתחילה השלבים היו אלה: ניסיון לקירבה - דחיה - ניסיון נוסף - דחיה - כעס - האישה מתקרבת/מתקפלת - השלמה [הזוג משלים].

אזי עלולה להיווצר אצל הבעל התניה, שרק לאחר שהוא כועס/נעלב/מתרחק, הוא משיג את מבוקשו. ואז ההתפתחויות עלולות להיות כדלקמן:

במשחק עצמו: ניסיון לקרבה - דחיה - כעס - האישה מתקרבת. 

ואף בעניינים אחרים: הבעל רוצה משהו - האישה מסרבת/מסתייגת - כעס - האישה מתקפלת. 

במלים אחרות, אם נוצרת התניה כזאת, לפיה הבעל יקבל את מבוקשו רק אם יכעס, אזי הבעל יכעס באופן מיידי והאישה תתקפל. לא זו בלבד, הדילוג על שלב החיזור עלול לעתים לגרום לפספוס למה שהאישה רצתה - למשל, אם רצתה להשיג כך אהבה, אזי לא זו בלבד, שהגבר לא יחזר אחרי אישתו, אלא רק יראה לה כעס ועויינות. כך גם נוצר האבסורד של החלפת התפקידים - אם בתחילה האישה היתה החזקה, ששלטה במצב באמצעות הכוח להרחיק ולקרב, אזי עתה המשחק התהפך - ועכשיו הבעל הוא החזק, והוא שולט במצב באמצעות הבעת כעס [אם הוא לא התייאש קודם לכן וחיפש כאמור פתרונות אחרים]. ומי גרם להתניה הזאת? ...........

תופעה זו של החלפת תפקידים עלולה להתרחש בנסיבות שונות ומגוונות ולכן תמיד צריך לזכור שזוגיות היא עבודה מתמדת, חשוב מאוד מאוד לשמור על תקשורת נכונה ובונה. צריך להיזהר ולהיות רגישים לשאלה מה בהתנהגותנו גורם כעס או אי נוחות לבן הזוג, שכן לעתים עלולים להיווצר קיצורי דרך והחלפת תפקידים, וצד שהיה למעלה, מוצא את עצמו למטה, צד שהיה חזק, מוצא עצמו חסר אונים. לעתים הניצחון הוא אבי אבות ההפסד. ובכלל, בזוגיות אין מנצחים ומפסידים. בהצלחה!

YES, I CAN

את 3 העונות הראשונות של "לרדת בגדול" לא ראיתי - מבחירה. סברתי, כי לרזות  80 קילו תוך 4 חודשים זה לא טוב, לא נורמאלי, לא סביר, ולא יחזיק. על כן, את הדיאטה שלי עשיתי לאט לאט, גרם אחרי גרם, כמעט בלי לשקול את עצמי. כך גם ציינתי במאמר שפרסמתי בעת הדיאטה.

לעומת העונות האלה, את העונה הזאת אינני מחמיץ! ראיתי את כל הפרקים וכולם גורמים לי להתחבר, להבין, להתרגש, לחוות את הקשיים יחד עם המשתתפים, וממש להצטער עם כל אחד שמודח, ומיד לשמוח איתו על כך שהוא ממשיך במשימה הזאת בביתו ומצליח להפחית במשקל. 

פתאום הרגשתי שאני מתחיל לשנות את דעתי לגבי התוכנית הזאת, אם כי לא יכולתי עדיין לשים על כך את האצבע בצורה מדוייקת. התחלתי לראות את התוכנית ממקום של מאמן, לראות כיצד מובילים ומנחים את החבר'ה האלה הלאה. כל זאת עד הפרק האחרון, שעשה לי את זה - ופתאום הבנתי הכל. 

"לרדת בגדול" אינה תוכנית של דיאטה. "לרדת בגדול" היא תוכנית שלוקחת אנשים שנמצאים כבר בקצה, כמעט בתחתית, ומוכיחה להם דבר אחד - שהם מסוגלים! זה הכל. וזה המון!! זה הכל!

לפרק האחרון המאמנים בחרו להביא להם את מוטי. מוטי השתתף בעונה השניה. הוא התחיל את התוכנית במשקל בלתי אפשרי של מעל ל-180 קילו!! זה לא ייאמן איך אדם מגיע למשקלים כאלה. במסגרת העונה השניה, מוטי עשה מהפך עצום. הוא ירד במשקל והגיע ל-97 קילו!! תוך כמה חודשים! פשוט לא ייאמן שדבר כזה אפשרי. אבל אז קרה בדיוק מה שהיה צפוי - יום לאחר שהתוכנית הסתיימה, יום לאחר שאור הזרקורים כבה, הוא גילה ריקנות מדהימה, והתחיל לאכול.... והגיע ל-210 קילו! פשוט לא ייאמן. אילו כאן היה מסתיים סיפורו של מוטי, הייתי אומר לכם, כמו כל עורך דין: "I REST MY CASE" קרי, שומר נפשו ירחק מהתוכנית הזאת. 

אבל אז בדיוק קרה המהפך. מוטי אסף את עצמו בידיים, ומתוך המקום ה-הרבה יותר קשה אליו הגיע -- קרי, הוא כבר היה על גג העולם, ירד מתחת ל-100 קילו, ועכשיו נמצא במצב הרבה יותר גרוע - מהמקום הזה הוא אמר לעצמו - אם פעם אחת עשיתי את זה, אני אצליח שוב. והוא התחיל להתאמן בקיק-בוקסינג, ונהיה מאמן, וירד במשקל 100 קילו, הפעם בלי תוכניות ומחוץ לאור הזרקורים, במשך שנה הגיע למשקל 110 קילוגרם, חי, בועט ונהנה מכל רגע. 

כשאני כותב מלים אלה הדבר מזכיר לי את קבלת התורה בהר סיני: בפעם הראשונה שבני ישראל קבלו את התורה בהר סיני, היו קולות ורעמים וברקים ושואו גדול... ובסוף מה קרה? בני ישראל סגדו לעגל הזהב, ומשה שבר את הלוחות. זה מה שקרה למוטי בפעם הראשונה. הוא ירד במשקל בשואו, עם בחורות, וכו', אבל זה לא חדר לעצמותיו. אז, להבדיל, משה רבינו אסף את עצמו, ועלה בפעם השניה להר סיני, הפעם היתה זו הדרך שלו, לבד, ההתמודדות שלו, הוא פיסל את הלוחות בעצמו, הוא עלה איתם להר סיני, הוא קיבל את התורה בשקט, וירד, והלוחות האלה הן הן הלוחות שליוו את עם ישראל - יחד עם הלוחות השבורים, ללמד אותנו שיעור עצום, בדיוק השיעור של מוטי מהעונה השניה. 

משתתפי התוכנית

במהלך העונה הזאת למדתי להכיר את המשתתפים של התוכנית הנוכחית, למדתי [בעיני המתבונן, כמובן] מה גורם להם להשמין, איפה המקום בו הם צריכים לתקן, למדתי להזדהות עם הקושי שלהם, וממש לרצות בשבילם שיצליחו.. אז הינה על קצת המזלג, למי שצופה בתוכנית. בשלב הזה יש 8 משתתפים, נתחיל עם הבנים.

כפיר: כפיר הוא ממש אחלה אחלה גבר. שקט, עושה את העבודה, הקבוצה שלו נשענת עליו. הוא האיש הנכון, במקום הנכון, בזמן הנכון. הוא נותן את הגיבוי, הוא מספק את הסחורה, עושה את העבודה ולא מתלונן. סוחב על גבו את כל בעיות העולם. וזו גם הבעיה שלו, שהוא מופנם. בקושי הוא מדבר, בקושי משתף, כנראה כך הוא גם בבית. הוא צובר בבטן... תרתי משמע. לצערי, אני לא רואה שכפיר נפתח בתוכנית הזאת, הוא חייב תהליך משלים. 

ליאב: ליאב הוא הילד המפונק, שיש לו הכל, אבל חסר לו דבר אחד... אהבה. הוא נולד לבית עשיר מאוד, ונראה לי שההורים שלו היו עסוקים יותר מדי בקריירה ופיצו אותו בכל הפינוקים האפשריים. אבל כסף לא יכול לקנות אהבה... בתוכנית הזאת רואים עד כמה הוא זקוק לאהבה, הוא עושה פרובוקציות, לא מכיוון שהוא אדם רע, פשוט הוא זקוק לחיזוקים, וכשהוא לא מקבל אותם הוא סבור שעומדים להדיח אותו. אצל ליאב, האוכל הוא תחליף לאהבה. השינוי אצל ליאב קורה לאט לאט, אני מקווה שהוא יצליח להפנים עד סוף התוכנית. 

פישל: פישי, כך הוא מכונה בתוכנית, הוא אב-הטיפוס של הילד הטוב. מאז שהיה קטן חינכו אותו להיות ילד טוב, מחונך, ממושמע. ילד טוב של אימא. כל הזמן מחייך חיוך של ריצוי, משתדל לא לפגוע באף אחד. בחור מקסים עם לב רחב. כנראה כשהיה קטן גם הפנימו לו שילד טוב גומר כל מה שיש בצלחת... נהייתה לו מין התניה כזאת, ולאחר מכן קשה להוציא את מה שהושרש. פישי צריך ללמוד לחשוב קצת יותר על עצמו ולעבור את משבר גיל הטיפש-עשרה. 

יהונתן: יהונתן בחור טוב, אבל כבד, כבד בדיבור, כבד בתנועות. חושש משינוי. הכבדות שלו מפילה אותו אחורה. יש לו מזל שיש לו את אסתר (ע"ע) שמכניסה לו קצת אדרנלין בחיים, הוא באמת זקוק לה. אני מקווה עבורו שיחד עם הפחתת המשקל הוא גם יסגל לעצמו אורח חיים קצת יותר אנרגטי.

ועכשיו הנשים:

לארה: לארה בחורה מקסימה, ורבאלית, אשת שיחה, דעתנית, מעניינת אבל... לחוצהההההה עד מאוד. מדברת ללא הרף בפאתוס, הלחץ משגע אותה. הלחץ גורם לה לאכול על מנת להרגיע את עצמה. היא צריכה ללמוד להוציא את הלחץ בדרכים אחרות. 

אסתר: אסתר אישה מדהימה, אנרגטית, בעלת כוחות נתינה, אבל בילדות שלה סבלה מהורים נוקשים ככל הנראה. זה עלה כבר מספר פעמים בעונה הזאת, ובפרק האחרון היה גם קטע קשה, בו אסתר מספרת כיצד בהצגה שהיתה כל כך חשובה לה, אימא שלה החליטה לקחת את כל המשפחה לאילת, ואסתר נשארה לבד, וגם בהצגה היתה לבד. מאז, היא לא שיחקה יותר. זה פשוט כואב. אסתר למדה להפנים את הרגשות שלה, אולי על מנת להיות חזקה, להסתיר את חוסר הביטחון, ושמרה בבטן, ממש כמו כפיר. אולם הדרך של אסתר לשינוי נראית קלה יותר מאשר לכפיר. 

אפרת: אפרת עושה רושם של אימא למופת, אישה אנרגטית, הכל אצלה מתוקתק טיפ טופ. פרפקציוניסטית, תחת שליטה. אם עושים, אז עושים טוב... זה מאוד מלחיץ להיות במקום הזה, של אחיזה, של חוסר יכולת לשחרר. צריך גם לדעת מה זה עושה לילדים ולסובבים. והיא גם משלמת מחיר באכילה מופרזת. 

קרן: קרן בחורה רגישה, עדינה, טובת לב. זקוקה לגבר חם ואוהב שיתן לה גב וירים לה את הביטחון. אחיה, ערן בחור מקסים, ולא בכדי הם עובדים יחד. נראה לי שהיא מחפשת חתן שדומה לאחיה... היא צריכה ללמוד להיות עצמאית, ואני מאמין שהפרידה הקשה מאחיה באמת תעשה לה טוב. היא התחילה לרקוד אולם הפסיקה, מכיוון שהיא לא אהבה את ההשמנה שלה "ולא נעים שיגעו בך כשאתה לא אוהב את עצמך" - משהו בסגנון אמרה בתוכנית האחרונה. יש לה הרבה מה לתת, אולם היא צריכה ללמוד לאהוב את עצמה. ויתכן והירידה במשקל תסייע לה מאוד בכך. 

זהו... עד כאן להפעם

אשמח לתגובותיכם!


רגע אחד... אז מה לקחנו מהתוכנית הזאת? ש...כן - אנחנו מסוגלים!!


רשמו בפניכם את כל הדברים שכבר החלטתם לעצמכם, ש"את זה?? בטח לא אעשה? ואת זה? לא בשבילי!! וזה??? אולי בגלגול הבא. שאלו את עצמכם - בעצם, למה לא? האם באמת אינני מסוגל? למה לא אני? למה לא עכשיו? נסו לעשות בכל שבוע לפחות דבר אחד שעד היום אתם משוכנעים לגביו, שאינכם מסוגלים לעשותו, ותוכיחו לעצמכם, שאתם מסוגלים! זה קשה, זה לא פשוט, אבל זה אפשרי! וזה יעצים אתכם מאוד!

התמודדות עם מחשבות בעייתיות

[אם אתם רואים מאמר זה בפייסבוק, זו הפניה אוטומטית מהבלוג שלי - לקריאת המאמר המלא נא ללחוץ על "הצג פרסום מקורי". שבוע טוב!] 

אין אדם שיכול לחיות חיים שלמים בלי שהן תוקפות אותו - המחשבות הבעייתיות, ההרסניות, הכפייתיות, הדורשות ממנו לבצע דברים שהוא לא מעוניין לעשות או המונעות ממנו פעולות שהוא כן מעוניין לעשות. יש כאלה שהן תוקפות אותו בתדירות ובעוצמה גבוהים יותר, ויש אשר בתדירות נמוכה יותר, אולם מגיע הרגע שיש להתמודד איתן.

כמו בכל מצב של מאבק, ישנן שתי שיטות להתמודד עם מחשבות כאלה: השיטה האחת היא להילחם עימן, והשיטה השניה היא לברוח מהן. להלן נפרט בקצרה דרכים אלה.

כאשר העוצמה של מחשבות אלה אינה גבוהה ניתן להתמודד איתה בצורה של "טוען ונטען". קרי ניתן להתמודד איתה על ידי ויכוח פנימי. כנגד הסברות שמעלה המחשבה הבעייתיות, אנחנו מלמדים את עצמנו לחשוב מחשבות חיוביות להתמקד בבעיה הספציפית ולא להגיע למצב של קיפאון והרס. כאמור, שיטה זו נכונה ויעילה רק כאשר מדובר במחשבות בעוצמה נמוכה, במצב שבו ניתן להתגבר עליהן. השיטה הזאת של התמודדות נכונה גם במצבים בהם מדובר בעניינים שאנו צריכים להתמודד איתם באופן תדיר ואי אפשר לברוח מהן. 

כאשר עצמת המחשבות מתגברת, ודורשת מאיתנו פעולה מיידית, שאנו עלולים להצטער עליה, השיטה היא אחרת - השיטה היא בריחה - הסחת דעת. לדוגמה: כאשר נוצר מצב בו מישהו מאוד מאוד מרגיז אותנו, והמחשבה הראשונה שעולה לנו בראש היא לצעוק עליו חזרה. במצבים מסוימים, התמודדות מול הדחף הזה, קרי להעלות טענות בעד ונגד תגובה כזו או אחרת, לא תהיה יעילה - הדחף חזק מכדי שניתן יהיה להתמודד עימו. במצב כזה, צריך פשוט לברוח פיזית מהמקום, ובמקרים אחרים להסיח את הדעת לנושא אחר לחלוטין.

רבי נחמן מברסלב מלמד אותנו דבר גדול מאוד - אדם לא יכול לחשוב שתי מחשבות בעת ובעונה אחת. המוח שלנו הוא כמו תא אחד שבכל שניה ושניה נכנס בו נתון אחר. מהירות העיבוד היא כל כך גבוהה, עד כדי כך שנראה לנו כאילו אנו חושבים כמה מחשבות בעת ובעונה אחת, אולם האמת היא, שבכל רגע נתון אנו חושבים רק מחשבה אחת בלבד. כאשר מדברים על רצף של מחשבות, רק אז ניתן לומר כמה מחשבות. רוצה לומר, אם אנו חושבים מחשבה שלילית, אנו לא מאפשרים לעצמנו לחשוב מחשבה חיובית, ואם אנו חושבים מחשבה חיובית, אם ממלאים את ה"תא" במחשבה חיובית, אנו דוחקים את המחשבה השלילית. 

על כן, במצב בו המחשבה השלילית בעייתית, עלינו לעשות הכל על מנת לברוח מהתמודדות איתה, להסיח את הדעת לנושא אחר לחלוטין. הניסיון מלמד, כי עוצמתה של מחשבה שלילית, פוחתת עם הזמן, ועל כן לעתים די בהסחת דעת לזמן קצר, על מנת לעמעם את עוצמת המחשבה השלילית. 

רבי נחמן מברלסב מתייחס לזה בפרשת ויצא, הפרשה שקראנו השבת. על פי החסידות, לבן הרשע, שרימה את יעקב, נחשב ל"נבל" (אותיות לבן) והוא משול ליצר הרע, המתמודד עם האדם ומושך אותו לכיוונים הרסניים. יש מצבים, אומר רבי נחמן, שצריך לעשות מה שעשה יעקב, קרי - לברוח. לברוח, זה אומר אפילו לחשוב מחשבות לא ראויות, אפילו "מילי דשטותא", העיקר שיהיו אלה דברים שיתפסו אותו ולא יתנו לו לחשוב על הדברים הרעים.  

אולם צריך גם לדעת כיצד לברוח. מסביר רבי נחמן - כמו שיעקב ברח - ולא רק ברח, אלא "גנב את לב לבן", קרי הטעה אותו, ולא גילה לו שהוא בורח. שהרי אילו לבן היה יודע על בריחתו של יעקב, היה מונע בעדו מלברוח. ועל כן יעקב הוכרח לברוח באופן שהטעה את לבן. 

ומסביר רבי נחמן, לאחר שהצלחת לברוח מהמחשבות ההרסניות, אל תסתכל אחורה - אל תזכיר לעצמך את המחשבות האלה, פשוט המשך הלאה בדרכך, ואל תנסה לעורר אותן מחדש. אם כך תעשה, הקב"ה יהיה בעזרך, מכיוון שאת הצעד הראשון, אתה עשית. 

ובדברים האלה יש מסר עמוק ונפלא. 

ולא למותר יהיה להביא את לשונו של רבי נחמן:

"היצר הרע מתנכל על האדם בכמה וכמה וגנבות וערמומיות ללוכדו, בפרט בעניין המחשבה, עד שפתאום יוצא מחשבתו אל החוץ וחושב מה שחושב... במיוחד מי שהוא בעל מחשבה [מכיוון שככל שהמחשבה שלו יותר משוכללת, היצר הרע מגיע אליו מכיוונים יותר קשים], שהיא מידה רעה מאוד. וכל זה נמשך מבחינת קליפת לבן הארמי. על כן צריכין לברוח מהן מאוד ולחשוב מחשבות אחרות כשרות [..וטובות..] ואז ממילא יתבטלו המחשבות ה[..רעות..]. אך לפעמים מתגברים ההרהורים והמחשבות כל כך, עד שקשה לברוח מהם לתוך [...מחשבות טובות..] בשום אופן, ואז ההכרח לעסוק במילי דשטותא, בענייני צחוק וכיוצא, כדי לפקח דעתו לפי שעה, עד יעבור זעם ושטף של המחשבות, כי אין היצר הרע מצוי, אלא לשעתו, ואז [= כאשר עוסק בענייני שטות] אין היצר הרע מבין שהוא בורח ממנו. אך העיקר, בשעה שבורח מן המחשבות הרעות, אזי ילך לבטח לדרכו לחשוב מחשבות טובות, ולא יסתכל לאחוריו כלל, כי זה שטוען  עם המחשבות הרעות ונכנס איתן בטוען ונטען, ורוצה שיניחו אותו לצאת משם, זהו כמו שמגיד לרודף שרוצה לברוח ממנו, ואזי הוא [= הרודף] רודפו יותר. אבל באמת, עיקר העצה, לברוח מהם ובלתי להסתכל לאחוריו כלל. וזה בחינת "ויגנוב יעקב את לב לבן הארמי, על בלי הגיד לו כי בורח הוא", היינו כנ"ל.

ואח"כ ממשיך רבי נחמן ואומר - אם אתה הצלחת לברוח מהמחשבה הזאת, אזי גם אם היא תנסה לרדוף אחריך, הקב"ה יעזור לך ולא יתן לה להטריד אותך, אבל זאת בתנאי שאתה לא תסתובב אחורה ותיתן לה מקום. 

מבחן האהבה (שם זמני) - סיפור קבלי אינטראקטיבי בהמשכים. פרק שלישי: ריאליזציה או פסימיזציה?

פרק שלישי: ריאליזציה או פסימיזציה?

דוד בדרכו הביתה, יחד עם עדר הכבשים החביב שלו, ובינתיים, בבית, אמא - לאה, כבר מתפקעת.

"ישי! היא קוראת בקוצר רוח. מה יהיה עם הילד הזה? מה יהיה?! אני לא יכולה לסבול יותר! עד מתי?” היא נאנחת, סופקת כף אל כף, וחוזרת שוב ושוב על אותה מנטרה: “הוא כל כך מוכשר, יודע לנגן, בחור חזק ויפה, יש לו כזה פוטנציאל, והוא מבזבז את החיים שלו בחלומות. למה הוא לא יכול להסתדר בחיים כמו האחים שלו? כל אחד מצא לו מכסה, מצא את מקומו, מצא אישה, התחתן, הביא לי נכדים. למה?! מה כבר עוללנו? על מה הוא מתחשבן איתנו, היושב במרומים?!”.נאנחת, שואפת אוויר מלוא ראותיה, וממשיכה:

"כמה בחורות כבר רצו אותו, והוא לא רוצה לראות אף אחת. מה חסר לילדה של כהן, מה?? ילדה כל כך יפה, בריאה; היא כל כך אוהבת אותו, משתוקקת שיתייחס אליה. ולהורים שלה יש לול מפואר, שיכול לפרנס כמה משפחות. הוא לא צריך לדאוג יותר, רק להתחתן איתה. ועל אושר כזה הוא מוותר כל כך בקלות. לא חבל? מתי הוא יתעורר, כאשר היא תתחתן? אז הוא יצטער על ציפור שהיתה לו ביד והוא זרק?”

ישי מקשיב לה, לא מגיב. בינו לבין עצמו הוא יודע: זה לא יעזור. אם יצדיק אותה, הוא רק ימרמר אותה יותר. ואם ינסה לתמוך בדוד, הוא יעורר את חמתה עליו. לכן, הוא למד, צריך לשתוק, ולתת ללאה לשחרר לחץ. הרי אי אפשר לומר שהיא טועה לחלוטין, הוא פשוט לא יודע מה לומר, אז הוא לא אומר...

אבל לאה לא יכולה לשאת את השקט הזה, ולכן היא ממשיכה: "הבט, ישי, הוא כבר בן 25! זה לא צחוק! אני לא מוכנה שהוא ימתין עוד! אנחנו חייבים לעשות לו ריאליזציה! להעמיד אותו מול קשיי החיים, לנער אותו בצורה רצינית, ולא לתת לו להמשיך ולשגות בהבלי שווא!”. וישי? שותק. מרוב אהבה - שותק. מרוב צער על אשתו – שותק. מרוב תשובות רבות שיש לו לומר, ואף אחת לא ראויה מספיק בעיניו – שותק. שותק.

"למה אתה שותק? ענה לי! אתה לא חושב שאני צודקת? איפה הטעות שלי? אנחנו לא צריכים לקחת אחריות על החיים של הילד שלנו? אני לא יכולה לשאת את השקט הזה! שוב, שוב, שוב, שוב השקט הזה!?”

ישי פותח את פיו בזהירות: “הביטי לאה, יקרה שלי, ריאליזציה - כן. אבל לא פסימיזציה. לא רוצה לשבור את רוחו. אני חושב שאנחנו צריכים להיות סבלניים איתו. בשלב מסויים הוא יגיע לבד להכרה שהוא לא יתחתן לעולם עם הנסיכה, ואז הוא ישחרר אותה. ואז, אם רבונו של עולם ירחם עליו, והיא עדיין תהיה פנויה, הוא יתחתן עם הבת של כהן מתוך בחירה, ולא מתוך פשרה. את יודעת טוב מאוד, כי אם אנחנו נלחץ עליו עכשיו, אנו עלולים לשבור אותו, את הרי יודעת כמה הוא אוהב את הנסיכה. וגם אם נכריח אותו להתחתן עם הבת של כהן, היא תסבול מזה, כי הוא לעולם לא יאהב אותה באמת. לא חבל על הילדה?". “נכון, אהובה שלי, זה מורט עצבים, ההמתנה הזאת, אבל אני חושש שכל פעולה יזומה מצידנו – תחמיר את המצב".

לאה לא היתה צריכה הרבה יותר כדי להתפרץ עליו: “פסימיזציה? לזה אתה קורה פסימיזציה?! אני, אני עושה לו פסימיזציה?! מה פתאום?!? אתה טועה אישי היקר! אני עושה לו אופטימיזציה!! אני משחררת אותו מחסם ההצלחה הכבד ביותר שלו! אתה לא מבין שהוא עצר את החיים שלו בגיל 10? אתה לא מבין שיש לנו בבית ילד חולה אהבה? אתה לא חושב שיש לנו אחריות כלפיו? אני לא יכולה לראות את זה יותר! נכון, כמו כל גמילה, זה יהיה קשה בהתחלה, אבל בסופו של דבר הוא יודה לנו! מה שאני מבקשת הוא לעשות לו ריאליזציה – להציב אותו מול עובדות החיים. לשים לו את זה מול העיניים. זו חובתנו! והינה אתה במקום לדאוג לבן שלך, אתה דואג לבת של כהן?”

ישי מתחיל לצאת מהכלים. זה לא מתאים לו, הצעקות האלה. אשתו יותר מדי רגשית. טוב, מה לעשות, עשרה קבין של רגש ירדו לעולם, אשתו לקחה את כולם...

"תראי, לאה אהובה שלי. אני מבין את הקושי שלך. את חושבת שאני לא אוכל את עצמי? הבן שלנו, דוד – שכל כך ציפינו ממנו לגדולות, "נתקע" ככה, האחים הצעירים שלו כבר מתחתנים, והוא עדיין חולם חלומות. איך לא אשבר בקירבי? אני נורא רוצה לתת לך להוציא ולשחרר לחץ, אבל קשה לי לדבר איתך ככה. יש מצב שנדבר בנחת, או שנפסיק את השיחה?”

לאה מביטה בו "אז זה הפתרון? להאשים אותי שאני אגרסיבית? טוב, אני שותקת. דבר. אני רוצה את חוות דעתך המלומדת..." אומרת ספק ברצינות ספק בציניות. “הינה, אני חוזרת להיות הרעיה הכנועה והמקשיבה, דבר נא, אלוף נעוריי".

דוד מתעלם מהציניות וממשיך:

"הביטי. את אומרת שאת ריאלית. אבל מה זה ריאלי? האם קיים בכלל מושג כזה, ריאלי? את קובעת לך מה ריאלי, בהתאם לנגיעות האישיות שלך. את כאימא, רוצה שהבן שלך יתחתן, יסתדר בחיים, ותורידי את הדאגות שיש לך עליו, מהראש והגב שלך. את חושבת על הטוב שלך. כמובן שבדעתך את חושבת שאת פועלת גם לטובתו. אבל האם את באמת חושבת על טובתו, או שנמאס לך לשמוע מתקווה השכנה, כל חג וכל שבת אומרת, שואלת בחיוך מאוזן לאוזן - “נו... לאה, יש חדש?” או “בקרוב אצל דוד! נו... מתי נשמח בשמחתו?”. ישי עוצר, נותן ללאה להפנים את הדברים, וממשיך: “אני יודע שזה אוכל אותך. זה קשה לי. אבל הריאליות שלך נובעת מהמקום הזה. זו דעתי. השאלה היא האם אנחנו צריכים להתערב בחיים שלו. עד איזה גיל אנחנו ננהל לו את החיים? הוא בן 25, לאה!!”

לאה מקשיבה ומקשיבה, עומדת להתפוצץ. בוררת את המילים. ואז היא פותחת ואומרת:

"תשמע ישי, חייבים להחליט מהו הדד-ליין שאנחנו מושיבים את הילד הזה לשיחה, ומטפלים בו, עד הסוף, בכל הכוח. אני לא מוכנה לשבת בלי לעשות כלום, עד סוף כל הדורות. לא מוכנה שהוא יזדקן לי בבית. כל פעם שאני שומעת את "כוורת" שרה את "ילד מזדקן" אני כמעט משתגעת. לא מוכנה!! אתה רוצה להרוג אותי?? לא אתן לך!!

והחשוב ביותר – אני מתחננת/מזהירה/דורשת שלא תעז לספר לו על התחרות!!”

ישי מביט בה: “סליחה? למה לא לספר לו על התחרות? אולי זה בדיוק מה שהוא צריך? אולי הוא צריך ללכת לתחרות, להסתכן, להפסיד ואז הוא ישחרר אותה מהדמיונות שלו? ומצד שני, אם הוא יזכה בתחרות, הוא יקבל את משאת חייו!! למה לא לספר לו?”

"לא לספר לו, ישי!! בבקשה, אל תנסה אותי!! אתה יודע טוב מאוד למי נועדה התחרות הזאת. הוא יצטרך להילחם שם עם חיות טרף, ולעבור מבחנים קשים ביותר, ואתה יודע שאין מצב שהוא יצליח לעבור את המבחנים האלה. ואני עלולה לשלם בחיים של הילד שלי. ואני לא מוכנה! לא מוכנה שהוא יילחם עם דובים ואריות בשביל בחורה, אפילו אם היא המלכה העתידה!”

"לאה, לאה, את לא חושבת שאנחנו צריכים להשאיר את זכות הבחירה לדוד, אם ללכת לתחרות, או לא? עד מתי נגונן עליו?”

"לא, ישי!!! מכיוון שדוד ילך לתחרות. יש לך ספק בזה? הוא לא חושב באופן הגיוני. הוא יעשה הכל על מנת לזכות בנסיכה. ואני חוששת לחייו. אתה לא חושש לילד שלך? רק אני צריכה לקחת כאן את כל הדאגות?”

לא, לאה, אני דואג לא פחות. אני פשוט חושב שלא נוכל להסתיר את זה, וסתם נגרום לו צער רב".

"יכול להיות שהוא יכעס עלינו. אולם הוא ידע שזה מתוך אהבה עשינו את זה.”

ישי משיב לה – את יודעת לאהל'ה, יש באדם שלושה שותפים. אביו, אימו והקדוש ברוך הוא. עושה לי רושם שאת לוקחת את האחריות של כולם... אולי נשאיר משהו לקדוש ברוך הוא? אם הוא צייד את דוד בתכונות כל כך טובות, את לא חושבת שהוא יעניק לו את ההזדמנות לנצל אותן?

ישי מקשיב לעצמו, ומתלבט, בינו לבין עצמו, האם הוא מאמין בדבריו ללאה, או שמא הוא רק מחפש להרגיע אותה? כן, זו מן גישה כזאת של גברים, הם חייבים לראות את האישה שלהם רגועה, אחרת הם לא בסדר... גבר אמיתי, כך מקובל בארץ ישראל, צריך לפרנס ולהגן על אשתו. עליו לשמח אותה ולדאוג שתהיה רגועה. אישה רגועה – בית רגוע. בית רגוע – גבר רגוע. אם המשימה היא להרגיע את לאה, אז אולי מותר לומר לה דברים רכים? אפילו אם הוא לא כל כך מאמין בהם?

ספק קל נכנס בישי. אומר לעצמו – אולי תפסיק להיות כזה פטרון על אשתך? אולי תתחיל להקשיב בקולה (לתוכן ולמסר) ולא לקולה (לווליום של צעקותיה)? אתה חוטא בדיוק את החטא של האדם הראשון. שומע צעקות ומתחיל להתגונן, לשנות, לתכמן, כדי להשיג שקט. לא ידידי, לא זו הדרך. הקשב למה שיש לה לומר, ותתמודד עם תוכן הדברים. אם היא צודקת, קבל את זה. ואם היא טועה, תתמודד עם זה. אל תברח. אולי היא צודקת? אולי צריך לקום ולעשות מעשה? שקט תעשייתי לפעמים הוא רק משום דחיית הפרענות.

ישי חוזר על עיקרי הדברים ומסדר לעצמו בראש את הנקודות: השאלה היא האם ועד כמה אנחנו יכולים להתערב בחיים של הבן שלנו. האם אנחנו רשאים, או צריכים להסתיר ממנו את הידיעה על התחרות שהוכרזה על ידי המלך. שיקולים:

א. בעד: יש לנו סמכות כהורים להביע את דעתנו. נגד: הסמכות ההורית לא נמשכת עד גיל כזה.

ב. בעד: הוא חייב לכבד אותנו ולהתחשב בנו ובצער שלנו. גידלנו אותו במשך שנים, והוא לא יכול לעשות לנו את זה, קצת הכרת הטוב. נגד: זכות קדימה נותנים, לא לוקחים. אם קשה לנו, אנחנו אלה שצריכים טיפול ולא הוא.

ג. בעד: דוד הוא בגדר חולה עכשיו. הוא מושפע מהרגש. הוא זקוק לעזרה גם אם הוא לא מודע לכך עכשיו. נגד: לא ברור אם אנחנו האנשים הנכונים לכך, אולי אנחנו משוחדים. זאת ועוד, איננו יכולים לדעת, אם העזרה שלנו או של מישהו אחר תעזור או תזיק.

ד. בעד: המצב ללא שינוי כבר תקופה ארוכה ויש לפעול. דוד לא ישנה את זה מעצמו. נגד: לדוד יש חופש בחירה. אם טוב לו המצב כפי שהוא, אנחנו לא יכולים להתערב.

ה. בעד: ניסיון החיים שלנו חשוב ודוד צריך להקשיב לנו. יתכן ויכעס עלינו בעתיד אם לא נתערב. נגד: ניסיון החיים חשוב ביותר, אולם נסים עשויים לקרות.

ובכלל, שואל ישי את עצמו – מה זאת ריאליזציה? ומה ההבדל בינה לבין פסימיזציה? האם יש בכלל מושג כזה "ריאלי" או שזו רק מכבסת מלים? מתי דברים שנאמרים מהלב הינם "ריאליים" ומתי הינם "פסימיים"? איפה מוצאים הגדרה של המושגים האלה? האם בודקים אותם לפי התוכן? לפי הטווח הקצר או הארוך? לפי ההקשר? לפי מי שאומר אותם? האם אנחנו כהוריו בכלל מסוגלים להיות ריאליים?

"בקיצור – מסובך... לא לחינם אני שותק”, מחייך ישי בינו לבין עצמו... "גם לאה שלי לא יודעת מה לעשות, אחרת כבר היתה עושה, אני הרי מכיר אותה...”.

ישי חושב רגע ומשיב ללאה: “את יודעת מה לאה? אני מודה, זו שאלה כבדה שיש לה צדדים לכאן ולכאן. אני לא יכול להכריע בזה. אין לי דעה, צר לי. ואמרו חז"ל, שכאשר יש לנו בעיה הפתרון הוא: "עשה לך רב". מה דעתך שנלך יחד לרבי יצחק ונתייעץ איתו? נשמע מה יש לו לומר, טוב פשוש שלי?

לאה נאנחה והסכימה. "טוב, אלוף נעוריי, מה שתגיד, רק שנזיז את העגלה הזאת מהבוץ. צריך קצת אמונת חכמים, לא? 

אילו הייתם רבי יצחק, מה הייתם מייעצים להורים המודאגים?