יום שבת, 8 בינואר 2011

אחיזת המוות

שיתוף

אחיזת המוות

ראיתי אתמול ידיעה בעיתון על יום הולדת שחגג ח"כ לשעבר, הרב חנן פורת. הרב נלחם עם מחלת הסרטן, אך אומר, שהוא אינו חושש מהמוות. כמובן זו אמירה יוצאת דופן, מכיוון שאנו כעיקרון חוששים מהמוות. אבל מדוע, בעצם? יראי שמים, ואלה שמאמינים בחיים לאחר המוות, יכולים לומר כי הם חוששים מהמשפט שייעשה להם בשמים. אולם אם רק זה מה שהיה מפחיד אותנו, אזי אלה שאינם מאמינים בחיים לאחר המוות, לא היו אמורים לחשוש ממנו, אולם רואים אנו, שכלל, מרבית האנשים חוששים מהמוות. מדוע?

התשובה לכך, אומר דיפאק צ'ופרה, בספרו "הקוסם" הינה כי אנו חוששים לאבד את כל מה שעבורו עבדנו והתאמצנו, וסבלנו בחיים. עשרות שנים אנו עובדים וטורחים עבור לימודים, תואר, ממון, נכסים, חינוך ילדים, ויום אחד אנו עוזבים הכל כאן, והולכים. מעבר לשאלה, בשביל מה כל הטרחה הזאת, עולה כמובן הפחד לאבד את כל זה.

שמתי לב לכך, שלמעשה כל פחד, הוא פחד לאבד משהו. הפחד שיצחקו עלי ואהיה ללעג, הוא הפחד לאבד את שמי הטוב. הפחד להפסיד בעסק שאני פותח, הוא הפחד לאבד את ההשקעה ואת הזמן, וכן הלאה.    

מה עושים אנשים כאשר הם פוחדים לאבד משהו? הם נאחזים בו בכל הכוח. ראיתם ילד קטן שפוחד לאבד את הסוכריה שלו? הוא תופס אותה ולא עוזב אותה. סוכנים חשאיים שחוששים לאבד את התיק הסודי שלהם, או שיגנבו להם אותו, לא רק שהם אוחזים את התיק בכוח, אלא קושרים אותו לידם עם שרשראות ברזל.

הבעיה היא, שפעמים רבות, אחיזה כזאת, לא רק שאינה מועילה, אלא שפועלת בדיוק ההיפך – אותו דבר שאנו חוששים לאבד – ואנו נאחזים בו חזק חזק – אנו רק הורגים אותו יותר.

לדוגמה: זוכרים שכתבתי פעם על השיר של פיל קולינס you can't hurry love – כאשר אתם נאחזים באהבה בכוח, וחוששים שבן הזוג יברח לכם, פעמים רבות אתם עלולים להרוג את האהבה באופן סופי. לעתים הפתרון הוא לא לחנוק אותו/ה מחשש לאבדו, אלא לתת לו מרחב ולאפשר לו לבחור מחדש באהבה.

דוגמה נוספת: אדם שם לב לכך שהעסק שלו מידרדר והוא נאבק בשיניים על מנת להציל אותו. תוך כדי כך הוא משקיע בו עוד ועוד, ונאחז בו, ומכלה את ממונו ואת המשאבים שנותרו לו, וכך "הורג", גם את העסק שלו וגם המשאבים שנותרו לו על מנת להתחיל מחדש. וידוע שבעניינים אלה, בדיוק כמו ביציאה מקשר בעייתי, האחיזה גורמת למתח, וקושי, ושואבת אנרגיות, ורק לאחר שמוותרים, ומשחררים, ואפילו שמאבדים לכאורה את אותו הדבר שנאחזו בו, הם מרגישים הקלה ושחרור. 

אכן, אמר לי חבר, נכון שאנשים חוששים מהמוות, אולם בשלב מסויים הם משחררים, ואז מרגישים רגועים וכבר לא חוששים - אכן. זה בדיוק המצב שבו הם משחררים, ונרגעים. ואנחנו? בינתיים נלחמים במוות, משפצים, צובעים, מתאמנים, והמוות? צוחק עלינו - מי יכול לברוח ממני? הוא שואל. וככל שאנו נלחמים יותר במוות, לעתים אנו לא מספיקים לחיות...

ועכשיו עלינו לשנות את נקודת המבט גם על האחיזה, וגם על המוות. לשניים אלה יש צד חיובי. הבעיה נוצרת כאשר אנו משתמשים בעניינים אלה, שלא לתכליתם.

האחיזה: מטרתה לגרום לנו לדבוק בדברים טובים וחשובים, ולא בדברים שאינם מועילים לנו. תפקידה של אחיזה, למשל, לחזק זה את זה בתקופות קשות. מטרתה של האחיזה היא לגרום לנו להתמקד במשהו חשוב, לצורך הצלחה בו. לדוגמה – כאשר מקימים עסק חדש, צריך להיות רציני, להתמקד ולהיאחז בו, ולא לעשות במקביל דברים אחרים. האחיזה נותנת לנו את המיקוד החשוב. אולם זאת על מנת להשיג מטרה טובה, ולפרק זמן שמיועד לכך.

המוות: תפקידו של המוות חיוני בכל מה שקשור להתחדשות. אין ולא יכולה להיווצר התחדשות, בטרם קודם לכן היתה שקיעה ומוות. אי אפשר לבנות בית חדש, לפני שהורסים את הישן. העץ לא יצמח, בטרם ירקב הגרעין. וגם המוות שלנו – כהורים, נותן את הרכוש שלנו לילדים, שיוכלו גם להתפתח ולצמוח. אל לנו לחשוב כי בעת המוות אנו מאבדים משהו, שהרי הרכוש שלנו לא הולך לאיבוד, אלא עובר לדור הבא, וכן הלאה. 

אחד מתפקידיו של האימון, הוא לבדוק האם קיים אצלנו חסם הצלחה כזה, של "תקיעות", של להיתקע במערכות יחסים, בקשרים, בעסקים, בחברויות וכו', שאינם מתאימים לנו ואינם תורמים לנו מאומה – ואם כן, כיצד להשתחרר מהם, או לכל הפחות להתמודד איתם באופן שלא יזיקו לנו. ואולי בקרוב אקדיש את אחת הסדנאות לעניין זה.

לסיום, אחת הדוגמאות המרכזיות של אחיזה – ביהדות, הינה הדוגמה של פרעה, שנאחז בכיסא שלו, ובכבוד שלו. הוא חשש כי הכרה בכוח עליון, או שחרור היהודים מעבודתם, תגרור אבדן של ממלכתו ומלכותו. ועל כן הוא נאחז בה, גם כאשר זו קרסה מול עיניו, ואף הובילה אותו, בסופו של דבר, למותו.