יום חמישי, 6 בינואר 2011

ושוב בעניין האגו

שיתוף

בעקבות דיון בפייסבוק בנושא האגו, על דברים שכתבתי, ובתגובה לשיר שקראתי באחת התגובות, גם לי התחשק לי לכתוב שיר:

האגו שלי הוא מין כזה חבר -
גם כשאני ישן, הוא ער;
האגו תמיד מבקש שהכל ייעשה בדרכו. האם השיר. כל קשר בין השיר
שחיברתי לבין פרנק סינטרה, מקרי ואסוציאטיבי בהחלט!
רוצה לתפוס עלי בעלות,
עבורי הוא מנגנון ההישרדות;

מייעץ לי ללא הפסק,
אותי מעצים ומחזק;
עובד לי על התדמית
ואת כבודי דורש תמיד:

"אתה לא סתם אחד,
אלא אדם מיוחד
דרוש את המגיע לך,
היה ראוי להערכה,
ועשה זאת במלוא ההצלחה"

"אל תתקפל כמו סמרטוט
אל תתנהג כמו בובה על חוט
המשך ליצור ולהגיע להישגים
ואעלה איתך לגבהי גבהים"

שב ואומר, חוזר ומזהיר:
"העולם הזה, הוא מסוכן וקריר!
אם לא תדאג לעצמך,
אף אחד לא יספור אותך!"

"יש לך אחריות לאישה ולילדים
לפרנס, להאכיל ולקנות בגדים
אם תהיה חלש, תיפול לעול על הציבור
תיזרק ברחובות, תושלך כמו כדור"

"אינני אומר לך שלא לתרום
נכון, גם עם הציבור צריך לזרום
אפשר להיות קצת נחמד ולהתחבר
אבל דאג שלא תהיה פראייר"

כך ממשיך הוא ואומר,
מבוקר ועד ערב, לא גומר...
וחלק נכבד ממי שאני היום,
אזקוף לזכותו בכבוד ובחום.

נשמע ממש נפלא...
אם כך, על מה ההמולה?
מדוע את האגו כל כך שונאים
ועליו אומרים דברים כה רעים?

הבעיה איתו, שאינו יודע גבולות
הכיוון שלו – לעלות ולעלות
יודע להוציא את השלילי שבי
את אותו פן, שארצה להחביא
מניפולציות, וכעסים
צעקות וחמסים,
הכל על מנת להשיג את המטרה
יעליב, ישפיל ואף ינהג במרמה

וכאן נכנס התפקיד שלי
להפעיל את הצד השכלי
לתחום את האגו במקום הראוי
ובו – לא להיות תלוי
כיוון, חברים, שכמו במשחק
וכמו לוליין על חבל דק
ההבדל הקטן, בין הצלחה, לבין "נון"
הכל תלוי – כמובן, באיזון