יש פוסטים שיכולים לחכות עד לבוקר, ויש כאלה שלא. זהו אחד מהם. המבחן האישי שלי הוא - האם לאחר שהתובנה העירה אותי באמצע הלילה ו"סתם כך" קפצה לחיי, האם אני יכול לחזור ולהירדם יחד איתה, או שמא עד שאני לא אפרוק אותה למקלדת, היא לא תרפה ממני.... (שהרי גם לתובנה יש צרכים משלה...) ובכן, הינה אני, גומל טובה תחת טובה, מעלה על הכתב שני שיעורים שלמדתי היום, ומבקש לשתף אתכם בהם.
הקדמה - מילה על תובנות
בעבר כבר שיתפתי את קוראי הנאמנים ברגע המופלא הזה של ירידת התובנה לראש, וסיפרתי קצת על התהליך, כאשר נפלה לי תובנה על הקשר שבין האדם לבין המקרר. אז היום עוד נדבך אחד על תובנות. פרשת השבוע (מסעי, בספר במדבר) עוסקת בסיכום המסעות של בני ישראל במדבר. והיא פותחת במין כפילות כזאת - היא מספרת שאלה מסעי בני ישראל למוצאיהם, ולאחר מכן אומרת: "ואלה מוצאיהם למסעיהם"... וכבר המפרשים מתמקדים בשאלה של מה ההבדל בין פירוט המסע (קרי לאיפה נסענו) למוצא (מאיפה יצאנו), לעומת פירוט המוצא (מאיפה יצאנו) למסע (לאן היגענו). ולדוגמה: אני יכול לומר כך: "יצאתי מגבעת שמואל ונסעתי לירושלים". ואני יכול לומר כך: "היגעתי לירושלים מגבעת שמואל". ומה ההבדל בין הדברים?
ובכן, מעבר לכל העניינים האחרים - בכל הנוגע לירידת התובנה, יש הבדל משמעותי. אפתח בזה שאומר, שאני מאמין בגישה שמקורה בתורת החסידות, שאין מקרה בעולם, וכי הקב"ה, באמצעות מאורעות החיים מזמן לנו חוויות שונות ושיעורים שונים באמצעות אירועים שעוברים עלינו מדי יום ביומו. אנחנו, מצידנו, צריכים להיות קשובים על מנת לקלוט את המסרים האלה. הפירוש החסידי לפסוק "לא תשמע שמע שווא" הוא ששום דבר שאתה שומע, אינו לשווא. לא סתם היית במקום שהיית, ראית מה שראית וחווית מה שחווית. צריך ללמוד מזה. כל חוויה כזאת - קטנה או גדולה - הינה שיעור לחיים.
השיעור יכול להילמד בצורה של "מוצאיהם למסעיהם" - קרי לקחת שלל של חוויות ("מסעות"), שאולי אין שום חוט מקשר ביניהן, ולנסות להגיע לאיזו מסקנה או תובנה (התוצאה). ויש רמה אחרת של שיעור, והוא "מסעיהם למוצאיהם" - זו רמה של תובנה שיורדת עליך לפתע פתאום. למעשה, אין זה לפתע פתאום כלל ועיקר, מכיוון שהיא מגיעה כאשר אתה מוכן לכך, אולם היא מגיעה לפתע פתאום באופן שהיא מגיעה מתוך התת-מודע, והיא תופסת אותך, לא רק בשכל, אלא עמוק עמוק בחוויה (בקבלה מבחינים בין השכל - החכמה והבינה, לבין הדעת, קרי חיבור השכל והתובנה, לחוויה).
אצלי תובנות כאלה עשויות להגיע באמצע הלילה (כמו עכשיו...) או כאשר אני מתעורר בבוקר. וכאשר התובנה מגיעה, זו תחושה של משהו גדול שמכה בך. מאיר עליך באור חזק. וכמובן שיש חיבור לאיזה מקרה מסוים, אולם אם תתחיל לחבר את התובנה הזאת למקרים אחרים שקרו לך, פתאום תבין שהכל סובב אותה - המקרה הזה, והפגישה עם ההוא, והחיזוק שקיבלת כאן והדברים שקראת שם, ואפילו הפוסטים בנושאים אחרים שכתבת בבלוג - הכל היה בגדר הכנה לתובנה הזאת שירדה. וזה מה שקרה לי עכשיו, וכל מקרה שחיברתי, פתאום הלם את התובנה הזאת. עד כדי כך שהייתי חייב להוריד אותה אל הכתב.
השיעור הראשון - לדעת את המגבלות שלנו
לשיעור הזה יתחברו אנשים, שאחד הערכים שמניעים אותם הוא נתינה. לא סתם אומרים חז"ל, שיותר מאשר העגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להיניק (תלמוד בבלי, פסחים קיב). ההרגשה שאתה מסוגל להעניק למישהו, או לעשות טובה למישהו, היא הרגשה עילאית. אומר על כך אחד הענקים בדורנו, הרב שלמה קרליבך זצ"ל, בשם האדמו"ר מפיאסצנא הי"ד (שנספה בשואה), כי לפעמים אדם יכול לרדת לכאן, לעולם הזה, ולחיות כאן 70 שנה, כאשר כל תכליתו היא פעם אחת לעשות טובה לאיזה יהודי אחר... לתת זה להיות כמו הבורא...
במיוחד במקצוע טיפולי, כמו אימון, ייצוג, ייעוץ וכדומה, אין מרנין כמו "שלב נפילת האסימונים", הוא השלב בו הצלחת להזיז משהו אצל מישהו אחר, והוא מרגיש שעזרת לו - לאנשי הפייסבוק: תראו למשל את הסטטוס הזה של תמר אדלר. לשמחה הזאת יש שני היבטים - האחד, הוא ההרגשה הטובה שסייעת למישהו, במיוחד אם מדובר במישהו הקרוב אליך ואושרו חשוב לך, כמו בן זוג, ידיד וכדומה; וההיבט השני הוא, שאתה הוא זה שזכית להיות השליח לסייע לאותו אדם. יש שיאמרו, במידה רבה של ציניות אך גם במידה רבה של צדק, שההיבט השני קשור למימוש העצמי והאגו.
כך או כך, הטיפוס המכיל, שרוצה לקחת על עצמו את הבעיות של העולם, תמיד ניגש לאחר, בגישה של רצון טוב לפתור את הבעיות שלו, לעתים, כאמור בראיה של "הפרה רוצה להיניק יותר משהעגל רוצה לינוק". וכאן עליו לדעת דבר אחד...
חכמים, מוכשרים ונבונים ככל שנהיה, לא נוכל לפתור את הבעיות של כולם. יש כאלה, שיווצר הקליק איתם במהירות, שתראה תוצאות, בין אם מדובר בקצב מהיר ובין בקצב איטי, ויש כאלה, שזה פשוט לא יילך איתם. הדבר לא מעיד בהכרח על כישלון. יתכן ומדובר בחוסר כימיה עם האחר, דהיינו קיים מישהו אחר שכן יוכל להתחבר אליו, ויתכן שמדובר במצב בו אף אחד לא יוכל לעזור לאחר - אלא הוא עצמו, ומדובר פשוט בעבודה עצמית שלו. במצב כזה, לאחר שעשינו מה שיכולנו באמת הפנימית שלנו, עלינו להרפות (דוגמה לפוסט שכתבתי בנושא אחר לחלוטין). עקשנות וניסיון לסייע במצב כזה לא תמיד יבואו ממקום טהור, אלא ממקום של אגו - הילד הקטן שמסרב לקבל את ה"לא". בכל הכבוד, אתה עדיין לא סופרמן, שיכול לפתור את הבעיות של כולם, קצת צניעות, קצת ענווה... מאידך, זה אף לא מגיע ממקום של ייאוש, חלילה, אלא ממקום של (אולי) בגרות להבין את המגבלות האישיות והנסיבתיות.
היום אמרתי לחברה יקרה את הדברים הבאים: "משיח (שסובל את החוליים של כולם) יש רק אחד... ואנחנו, הפשוטים, אם נרצה לקחת על הגב שלנו את המשקל של כל העולם ולהעביר אלינו את הסבל של האחרים, גם אנחנו נקרוס..."; דברים אלה "ייעצתי"/חיוויתי דעתי בשעות הבוקר, והינה זימן לי הקב"ה מקרה דומה בכיוון ההפוך, בשעות. ואני כופף ראשי ואומר "תודה" על השיעור החשוב הזה, שיעור שלמדתי בדרך החוויה.
אגב, במקרים לא מעטים, דווקא ההרפיה היא שתיתן לאחר את הדחיפה לסייע לעצמו ולצאת למסע. אדרבה, אין זה אומר שלא ניתן לו יד, כשהוא יזדקק לנו; עם זאת, סוף כל סוף, המסע שלו הוא שלו. ובנוסף, יתכן וההרפיה מלנסות ולסייע "בדרך שלנו", דווקא היא שתוביל לדרך האמיתית בה נוכל לסייע, למשל - "סתם" לשבת ולהקשיב.
השיעור השני - המסר המוקדם
השיעור השני (כרונולוגית), ואולי המשני (לעניין עצמו) - דווקא הוא החשוב יותר, מבחינתי; מכיוון שהוא אינו נקודתי, אלא לימוד עמוק למקרים אחרים.
כשניצבתי בפני אותו מקרה, שהיווה מבחינתי את הטריגר הישיר לתובנה הראשונה, שמתי לב שהתרוצצו לי המון מחשבות בראש, והיו לי כל מיני דברים לומר, אבל הרגשתי שאף אחד מהם לא מתאים לומר באותו הרגע, מכיוון שאף אחד מהם לא הגיע לשורש העניין. הרגשתי שריבוי המלים, מחד גיסא, וחוסר המלים, מאידך, נובע מאותו המקום. וגם כאן הרפיתי. כאילו ידעתי שהשיעור/והמסר שאני צריך לקבל מהסיטואציה הזאת, ואותו גם להעביר למי שדיבר איתי, טרם הגיע. ואכן, הוא הגיע... הרמזים הראשונים הגיעו מדברים של רבי נחמן שעלו לי בראש, על החובה של כל אדם ללמד זכות על עצמו, ואז השיעור צנח אלי, לא ברמה השכלית כמו ברמת החוויה פתאום בשתיים בלילה, "מישהו" העיר אותי והפיל עלי את זה, הן את המסר עבורי, והן את המסר עבורו....
וגם זה מתחבר לי לסטטוס שכתבתי בבוקר, בלי שום קשר למה שארע לי לאחר מכן; ולשאלה אחרת ששאלתי לפני כמה ימים, גם בלא שום קשר לחויה שעברתי, ולפוסט קודם כאן, על הצורך לראות את הטוב, ולעוד אירועים כאלה אחרים, שתקצר היריעה מלפרטם... והשיעור הוא - לפעמים לא צריך להזדרז ולדבר, אלא להמתין, וכאשר המסר יגיע, נדע שזה הוא ולא אחר...
אז הינה סתם עוד פוסט של יום חולין... נעלה לחטוף עוד שעה קלה של שינה, לפני שנתחיל את היום...
