אורלה פולין

אורלה. כיום חיים בה כ-2800 תושבים

בכיתה א', לפני הרבה שנים, למדה איתי ילדה בשם אורלה. אני זוכר ששאלתי אותה מה פירוש השם, לא הבנתי מה הכוונה אור – לה... אני מכיר אור לי. אם האור הוא לה, למי האור? למי היא רוצה להאיר? והיא לא ידעה לומר לי. "ככה ההורים שלי החליטו", אמרה, וכך הסתיימה לה שיחת ילדים בני 6. חלפו השנים ואני הפכתי מדריך פולין ואז גיליתי שיש עיירה בפולין בשם אורלה. מעניין אם אותה ילדה נקראה על שם אותה עיר או בקשר אליה.

יש תיעוד על העיירה הזאת עוד מהמאה ה-16. מלך פולין האחרון, סטניסלב פוניאטובסקי ישב בה תקופה קצרה, ומשם הודיע על התפטרותו. בחלוקת פולין בשנת 1794 עברה אורלה לחלק הרוסי. בתקופת המלחמה ניתנה לרוסיה במסגרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב.

יהודי אורלה

אורלה היתה עיירה קטנה, שבמהלך השנים הרוב בה היה יהודי (למשל, ב-1867 חיו בה 1375 תושבים, 90% מהם יהודים). יהודים החלו לגור בה מאמצע המאה ה-17. בשנת 1754 הוקם בה בית כנסת מפואר. במאה ה-19 הוקם בה בית קברות יהודי. שניים מבתי הכנסת שלה נשרפו בשנת 1938 עקב שריפה גדולה שפרצה בעיירה. בשנת 1900 היו בעיירה כ-4300 תושבים, מתוכם כ-3600 יהודים. לאחר מלחמת העולם הראשונה מספר היהודים פחת בה, אולם עלה שוב לקראת מלחמת העולם השניה, עת התגוררו בה כ-2500 יהודים, שהיוו כ-75% מתושבי העיירה.

יהודים מפורסמים שנולדו באורלה:

הרב אריה לוין

הרב חיים שלמה רוזנטל (מהזרם הליטאי, ממנו יצאה שושלת רבנים חשובים), שהגיע לארץ בשנת 1905 באותה אוניה יחד עם הרב אריה לוין, הידוע בכינויו רב האסירים, שניהם ילידי אורלה.

פעיל ההגנה שלמה זלוטניק, שיש רחוב על שמו בפתח תקוה, בסמוך לגבעת שמואל.

כליונה של עיירה

בתקופת השואה חיו בעיירה כ-2500 יהודים. חמישה ימים לאחר תחילת מבצע ברברוסה נכנסו הנאצים לעיירה, גזרו גזירותיהם ומינוי יודנרט שסיפק להם יהודים לעבודות כפייה. כשנה וחודשיים לאחר מכן (אוגוסט 1942) הוקם גטו. שלושה חודשים לאחר מכן גורשו היהודים לביילסק פודלסקי ומשם (למעט 200 יהודים בעלי מקצוע, ובני משפחותיהם, שנותרו בגטו המקומי) יחד עם יהודים נוספים – לטרבלינקה.

אורלה כיום ושילובה במסע לפולין

האבן של אורלה בטרבלינקה - A40, ממש על השביל הראשי

אורלה נותרה עיירה קטנה. חיים בה כיום כ-2800 תושבים. היא נמצאת כ-60 ק"מ בלבד מביאליסטוק, אולם אינה מצוייה במסלול הרגיל של המסעות לפולין. נותר בה בית כנסת מפואר, והתמונות שלהלן ראיתי ברשת. אפשר לשלב את אורלה במספר אופציות, הכל תלוי כמובן כמה שעות יש לנו במהלך היום.

אופציה א' – יציאה מביאליסטוק, לטיקו'צין, יער לופוחובה, אורלה, טרבלינקה וורשה. מספר לנו את סיפור יהודי הצד הרוסי. חלקם הלכו לבורות וחלקם פונו לטרבלינקה.

אופציה ב' – יציאה מביאליסטוק לטיקוצ'ין, יער לופוחובה, אורלה ומשם אפשר (אם יש זמן) לשלב את סוביבור, או את לוקוב, ולסיים בלובלין.

תמונות בית הכנסת של אורלה 

(צולמו ב-2014 על ידי יאנוש תחת אלבום בשם: "בית הכנסת הנשכח באורלה", ותודה לגב' לילי הבר על שיתוף האלבום בפייסבוק). 

בית העלמין באורלה

בית עלמין אחד שהיה ליד בית הכנסת, נמחק לחלוטין. בית העלמין שנותר, נטוש ומוזנח וכ-50 המצבות שנותרו בו, בינותם רועה הבקר המשועמם, מעידות בעד עצמן. תמונות משנת 2009

המגיד מווילקא... נצר אחרון ועוד

האם יש לנו תקשורת עם העולם שמעבר? כל פעם העניין הזה חוזר אלי מחדש.

אבי מורי זצ"ל נולד בטבריה, ישראל, בחג סוכות תרפ"ו.
פחות שלושה שבועות לאחר מכן נפטר בלודג', פולין - הרב זאב שטיינפלד. דמות שאולי היתה מוכרת אז, אבל היום כמעט אף אחד לא שמע עליה (אבל על הנכד שלו - שמעו הרבה... )
השנה, לפני פחות מ-9 חודשים אבי ז"ל נפטר.
מעולם לא היה קשר בין השניים.

את המצבה שלו אני מכיר מביקוריי בבית העלמין בלודג'. היא נמצאת ממש בכניסה, כ-20 מטר מהחלקה של נרצחי בני עקיבא. למרות שכבר ביקרתי כמה וכמה פעמים בבית העלמין הזה, מעולם לא ניגשתי ממש לקרוא מה כתוב בה, עד השבוע.

יום שני. היום האחרון בפולין. משהו מושך אותי להתקרב אל המצבה ולקרוא. אני קורא על איש צדיק, שלמד ולימד תורה במשך 50 שנה. ומתי יום פטירתו? היום, יום שישי פרשת נח.

ואז הכל ברור. זו אינה פעם ראשונה שאני נתקל במקרה בדמויות שלא היכרתי, בדיוק בסמוך ליארצייט שלהן או ממש ביארצייט.

סיפור דומה קרה לי בדיוק בתקופה שלנו, לפני 7 שנים בתחילת חשון, קיבלתי לידיי את הספר של "נצר אחרון". עלעלתי בספר, על מנת לכתוב מאמר על אחד מחללי נצר אחרון, ובחרתי במקרה בסיפור בעמ' 175, סיפורו של יצחק חדש הי"ד, בן שרה-רחל ושניאור ז"ל, שנולד בפולין בשנת תרפ"ח (1928), עבר את השואה, נותר יחיד מכל משפחתו, הגיע לארץ ונפל בשנת 1948. לא נותר אף אחד שיאמר עליו קדיש.
והינה, כאשר סיימתי לכתוב את סיפורו לעלון "ראש הגבעה", פתאום מתברר שיום נפילתו חל באותו השבוע.

כמובן שאז וגם כיום אני מקדיש את דבריי שיעוריי וכעת אפילו את הקדיש שאני אומר, גם לעילוי נשמתם.

ועכשיו לרבי זאב שטיינפלד, שנקבר 20 מטר ליד קבר נרצחי בני עקיבא, כ-21 שנה לפניהם. מי הוא היה? הסבא של הרב משה צבי נריה זצ"ל, מייסד מרכז ישיבות בני עקיבא והמנהיג הרוחני של בני עקיבא במשך עשרות שנים.
אם אתם קוראים פוסט זה, כוונו עליהם חברים, לע"נ.

אז מה אתם אומרים? האם יש לנו קשר/תקשורת עם העולם שמעבר?

התצוגה החדשה בישיבת חכמי לובלין

אתמול, 30.4.2018 התקיים במינהלת פולין מפגש מעניין עם ד"ר Grażyna Pawlak, יו"ר מועצת המנהלים של מכון/קרן פרופ' משה שור, המצוי בוורשה (לדף של המכון בפייסבוק; אתר המכון), ועם הרב ד"ר משה פינצ'וק, ראש המרכז למורשת ישראל במכללת נתניה, בנוגע לתערוכה החדשה בישיבת חכמי לובלין. כן השתתפו נציגים מהמינהלת, נציגים מגנזך קידוש השם ומדריכי פולין.

על הרקע לתערוכה ניתן לקרוא במאמרו של ד"ר פינצ'וק באתר מקור ראשון. ד"ר פינצו'ק הציג מצגת מרתקת על התצוגה בצירוף דברי הסבר.

יש כלל ידוע שברגע שספר יוצא לאור, הוא גם יוצא מהארון, במובן זה שכל אחד יכול לפרש אותו כרצונו. כך גם כמובן בנוגע למיצגים ויצירות אמנות, אבל תמיד מעניין לדעת למה התכוון המשורר. כך גם השתתפתי לפני כשנה וחצי במפגש עם האדריכל שהיה ממתכנני כיכר הכיסאות בקרקוב, ואת רשמיי העליתי בבלוג שלי.

כמה מלים על המכון

פרופ' משה שור היה אחד מהדמויות המשמעותיות של פולין במאה ה-20. בגיל 25 כבר קיבל את הדוקטורט שלו, עשה לו שם עולמי במחקר היסטורי פילולוגי בשפה השמית העתיקה. (מעניין שגם כיום המכון מתמקד בהוראת השפה, ראו להלן).

בשנת 1923 הוא מונה כרב של בית הכנסת הגדול (לנאורים) בוורשה (ברחוב טלומצקה), ועשה שם נפשות לעניין הציוני. שימש כרב בית הכנסת עד 1939. מעניין שבנייתו של בית הכנסת החלה בשנת לידתו של פרופ' שור, 1874.

שימש כנציג היהודים בסנאט הפולני (הסנאט הוא הבית העליון).

בתחילת המלחמה הוא ברח לרוסיה, נכלא וסיים את חייו בבית כלא ברוסיה בחודש יולי 1941.

מתוך דף הפייסבוק של המכון

בית יתר תפקידיו הקים והיה רקטור במכון למדעי היהדות בוורשה. היתה זו מעין אוניברסיטה יהודית, בה התגאתה הקהילה בוורשה, ומשכן הקבע שלו היה במתחם של בית הכנסת.

לזכרו של פרופ' שור הוקמה הקרן בשנת 2003 בסיוע קרן רון לאודר. משרדי הקרן שוכנים ברחוב טווארדה 6, משכנו של בית הכנסת נוז'יק.

ד"ר פבלק מציינת, כי הפעילות המרכזית של המכון היא לימוד השפה העברית. זו הדרך הקלה להקל על הציבור את ההתקרבות ליהדות. אם מתחילים לספר להם כמה מצוות יש, זה מרחיק. כשאתה לומד עברית, היא אומרת, אתה נוגע באותיות, מתקשר לשפה, וכך דרך לימוד העברית לומדים על החגים, המורשת וכו'.

המכון מנסה מדי פעם ליזום פעילויות לטובת מדינת ישראל. כמו המחווה שעשו לחגיגות ה-60 של המדינה.

הרב מאיר שפירא

ד"ר פבלק מציינת את אישיותו המיוחדת ורבת ההשראה של מהר"ם שפירא, ואכן גם התצוגה מתמקדת בו ונועדה לכבד את זכרו, כיוזם הישיבה, כמו גם נועדה לסייע לחזק את הזהות היהודית. עבורה הוא מסמל איש שמוכיח שמצד אחד אפשר להיות חסיד ואדוק, אולם מצד שני להיות מודרני ובעל חזון. אדם ריאליסטי שייצג את מדינתו בסיים הפולני.

מתוך דף הפייסבוק של המכון

החדר עם המידע על הרב שפירא מעוצב בעיגול, כמו גוויל של ספר תורה אשכנזי. מצורף צילום שמצאתי בפייסבוק מעת הכנת החדר, ורואים היטב את תוואי העיגול.

בכניסה יש חדר נוסף, בינתיים ריק. מיועד ליהדות, מבוא להכרת היהדות. הועלתה הצעה שהוא יהיה מוקדש לחסידות ויתכן שכך יהיה.

בעת חנוכת התצוגה החדשה התקבלה במתנה תמונה של הרב שפירא מאת נאוה סמל ז"ל. התמונה הוצאה מן התצוגה, על מנת להכין מעטה מזכוכית שיגן עליה מפני גניבה. במסדרון וליד התמונה הגדולה של הרב שפירא נשמעת מוזיקה.

אחד מעיקרי התצוגה מבחינתה הוא הביוגרפיה של הרב שפירא. אנחנו מכירים אותו על פי שני המיזמים הגדולים, אבל פחות מכירים את הביוגרפיה המרתקת שלו, ולו משום סיבה זו שווה להתאמץ ולקרוא את אבני הדרך בחייו, אפילו אם זה באנגלית..

ובקצרה: נולד בשנת 1887. מגיל 7 עד 13, למד אצל מלמד. מגיל 13 הוא לומד אצל הסבא שלו. בגיל 14 הוא מוסר את השיעור הראשון שלו בבית הכנסת הגדול במקום מגוריו. בגיל 16 הוא כבר נבחן בבחינות לרבות. 10 ימים הוא נחקר שתי וערב!! שלאחריהם מקבל אישור (סמיכה) לרבנות. בגיל 23 מפרסם את ספרו הראשון. בגיל 24 הוא כבר מתחיל לכהן כרב וגם מתחיל בפעילות ציבורית. בגיל -36-35 הוא מביא בפני ועידות של אגודת ישראל את המיזמים הגדולים שלו. בגיל 37 הוא מניח את אבן הפינה לישיבה. שתיפתח 6 שנים לאחר מכן. בגיל 46 הוא מתמנה לרב של העיר לודז', זןמ קצר לאחר מכן הוא נופל למשכב קצר ימים ונפטר. 30,000 איש הלכו אחר ארונו. פחות משנה לאחר מכן אישתו מלכה נפטרה גם היא. היא נקברה בבית הקברות אוקופובה בוורשה. בשנת 1958 עצמותיו הועלו והוא נטמן בהר המנוחות בירושלים.

התצוגה

הקהילה פנתה לד"ר פבלק וביקשה ממנה להקים את התצוגה. התצוגה הקודמת לא היתה אטרקטיבית דיה. התקציב היה זעום וגם לגביו ניתן היה לקבלו רק אם יסיימו את הכל עד דצמבר 2017, ולכן היה לה חלון זמנים מצומצם.

בחודש יולי שעבר היא הגיעה לישראל ונפגשה עם גנזך קידוש השם לקבלת סיוע. לזכותה ייאמר שהיא מנסה להסתדר עם התקציב המועט ואף את הנסיעות לישראל היא עושה על חשבונה.

על כן, הם לא רואים כעת את התצוגה כמושלמת, אלא אדרבה יש עוד מה לחשוב וכיצד לפתח ומוכנים לשמוע רעיונות. הבעיה היא חוסר בתקציב. על הפרק, למשל תרגום לעברית של המידע המצוי בתצוגה (שכיום מופיע באנגלית ובפולנית).

השאיפה היתה שאחד החדרים ישמש לארכיב, מעין ספריה, אולם כנראה שזה לא יצא לפועל מכיוון שזה לא שימושי. החדר יהיה עדיין חדר לימוד אך עם מולטימדיה.

בתצוגה ניתן לראות את לוח הדף היומי לשנים 1938-1945, שנות הזעם. במשך כל אותה תקופה אנשים המשיכו ללמוד. יש תיעוד על "סיום" שנעשה בשנת 1945. ידוע גם על הרב צבי תלמוד אשר הכין במיידנק יומנים ולוחות שנה של "דף יומי" לעזרת הלומדים.

ארכיון לובלין

יש בלובלין ארכיון ובו מסמכים רבים שבשל בעיות תקציביות לא ניתן לגאול אותן (לפחות אפשר לצלם) ואף לא לתרגם. כל סיוע יתקבל בברכה.

 

במסגרת הארכיון ניתן לעשות חיבורים מעניינים של כרטיסי קבלה של תלמידים, ומה היה עליהם. למשל תלמיד בשם אהרון לבל (Lebwohl Aron) – תעודת לידה (נולד 16.4.09) מסמכי קבלה לישיבה (12/31) ושמו ברשימות של מיידנק (מס' אסיר 3144). והרי אנחנו רואים במסמכים את מסלול חייו, עד לתחנה האחרונה. מדובר במסמכים רבים שלא יסולאו בפז ויש המון עבודה ומחקר שעדיין מחכה למי שירים את הכפפה.

דוגמה נוספת למסמכים כאלה הינה של התלמיד קלמנוביץ שלמה. ניתן לראות את כרטיס הקבלה שלו בישיבה, ולאחר מכן אנו נתקלים בו שוב בדפי עד – נרצח בטרבלינקה (תמונות מצורפות).

כמו כן בארכיונים יש 2000 מברקי ברכה שנשלחו לישיבה לרגל אירוע חנוכתה.

לא ניתן לקבל מסמכים אלה מהארכיון, מכיוון שאלה נחשבים כיום כמסמכים היסטוריים של לובלין, אולם כאמור ניתן לצלם אותם.

לסיכום, מטרות התצוגה

·         כבוד לרב מאיר שפירא ופועלו.

·         חיבור וקירוב לזהות היהודית.

·         בעתיד: מתן פנים לשמות התלמידים בישיבה.

·         בעתיד: היכרות עם עולם החסידות.

המפגש היה מרתק ומעשיר, ואני מודה לד"ר פינצו'ק ולד"ר פבלק. וכמובן למינהלת שיזמה אותו אפשרה לנו עוד מפגש מרתק עם נפשות פועלות בפולין. 

במהלך המפגש קיבלנו פולדר יפה, סרקתי והעליתי אותו לנוחיותכם.

הגבורה והשואה

זיכרון השואה הראשון שלי הוא מגיל 10.

נסענו מבית הספר לבקר בבית ווהלין. שם, באודיטוריום האפל צפינו בתמונות מזעזעות ושמענו סיפורים מסמרי שיער. (כן.. היום מדברים על הנפש הרכה של התלמידים שיוצאים לפולין.. מה הראו לנו בגיל 10?!?)

בהזדמנות הראשונה זינקתי מהכיסא, ושאלתי: "מדוע הם לא התנגדו?"

התשובה שקיבלתי היתה תשובה רפה. אינני זוכר אותה. אני רק זוכר שהיא מאוד מאוד לא סיפקה אותי. וכבר בגיל 10 הבנתי, שהיא גם לא סיפקה את מי שנתן אותה.

עם השנים הבנתי, שמה שדיברו אז, לפני 40 שנה, היה על השואה הגדולה והענקית, על הסבל, זה היה עיקר העיקרים, ובמסגרתה היתה גם גבורה של מעטים ובודדים, שלכבודם הוסיפו את המילה "גבורה."

אבל מאז זה השתנה. הנרטיב של היום הרבה הרבה יותר מתיישב על דעתי ועל לבי. השואה היא אותה שואה. ואיננו חלילה ממעיטים לרגע אחד בקושי ובהלם ובזוועה הנוראה. אבל דווקא בשל כך, דווקא בשל היותה כה נוראה, מבינים אנו את הגבורה האדירה והגדולה יותר שגילו שם, הן הנספים והן השורדים.

אתמול נתתי הרצאה בשאלה שהעסיקה אותי שנים רבות. איך יכול להיות שיהודים לא התאבדו בשואה? היינו מצפים לראות התאבדות המונית של עשרות אלפים ואולי יותר. חצי שעה מתוך ההרצאה רק גיליתי טפח קטן ממה שעבר עליהם שם, כדי שיבינו את עוצמת השאלה.

לאחר מכן נתתי כדוגמה את יהודי גרמניה. 10,000 יהודים התאבדו בשנת 1938, כאשר נותרו בגרמניה כרבע מיליון יהודים. אם זה היחס, אתם מתארים לעצמכם כמה יהודים היו צריכים להתאבד בפולין? מאות אלפים!! ומה עם יתר מדינות אירופה?

לא התאבדו!! נלחמו על החיים!! גם בגטאות וגם במחנות!!

ולא זו בלבד, ישראל גוטמן מביא מחקרים, שלא היה רצח בגטו ורשה בכל התקופה שהוא פעל. (למעט רצח אחד ידוע). מאות אלפים נלחמים על החיים, על לחם, על ביגוד, על מקום לישון ומקום לעבוד - ולא רוצחים!

לא זו בלבד, הם מסייעים זה לזה. מקימים ועדי בתים. מתגייסים לעזרה הדדית. מטבחים ציבוריים וסעד.

מה זה, אם לא להילחם על החיים דקה אחר דקה, יום אחר יום, מסלקציה לסלקציה, אם לא גבורה?!?

ככל שהשואה היתה גדולה יותר, הגבורה היתה פי כמה וכמה.

סיימתי אתמול את ההרצאה. חזרתי הביתה. היום מתקשר אלי יהודי נסער כולו. ואומר לי - "שי, רק עכשיו אני מבין מה אמרת אתמול, הם לא התאבדו!!!"

רבותי, זה פלא גדול ועצום.

במסע אני חוזר ואומר לתלמידים. דעו לכם, שהעם היהודי, לעולם כולו, הוא כמו סיירת. כמו שבצבא כולם חשובים, אבל יש חיילים של הסיירת, שעוברים את האימונים הקשים ביותר, וצריכים לגלות כוחות והישרדות, ועוצמה, והרבה אמונה בצדקת הדרך, כך גם העם שלנו. בכל דור ודור עבר את הנסיונות הקשים ביותר, גילה עוז רוח שלא תתואר, היטלטל ממקום למקום, מארץ לארץ, סבל בזיונות, והשפלות, ורצח, וסכנות, אבל הצליח לשרוד, בכל מקום אליו הגיע.

אחרי שאנחנו מבינים ורואים קצת מן הקצת, מהמאמצים האדירים שהנאצים השקיעו על מנת לחסל את העם היהודי, את האופרציה האדירה, והעזרה שהיתה להם ממדינות אחרות, אי אפשר שלא להתפלא שנותרו בחיים כמיליון שורדים לאחר השואה.

אסירים ששרדו במחנות מוות. לפעמים כבר נכנסו לתוך תאי הגזים ונותרו בחיים.

נמלטים ששרדו שנים במסתור, בתוך סביבה עויינת.

ללא מזון. ללא תנאים סניטריים מינימליים. במחלות.

ילדים קטנים ששרדו לבד ביערות.

אנשים שהיו סוגרים בגטאות ובמחנות, שארגנו בדרך לא דרך נשק ויצאו למרוד בקלגס הנאצי.

מזי רעב שחלקו פרוסת לחם עם אחרים.

יהודים ששמרו על יהדותם בתוך התופת.

וביניהם יהודים שצעדו בגאווה למות בשירת אני מאמין.

זו לא חכמה לנצח אדם שידיו קשורות מאחור. זו חכמה להשיב מלחמה גם כשידיך ורגליך קשורות. ומלחמה - לא רק בנשק. מלחמה על המוסר, על צלם אנוש. על הכבוד. מלחמה להיוותר בחיים.

זה לא שהיו הרבה הולכים כצאן לטבח ומעט גיבורים. אלא רובם ככולם נאחזים בחיים ונלחמים על החיים כגיבורים.

עם ישראל נמשל לצאן. הכבש הוא עדין, הוא תמים. אבל זה רק צד אחד של העם היהודי. הוא גם עם חזק, קשה עורף ובעל יכולת הישרדות וכוח עמידה שאף עם לא גילה בהיסטוריה. העם היהודי נמשל לצאן, אבל הוא לא פראייר!

שנים לאחר אותו יום בבית ווהלין לא הבנתי את מה שאמרו שאומרים השורדים "ניצחנו". איך ניצחנו, אם מתו 6 מיליון?

היום אני מבין. מבין טוב מאוד. וגאה להיות חלק מהעם היהודי.

ואולי יום אחד, "יום הזיכרון לשואה ולגבורה" ישנה את שמו ל"יום הזיכרון לגבורה היהודית בשואה"

הרעב

האיש המתוק והאהוב הזה כבר כמעט בן 80, אבל מקפיד להגיע לכל ההרצאות שלי ולשבת קרוב קרוב, לא להחמיץ אף מילה, ואפילו מעודד את רעייתו להגיע.

נתתי הבוקר הרצאה על כוח העמידות של היהודים בתקופת השואה.

כאשר היגעתי לדבר על הרעב, ובמיוחד על הלחם, ועל ניסיונות שאנשים עברו במיוחד בנוגע ללחם, הוא מוציא פיסת נייר, מרכין את ראשו ומתחיל לכתוב ולכתוב.

בסיום ההרצאה, לפני שיצאתי הוא ניגש אלי ומסר לי את הפתק הזה, ובאישורו המפורש אני מפרסם אותו.
-

ד"ר שי שגב יקר,

הכל היה מרתק ומרגש וקשה לשמיעה.

תתאר לך שב- 1941-2, 6 ילדים (כשאני מגיע היום לגיל גבורות), בבית ללא אימא, וגם אבא הגרמנים ימ"ש לקחו לעבודות בכפייה.

פשוט לא היה לחם בבית.

שיחתך ריגשה אותי מאוד, עד דמעות.

יש שיר - שאומר "אני שר ואני שר כדי לשכוח את העבר", אבל העבר לא נשכח לעולם.
-

האיש הזה, שהיה ילד קטן בטריפולי בתקופת השואה, עלה לארץ, התגייס לצנחנים וקיבל את עיטור העוז (!) על מסירות נפשו במבצע שומרון בשנת 1953.

כל חייו הוא מוסר את עצמו למען הזולת. איש עם לב ענק.

הקים משפחה לתפארת ,עם ילדים ונכדים ואני מאחל לו חיים טובים, ארוכים ובריאים.

תפארת שבחסד - משואה לתקומה

היום 3 ימים לעומר.

3 שנים חלפו מסוף מלחמת העולם השניה (8.5.1945) – נקודת השפל הגדולה של העם היהודי, שקם מהריסותיו ועדיין לא יודע מי נגד מי, לבין הכרזת העצמאות (14.5.1948) – הסמל לעוצמה וזקיפות הקומה היהודית.

שלוש שנים בלבד. איך קרה המהפך הזה?!?

אנחנו מדברים הרבה על השואה, אולם לא מדברים מספיק על החוט המקשר בין השואה לבין התקומה, הגורם הזה שהוביל להקמת המדינה.

בתום המלחמה היו בארץ ישראל כ-500 אלף יהודים למול למעלה מכפול תושבים ערבים שרובם עויינים, מבלי להכניס את המדינות העוינות השכנות. על פי כל קנה מידה, מספר זה לא הספיק להקים מדינה, ודאי לא מול האתגרים הרבים בפניהם ניצבנו, ללא הכרת האומות, מול כמות אויבים כה גדולה, וללא סיוע מבחוץ.

ברחבי אירופה הסתובבו כרבע מיליון יהודים שלא היה להם פיתרון. רובם יהודי פולין שברחו לרוסיה בזמן המלחמה, ועל פי הסכם בין רוסיה לפולין משנת 1946, רשאים וזכאים היו לחזור לפולין, ארץ מולדתם. אלא שלא היתה להם קבלת פנים כל כך מלבבת, ואז הבינו, שלחזור למקומות שמשם נלקחו לרצח – זה לא פתרון. ולחיות במחנות עקורים – זה גם לא פתרון. וארה"ב לא מוכנה לקבל אותנו (ועל פי ועידת אוויאן שהתקיימה 10 שנים קודם לכן – גם מדינות אחרות לא רצו אותנו, כזכור - המצב לא השתנה כאשר היינו עניים מרודים ללא פרוטה בכיס).

לרבים רבים מהם נותרה רק אופציה אחת – ארץ ישראל. איך אנו אומרים בתפילת ההלל - "אבן מאסו הבונים - היתה לראש פינה."

אבל גם לשתי קבוצות אלה - שארית הפליטה מחד, ותושבי הארץ מאידך - שהיו זקוקות זו לזו, היה קשה מאוד לשתף פעולה אלמלא היו חלוצים שהחלו בהתארגנות וכמובן גם מימון לביצוע הפעילות. 

ואז מגיעה שעה יפה של העם היהודי בחיבור בין שארית הפליטה לבין היישוב בארץ ישראל, לבין יהודי התפוצות. שעה יפה של ערבות הדדית ושיתוף פעולה בהן כל צלע תרמה את שלה. 

בשלב הראשון כמובן השורדים. מתוך האפר והאפילה  והרבה לפני הסיוע מארץ ישראל, הם התעוררו, קמו והחלו להתארגן. וליצור יש מאין. התארגנויות בערים שונות ובמחנות העקורים לחבר מחדש את הנקודות, את הקהילה, סיוע כלכלי ראשוני, קורת גג, חיפוש קרובים, ועוד ועוד בנוסף להתארגנות בנושא ארץ ישראל. אלמלא היו השורדים קמים על רגליהם, כל היתר לא היה קורה. רבים מאוד משורדים אלה יגיעו לארץ ישראל ויילחמו במלחמת השחרור. כמחצית מהכוח הלוחם היה מן הגח"ל. חלקם הגדול הגיע - אם לא ממש לארץ אז בסמוך לשעריה (בקפריסין), ובסמוך מאוד להקמת המדינה היה זמין מאוד לתרומה למאמץ המלחמתי (מבלי להיכנס לשאלת הגח"ל והמוכנות שלו - הם באו ותרמו את חלקם). 

ובמקביל ובמיוחד במחנות העקורים חיילים יהודים בצבאות בעלות הברית (לרבות רבנים באותם צבאות) החלו להושיט יד  לשורדים, ובמיוחד חיילי הבריגדה שלא חזרו לביתם בסוף המלחמה אלא נשארו שם על מנת להושיט יד לחזק ולחבק (היתה משמעות מורלית עצומה לקיומו של חייל יהודי מארץ ישראל במחנות האלה), לסייע בגיבוש הקהילה, לתרום ציוד ככל שיכלו, לסייע בלימוד עברית, ובכל נושא בו יכלו לסייע על מנת לקדם את ההעפלה. 

בשלב השני היישוב היהודי הצעיר שלח את חברי וחברות המוסד לעליה ב' האמיצים, שמגיע לרחבי אירופה, ומכניסים ביהודים ציונות, ומושכים אותם באהבה רבה לארץ ישראל. ואותם יהודים, שרק הרגע קמו מהאפר, לוקחים את מה שנותר להם, על טפם, ועושים את יציאת אירופה - פוסעים ברגליהם הכושלות ונוסעים במשאיות רעועות מאות קילומטרים ברגל, מבריחים גבולות, חוצים הרים ויערות, מגיעים עד נמלי אירופה, ומשם – באניות עוד שלושה חודשים – עד לארץ ישראל.

במקביל לאלה היה צורך גם במימון הפעילות העצומה,  ולכך יצויין לטובה ארגון הג'וינט מאמריקה שתרם כספים רבים למימון הפעילות.  

תנועת הבריחה. זה השם. היהדות - העם היהודי - התגייסו לעזרה הדדית. השעה היפה של העם היהודי. 

יהודים מגיעים לארץ ישראל, והבריטים מקבלים את פניהם עם רובים ומוליכים אותם למחנה מעצר בעתלית או במקרה הגרוע יותר, למחנות הסגר בקפריסין.

ושוב התמונה חוזרת – 
- מפרידים נשים וגברים. 
- מקלחות...
- תא חיטוי (מזכיר מאוד את המתקן בסאונה בבירקנאו, למי שהיה)
- מגדלי שמירה
- גדרות

בינתיים מפורסם דו"ח המפרט את מצבם העגום של היהודים במחנות העקורים באירופה, שמזכיר מאוד את מצבם לפני תום המלחמה. אבל לא החמלה הניעה את אומות העולם, אלא הרצון לסגור את המלחמה, ואת הגבולות, ולהתקדם קדימה. ומאות אלפים במחנות עקורים - הפריעו להם. אלה היו ה"קוץ" שצריך למצוא לו פתרון. להעיף אותו מאירופה. (כן כן, גם לא זה עושה אסוציאציה לא נעימה).

אז מינו את ועדת אונקסקופ, שמצאה את הפתרון הגאוני – ניתן ליהודים מדינה בארץ ישראל. גם זה עבר ממש ממש בקושי - ועל כך יש לי מאמר שלם, על כ"ט בנובמבר, ואין כאן מקום להרחיב.

תוך שלוש שנים מתום המלחמה הגיעו לארץ עוד למעלה מ-150,000 איש, רובם המוחלט משרידי יהדות אירופה.

עם ישראל חיכה להם. ארץ ישראל חיכתה להם. זה היה ה"מכה בפטיש". מתוך 60 אלף לוחמים שאחזו בנשק במלחמת העצמאות, מחצית מהם היו גח"ל - מעפילים כאלה ששרדו את השואה ועברו את כל המסלול ובקום המדינה התייצבו למאבק על עצמאותה. 

התקיימה נבואתו של הגאון מווילנא, 180 שנה קודם לכן – כאשר יהיו למעלה מ-600 אלף יהודים בארץ, ישראל, תקום המדינה.

ובמונחים קבליים - התפארת שבחסד. לראות את התמונה השלמה. לראות איך כל החלקים משתלבים לסיפור אחר מופלא.

ממליץ בחום להגיע למוזיאון בעתלית, לקחת את הסיור, אולם לאחר מכן לא לוותר על שלושת הקרונות שנמצאים בצד ומספרים את סיפור "הבריחה", ובסמוך לשם, שביל הבריחה החדש, שהוקם על ידי קק"ל.

גבורה שבחסד

היום 2 ימים לעומר.

כאשר אנו עוברים במסע בפולין, במחנות כמו מיידנק ואושוויץ, אני שואל את התלמידים: מה יעשה אדם על מנת לשרוד בגיהנום הזה?

התשובה הראשונית היא שבתנאים כאלה של היעדר קיצוני של משאבים, אדם לאדם - זאב. כל אחד חייב להיות אגואיסט, לדאוג רק לעצמו, להילחם עד טיפת המים האחרונה. לדרוך על האחר, להשיג מקום טוב יותר לישון. וכו'.

אבל אם אתה שואל את השורדים, את אלה שהצטרכו להתמודד עם הקשיים האלה באמת, התשובה שלהם תהיה שונה לחלוטין. התשובה שלהם תהיה, שלבד - היה קשה מאוד לשרוד במקומות כאלה. אם לא היתה לך עזרה, לא היה לך חבר שיתמוך בך, הסיכויים שלך היו אפסיים.

אז אם רצית לשרוד, היית חייב להיות בן אדם. להתגבר על האינסטינקט הראשוני להיות אגואיסט, ודווקא להרבות במידת החסד - לדאוג, לתת, להעניק. בכדי שתקבל. קוראים לזה - ערבות הדדית. קוראים לזה - ואהבת לרעך כמוך.

ובמילותיו של ארקדי דוכין -

"בין האפל לנסתר

בעולמנו המר...

בין הבלבול לאסון

תדעו שיש פתרון -

קוראים לזה אהבה"

ובמונחים קבליים של ספירת העומר - הגבורה שבחסד.