טבריה - חלוצת הגאולה

לפני כשמונה שנים הקמתי יחד עם הרב שמואל יניב את "הקתדרה בגבעת שמואל" ובמסגרתה פעילות קהילתית ענפה, ובין היתר טיולים פעמיים בשנה למקומות שונים ברחבי הארץ. ביום שני השבוע יצאנו לטיול מרתק, בעקבות העיר טבריה ותפקידה בגאולת עם ישראל.  

טובת ראיה

טבריה היתה המקום האחרון בו התיישבה הסנהדרין, אליו הגיעה השכינה, עמוקה מכל המקומות. ועליה אמר רבי יוחנן: "ומשם עתידים להיגאל" (ר"ה לא א). ולא פעם שמעתי מאנשים שמזכירים את רבי יוחנן ומסיימים, "אז יהי רצון שאכן תתחיל הגאולה מטבריה.. וכו'". ומה שהם לא יודעים, שעיון ולו קל בתולדות העיר מראה, כי דברי ר' יוחנן התגשמו שוב ושוב. וכי טבריה, שנחרבה פעם אחר פעם, פעמים בשל מעללי בני האדם ופעמים בשל איתני הטבע (רעידות אדמה, פעילות געשית ושטפונות), תמיד קמה וצמחה מחדש.

פתחנו את היום בתובנה, כי פעמים נושא הגאולה מגיע מעורפל ובלתי ברור, ועל כן יעקב ביקש שהקב"ה יציל אותו מידי עשיו, למרות ש"אתה אמרת היטיב עמך", וזאת מכיוון שאמירה הינה עניין בלתי ברור, ויעקב אמנם מאמין שיהיה טוב, וההבטחה תמומש, אולם לא יודע מה תפקידו ומה יהיה על רעיותיו ובניו. תופעה זו מסבירה הכיצד יש כאלה שנמצאים בתוך תהליך הגאולה אולם אינם מבחינים בו בפועל.

מלון דונה גרציה

טבריה נוסדה בשנת 20 לספה"נ ונקראה על שמו של הקיסר טיבריוס. אולם חכמים העניקו לה משמעות יהודית, בין על ידי היותה בטבור הארץ, ובין מחמת היותה "טובת ראיה". במהלך המאות 2–10 לספה"נ  היא שמשה כמרכז יהודי גדול וכבר בכך סימלה המשכיות יהודית אחרי החורבן.

בתקופת מסעות הצלב טבריה שמשה כבירת נסיכות הגליל. לאחר הקרב האחרון בקרני חטים (1187) הערבים החריבו את העיר והיא הפכה לכפר קטן.

התחנה הראשונה שלנו היתה במלון "דונה גרציה", בו קיבלנו הרצאה מאלפת על המנהיגה הציונית הראשונה דונה גרציה נשיא, שהבינה כי המקום הנכון ליהודים הוא ארץ ישראל, ובשנת 1561 שילמה לשליט סולימן הגדול הון עתק על מנת לחכור את טבריה, והחלה בבניית העיר. המעשה עורר שמחה ותקווה רבה בעם היהודי, אולם בפועל רק מעטים הגיעו לעיר.

בשנת 1670 חרבה העיר פעם נוספת, ל-70 שנה.

בית הכנסת "עץ חיים", על שם הרב חיים אבולעפיה. על פי המסורת,
במקום הזה בדיוק שכנה הסנהדרין

פרק נוסף במסענו היה סיפורו של החכם חיים אבולעפיה זצ"ל, איש מדהים שידע לרכוש את אהדתו של מושל טבריה ושל בנו, דאהיר אל עומר. בשנת 1740, בהיות הרב חיים אבולעפיא בן 80, חלם דאהיר אל עומר חלום, שעליו לאפשר ליהודים לחזור לטבריה ולהקים אותה מחדש, והוא קורא לרב חיים, שלמרות גילו המופלג התעורר כעוף החול, יצא למסע גיוס כספים, ובמו ידיו הגיע לטבריה ובנה אותה מחדש, ועורר יהודים להתיישב בה ואף דאג להם לפרנסה. לאחר שה"אור החיים" הקדוש ביקר  בעיר ונפגש עם רבי חיים, רמז עליו שהוא המשיח בדורו. ושוב כך עורר את העולם היהודי ומילא אותו תקווה, ואכן אנו רואים שהחל משנת 1740 החלו חסידים לעלות לארץ ישראל וליישב אותה. ושוב היוותה טבריה מקור השראה ואתחלתא דגאולה.

הפרק השלישי במסענו היה כיבוש העיר טבריה. העיר המעורבת הראשונה ששוחררה, ולא זו בלבד - שימשה דוגמה ומופת למהלכים הבאים של מלחמת השחרור: היוותה התקדים לעמידה יהודית איתנה מול הבריטים, ולכיבוש ערים מעורבות, בעקבות האימה שנפלה על תושבים בערים אלה, מפני היהודים. פעם אחר פעם טבריה היוותה הסנונית הראשונה בתהליך הגאולה.

ומעיסוק בגדולי הדור ואנשי-שם עברנו לעסוק בשותפים הגדולים לתהליך הגאולה, והם היהודים הפשוטים, כביכול, שהאמינו שהמקום שלהם הוא ארץ ישראל, והגיעו לכאן ויישבו אותה למרות הקשיים האדירים. כל יום ויום היה בבחינת מסירות נפש, במיוחד בעוד רבים אחרים היגרו למקומות נוחים יותר מאשר ארץ ישראל. פן זה הואר הן על ידי סיפור ההתיישבות של קיבוץ טירת צבי, בו היינו ושמענו מד"ר אמנון שפירא על ראשוני הקיבוץ, והן בסיפור חלוצי העליה השניה, עליו למדנו מהמדריך אסף, בחוות כינרת. סיפורים אלה שזרו כחוט השני את מידת החמלה והקהילתיות, והדאגה לכל חבר בקבוצה – ובאותה מידה הנס הגדול של הצלחה כנגד כל הסיכויים – הן תושבי העליה השניה, שלא נתנו להם סיכוי כנגד ה"תושבים הטבעיים" – הערבים, והן החלוצים הדתיים, שלפני 80 שנה אף אחד לא נתן להם סיכוי להצליח בחקלאות ובצבא, וקשה להאמין בדברים אלה, לאור המציאות של היום.

כך היא גאולתם של ישראל!

אונס דינה - עוצמת המלים השקטות

אחד מהדברים הגדולים שאנו למדים מהתורה, הוא כיצד לכתוב סיפור קשה במלים עדינות. וכיצד להביע ביקורת אדירה בלשון מתונה.

פתגם יפה ששמעתי לאחרונה: אל תגביה את הקול שלך, הגבהה את המלים. אתה לא צריך לצעוק על אדם, דבר בקול רגיל, אך עשה שימוש במלים חריפות יותר. משפט זה נאמר לדור שלנו, שבוחר בצעקות ולעתים באלימות פיזית של ממש, ומבקש שלפחות תישאר ברמה של המלים. התורה מעלה אותנו הרבה יותר גבוה – היא מראה לנו כיצד ניתן לכתוב ביקורת קשה, אבל במלים בודדות ומרומזות ובלי להשתמש בפורונוגרפיה מילולית.

כמובן שהדבר מצריך גם עיניים בוחנות, היודעות לזהות את הרמזים ואת משמעותם, ולא כמו היום, שאם הדברים לא כתובים בפירוט, ובמלים מפוצצות ורדודות, עם מיליון כותרות והסברים, אף אחד לא רואה ולא מבין.

במה דברים אמורים?

כולנו מכירים את הסיפור של האונס של דינה. הבחורה הצעירה ששכם הכוחני אונס, וכולא והאחים מגיעים ומשחררים. סיפור מזעזע, גם אם הוא כתוב בצורה קצרה.

ואז באים חז"ל ואומרים את המלים המקוממות הבאות: שדינה, יצאנית היתה. ואוו! עוד פעם מאשימים את הנאנסת באונס? זה נראה כל כך לא פיר? הרי כשאת אומרת לא, אז לא הוא לא. לא?

אז בואו נראה את הלב של סיפור, הנפרס על שני פסוקים בלבד (פרק לד פסוקים א-ב):

לד,א וַתֵּצֵא דִינָה בַּת-לֵאָה, אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב, לִרְאוֹת, בִּבְנוֹת הָאָרֶץ.

לד,ב וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן-חֲמוֹר, הַחִוִּי--נְשִׂיא הָאָרֶץ; וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ, וַיְעַנֶּהָ.

כלל הפסוק הפותח

חשוב להבין, כי לְעולם יש משמעות חשובה לפסוק שפותח סיפור. זה לעולם לא יהיה סתם פסוק אינפורמטיבי, או פסוק של מַעֲבָר לשיא, אלא הוא נוטע יסודות חשובים ביותר בסיפור. ומה אומר הפסוק הפותח בפרשת דינה? הוא אומר דברים חמורים ביותר, שוב, גם אם בלשון עדינה:

וַתֵּצֵא – מה אומרת המילה ותצא? מאין יצאה דינה? ומה עושה המילה הזאת כאן? אדם שיוצא, הוא אדם שעוזב מקום מסוים. יציאה היא עניין פיזי, רוחני, נפשי. לצאת מהגבלות, לפרוץ גדרות. כמו "ויצא יעקב מבאר שבע" – זו לא היתה סתם יציאה. הוא עזב את באר שבע ואת הוריו למשך 22 שנה והלך לארץ אחרת. גם כאן רוצים לומר שדינה עשתה מעשה מאוד מאוד לא פשוט, לא מעשה מקובל בכלל, וכנראה גם טיפשי – היא יצאה מהמחנה שלה והלכה למחנה אחר. זה משהו יוצא דופן, חמור. זו פריצת גדרות. זו יציאה מהמורשת המשפחתית – שהרי גם יצחק וגם יעקב מצאו את הנשים שלהם במרחק רב ובדרך ארוכה, ולא עם בנות הארץ – ומהדהדת לנו אזהרתו של אברהם לאליעזר: בראשית כד ג-ד: "וְאַשְׁבִּיעֲךָ בה' אֱלֹקי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹקֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא-תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ: כִּי אֶל-אַרְצִי וְאֶל-מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק: "

דִינָה בַּת-לֵאָה – מה בא לומר לנו הייחוס? למה להזכיר את אימא לאה? ומה זה תורם לנו בכלל? על כך מסביר רש"י, שהדברים, שוב, לא נאמרו לחינם. כאשר מזכירים סיפור בעייתי, יש משמעות גדולה בתורה שמזכירים גם את הייחוס (ראה עניין קורח, ופנחס וכו'). וכך אומר רש"י: "בת לאה - ולא בת יעקב, אלא על שם יציאתה נקראת: בת לאה, שאף היא יצאנית היתה, שנאמר 'ותצא לאה לקראתו' (בראשית ל, טז)". מסביר לנו כאן רש"י שהתורה כאן סוגרת חשבון עם לאה. ושוב, ראו באיזו עדינות הדברים נאמרים, למרות שהם דברים קשים ביותר. באותו מקום שהיה העניין של לאה, התורה לא אומרת כלום. היא מחכה לכאן. בשאנו קוראים את הסיפור של יציאת לאה ליעקב, אנחנו חושבים עליה בצורה רומנטית וחביבה. אולם כאן התורה מאירה לנו אותו באופן אחר. חשבו לרגע על מצב בו הנשים סוחרות בבעל שלהן, מי תשכב איתו בכל לילה. אבל לא בכך הבעיה, אלא שלאה יוצאת לקראתו, בפרהסיה, על מנת לממש את ההסכם. יעקב חוזר מהשדה, והיא יוצאת לקראתו ואומרת לו במרחב הציבורי שהיא "שכרה את שירותיו לאותו לילה" ומכניסה אותו לאוהל שלה. ואנו מדברים על המחנה של יעקב שאנו למדים מהפרשה שלנו שהפך לשני מחנות – מחנה גדול. מן הסתם היו שם אנשים וראו את המחזה הזה. זה לא מכובד, לא צנוע, לא מתאים למשפחת יעקב, למורשת משרה סבתו. אכן, לאה אוהבת את יעקב. היא רוצה אותו. זה מקובל וטוב. אבל עובדה היא, יציאתה עשתה רושם אצל בתה, דינה, וכידוע, כל דבר שאנו עושים, גדל והולך כשהוא מגיע לילדים.

אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב – המפרשים לא עוצרים על המלים האלה, שאף הן נראות מיותרות כאן. הרי ברור שלאה ילדה ליעקב. אין לנו שמץ של חשש שלאה ילדה אותה לגבר אחר, לא כן? למרות שנהגה שלא בצניעות, אין לנו ספק שהיא ילדה ליעקב. לא את זה בא הכתוב להדגיש, למרות שאולי ליצני הדור יכולים לומר, שאם דינה עשתה כזה מעשה, זה לא מהגנים של יעקב. אולי היא לא הבת של יעקב. אבל קשה לי להאמין שמישהו יעליל ככה על לאה ולכן מלים אלה לא באו לנקות את לאה מחשש כזה. נראה לי שהן באו להדגיש שדינה היתה אהובה ליעקב. היא היתה "של יעקב". ומה שקרה לה גרם לו עגמת נפש מיוחדת. כמו שאומרים – "הבנות שייכות לאבא". זו היתה המתנה המיוחדת ליעקב, והמתנה הזאת חוללה על ידי בני עוולה. זה המקום הקטן של יעקב, שאולי מסביר גם את הפסיביות שלו, בהמשך הסיפור.

לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ – מה לדינה ולבנות הארץ? מה היא צריכה לראות אצלן? כיצד הן עובדות אלילים? או את הלבוש הפרובוקטיבי שלהן? את הזימה שהן עסוקות בה? וכן הלאה... הדברים ברורים ומובנים, ועתה אנו מבינים איזו עוצמה יש לפסוק הזה, פסוק הפתיחה שמסביר לנו כל כך הרבה על התלבטויותיו של יעקב, כיצד לנהוג בשכם.

האונס 

ועכשיו מגיע הפסוק השני – סיפור האונס שפתאום מקבל מימד חדש מהמלים ומבעד להן -

וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן-חֲמוֹר, הַחִוִּי--נְשִׂיא הָאָרֶץ; – שכם בן חמור, נשיא הארץ, היה עשיר, ומכובד, ויכל להשיג כל בחורה שרצה. מן הסתם הוא הגיע לבנות היפות ביותר וכו', ועשה בהן כרצונו. איך פתאום הוא הגיע למצב שהוא שם את העיניים שלו על דינה? ודי לנו בשאלה, נכון?

וַיִּקַּ֥ח אֹתָ֛הּ – קודם כל אנו צריכים להתמקד במילה "ויקח". על פי התורה, ב-99% מהמקרים, לוקחים אדם – לא בכוח פיזי, אלא במלים, בדיבור, בשכנוע. הוא אמנם יוזם, הוא הלוקח, אולם לא בכוח, אלא בהסכמה. גם על אברהם ושרה כתוב שהוא לקח אותה למסע לארץ ישראל, הוא לא לקח אותה בכוח, אלא בשכנוע. בהסבר. היא הלכה מרצונה. תרגום אונקלוס מתרגם את המילה הזאת בצורה יפה – ויקח = ודבר. הוא דיבר איתה, והיא הלכה איתו. וזה להבדיל ממקרים בודדים מאוד, שלקיחה נעשית בכוח ואז היה מהווה חטיפה. אבל המקרה שלנו הוא לא כזה. שכן מגיעה לנו המילה השניה, שסותמת את הגולל על כל אפשרות אחרת של פרשנות: "אותה" – כתוב "אתה" – כאילו אומר "איתה". לא זו בלבד שהוא לא הכריח אותה, אלא שהדבר נעשה בשיתוף פעולה, יחד איתה. בשלב הזה לא היה שום אונס.

זה התחיל ביציאה שלה. ולאחר מכן היא היתה מספיק בולטת, שעוררה עניין אצל שכם. ובהמשך התפתחה ביניהם שיחה. הרי הוא לא אמר לה "בואי" והיא הלכה מיד, נכון? הוא קצת דיבר איתה, ומשך אותה בדברים, והיא, נמשכה אחריו. וכפי שרואים מהמשך הפסוקים (שלא נדון בהם כאן), שכם יודע לדבר, ויודע להלהיב, ויודע למשוך במלים, הוא כריזמטי. הוא יודע את העבודה שלו. והוא מפתה את דינה. דינה בחורה צעירה וחסרת ניסיון והוא מנצל זאת, אבל אי אפשר לומר שהיא נקיה לחלוטין. שהרי הדברים החמורים מעידים בעד עצמם: כשאנו שומעים "ויקח אתה" – לאן לקח אותה? הוא לקח אותה מהרחוב, מהמרחב הציבורי שהיתה בו, אל חדרי חדרים. אל מקום שבו הם היו יכולים להתייחד. הלו, דינה? איך את הולכת איתו ככה? למקום נסתר, בלתי ידוע? מה קורה כאן? תמימה, תמימה, אבל כל הפעמונים צריכים לזעוק כאן שאת נכנסת למחוזות שאינם שייכים אלייך.

וַיִּשְׁכַּ֥ב אֹתָ֖הּ – ושוב נוספת לנו בפעם השלישית המילה – אתה. לומר לך, עם כל הצער שבדבר, כי השכיבה הראשונה נעשתה מרצון, בשיתוף פעולה מלא של דינה. זה הסיפור רבותיי. הוא מסופר בעדינות. אבל זה הסיפור. בתו של יעקב. הלכה שבי (תרתי משמע) אחרי שכם בן חמור ושכבה אתו מרצונה.

וַיְעַנֶּֽהָ – סיום מדהים לקטע הזה. פה כבר לא כתובה המילה "אתה". חסרונה של המילה זועק לנו. ורש"י מסביר אותו בשתי מלים: "וישכב אתה: כדרכה. ויענה: שלא כדרכה." במלים אחרות – השכיבה (הראשונה), היתה מרצונה, כדרכה. אבל הפעם השניה – כבר לא היתה בהסכמה. היא לא היתה כדרכה. היא היתה עינוי. זה היה אונס.

WOW.

עכשיו, רבותיי. תכניסו את עצמכם במקום יעקב.

בא נשיא העם החיוי ליעקב ואומר לו "שמע ידידי, הבת שלך אצלי. היא התיידדה עם בני. שכבה איתו מרצונה. והוא רוצה להתחתן איתה." ויעקב ודאי שואל את עצמו – רגע אחד. אם היא שכבה איתו מרצונה, אולי הם כבר נשואים? אולי התאהבה בו? הרי הפעם הראשונה לא היתה מאונס. והבת שלי היא לא זונה (וכך בדיוק אמרו בניו לאחר מכן!!) ולכן היא לא שכבה איתו "בעילת זנות". היה ביניהם משהו אמיתי. ודאי מצידו, אבל מן הסתם גם מצידה, לפחות לאותו רגע. אז אולי הם נשואים? ואולי כדאי לסיים את זה בחתונה?

האם אנחנו יכולים לומר שיעקב היסס מפחד? או משיקול דעת לא סביר? ממש לא!! הוא חשב בהיגיון, מהראש, ולא מהבטן!! הרי אילו חיים יהיו לדינה אם למרות שהיא אוהבת את הבחור הוא יקח אותה חזרה ובמחנה שלה ובכל מחנה אחר היא נחשבת כבר סוג ג'? אלה יהיו חיים טובים יותר? ומה אם היא בהריון?

האחים של דינה היו הרבה יותר קשים. ונחרצים. וקיצוניים. את האחות שלנו לא יחזיקו בכוח, אמרו. האחות שלנו היתה תמימה. והבחור הזה פיתה אותה והפיל אותה בפח. הוא לא יקבל אותה כמתנה. והוא לא יחזיק אותה בכוח. אחרת כל הבנות שלנו יעברו תהליך דומה. זו גישה אחרת לגמרי, ויתכן שגם היא נכונה. אולם אי אפשר לשלול את גישתו של יעקב ואת היסוסו.

ואגב חשוב לזכור כי יעקב לא כעס על ילדיו מכיוון שהרגו את שכם ולקחו את דינה. הוא כעס עליהם מכיוון שהם בזזו את העיר. לכך הוא לא יכול היה להסכים. מכיוון שהביזה שללה לחלוטין את כל התוקף המוסרי של מעשיהם וכך שמו של יעקב יצא בנזק כפול – גם הבת שלו עשתה מה שעשתה. וגם הם רמאים שבזזו את העיר.

סיפור עצוב.

וכל זה, במלים בודדות, ועדינות, ובלי להרים את הקול, ובלי להרים את המלים, אבל עם המון המון מוסר השכל. 

הוא לא פראייר

כל כך הרבה האכילו אותנו בסיפור של יעקב ועשיו, עד כי הרושם העולה לנו הוא שהרמאי, החכם והתככן הוא יעקב, ואילו המסכן והטיפש הוא עשיו. לא רק המבקרים אומרים זאת, אלא לעתים נראה שזה הרושם שעולה גם אצלנו. ואפילו שיעקב נענש עקב התנהגותו.

אילו רק נטריח את עצמנו לקרוא את המלים בתורה, את הפשט, נבין שהסיפור שהתורה מספרת לנו שונה.

התורה פותחת בכך שהיא מציגה שוב את הנפשות הפועלות – יצחק ורבקה. ושוב היא מפרטת את הייחוס שלהן. יצחק הוא בנו של אברהם. ואילו רבקה היא בתו של בתואל, ואחותו של לבן הרמאי. וכי האם איננו יודעים זאת? האם סתם השחיתה מלים לצורך הקדמה לסיפור, או שיש כאן משהו מעבר?

אם נדלג על הקטע המדהים של הנבואה שניתנה לרבקה (שהרי אין אנו עוסקים בה ובמה שעבר עליה, אלא ביעקב),  התורה רומזת שהילדים אינם דומים. תומים ולא תאומים. ובלשון הנבואה: ממעייך ייפרדו. שני עולמות שונים, למרות שחלקו רחם אחד.  

התורה מעידה על עשיו שהוא איש יודע ציד, איש שדה. מכיוון שאנו כל כך פרובינציאליים, כל כך עירונים, אנו נוטים לשכוח מהי משמעות המלים איש יודע ציד, איש שדה. אדם שיודע לחכות בסבלנות, לזהות את הטרף שלו. להתקרב אליו בערמומיות. בשקט. לנהוג באכזריות וללא רחמים. לא זו בלבד, הוא איש שדה, הוא יודע לשרוד. חושיו מחודדים. הוא יודע לזהות מכשולים, ולהתגבר עליהם בעוצמה. בקיצור, עשיו ממש לא פראייר... אבל יש בכך עוד משהו. אדם שאוהב ציד הוא אדם בעל תאווה. הוא רוצה לכבוש, להתגבר להראות שלטון ועליונות. זה מה שהפיל אותו. לא טיפשותו.

התורה מתארת את יעקב כאיש תם. כיושב אוהלים. תם מלשון שלם. יש לו הכל. אין לו שאיפות חומריות גדולות. אמיתי. ישר. אפילו קצת "חנון". יושב באוהל, אינו מפתח שרירים. טיפוס ביתי.

עד כאן אילו תיארתי לכם במשפחה אחרת את שני הילדים האלה ושואל מי לדעתכם הוא זה שזקוק להגנה, הייתם אומרים, מן הסתם – יעקב.

התורה ממשיכה ומסבירה כי יצחק הכריח את עצמו לאהוב את עשיו (ויאהב – בניין הפעיל), כי ציד בפיו. כי עשיו הוא המאכיל, המפרנס. וזאת עוד לפני עומק הפשט, על פיו הוא השתמש בכשרונות הציד הערמומיים שלו בכדי לגרום לאביו להשתדל לאהוב אותו. רבקה, לעומת זאת, תפסה את הצד של יעקב.

אבל יש פה עוד רמז דק. יצחק תפס את הצד של עשיו ולהיפך. ואילו רבקה – את הצד של יעקב.

במה דברים אמורים?

התורה העידה על יעקב, כי היה איש אמיתי. על כך אין לנו מה להתווכח. אנו נראה בהמשך שיעקב אינו מעוניין לרמות את אביו, אפילו על מנת לקבל את מה שמגיע לו. מהיכן ידע לנקוט חכמה וערמומיות? מהגנים! אותם גנים של רבקה בת בתואל אחות לבן שמוזכרים בהתחלה. האופי שלו היה הפוך בתכלית, אולם היו לו הכלים הנדרשים כשנזקק להם.   

ואילו עשיו היה גיבור, פעיל, כובש, כריזמטי, שורד, וגם נדיב, מאכיל את אביו, מכבד. מנין קיבל את כל עוצמות הנפש האלה? גם הוא קיבל מהגנים, מהצד של יצחק, בן אברהם. אבל בדומה ליעקב, האישיות שלו היתה שונה. הוא לקח את כל הכוחות האלה והשתמש בהם לרוע. מן הסתם יצחק זיהה את הכוחות האלה, וביקש לדייק אותם לצד הטוב.

יעקב איש תם היה, אך לא פראייר. עשיו הפסיד, אך לא מכיוון שהיה רפה שכל, אלא חלש אופי. למזלנו.

אחים בדם - לפרשת וישלח

ע

וד מרחוק, כאשר ראינו את השליח, הרגשנו שמשהו לא בסדר; הרי רק לעתים רחוקות אבא קורא לנו לחזור הביתה מן השדה באמצע היום[i].

שאלנו אותו מה קרה, והוא אמר לנו שאבא מחכה לנו, כי יש בעיות.

"אילו בעיות?" שאלנו.

"דינה," השיב במילה אחת, שאמרה הכל. דינה נעלמה לנו ולא ידענו היכן היא.

"מה קרה לה?" שאלנו, מודאגים.

"שכם, בנו של נשיא שבט החוי, אנס אותה ועכשיו בא לבקש את ידה."

עזבנו הכל ורצנו הביתה.

d c

שמעון: "לוי נעצב אל לבו. בדרך הוא אמר לי – 'איזה עוול נגרם לה, למסכנה. לקחת נערה בתולה ולענות אותה כך.' ואני השבתי לו בכעס: 'זה לא רק עצוב. זו לא רק עוולה. זה הרבה יותר גרוע. לפרוץ ככה גדר במשפחתנו. אף אומה לא נוהגת כך.'"

עד שהיגענו הביתה, הם כבר היו שם, ממתינים.  

לוי: "ראינו אותם, ליד אבא. ישבו בשקט. כל אחד מכונס היה בעצמו, השפיל מבטו. האווירה היתה כבדה. אבינו הרים מבטו מדי פעם, חיפש אותנו. מיד כשהיגענו הוא סימן לכולנו להצטרף. הבחור הצעיר היה לבוש בבגדים מהודרים, מצועצע בכל מיני תכשיטים, פניו ארגמניות כסלק, רגליו נעו בעצבנות. גבו נמתח ונקמר חליפות, חיכך ידיו זו בזו. המבוגר אף הוא לבוש היה בהידור ובזקיפות קומה, ופניו הביעו כבוד."

"תכירו," אמר אבא. "האיש המכובד, נשוא הפנים, הוא חמור, נשיא העיר הגדולה הסמוכה, של החוי. וזהו בנו, שכם."

שמעון: "היבטתי בהם בזעם עצור. איזו חוצפה יש לו לבוא לכאן, אלינו. והילד המפונק הזה, שרגיל לקבל כל מה שהוא רוצה, בא לכאן וחושב שאנחנו נכרע ברך לפניו."

לוי: "נזהרים בכבוד אבא, שמרנו על השקט, ואז חמור התחיל לדבר לכולנו בצורה יפה ונעימה. הוא אמר לנו ששכם הוא הבן שלו. נכון שהוא נהג בצורה לא יפה, אבל הוא עדיין הבן שלו, לכן הוא בא לבקש עבורו ולנסות להסדיר את הנושא ברוח טובה. ועוד ניסה ללמד עליו זכות באומרו, כי שכם עשה את מה שהוא עשה כי הוא חשק באחותנו."

שמעון: "איזו חוצפה, חשבתי לעצמי. האבא הזה היה צריך לחנך את הבן הסורר שלו. 'חשקה נפשו' אז זהו? מותר לו לעשות הכל? והנושא הזה של "חשקה נפשו" – מה הוא רצה לרמוז? שאחותנו פיתתה אותו, גרמה לו לחשוק? נהגה בצורה לא ראויה לבת ישראל? מנסה להפוך את בנו לקרבן ואת אחותנו לאשמה?".

לוי: "חמור הביט לכולנו בעיניים, וביקש שכולנו נסכים לנישואים של בנו עם דינה, וכך גם כבודה יישמר, ויתרה מזאת, זו תהיה תחילתה של ידידות מופלאה בין החוויים ליהודים, 'נתחתן אלה באלה, הארץ תהיה לכולנו. שלום וסדר אזורי חדש', כך הבטיח לנו."

שמעון: "והמנוול הקטן הזה ראה שאיננו עונים לדברי אביו, ואז הוא קפץ והתנצל. 'סליחה,' הוא אמר, 'נהגתי לא בסדר. אני רוצה שנשלים בינינו. מה שתגידו לי, אעשה. כמה כסף שתגידו לי, אתן;' כאילו הכסף הטמא שלו יכול לקנות את אחותנו. לזונה הפך אותה, מסכנה."

שמעון: "קודם כל היה לנו מוזר שדינה לא חזרה הביתה. מה קורה שם? למה היא עדיין אצלו? ואז הבנו – הוא תופס אותה בכוח. לא די בכך ששכב איתה וביתק את בתוליה, עכשיו הוא אוחז בה כשבויה. זה הולך ומחמיר מרגע לרגע. שהרי אין לו אפשרות לעשות כנבלה הזאת, אלא אם כן מקבל הוא גיבוי של כל תושבי עירו, והם שומרים עליה שם, כאשר הוא בא אלינו לכאן."

לוי: "אכן, המצב לא היה פשוט. אם נסרב לו, האם הוא יחזיר אותה ככה בלי מאבק? שכם היה נראה להוט אחרי דינה. פחדנו שיזיק לה אם נסרב לו. וגם אם לא יזיק לה, כיצד נוכל לחלץ אותה, כיצד נוכל להילחם כנגד כל תושבי עירו?"

שמעון: "גם לא סמכנו עליהם. תבינו, אצלנו זה לא נהוג לקחת בנות ולאנוס אותן. אם אבא שלו ועל תושבי עירו עברו על כך לסדר היום, אז מה יהיה בעתיד, אם נסכים להם? יחטפו גם בנות אחרות שלנו. יותר גרוע מסדום ועמורה."

כל האחים ראו שאבא שותק ושתקו גם הם, אבל אנחנו לא היינו מוכנים לשתוק וחשבנו איך אפשר להציל את דינה. קודם כל התחלנו להוכיח את חמור ואת שכם.

שמעון: "הוכחתי את שכם על מעשהו הנורא. 'איך אתה, שיש לך הכל, ולא חסר לך כלום, הולך ועושה כזה מעשה? איך אתה לוקח בחורה צעירה ופוגם בה כך? ואתה אמור להיות מנהיג. אמור להיות סמל ודוגמה. בוש והיכלם לך!'. הוספתי ואמרתי לו שהאומות הרי גדרו את עצמן מן העריות, ואין נוהגים כך, וכיצד הוא מעז לפרוץ גדר, ועוד עם אורחים שזה מקרוב באו. הכיצד הוא מרשה לעצמו לעולל לילדה בתולה ומסכנה מה שלא העזו פרעה מלך מצרים ואבימלך מלך פלשתים?"

שניהם הרכינו את ראשם, לא ידעו היכן לקבור את עצמם.

לוי: "ואני המשכתי והוכחתי את שכם על כך שטימא את דינה. אנחנו כיהודים מלים את בשרנו ביום השמיני, ואיננו מתערבבים עם הגויים, אמרתי לו. והוא במעשהו טימא אותה וגרם לנו צער גדול מאוד. ולכן איננו יכולים להסכים בשום פנים ואופן שהוא יתחתן איתה."

שמעון: "כך הוכחנו אותו שתי וערב. אני ולוי. לוי ואני. אני מרים קולי, ולוי מעווה את פניו. לוי נכנס לדבריי, ואני סופק את כפי זו בזו. שכם החל לדמוע וחזר ומלמל בקשת סליחה. חזר ואמר שיהיה מוכן לשלם הכל. וחלילה לו לפגוע בנו. וחזרנו ואמרנו לו כמה כולנו פגועים. שיראה את אבא שלנו, כל כך שפוף. הבת שלו נאנסה. איזו בושה. מה הם עשו לנו. אימא שלה לא יכולה להוציא את הראש שלה מהאוהל מרוב בושה. הוא לא היה מסוגל להביא באבא, רק הרכין ראשו ושב והתחנן שנסלח ואמר שהוא מוכן לשלם כל פיצוי, וימלא אותה באהבה, אם רק נסכים. אבא שלו הוסיף כי דווקא בשל כך הכי חשוב שיתחתנו מהר וכך נסדיר הכל. כן, בדיוק, כך הוא חשב למחוק את העוול שעשה."

ואז אמרנו לו בעדינות ובקול יותר נעים, שהוא כנראה אינו מבין מה שאמרנו לו. זה לא עניין של כסף. אנחנו פשוט לא יכולים להתחתן איתכם, אמרנו. אתם ערלים. גם אילו תמלאו את בתינו כסף וזהב, לא נוכל, כי אנחנו שומרים על המילה, ואתם לא.

"אז מה עושים?" הוא שאל. "האם אינכם מאמינים שאני אוהב את אחותכם ומעוניין בה?"

לא השבנו לו. המתנו שנינו בשתיקה. לא שתיקה רועמת היתה זו, אלא שתיקה מהורהרת. והוא הביט בנו. התחושה שלו היתה שאנו מחפשים פתרון, וככל שהתמהמהנו יותר הוא התעודד יותר, ובטחונו שיהיה פתרון, התחזק. חסר מנוחה היה, ברכיו רעדו. הוא קם והתיישב. פכר אצבעותיו. ביקש להתקרב אלינו, והתרחק. ומדי פעם הוסיף ואמר: "מה שתרצו. מה שתרצו. רק תסכימו."

לוי: "ואז השבנו לו שנינו. הבהרתי לו שאין מה לדבר. אנחנו לא יכולים לתת את אחותנו לערל. אבל אם ייאותו כולם להימול, נהיה לעם אחד, ואז נוכל לממש את הצעתו. אם אתה רוצה, בבקשה, אמרתי לו."

שמעון: "ואני מיד הוספתי: מה שאחי אומר. אבל אם אתם תסרבו, אנחנו ניכנס לשם, וניקח את אחותנו, יהיה מה שיהיה."

הוא לא היה צריך לשמוע את ההצעה פעם נוספת, ואף לא את האיום... הוא קפץ מיד והסכים.

d c

שכם הפך את כל עירו, משך את אביו ושניהם שכנעו את טובי העיר. הם התחייבו לכל התושבים כי בני יעקב הם ישרים ובאים בתום לב. כי כדאי לתושבים לימול, ורק טוב יהיה להם. הזקנים קבלו את דברי נשיאם וגם את דברי בנו ועברו ברית מילה. ביום השלישי נכנסו שמעון ולוי, רצחו את כל הגברים, כולל שכם וחמור, לקחו את דינה והלכו. יעקב, שכל חייו נרתע מהתחכמויות כאלה, לא סלח להם על כך והתחשבן איתם על כך לפני מותו.

שי שגב, כסלו תשע"ה

---

[i] על פי אור החיים, יעקב המתין כי הוא שלח לקרוא להם. 

האם ניתן לכפות אהבה?

מסיפורם המקראי של לאה ויעקב עד לסיפור המודרני. האם ניתן לכפות אהבה?
האם ניתן לגרום לאחר לאהוב אותך, אף אם אינו מעוניין בכך?

טור חדש ב-YNET יחסים

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4451635,00.html

יעקב - האם היה חכם או רמאי?

בפרשת תולדות יש לנו הסיפור שיעקב לוקח את הברכות שיצחק ייעד לעשיו. ואפילו יצחק אומר "בא אחיך במרמה". כיצד איפה אפשר לומר שיעקב לא היה רמאי? כיצד ניתן היה לומר שיעקב היה איש אמת?

את השאלה הזאת נברר מהכתובים עצמם, על פי הפשט של המלים. 

ראשית חשוב לציין כי יעקב עצמו חשש לעשות את המעשה, על מנת שלא ייחשב רמאי - 

וְהָיִ֥יתִי בְעֵינָ֖יו כִּמְתַעְתֵּ֑עַ וְהֵבֵאתִ֥י עָלַ֛י קְלָלָ֖ה וְלֹ֥א בְרָכָֽה (כז יב). מתעתע הוא משורש מרובע, המלמד על פעולה מחזורית ומרובה. כמו "מסלסל" – עושה סלילים סלילים. מבזבז – בז לממונו פעם אחר פעם ומכלה אותו. מתעתע הוא אדם שמתעה אנשים מדרכם, פעם אחר פעם – נוכל מקצועי. ואומר לה יעקב: אם אבי יחשוב עלי כך, הרי שזו תהיה קללה (לשון ביזיון). לא שחלילה אבא יקלל אותי, עצם המחשבה הזאת עלי היא היא הקללה.

שנית חשוב לציין שיצחק לא היה חלשלוש אלא בעל עצמה:

וַיֹּ֣אמֶר אָבִ֑י וַיֹּ֣אמֶר הִנֶּ֔נִּי מִ֥י אַתָּ֖ה בְּנִֽי (כז יח). המלה הנני כאן הינה אחד הדברים הנפלאים בקטע. דוגמה לכך שדי בשינוי אחד קטן על מנת לעשות את כל ההבדל. אומרים חז"ל ש"הנני" הוא לשון ענוה. אולם הדבר נכון ל"הנני" הרגיל. יש פעמיים בלבד בכל התורה שהנני כתובה כאשר גם הנ' השניה דגושה. כאן, ובעקידה "וַיֹּ֣אמֶר אָבִ֔י וַיֹּ֖אמֶר הִנֶּ֣נִּֽי בְנִ֑י" (כב ז). המלה "הנני" משמעותה "הנה אני" ובמצב הרגיל ה-נ' השניה אינה דגושה, ולכן זו לשון ענווה. אולם במקרים הנדירים, שבהם הנ' דגושה, הרי שהמלה הנני מלמדת ההפך – על כוח ועוצמה. מדהים, שהתורה מביעה במילה אחת, שיצחק, למרות שכהו עיניו, לא היה חלש אלא חזק ועוצמתי. בדיוק כמו אברהם, כאשר הלך לעקידה יחד עם בנו. וזאת להבדיל (בעקידה) כאשר הקב"ה או המלאך דברו לאברהם, ואז הוא ענה בצורה הרגילה, בענוה. 

ושלישית על רקע זה ניתן להבין את דברי יצחק

בָּ֥א אָחִ֖יךָ בְּמִרְמָ֑ה (כז לה): מלים כמו תמורה, התמרה, המרה, כולן מלמדות על החלפה. החלפת ערך בערך (תמורה), שינוי כוח אחד לתכלית אחרת ונעלה יותר (התמרה), וכמובן שינוי עניין אחד באחר (המרת דת, כספים, מידות וכדומה). והרי יעקב חשש מאוד שיצחק יחשוד בו שהוא "רמאי", נוכל המתעתע באנשים. ואילו באמת יצחק היה חושד כך ביעקב, ודאי שלא היה חוזר מברך אותו בדיעבד "גם ברוך יהיה"! אלא ודאי שיצחק לא רצה לומר שיעקב רמאי, אלא חכם (כדברי רש"י): שהצליח בחכמה (- מרמה) לשנות (- להמיר) את דעתו (של יצחק), ולהבין שהוא, יעקב, באמת ראוי לברכה יותר מאשר עשיו. 

הניסיון של יעקב - להתמודד עם השקר

"מעט ורעים היו ימי שני חיי" [בראשית מז ט] יעיד על עצמו יעקב אבינו באחרית ימיו, ואכן, ימיו היו קשים ומלאים בנסיונות מאתגרים. ונשאלת שאלה כפולה: במה נסיונותיו של יעקב היו קשים מאלה של אברהם; וכיצד הצליח להתמודד עימהם.

נראה לי שהמכנה המשותף לנסיונותיו של יעקב הוא ההתמודדות מול השקר באופן שלא יאבד את מצפן האמת, מול אנשים שמנסים לרמות אותו. ההתמודדות מול החשש ליפול למחלות של רדיפה (שכולם רק מנסים לרמות אותו, לאבד את האמון הבסיסי בבני אדם), של תעתועים בין אמת לבין שקר (שאינך כבר יודע מה נכון ומה לא, ועלול ליפול לדמיונות). התמודדות מול דעת קהל עויינת, הסבורה שאתה רע, בעוד אתה יודע שלא עשית שום רע. התמודדות זו דומה להתמודדותו של דוד המלך, באומרו: "רבו משערות ראשי שנאי חנם, עצמו מצמיתי איבי שקר, אשר לא גזלתי אז אשיב" [תהלים סט ה]: הבעיה שאנשים שונאים אותו לחינם, מכיוון שהם ניזונים מעלילות שווא עליו. אוייבי השקר, המצמיתים אותו, הגורמים לו חולשה וקפיאה על המקום, וגורמים לו להשיב גזילות שלא גזל.. קרי הוא משלם רק מכיוון שהעלילו עליו עלילות ולא מכיוון שגזל באמת.

בתמצית, נראה לענ"ד שאלה הנסיונות של יעקב. בתחילה, מעלילים עליו שגנב את הבכורה מעשיו אחיו, שהוא עצמו היה רמאי גדול. לאחר מכן, יעקב צריך להתמודד שנים מול הגדול שברמאים, לבן, ולבסוף מעלילים עליו שבנה את עושרו מגזילת צאן לבן. הוא צריך להתחנף לעשיו, על מנת להישאר בחיים, והצרה הגדולה ביותר היא ההסתרה והמרמה שנקטו כלפיו בניו, השקר הבא מתוך ביתו, דמו ובשרו של יעקב ממש, אשר רימו אותו באמרם "חיה רעה אכלתהו" ובמשך עשרות שנים הסתירו ממנו את האמת. אולם ליבו של יעקב הרגיש את האמת, ועל כן סרב לקבל מהם תנחומים. וכל כך מצער לראות שבסוף ימיו, כאשר מבשרים לו שיוסף חי, והוא פשוט אינו מסוגל להאמין להם. הוא אינו מסוגל להאמין לאף אחד. הוי כמה שזה כואב. זו התמודדות הרבה יותר קשה מההתמודדות של אברהם, אשר היה צריך להתמודד פיזית מול שקר גלוי וידוע; מול עניינים ברורים כמו רעב, מלחמה וכדומה, ולא מול דברים נפתלים וחמקמקים. במידה דומה, גם ההתמודדות שלנו מול הפלשתינאים כיום היא קשה במיוחד, לא במובן המלחמתי דווקא, אלא מכיוון שהם משקרים לעולם בעזות מצח, ומצליחים.

עינינו רואות אנשים הסובלים טראומה אחת של שקר במהלך חייהם והופכים להיות אנשים ממורמרים, חשדנים ורדופים. קשה מאוד לחיות איתם, ומי שנמצא בסביבתם תמיד חשוד על שקר, ותמיד צריך לרצות אותם ולנסות להוכיח להם שהוא דובר אמת, לשווא. ורוב האנשים נשברים מכך ולבסוף באמת מתרחקים או אפילו משקרים, ובכך נוצרת נבואה המגשימה את עצמה. ואילו יעקב הצטרך להתמודד עם נסיונות כאלה פעם אחר פעם.

יהיה זה יומרני מדי להסביר במלים אחדות כיצד יעקב התמודד מול קשיים אלה. אולם אם נאמר בקצרה, הוא למד לזרום עם האתגרים. השתדל להוריד פרופיל ככל האפשר, לעשות את מה שהוא צריך לעשות ומאמין בו; לעתים היה צריך להתמודד מול השקר בדרכים של עורמה ותחבולה; לעתים לשתוק, לעתים להתחנף ולהוריד את הראש, ולעתים להילחם בכל הכוח, אבל תמיד בחוכמה ובסבלנות אין קץ. כמו שהשקר הוא חמקמק ומחליף צבעים כזיקית, כך גם ההתמודדות איתו. ולא בכדי הוא זכה לשם חדש, ישראל, של שום שזכה להילחם מול קשיים אלה, והצליח ובכך נתן גם לנו את הכוח לכך.

גברים - נשים - תקשורת

חוסר תקשורת קלאסי בין גברים לנשים - שיוצר אי נעימות - מופיע בפרשת השבוע:

רחל רואה שלאה יולדת ילדים ולה אין ילדים. היא ממורמרת וכואבת.
היא באה ממקום של שיתוף ואומרת ליעקב - "תן לי בנים, ואם לא, אני מתה".
יעקב - בתשובה - כועס עליה - "למה מה אני? אלוקים? זה בכלל תלוי בי?"

מה קרה כאן?

רחל לא באה לבקש פיתרון, היא באה לשתף. היא באה לקבל חיבוק. הבנה. לראות שיעקב עדיין אוהב אותה, למרות שלא הביאה לו ילדים.

יעקב, ראה בשיתוף הזה - ביקורת אישית, תלונה אישית נגדו. פגיעה בגבריות שלו, הוא לא מספק את אשתו. הוא כישלון. לכן הוא כעס, ואמר שזה לא בשליטתו, אילו זה היה בשליטתו הוא לא היה משאיר אותה כך.

מה רחל מבינה מטון דבריו של יעקב? שיעקב כועס עליה... [אולי אפילו כבר לא אוהב אותה ?...]

מי "אשם" בחוסר התקשורת הזה? אתם תחליטו... :)

לסטטוס בפייס


======
תגובות
======

לראות את האור מתוך הבית

כל עוד
מילים: אהוד מנור
לחן: בועז שרעבי

כל עוד הירח קם
ומתמלא כל חודש,
כל עוד בוקר מן הים
מסעיר את ראותי.
כל עוד צלם האדם
מבחין בין חול לקודש,
כל עוד החלום התם
פוקד את לילותי.

לא תיפול רוחי
לא יותש כוחי,
כל עוד עד מחר ישאר
לילה אחד לא יותר.
זה אולי תמים
אך תמיד אשים,
את חיי בשתי ידיים
על כנף התקווה.

כל עוד חורש מלבלב
ברשרושי צמרת,
כל עוד אופק מהבהב
בקצב רקותי,
כל עוד בחיבוק אוהב
חידת חיי נפתרת,
כל עוד אש חדרי הלב
תבער בעצמותי.
לא תיפול רוחי...

אין לנו אדם כמו יעקב אבינו שסבל טלטלטות וקשיים מבין האבות. אין לנו מי שהיה צריך להתמודד מול כל סוגי הקשיים. אין לנו אוהב חיים, ואדם שמסתדר בכל צרה כמו יעקב אבינו. הוא באופיו היה איש תם, יושב אוהלים, אולם הגורל שנקבע לו מן השמים היה גורל אחר. לא לשבת וללמוד תורה כל היום, אלא לצאת ולבנות משפחה, להילחם כנגד כל הסיכויים, לעמוד לבד מול כל הקשיים, ולהצליח.

הוא יודע שהוא הבכור, אולם חייב לשתוק, מכיוון שאביו רוצה לקרב את אחיו, עשיו. הוא יודע מי זה עשיו אולם לא ילך ללכלכך עליו לפני אביו. הוא ימתין עשרות שנים עד שיקבל מה שמגיע לו. סבלנות של ברזל.

הוא עובד 7 שנים בעד רחל, לאחר חוזה ברור שכרת עם לבן. כל יום הוא מחכה ומצפה להתאחד עם אהובתו. חתונה. שמחה, בא אליה. והינה בבוקר - הוא רואה את לאה. הרי אפשר להשתגע!!! למרות זאת הוא לא מאבד את העשתונות. הוא מתחתן גם עם רחל ועובד 7 שנים גם בשבילה.

הוא ממשיך לעבוד וכל יום מרמים אותו. אולם על הכל הוא יכול להבליג.

מה היה סוד כוחו של יעקב? הוא ידע, שכל עוד השמש זורחת, כל עוד יש יום חדש, כל עוד אחרי החושך בא האור, אפשר לתקן, אפשר לשפר, שום דבר לא אבוד. העולם הוא כמו סביבון. לפעמים אתה למטה, אולם זה יסתובב, זה ישתנה, אתה תעלה. כל עוד אתה חי, כל עוד הנר דולק, אתה יכול לתקן לשפר. נכון, התחתנת עם לאה, אולם לא הפסדת את רחל. נכון, נאבקת עם אחיך, אולם בסופו של דבר ניצחת. צוחק מי שצוחק אחרון. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה.

קיבלתי פעם מייל עם טיפים של אישה חכמה שהגיעה לגיל 100. אחד הדברים שאמרה הוא, לפני שאתה מתאבל ונשבר על צרה שקרתה לך, שאל את עצמך האם זה יהיה אסון בעוד 5 שנים. מכיוון שהזמן יפתור כל בעיה.

כן, כן הכל נכון. יעקב לא נשבר, אפילו כשאיבד את רחל. אשתו האהובה, צריך לקבור אותה בדרך, אפילו לא תבוא איתו לקבורה. על הכל היה יכול להתגבר. אולם דבר אחד שבר אותו. ממכה אחת הוא לא הצליח להתאושש - כאשר אמרו לו "טרוף טורף יוסף" - אז הוא נשבר. אז הוא נפל. אז קמו עליו כל בניו ובנותיו לנחמו - ושום דבר לא עזר. 20 שנה יעקב לא רואה את יוסף. הוא גמור. רק לאחר שמסרו לו שיוסף חי, והוא עדיין יהודי - רק אז: ותחי רוח יעקב אביהם.

מה אנו למדים מכך? אולי הדבר האינטואיטיבי הוא עד כמה הילדים שלנו חשובים לנו. אנחנו יכולים להתגבר על כל צרה, אולם מתוכנתים לתת את הלב והנשמה לילדים שלנו. כאשר הם חסרי אונים, אנחנו נשברים. כאשר הילד לא מצליח בלימודים או לא מוצא את עצמו, או תועה בדרך כשה אובד; או אפילו כתינוק כשהוא בוכה בלילה - זה קורע את ליבנו. הילדים שלנו הם ההמשך שלאחרינו, הם השקעתנו, הם העתיד. הם נרות חנוכה. אנחנו מבקשים מהקב"ה - שמור עליהם; אנא, אל תקטוף את פרחי הגן, כי זה כואב, זה כואב נורא. אם יהיה צורך ניתן את חיינו במקומם.

כל זאת אנחנו יודעים תמיד, אבל לעתים שוכחים זאת בשוטף. בחיי היום-יום אנו עסוקים במאה ואחד דברים והילדים גדלים לנו בלי שנשים לב. והינה פתאום בר מצוה, והופ, גיוס, והופ חתונה - ואיפה הילד?

החכמה בחג החנוכה היא להאיר את הבית פנימה. לראות מה יש לך. לראות את הטוב. את בן הזוג, את הילדים, את המשפחה. לחבק אותם. אין משפחה ללא בעיות. אין משפחה ללא אתגרים בחינוך. לא קיים. רק מי שאין לו ילדים, לא יודע מה זה צער של גידול ילדים. להעריך ולהודות לקב"ה על מה שנתן לנו. ולהבטיח לעצמנו שנקדיש השנה קצת יותר זמן למשפחה שלנו, גם לילדים וגם להורים, כל עוד אפשר.