יום ראשון, 21 באוקטובר 2018

יהודית או דמוקרעטית?

שיתוף

אלפי שנים בגלות ציערו הגויים את ישראל, באמרם שיש להם נאמנות כפולה. "ואת דתי המלך אינם עושים, ולמלך אין שווה להניחם", "אם אתה גרמני אתה לא יכול להיות יהודי" וכן הלאה, דברי שקר. אלפי שנים התפללו יהודים לחזור לציון, כדי שיפסיקו להעליל עליהם כך.  
והינה, יהודים הגיעו לארץ, אבל הדברים האלה לא פסקו. חיילים דתיים בצבא מאותגרים חדשות לבקרים על ידי השאלה: "למי תשמע? למפקד שלך או לרב שלך?"
אבל אולי השקר הגדול ביותר הוא הוויכוח בין מדינה יהודית לדמוקרטית. עשרות שנים סברו המחוקקים ובתי המשפט, שאין בעיה בשילוב הזה. אבל אט אט קמו נאורים שאמרו שזה לא כל כך מסתדר. ובשנים האחרונות הקול הולך וגדל – או יהודית או דמוקרטית. ומעבר לכך, פתאום לכאורה מי שנמצא בצד היהודי, הוא הפרימיטיבי והחשוך, ומי שנמצא בצד הדמוקרטי, הוא המתקדם והנאור. לפניכם קצת סקרים שעורכים (כמובן שאינני יודע מה המקור שלהם והאם הם אמיתיים), אבל כי מי שחי בארץ מכיר את התופעה שהולכת ומכרסמת בחברה הישראלית. 

 הדמוקרטיה הפכה להיות המעוז שחייבים להגן עליו מפני היהדות, אחרת רע ומר יהיה גורלנו. זהו אחד השקרים הגדולים שמוכרים לציבור. אז בואו נדבר קצת על הדמוקרטיה, לכבוד הבחירות שייערכו בשבוע הקרוב.

דמוקרטיה היא אחת האשליות הגדולות בניהול המדינה. להלן על קצה המזלג. "דמוקרטיה" הינה שלטון העם. אולם כמובן לא העם שולט. העם בוחר את הנציגים שלו, וסומך עליהם שהם ישלטו עבורו, על פי המצע שהם הבטיחו. כבר במשפט הזה יש כל כך הרבה סתירות.
העם בוחר?
האם באמת העם בוחר? בחירה הינה פעולה של רצון חופשי, מתוך ידיעת כל העובדות. האם באמת כולם בוחרים כך? ראיתי בימי חלדי אנשים שהצביעו למפלגות מסויימות, כי –
·         הצביעו הצבעת מחאה. לא בעד, אלא נגד מישהו אחר. "רק שההוא לא ייבחר".
·         לא היה להם למי להצביע.
·         הם פחדו לא להצביע לאותן מפלגות.  
·         לבסוף, הצביעו לאנשים שנשבעו שלא יצביעו להם לעולם, מכל מיני סיבות לא רלוונטיות.
·         הצביעו על פי סיסמאות ולא על פי מה שכתוב במצע.
הנציגים שלו?
האם באמת הנציגים שהעם בוחר, הם הנציגים שלו?
·         ראשית, די לנו ב"הערכה" הרבה שיש לציבור לחברי הכנסת. זלזול עד רמות של גועל נפש. צעקות. קללות. אגרסיביות. יתרה מכך, הנחת המוצא של רובנו היא, שאדם ישר לא ישרוד בפוליטיקה.
·         האם אתם בכלל מכירים את הנציגים שלכם? בדרך כלל מכירים את מס' אחת או שתיים, אבל לא יותר מזה. אתם בוחרים ולא יודעים את מי.
·         לא מעט פעמים ראינו שמפלגה בחרה את הנציגים שלו, ואז הגיע "מרכז המפלגה" והפך את הסדר לגמרי, או סילק את הנציגים שנבחרו, לטובת אחרים.
סומך עליהם שישלטו עבורו?
·         כמה פעמים ראיתם שנבחר ציבור באמת מקיים את המצע שלו? באמת נאמן להבטחות שלו? תכל'ס, סקר המכון הישראלי לדמוקרטיה משנת 2016 מלמד שהציבור לא מאמין באמת למפלגות ואפילו לא לכנסת. 
·         האם זה חדש שנציג ציבור מתייחס לקהל "שלו" כקהל שבוי, ומזניח דווקא אותו, ומנסה למצוא חן בעיני קהלים אחרים, ולשם כך עושה הפוך ממה שהתחייב?
·         האם זה חדש לכם שאדם מותח ביקורת על השלטון, כאשר הוא בצד האופוזיציה, וכאשר מגיע לשלטון הוא עושה בדיוק ההפך ממה שהטיף לו?
·         נניח שיש אדם צדיק וישר, נאמן לבוחריו, שרוצה לקיים את המצע שלו, האם הדמוקרטיה מאפשרת לו לעשות כן? שמעתם על "אילוצים קואליציוניים"? מספיק פעמים שמעתי בחיי נציגים שמתלוננים בפניי, אכן, נבחרתי, אבל קצרו ידיי מלהושיע. אז מה זה שווה?
·         וכמובן, דווקא אלה שרוממות הדמוקרטיה על לשונם, שאינם מצליחים לתפוס את השלטון בדרכים דמוקרטיות, מנסים לתפוס אותו באמצעות רשויות אחרות, משטרה או בגץ, למרות שהעיקרון המקודש ביותר בדמוקרטיה הוא עיקרון הפרדת הרשויות.
·         והאמת, רבותיי, נמצאת עמוק בפנים, היכן שאיננו רואים. ברשת קורים של אינטרסים שונים כלכליים ואחרים, שהם למעשה אלה שמנהלים את המדינה. זה מצחיק כן... אלה שקוראים ליהדות "חשוכה", מעדיפים את הדמוקרטיה, שכל כולה מתנהלת במחשכים, ומה שמבחוץ הוא תפאורה עילגת.  
חגיגה לדמוקרטיה?
פעם בארבע/חמש שנים יש "חגיגה לדמוקרטיה". עוד חגיגה כזאת ואבדנו. חגיגה ללשון הרע. ללכלוך שנשפך ברחובות ועל פני לוחות המודעות. לאגרסיביות. להסתה. לסכסוכים בין אחים ובין מחנות. לבזבוז משווע של כספי ציבור.
אומרים שזה הרע במיעוטו. שזה עדיף על כל צורת שלטון אחרת. אולי. אבל מכאן ועד להפוך את זה לסמל הציבור הנאור? אני במקומו הייתי מחפש סמלים אחרים. או כדברי הקב"ה לבלעם: "אל תאור את העם".

אם אלה חגיגות הדמוקרטיה, אני מעדיף חגיגות אחרות. אם "חייבים" לבחור (וממש אינני סבור כך) – יהודית או דמוקרטית, סלחו לי, אבל אעדיף בבירור "יהודית".

יום שישי, 12 באוקטובר 2018

המגיד מווילקא... נצר אחרון ועוד

שיתוף
האם יש לנו תקשורת עם העולם שמעבר? כל פעם העניין הזה חוזר אלי מחדש.
אבי מורי זצ"ל נולד בטבריה, ישראל, בחג סוכות תרפ"ו.
פחות שלושה שבועות לאחר מכן נפטר בלודג', פולין - הרב זאב שטיינפלד. דמות שאולי היתה מוכרת אז, אבל היום כמעט אף אחד לא שמע עליה (אבל על הנכד שלו - שמעו הרבה... )
השנה, לפני פחות מ-9 חודשים אבי ז"ל נפטר.
מעולם לא היה קשר בין השניים.

את המצבה שלו אני מכיר מביקוריי בבית העלמין בלודג'. היא נמצאת ממש בכניסה, כ-20 מטר מהחלקה של נרצחי בני עקיבא. למרות שכבר ביקרתי כמה וכמה פעמים בבית העלמין הזה, מעולם לא ניגשתי ממש לקרוא מה כתוב בה, עד השבוע.

יום שני. היום האחרון בפולין. משהו מושך אותי להתקרב אל המצבה ולקרוא. אני קורא על איש צדיק, שלמד ולימד תורה במשך 50 שנה. ומתי יום פטירתו? היום, יום שישי פרשת נח.

ואז הכל ברור. זו אינה פעם ראשונה שאני נתקל במקרה בדמויות שלא היכרתי, בדיוק בסמוך ליארצייט שלהן או ממש ביארצייט.

סיפור דומה קרה לי בדיוק בתקופה שלנו, לפני 7 שנים בתחילת חשון, קיבלתי לידיי את הספר של "נצר אחרון". עלעלתי בספר, על מנת לכתוב מאמר על אחד מחללי נצר אחרון, ובחרתי במקרה בסיפור בעמ' 175, סיפורו של יצחק חדש הי"ד, בן שרה-רחל ושניאור ז"ל, שנולד בפולין בשנת תרפ"ח (1928), עבר את השואה, נותר יחיד מכל משפחתו, הגיע לארץ ונפל בשנת 1948. לא נותר אף אחד שיאמר עליו קדיש.
והינה, כאשר סיימתי לכתוב את סיפורו לעלון "ראש הגבעה", פתאום מתברר שיום נפילתו חל באותו השבוע.

כמובן שאז וגם כיום אני מקדיש את דבריי שיעוריי וכעת אפילו את הקדיש שאני אומר, גם לעילוי נשמתם.

ועכשיו לרבי זאב שטיינפלד, שנקבר 20 מטר ליד קבר נרצחי בני עקיבא, כ-21 שנה לפניהם. מי הוא היה? הסבא של הרב משה צבי נריה זצ"ל, מייסד מרכז ישיבות בני עקיבא והמנהיג הרוחני של בני עקיבא במשך עשרות שנים.
אם אתם קוראים פוסט זה, כוונו עליהם חברים, לע"נ.



אז מה אתם אומרים? האם יש לנו קשר/תקשורת עם העולם שמעבר?

יום שני, 27 באוגוסט 2018

תודה! מהותה של מצוות הביכורים

שיתוף

למה הקב"ה צריך את הפירות שלי? כמה פירות נכנסים כבר בטנא? 

נלענ"ד שמהותו של הקרבן הזה הוא הצורך לחשוב. לא לקחת מובן מאליו: יש לך מטע עצים, ברוך השם. העצים מניבים מאות ואלפי פירות. בקלות אתה עלול לשכוח כמה נקודות יסוד:
  • ע"מ שיהיה פרי, צריך שיירד גשם. תודה על הגשם.
  • על מנת שיהיה פרי, צריך שיהיה לך כוח לעבוד, וברכה. תגיד תודה על הכוחות שקיבלת.
  • ע"מ שיהיה פרי, צריך שיהיה לך שקט. ביטחון. שלום. שלא יפריעו לך צרות היום. תודה על כך שאתה מסוגל לעבוד. אפילו אם צריך לעבוד קשה. יש כאלה שמאוד מקנאים בעבודה שלך ובכסף שאתה מרוויח.
  • ולבסוף, והמשמעותי ביותר, על מנת שיהיה פרי, ששייך לך, צריך שתהיה לך אדמה. אדמה משלך. ארץ משלך. שבה תוכל לגור להשקיע, לפרוח, ולהוריש. אם האדמה איננה שלך, המחר אינו בטוח.

ראו כיצד אנחנו, בדור החדש, שחזר לארץ לאחר 2000 שנות גלות, כבר מספיקים לשכוח את החשיבות של מדינה ואדמה משלנו, בכל אורחות חיינו. המשמעות הבטחונית, הלאומית, היכולת לגדל את ילדינו, ללכת בגאון. מה שהיה כל כך ברור מיד לאחר השואה, הולך ומיטשטש.

משה רבינו מודע לכך, ולכך כבר בראשית דבריו, עוד בפרשת ואתחנן, הוא מזהיר אותנו מפני סכנת "ונושנתם בארץ" – אתם תקחו הכל כמובן מאליו, תשכחו מה החשיבות של האדמה שאתם יושבים עליה, את עדינותה ורגישותה של העצמאות שלכם, ואת החובה להכיר תודה על מי שנתן את כל אלה.

לכן, קיימת החובה פעם בשנה לעלות לבית המקדש, יחד עם הפירות, המבטאים יותר מכל את מכלול הכוחות – היכולת לעבוד, כוחות הטבע שבאו לעזרתי, הביטחון והשקט, ובעיקר: האדמה.

ועכשיו ברור גם מה אומרת לנו התורה:

"וְהָיָה, כִּי-תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה... וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל-פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָךְ... וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לה', כִּי-בָאתִי אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ."

כבר מספר שנים אני מדבר על כך בשיעורים, כי האירוע החשוב ביותר בתולדות עם ישראל הוא הברית בין הבתרים. ועיקר גדולתה, שיש בה הבטחה שאינה תלויה בדבר ואין בה שום דרישות מאיתנו. זו התחייבות חד משמעית מהקב"ה לתת לנו את הארץ. מצוות הביכורים היא למעשה ההודאה וההודייה שלנו, על כך שאנו יודעים שהקב"ה הבטיח לנו את הארץ והוא קיים את הבטחתו.

"...אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה, וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט; וַיְהִי-שָׁם, לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב...."

מיהו אותו ארמי? האם לבן הארמי? מי הוא גם אובד אבי וגם ירד מצרימה וגם נהיה לגוי גדול? האם זה יעקב? לכאורה לא ברור מיהו אותו אדם שמתקיימים בו כל חלקי הפסוק. ולענ"ד – לא מדובר על אדם ספציפי, אלא על אלה שהתחילו הכל. מאין באתי? מי היו אבות אבותי? אנשים ללא אדמה. אברהם הלך ממולדתו. וגם כאן לא היתה לו מנוחה. וגם כאן היה צריך לקנות קבר לרעייתו. ונכדו לא החזיק כאן. וירד מצרימה. ואמנם גדל – אבל אדמה לא היתה לו. ומה קרה – עינו אותו. כל עוד לא היתה לנו אדמה משלנו, לא יכולנו לזקוף את ראשנו. עתה, כאשר יש לי אדמה, אני מביא את פירותיה, ומודע לגודל המתנה, ובא לומר – תודה!

אמירת התודה היא לא רק בעניין הכרת הטוב, שלא נהיה כפויי טובה, אלא כל עוד אנחנו מעריכים את מה שיש לנו, יש סיכוי שנשמור עליו. ואם נשכח להעריך, גם לא נשמור. ופתאום לאחר שנאבד את הדבר, נזכור אז להצטער על אבדנו. סופו של דבר, מצוות אמירת התודה נועדה לטובתנו. 

יום שלישי, 15 במאי 2018

עם הנצח, עיר הנצח, תורת הנצח

שיתוף

ללא ספק היה זה השבוע של ירושלים. השבוע שהתחיל בזכייתה של נטע ברזילי והכרזתה: "בשנה הבאה בירושלים". כידוע, ניתנו הוראות פנימיות, אפילו לא לציין את שמה של ירושלים בשידור, והזכיה באה כתשובת נגד מוחצת. השבוע המשיך כמובן בשלושה ימים מלאים ועמוסים לציון 51 שנה לשחרור ירושלים. 51 כמנין "נא" – אנא ה' הצליחה נא. וביניהם חנוכת שלוש שגרירויות בירושלים, ובראשן האמריקאית, אירוע שקשה להפריז בערכו.
51 שנה חלפו מאז שחרור העיר, עד שהעולם מתחיל להכיר ולהודות בכך שירושלים היא היא עיר הבירה של העם היהודי ומדינת ישראל. 51 שנים של הרחבה ובניה ושגשוג יצרו את העובדות בשטח, שלא ניתן עוד לערער עליהן. ברור מאליו, ככל שדבר יותר נחשק, יש עליו יותר מלחמות. העובדה שאומות העולם נלחמו ונלחמות כל כך על ירושלים, רק צריכה לעורר בנו את ההכרה בחשיבותה והגאווה שמכל העמים דווקא אנו זכינו בה.  
אחד מסודות הגאולה, כפי שלימד הגר"א את תלמידיו, וכפי שהם מימשו במסירות נפש, היה סוד "הרחיבי מקום אוהלך...", על פיו הגאולה תלויה בפריצת החומות והפעולה למען ההרחבה. היו אלה תלמידי הגר"א וממשיכיהם, שיצאו מן החומות והקימו את השכונות הראשונות מחוצה להן. אחת מהן היא "נחלת שבעה", שאבן הפינה שלה הונחה בתאריך ה' אייר (שהוא יום מסוגל על פי תלמידי הגר"א) תרס"ט (98 שנה לפני שחרור ירושלים).
כמו במקרים אחרים, בהם נשמעו קולות של מורא מצעדים חד צדדיים, כמו הקמת המדינה, והכניסה לשחרור ירושלים, כך גם היו הסתייגויות עצומות מהיציאה מהחומות ואנשים חששו לצאת וללון מחוץ לירושלים. הם העדיפו לחכות שיבנו 50 בתים קודם לכן. הדבר מזכיר את הוויכוח הגדול האם להתחיל לבנות את המדינה הצעירה מאפס, מאחד מעיר ושניים ממשפחה (ציונות מעשית), או שמא לחכות להסכמת האומות (ציונות מדינית). בסופו של דבר, אלמלא החלוצים שהיו מוכנים לפרוץ את הדרך, לא היינו מגיעים לשלב המדיני.
כך היה גם בנוגע לירושלים. אחד ממנהיגי הציבור החרדי, הרב יוסף (יושע) ריבלין החליט שאם אין אחרים, הוא עצמו יוצא לגור בבית הבודד בנחלת שבעה, הוא ורעייתו ובתם היחידה שנולדה להם אחרי 15 שנות נישואים. כך הם התגוררו מחוץ לחומה במשך שנתיים ושמונה חודשים, עד שמשפחות אחרות הצטרפו אליהן. המשפחה שלמה מחיר כבד. באחת הפעמים שר' יוסף לא היה בביתו, פרץ אליו ערבי וניסה לאנוס את אשתו. היא נלחמה איתו בכל כוחה, הצליחה לחטוף את הפיגיון שלו ו(בשפתנו כיום) "לנטרל" אותו. אולם המאמץ הכבד עלה לה בחייה והיא נפטרה לאחר זמן מה. ואף איבד את ביתו כאמור. אולם לא התייאש.
כאשר אנו חוזרים אחורה בזמן אנו מוצאים שוב ושוב את אותה התופעה, תמיד היינו זקוקים לאותו אחד, או לאותה אחת, שיהיו מוכנים לצעוד בראש, לסכן את עצמם, על מנת לפתוח פתח לאחרים.
אברהם, שנכנס לכבשן האש. משה, שיצא מהארמון המפנק, ונלחם במצרי שהכה איש עברי. נחשון בן עמינדב, שזינק למים הסוערים. יהושע, שצווה "בחר לך אנשים – וצא" – צא מן הענן – "והילחם בעמלק". ועוד רבים אחרים שפתחו לנו את הפתח.
אברהם אבינו כונה "אברהם העברי", מכיוון שהוא היה מוכן לעמוד לבד, מעבר לנהר. מחוץ לחומות. כנגד כולם.
כך היתה גם הבחירה לקבל את התורה. הר סיני הוא ההר שבו ירדה השנאה לעולם. הקנאה בעם ישראל. ההחלטה לקבל את התורה, ללא שאלות, היתה החלטה בלב אחד להפוך לעם קדוש, עם מיוחד, עם שיקדיש את חייו למען שימור התורה, וב"תמורה" יזכה בשנאת העולם. עד כמה עם מוכן להתמסר למשימתו, על מנת לממשה? עד כמה רחוק יהיה מוכן ללכת, על מנת למלא את ייעודו?
תשאלו את הגיבורים משיבת ציון. את החלוצים. את ההרוגים והשרופים על ייחוד קדושת שמו.
על מנת למלא את ייעודו, עם ישראל צריך היה להיות כפי שהוא. לא עם גדול, לא ריבוי של אנשים. אלא דווקא מעט. מעט ואיכותי. אילו היו רבים, כל אחד היה זורק את האחריות אל כתפי השני. דווקא מכיוון שאנחנו מעטים, כל אחד יודע שיש לו אחריות אישית לכך שנר התמיד ימשיך לבעור, בכל רחבי הגלובוס – אם לא בריתי יומם ולילה...  
עם הספר. לימוד התורה העניק לעם היהודי את השכל כמו גם את הכוחות לשרוד בין שבעים זאבים במשך תקופה של אלפי שנים. הצלחנו לעשות זאת כנגד עמים שקמו לכלותינו בכל דור ודור, ובידינו לא היה לא נשק, ולא כלי מלחמה, ולעתים גם לא ממון, אלא רק חכמתנו, החכמה שקיבלנו ולמדנו מהתורה. לא לחינם כאשר הנאצים ימ"ש הגיעו ללובלין, הדבר הראשון שהם עשו היה לשרוף את כל הספרים שבישיבה ובכך בקשו למחוק את החכמה היהודית. 
גם כיום מלמדים אותנו משמים שוב ושוב – אין לנו לסמוך רק על עוצמתנו הצבאית. בגולה שרדנו ללא עוצמה צבאית. במלחמת השחרור ניצחנו למרות שהיינו בנחיתות צבאית משמעותית. לאחר מלחמת ששת הימים לא למדנו את הלקח, ושילמנו את המחיר במלחמת יום כיפור. ובשנים האחרונות, כל הכוח האדיר שלנו אינו מעניק תשובה ניצחת כנגד טרור של עפיפונים וסכינים. אשרינו שיש לנו צבא וכוחות ביטחון מהמעולים בעולם, ישמרם ה', אבל לא לשכוח מי נתן לנו את הכוח לעשות חיל.
התורה ניתנה לנו על ידי הבורא. ניתנה – מלשון מתנה. והנותן – בעין יפה הוא נותן. אין עוד ספר כזה. וזה החג להוקיר אותו עד מאוד. חג שמח!

יום שלישי, 8 במאי 2018

זכרון ירושלים תיבנה ותכונן

שיתוף
"אז יאמרו בגויים"

בשבוע שעבר השתתפתי ביום עיון הנוגע לזיכרון השואה. זהו אחד האתגרים של הדור הבא. המדינה משקיעה הון במוזיאונים, מכוני שואה ומסעות בני נוער לפולין. זיכרון השואה הוא זיכרון מעצב. שימורו הוא אתגר, במיוחד בדור הזה, שבו יש הצפה במידע שנראה הרבה יותר אקטואלי ומעניין. 
האתגר גדול בהרבה, בדור שלעתים נלחם על מחיקת זיכרון העבר הרחוק יותר. שכל פעולה בכיוון של מורשת ישראל הינה "הדתה" אסורה. שתשעה באב אינו אומר מאומה. שחלוקה של ספרי תורה לילדים חינם אין כסף, באירוע של חב"ד עם יובל המבולבל, הופכת לידיעה תקשורתית. במצב כזה אין אפילו ניסיון ללמוד מההצלחה המדהימה של היהדות, לשמר את עשר הזכירות משך למעלה מ-3300 שנה.
"דבר"
כאשר מזלזלים במורשת של אלפי שנים, אין פלא שמזלזלים כיום בזיכרון השואה. מניסיוני, הידע של רוב הישראלים מאוד מצומצם בכל הנוגע לשואה. מבוגרים לא מתעניינים כל כך בנסיעה לפולין, ואם נוסעים, מעדיפים ללכת לשופינג או לראות נופים.
בהרצאה המרתקת בה השתתפתי פירטו בפנינו את השלבים השונים שבה הטכנולוגיה באה בשירות הזיכרון. מהקלטות קוליות בסמוך לאחר המלחמה, להסרטות בוידאו, עד פרוייקט מורכב ביותר של צילום העד בתלת מימד ב-50 מצלמות בו זמנית, וחוויית אותנטיות מלאה. והדור הבא שכבר כאן – סיורים וירטואליים באושוויץ, והשמים הם הגבול. למי שמתעניין בתחום יכול לקרוא סקירה מפורטת על ההרצאה בבלוג שלי. segevlaw.blogspot.co.il
"מעריב"
לענ"ד האתגר הגדול בשימור הזיכרון אינו דווקא לשכלל ולשפר את הטכנולוגיה. מכיוון שגם אם יביאו לנוער את המידע עד לטלפון הנייד שלו באפס מאמץ (קיים כיום), עדיין אם לא ישכנעו אותו למה חשוב לזכור, הוא יעדיף להיכנס לאפליקציות אחרות, כמו אינסטגרם, שהרבה יותר מרגשת אותו, מאשר סיפורים על השואה. אך אם יהיה חשוב לו לזכור, הוא כן יתאמץ, גם אם זה אומר לטרוח עד הספריה (רחמנא ליצלן) ולהזמין ספר קריאה. 
זיכרון הוא אנרגיה. הוא עוצמה. הוא שורש. אדם ללא זכרונות משול לגזע עץ ללא שורשים. בתקופת חולשה כל רוח קלה עוקרת אותו מן העולם. עם ישראל הצליח לשמר את זיכרון יציאת מצרים, מתן תורה וחורבן בית ראשון, במשך אלפי שנים, וכל זאת ללא כל הטכנולוגיות שיש כיום.
"דבר"
לכל אדם יש אתגרים, פחדים וחששות. לחיזוק האמונה בבורא יש לנו את זיכרון השבת. אחד הדאגות המרכזיים מתייחס לפרנסה. כנגדו יש את זיכרון המן. הקושי לקיים מצוות ולהעמיק בתורה. כנגדו יש את זיכרון מעמד הר סיני. הקושי להישאר יהודים והחשש שיתייאשו בגלות. כנגדו יש את זכר יציאת מצרים. החשש משאננות ולחילופין אימה מהגויים. כנגדם יש את מלחמת עמלק ואת הזיכרון של בלק ובלעם. התרעומות שיש לנו לעתים על הקב"ה, כנגדם יש הזיכרון של מה שהקציפו אבותינו במדבר. על מנת להתחזק באהבת ישראל ובמניעה מגרימת נזק אחד לשני, יש לנו זיכרון מרים הנביאה.
אחד מעשרת הזיכרונות שמצויים אנו לזכור הוא זיכרון ירושלים. אלפי שנים התפללו יהודים "ותחזינה עינינו בשובך לציון". הם עמלו ושימרו את זיכרון תפארתה של ירושלים כמו גם את זיכרון חורבנה. בתקופות הקשות בגלות, עת היינו עף סף ייאוש, זיכרון ירושלים זקף מעט את קומתנו ונתן לנו כוח להמשיך ולהתפלל לראות בבניינה.
עיתון "הארץ"
על כן, אין פלא כי בעת שחרור ירושלים היתה תחושה של גאולה של ממש. השבוע פרסמו דברים שנכתבו בעיתון "הארץ" באותה עת. "הארץ"! נכנסתי לאתר עיתונות היסטורית, לעיתון "דבר" ו"על המשמר" - נראה כאילו כל העיתונים חזרו בתשובה באותה עת, ציטוטים מהתנ"ך, ועוד. ניתן לראות קטעים בבלוג שלי.
חלפו בסך הכל 51 שנה מאז. והנה ירושלים הפכה מסימן לגאולה, לסימן למלחמות. מקוצנזוס למחלוקת. ישראלים רבים אינם מגיעים לכותל המערבי. עשו סקר קטן בין חבריכם, מתי בפעם האחרונה ביקרו במקום הקדוש ביותר לעם היהודי?
"אז יאמרו בגויים..." ואז נאמר "הגדיל ה' לעשות עמנו". מדינה אחר מדינה ובראשן ארה"ב מכירות בחשיבותה של ירושלים לעם היהודי, וכבירת ישראל, זמן לא רב לאחר שהאו"ם החליט אחרת (זוכרים את זה בכלל?).
"הארץ"
מתפקידנו לשמר את הנסים העצומים שהיו כאן במלחמת ששת הימים, את ההתלהבות האדירה שהיתה כאן בעת שחרור הכותל. לא יתכן שהיא תיעלם בסה"כ 50 שנה לאחר מכן. זה כל מה שפעלו 2000 שנה של גלות? התלהבות רגעית של 50 שנה?
פרשת בחוקותי. "בקומה זקופה". היתה זקיפת קומה ראשונה בעת הכרזת העצמאות, אולם הקומה הזקופה והאיתנה – שמורה לפרשה שלנו.
אם אתם עוברים על רש"י בחלק הברכות של פרשת השבוע אינכם שלא להרגיש את ההתלהבות העצומה שבה הוא מפרש ומתאר את התממשות הברכות. איזה פאתוס! אם הוא התלהב במידה כזאת, בהיותו בגולה, 1000 שנה לפני הגאולה, מה צריכים לומר אנו, שזכינו לראותה עין בעין? 
"על המשמר"
חג שמח לכולנו!