יום שלישי, 11 ביוני 2019

הַצַּד הָאָפֵל שֶׁל הָאַהֲבָה

שיתוף

הַצַּד הָאָפֵל שֶׁל הָאַהֲבָה |11.6.2019 נכתב לפרשת בהעלותך

מַהִי אַהֲבָה

וּמַה בְּצִדָּהּ הַהָפְכִּי, הָאָפֵל?
בְּשִׁיר זֶה נַעֲמִיק לְפַלְפֵּל

אִם הַדָּגֵשׁ הוּא עַל צַד הַחִיּוּב
אֲזַי מֶנַגְּדֵהַּ - שִׂנְאָה וְתִעוּב

וְאֵם נֹאמַר שֶׁזּוֹהִי קִרְבָה
הִיא לֹא תִּתָּכֵן אִם תִּהְיֶה זַעֲוָה
מַיִם רַבִּים לֹא יְכַבּוּ אַהֲבָה

וְאֵם עִקָּרָהּ חֶמְלָה וּרְגִישׁוּת
הֲרֵי שֶׁהִיא לֹא תּוּכַל לִסְבֹּל אֲדִישׁוּת
אַתָּה חַי עִם אָדָם - לֹא בֻּבַּת שַׁעֲוָה

אִם מַהוּתָהּ הַעֲנָקָה בְּשִׂמְחָה
בְּצִדָּהּ הַשְּׁלִילִי - תַּאֲוָה וּצְרִיכָה
(דַּיָּג, אוֹהֵב דָּגִים?)

וְאֵם מַשְׁמָעוּתָהּ מַתַּן מָקוֹם בָּעֲנֵוָהּ
אִם תִּכָּנֵס גַּאֲוָה - תִּבְרַח אַהֲבָה

אָז מַהִי אַהֲבָה?
תְּשׂוּמַת לֵב - וְלֹא שַׁאֲוָה (אֲדִישׁוּת)
בְּרֶגֶשׁ חִיּוּב - לֹא תּוֹעֵבָה (שִׂנְאָה)
שֶׁל קִרְבָה - וְלֹא זַעֲוָה (רִחוּק)
וּנְתִינַת מָקוֹם, בְּמִעוּט גַּאֲוָה (אֵגוֹ)
לְשֵׁם הַעֲנָקָה - וְלֹא תַּאֲוָה.

בשיר זה אני מנסה להגדיר אהבה באמצעות חיפוש הצד ההופכי שלה.

אם אהבה היא רגש חיובי כלפי מישהו, הרי שהפכה הוא רגש שלילי, של שנאה. זה הכיוון האינטואיטיבי, אולם קמו עוררים על כך.

ואם מהותה של אהבה היא הקירבה, הרי שהריחוק הפיזי והנפשי הוא ההיפך ממנה, אם כי על פי שלמה המלך, הנפשי הוא העיקר

אלי ויזל ז"ל טבע את הנוסחה, כי ההיפך מאהבה הוא אדישות דווקא, ההתעלמות מקיומו של האחר. פרשת השבוע מעלה על נס את הטמאים לנפש אדם, שהביעו אהבת ה' מהי – הרצון להיות חלק מעם ישראל.

תאווה היא הרצון לקבל לעצמך. היא עשויה לבלבל אותנו עם אהבה אולם בעומקה היא ההיפך ממנה. ואולי מכך עונשם של המתאווים.

ולבסוף, ואהבת את ה' אלוקיך, כי הקב"ה לא יכול לדור בכפיפה אחת עם המתגאים, שאינם נותנים מקום, ואולי משום כך הדגש בפרשה הוא על משה רבינו, הענו מכל האדם, ולכן המחובר לקב"ה יותר מכל אחד אחר בהיסטוריה.

מה דעתכם?
נ.ב. זה רעיון מעניין ליצור שיח על שולחן שבת, או בפעולה בתנועת הנוער... בהצלחה!
נ.ב. 2 – שַׁאֲוָה – המצאה שלי :)

יום שני, 13 במאי 2019

השביס הויראלי

שיתוף

עם הדורות, יש מקצועות ותחומים שנולדים ויש כאלה שנעלמים. אחד החדשים שפורצים ושוטפים אותנו בשנים האחרונות הוא קידום האתרים, הפרסום, השיווק באינטרנט. המילה החמה היא "ויראליות". ויראליות היא החלום של כל מפרסם, של כל לקוח. שהדברים שנאמרו או פורסמו עליך או על פי האינטרס שלך, יתגלגלו כמו כדור שלג מאחד לשני לשלישי, בטור הנדסי עולה, וישטפו את המדינה. ואולי אפילו את העולם.
יש רבים המתהדרים בכתר המומחיות של איך להפוך פוסט לוויראלי. רבים נעזרים בוויראליות מלאכותית, פרסומית, ומשלמים כסף רב על מנת להפיץ את הידיעה או הפרסום, ומקווים שהוא "יתפוס". אך כמובן אותנו מעניינים הפוסטים הוויראליים ממש, אלה שמפיצים את עצמם, ללא התערבות מלאכותית. מה גורם לפוסט להיות ויראלי? שאלה מעניינת שאני משוכנע שאין הרבה מומחים שיודעים, אם בכלל, להשיב עליה ממש ולצפות מראש מה הולך להיות ויראלי ומה לא.
הוויראליות של השבוע שעבר היא ללא ספק אותו פוסט אומלל, שייזכר לדיראון, של השופט לשעבר אל יגון, על הערותיו המבישות כנגד מגישת טקס המשואות, מיס עולם לשעבר, משפטנית בהווה ופעילה חברתית, לינור אברג'יל. כל המדינה הפיצה את הפוסט הזה, ולאחר מכן הוא גרר תגובות גם ללא אזכור הפוסט, ונשות ישראל התעטפו בשביס. מחאה לוהטת. ואתה קורא את דברי הבלע האלה ואומר, נכון, מכוערים. אבל אנחנו מורגלים לקרוא דברים כאלה, ואף יותר חמורים ומרגיזים. למה דווקא הוא? הרי זה לא העניין הדתי. לא כל אלה שהפיצו את הפוסט הינם אנשים דתיים, או תומכים בכיסוי ראש. מה גרם לפוסט הזה להיות ויראלי?
כשאני מנתח את הדברים, הסברות שלי הן אלה:
[1] מניסיוני, אנשים עצלנים. לא ממהרים לעשות "לייק", עוד פחות ממהרים להגיב או לשתף. לא אוהבים להזיז את הגבינה. לשנות מצב קיים. כדי שהם יגיבו, צריך לקרות משהו.
[2] ככל שהתגובה יותר חזקה, זהו סימן שהפוסט או העניין נגע בעצב חשוף, בנקודה רגישה, המשותפת לכלל הציבור. מה היה בסיפור זה שהרגיז כל כך הרבה אנשים? לענ"ד היה זה שילוב של כמה עניינים:
ראשון, אנחנו רק יצאנו מחצי שנה של בחירות, קודם עירוניות ולאחר מכן ארציות. בחירות יצריות, אנשים ירדו נמוך, הפיצו שנאה. ולהרבה מאוד זה נמאס. המיאוס החל לעלות כבר לאחר הבחירות, כאשר היו כאלה שהמשיכו בלוחמנות, כאילו לא סיימנו.
שני, בהמשך לכך, יום העצמאות הוא אחד הימים הקדושים במדינת ישראל, בו יש מין קונצנזוס להפסיק את המלחמות ולפחות בימים אלה, להיות קצת יותר אנושיים ואוהבים זה לזה. כך גם ביום השואה, יום הזיכרון, ויום כיפור. לא מתאים לדבר כך ביום העצמאות, ועוד בטקס שהוא שיא הקונצנזוס.
שלישי, הדברים הרעים האלה היו גם פוגעניים עדתית וגם הטרדה מינית (שני נושאים חמים), וגם לא הוגנים אישית כלפי אותה אישה, אחרי מה שעברה, ותעצומות הנפש שהראתה. היא מסמלת ישראליות יפה, ולא מגיע לה לקבל מלים אלה.
החיבור של כל אלה הוביל לפיצוץ. ועובדה שהיו תגובות מכל קצוות הקשת.
כאשר אנחנו עוברים על ההיסטוריה שלנו אנו צופים בעוד עניינים ויראליים. אפשר לומר שהעליות ארצה היו משהו שהתפתח. מיחידים, לגל ויראלי.
אבל האירוע הוויראלי ביותר, שעוד כמה שבתות נקרא עליו, הוא ללא ספק חטא המרגלים. אנשים חוזרים מארץ ישראל, ותוך פחות מ-24 שעות כל עם ישראל יושב ובוכה. אין יותר ויראלי מזה. מה קרה שם? תורת הוויראליות שלי אומרת שהיה שם משהו עמוק שהלך והתפתח, והתפוצץ עם חטא המרגלים. מה היה זה? תחשבו על זה..

יום חמישי, 9 במאי 2019

החכם והנבון ביום העצמאות

שיתוף
החכם - מסתכל קדימה.
הנבון - מסתכל אחורה, רואה את העובדות מנתח.

דבר יפהפה אומר המשורר: החכם יקח את הימים המדהימים האלה, מכיוון שהוא יודע שיש ימים ויש ימים. יש ימים שבהם נשכח את הראשונות, וכאשר יגיעו ימים קשים יותר לכאורה, יהיו כאלה שיתייאשו בשל איחור הגאולה, בשל קשייה, בשל דברים שנראים כאילו אנחנו הולכים אחורה, ולא קדימה. כאשר יגיעו ימים אלה, יהיו כאלה שתיפול רוחם אבל המתבוננים אל כל פרטי ההיסטוריה ששמר להם החכם, יחקרו אותם, ישוו לימינו אנו, ואז לבטח יבינו ויתחזקו ויקבלו כוחות להמשך הדרך.

זה מה שאני עושה כבר כמה שנים. לוקח את ההיסטוריה, לומד את הנסים המופלאים מאז ומעולם, ולוקח אותם לימינו.

העובדה ששרדנו אלפי שנים בגלות, בתחתית שבתחתית.
נס קיבוץ הגלויות.
נס תחיית עם ישראל.
נס תקומת המדינה.
נס הניצחונות הצבאיים, כנגד כל הסיכויים.
עלינו לשמור ולנצור אותם בליבנו.

לא בכדי אומרים אנו את המזמור הזה ביום העצמאות.
זה המזמור של אלה שהתקבצו מכל הגלויות.
של אלה שניצלו מהבור, השבי הסכנות.
ומתוך הקושי הגדול צמחו ועלו.
זהו סיפורו של עם ישראל.

מרביתו של עם ישראל היום מאמין שתקומת עם ישראל היא שילוב מופלא של כוחות נפש אדירים של אנשים אמיצים ועזי נפש בעל שאר רוח, יחד עם עזרה משמיים. בקצוות (החרדים הקיצונים, מצד אחד, ואתיאיסטים מצד שני), יש כאלה שסבורים שהמדינה הוקמה רק בידי אדם. אבל הקצוות האלה מצטמצמים והולכים. כי מי שמתבונן מבין, שאי אפשר לנצח ולעשות את כל מה שעשינו פה במאה וחמישים שנה, רק בכוחנו הדל.

לכן עבורי יום העצמאות הוא לא רק חג לאומי, לא רק חג ישראלי, אלא גם חג יהודי. חג אמוני. חג עם הרבה מאוד משמעות.

אשרינו שזכינו לחיות בדור הזה.



חג שמח!!

יום שני, 6 במאי 2019

לעוצמתו של יום העצמאות

שיתוף

בשנת תש"ח אירעו שני אירועים חשובים מאין כמוהם בהיסטוריה של העם היהודי, ובמיוחד של הגאולה: כ"ט נובמבר והכרזת העצמאות, ולכל אחד מהם הייחודיות שלו.

כ"ט נובמבר הוא למעשה היום בו הוסרה קללת הגלות, קללת שיעבוד המלכויות. מכיוון שעם ישראל בטיפשותו מסר בתקופת בית ראשון ושני את חירותו בידי עמי האיזור, נענש בכך שרק כאשר אומות העולם תשחררנה אותנו מרצונן, נוכל להקים בית לאומי. זה היסוד לשלושת השבועות, לא לעלות. לא להרגיז את הגויים. תהליך ההכרה היה איטי, התחיל המתן זכויות מועטות, עבור באמנסיפציה, הצהרת בלפור, ועידת סן רמו, ועד להכרה בחודש כסלו תש"ח. כתבתי על כ"ט בנובמבר מאמר שלם, ובתקופה מסויימת סברתי שהוא יום משמעותי בהרבה מאשר יום העצמאות, אולם גם ליום העצמאות החשיבות המיוחדת שלו.
הצד האחד של הגלות, הוא הכרה של האומות בנו. אבל הצד השני לא פחות חשוב, שאנחנו נזקוף את קומתנו. שיהיה בנו את האומץ. שנשליך את הגלותיות מאחורי גבנו. בעיה שלא השתחררנו ממנה עד היום ואנו ממשיכים לחשוש מ"מה יגידו".
הבריטים, שכעסו עלינו, החמירו את יחסם לתושבי הארץ. הדבר בא לידי ביטוי באופנים שונים. הספרים הלבנים. סגירת שערי הארץ. היחס הסלחני שלהם לערבים, לעומת היחס ליהודים, ועוד. הצבעת כ"ט נובמבר, שהאנגלים נמנעו בה, היוותה מעין סטירת לחי לבריטים. הם נעלבו, והחליטו לעזוב את הארץ ללא הסדר. חשוב להבין מהי המשמעות לצעד זה – הערבים סירבו לתכנית החלוקה. מספרם היה כפול מהיהודים, ובאו לעזרתם לוחמים ממדינות האזור. אין לנו נשק. אין כוח אדם. מחצית הלוחמים הם ניצולי שואה.
לנטוש את הארץ בזמן כזה, משמעותו ליצור כאן כאוס במקרה הטוב, ובסיס להשמדת היישוב הציוני, במקרה הרע. אכן הערבים היו משוכנעים שהם "אוכלים אותנו בלי מלח". למזלנו, עקב קונספציה זאת הם נהגו בזלזול.
לעזוב את הארץ בלי שיש הסכם, משמעו כניסה למו"מ עם הערבים, שעד היום לא הכירו בנו. משמעו קיפאון. משמעו בטלות של תכנית החלוקה. וכמו בהגדה – אלמלא הכרזנו על המדינה, הרי שאנחנו ובנינו ובני בנינו עדיין היינו תקועים באותו המצב. הרי עד היום אין שלום איתם וספק אם יהיה.
אז מה עושים? כמו בפעמים אחרות, כמובן היתה מחלוקת משמעותית.
היה ברור שהכרזת מדינה משמעותה פלישה של צבאות ערב. מוות המוני וסכנה נוראית להשמדת עם ישראל, זמן קצר לאחר השואה. לא זו בלבד, מזכיר המדינה האמריקאי, ג'ורג' מרשל, ומדינות אחרות יעצו לבן גוריון להימנע מהכרזה. ובמצב כזה הכרזה משמעה התרסה. ההיגיון אמר – לחכות.
היחיד שהיה נחוש וללא שום ספקות היה בן גוריון. מולו 4 התנגדו (מתוכם שניים תמכו בדחיית ההכרזה, כהמלצת האו"ם) ו-5 היססו. הוא הפעיל לחצים אדירים ושכנע אותם אחד אחד. הוא הביא את ישראל גלילי, ראש המטה הארצי של ההגנה, ואת יגאל ידין, הקמב"צ, על מנת שיתמכו בדעתו. הוא אמר להם שארצות הברית מתחילה לסגת מתמיכתה בתכנית החלוקה, ואנחנו במצב של "עכשיו או לעולם לא".
לאחר נאום חוצב להבות ולחצים אדירים הוא הביא את העניין להצבעה. הנהגת היישוב מנתה 13 חברים. 3 נעדרו. עשרת הנותרים היו מחולקים חצי בעד וחצי נגד. המשמעות היא – אין הכרזה. ברגע האחרון הוא פנה שוב לאחד המהססים ואנס אותו להצביע בעד, ומרגע שהסכים, הריץ את ההחלטה.
נקודה נוספת במחלוקת היתה שבן גוריון לא ציין גבולות. והיועצים המשפטיים אמרו שזו לא הכרזה חוקית. מתי ראינו מדינה ללא גבולות?? מספרים שבן גוריון אמר שלא אנחנו נקבע את הגבולות אלא אלוקים. האם זה נכון? אין לי מושג... אבל זה מה שקרה. הוא הצליח להעביר זאת ברוב של 5:4 במינהלת העם.
הבריטים הם שקבעו את סיום המנדט ללילה שבין 14 ל-15 במאי, בין שישי לשבת. אבל על מנת שלא לחלל את השבת, הוכרזה העצמאות ב-ה' אייר, תאריך שהיה ידוע ליודעי ח"ן. האר"י הקדוש עמד על השילוב של "ישמחו" ושל "שמרם" ביום הזה. הגר"א הורה לתלמידיו לנצור אותו והם נהגו לערוך סעודת מצווה בליל ה"א' באיר ואת הישיבה הראשונה בארץ חנכו בתאריך זה.
העצמאות היא היא "ואולך אתכם קוממיות" של פרשת  בחוקותיי – בקומה זקופה. הוא היום שעם ישראל יצא מהגלותיות שלו. הרים את ראשו למול הסכנה ולא נכנע יותר. ופלא משמעותי לא פחות, שמיד באותו הלילה ארה"ב הכירה במדינת ישראל, מיד לאחריה רוסיה, ולאחר מכן יתר אומות העולם.
אלפיים שנה חיכינו ליום הזה שבו היהודים יזקפו את קומתם. שישמחו בגאולתם, ויקבלו שמירה ממרום. ההכרזה היתה הימור מטורף על כל הקופה, שהזכירה את "מבצע מוקד" במלחמת ששת הימים. אני לא רואה בימינו מנהיגים שמסוגלים לקבל החלטות כאלה.
מלחמת השחרור, שהחלה יום למחרת כ"ט נובמבר, התנהלה לרעתנו. לא בכדי היה חשש כבד. אולם לאחר הכרזת העצמאות השתנה המצב והתחלנו לנצח. לבסוף לאחר עמידה עיקשת בחודשים ארוכים של לחימה נכרת הסכם שביתת נשק, ובו הסכמה על גבולות הרבה יותר נוחים לנו מאשר גבולות החלוקה, שאילו היינו כוללים אותם בהכרזת העצמאות, היינו מחוייבים להם. יכולנו להיתלות בכך שהערבים לא הסכימו לתכנית החלוקה, ולדרוש גבולות נוחים יותר כתנאי להפסקת הלוחמה. חוצפה יהודית – עמידה עיקשת, ותוצאות. זה היום עשה ה' – נגילה ונשמחה בו.

לא לפחד מדרך ארוכה - בעקבות ה"סבב" האחרון

שיתוף
שורות אלה נכתבות בבוקרו של היום בו נתבשרנו על סיום ה"סבב" העשירי (!) השנה בדרום הארץ. מסבב לסבב רמת התסכול והחומציות המורגשת בגרון רק עולה. נוסיף לכך את הבחירות שהתרחשו זה עתה, ולניגונים חדשים שעולים מכל מיני אנשים, שאינם חומלים יותר על הדרומיים שבחרו בליכוד. הצד הימני של העם מככב במרשתת בזמנים כגון אלה. להשמיד להרוג ולאבד את עזה, הם אומרים. הכבוד הלאומי שלנו נרמס. ההרתעה – כלא היתה. איפה נתניהו? היכן הוא מתחבא? איפה בנט? ועוד ועוד פנינים כגון אלה.
אני מבין היטב ללבם של החמוצים, הפעם מהצד הימני של המפה. תחושת עגמת הנפש, ואולי חוסר האונים, בעתות כאלה, משותפת למרבית אזרחי המדינה. איך יכול להיות שבמשך ששה ימים ניצחנו שלושה צבאות ערב, ואילו כאן במשך עשרות שנים איננו מצליחים לרסן את העזתים? הכיצד כל הטילים שלנו לא יכולים לטרור העפיפונים? מה לא בסדר? כמובן שחלק מתחושת החמיצות נובעת מההזדהות והחמלה שאנו חשים כלפי תושבי הדרום. דרום כולל כבר לא רק את נצרים, אלא גם את אשדוד ואפילו את רחובות. עובדה, ביום שלישי הייתי צריך לשאת שתי הרצאות ברחובות, בפני מאות אנשים, וקיבלתי הודעה בליל שני, שההרצאות בוטלו מחמת ה"מצב". העובדה ששעות ספורות לאחר מכן החליטו על הפסקת אש, לא החייתה את המת. אין זה מראה מלבב לראות אימהות מגוננות בגופן על ילדיהן הרכים, שוכבים על האדמה ומתפללים שהטיל יחלוף מעל לראשם בלי להותיר נזק. אבל, ויש אבל גדול, צריך לראות את מלוא התמונה, ואולי היא שתסייע לנו לבלוע את החומץ ולהיוותר עם תחושה יותר מאוזנת.
ראשית, לסבב הזה היתה מטרה. להרוס את יום חגנו שהינו יום הנאכבה שלהם, ואת חגיגת האירוויזיון. אלה לא השירים. זהו אירוע גדול ועולמי, שעיני כל אירופה נשואות אליו. עשיית מעשים שיובילו לביטול האירוע מהווה פגיעה משמעותית בריבונות ובעוצמה של ישראל. בסופו של דבר, הסבב הזה הסתיים, כאשר מטרות אלה לא הושגו. הפעלת הכוח לא סייעה להם.
אולם העניין עמוק בהרבה. אני מבין את נתניהו שאינו מדבר הרבה. השיקולים רבים, מורכבים, וחלק מהם גם סודי, שלא לומר – סודי ביותר. חלק מן השיקולים:
א. המערכה העיקרית שלנו היא מול איראן. למנוע מהם להפוך את סוריה לבסיס צבאי מול ישראל. אנחנו צריכים את העולם איתנו במערכה הזאת. המערכה בעזה משחקת תפקיד בשיקול הזה.
ב. ההתנהלות שלנו, והזהירות שלא לפגוע בעזתים שלא לצורך, גרמה לעולם הערבי להיות אדישים לחמס, בסבבים האחרונים מתעלמים מהם. תושבי הגדה לא יוצאים להפגנות הזדהות. הסבבים האלה כבר לא עושים גלים כמו פעם. אם חלילה ייגרם הרג של המונים נשים ילדים, הם ישיגו את הבאזז שהם רוצים.
ג. על מנת להפסיק את הטילים באופן משמעותי, חייבים להשתלט על עזה מחדש. זו אופציה אחרונה שבאחרונות שאף אחד אינו חפץ בה.
ד. יש איזון כוחות עדין בין הפתח/הרשות לחמאס. שניהם נמצאים במצב יחסית אופטימלי לישראל היום. כל אחד מנטרל ומחליש את השני.
ה. באמת אין פרטנר. היצענו להם כספים, נמל תעופה / נמל ים וכדומה, בתנאי להתפרקות מהנשק. הם מסרבים. אי אפשר להתקדם איתם כל עוד הם מתעקשים לאחוז בנשק ולהכין את המלחמה הבאה.
ו. הסבבים פוגעים באוכלוסיה העזתית הממורמרת. אלא שהחמס סותם פיות באכזריות. הם נחלשים. אולי זה לא נראה כך מרחוק, אך המרד יגיע בסוף.
ז. בכל סבב כזה החמס מרגיז יותר ויותר את המצרים (במיוחד בסבב האחרון, בו הצד הישראלי והפלסטיני היו באמצע המו"מ יחד עם המצרים והגי'האד פוצץ אותו). כל כעס כזה מביא לנו רוח גבית במו"מ ומשפר את עמדתנו ואת הדרישות שלנו. כך הסביר לגבי הסבב האחרון, יעקב עמידרור.
בשורה התחתונה יש לשוב ולזכור. הגאולה אינה "זבנג וגמרנו". גם כאן, צריך לקחת אוויר, אסור לנהוג בהיסטריה, ולא לפחד מדרך ארוכה..