יום ראשון, 5 בינואר 2020

סוד ההצלחה

שיתוף


קודם למדתי על בשרי, שיש הבדל גדול בין מרצה טוב למדריך טוב. ועם השנים הבנתי שאין דין שניהם כדין מורה טוב. לכאורה, כולם מעבירים ידע, לא? כולם צריכים להיות מעניינים, מדוייקים, מקצוענים, רהוטים, אחראיים, מכירים את הקתימב"ה (קצת שחקנים, קצת דרמטיים, יודעים לכוונן את המקצב, וכמובן בעלי קורטוב חוש הומור). נכון. כולם חייבים לעשות מאהבה. בהתלהבות. האהבה מידבקת. למרות השחיקה. כך הם יוכלו להעניק השראה. להותיר חותם. להשאיר משהו לחיים.
אבל לכל מקצוע סוד ההצלחה שלו.
לקחתי מאסה של תובנות וזיקקתי אותה לשקופית הזאת.
יש כאן הרבה מתורת הצמצום.... ואתם מוזמנים לתורה שבעל פה. וכמובן להגיב, להוסיף, להאיר, להעיר. הדברים הם מהחוויה ומההתנסות שלי... לא מספרים ולא מאקדמיה. הם עזרו לי להבין בחיים במה להתמקד יותר ועל מה לוותר. לאילו כוחות אני זקוק כי אין או לפחות נדירים הם האנשים שמוכשרים בכל התחומים.
קחו למשל, מדריך. הוא צריך טונה של סבלנות, בין עם צעירים ובין עם מבוגרים. וכמובן לדעת להיות גמיש. אבל בסופו של דבר, לענ"ד מה שיוצר מדריך טוב למדריך מצויין, הוא היכולת להפתיע את המודרכים. לשלוף להם תובנה, עזר הדרכה, להפעיל אותם. תמיד בכובע הקוסם שלו יש סל מלא של עזרים. הוא יודע ליצור דינמיקה. ליצור חיבורים.
מורה. מהחוויה שלי - התכונה החשובה ביותר היא סבלנות. המון המון סבלנות. לא מספיק שהוא יודע את החומר. ויודע להרצות. הוא צריך להתמודד עם תלמידים. ועם הורים. בעולם שבו אבדה המשמעת. בתוך שעות העבודה. ומחוץ לשעות העבודה. ולעתים להסביר כמה וכמה פעמים. והכל לטווח ארוך. אם לא יהיה סבלן, לא יכיר את התלמיד. ואת סביבת חייו. לא יזכה לראות פירות. הויי כמה כוח צריך בשביל להיות מורה.
מרצה. לא מספיק שמרצה יודע את החומר. ואפילו יודע להעביר אותו. כמובן אלה תנאים מינימליים. אבל נקודת ההנחה היא שכל מה שמרצה עומד לומר כבר כתוב באיזה מערך מלפני חמש שנים. אז למה לטרוח ולהגיע לשיעור שלו? כי הוא יתן לך ערך מוסף שלא כתוב בשום מערך. אצלו תלמד משהו שלא תוכל לקרוא בשום מקום אחר. כי אותו אסור להפסיד.
מנחה. חייב להיות הכי גמיש מכולם. כל תכנית היא בסיס לשינויים. הוא צריך להיות מספיק צנוע לוותר על המסרים שלו. לקלוט את הקהל, את הסיטואציה. לדעת להגיב בזמן אמיתי לדוברים האחרים. והכל בזרימה.
מנטור. חייב להיות הכי מדוייק. כי כל אדם הוא עולם ומלואו. ואם לא תדייק לו את המסר, זה לא יילך. אם הוא לא יקבל את זה כמתאים לו. הוא לא יתקדם. לכן צריך גם הוא סבלנות אבל בעיקר הקשבה. יכולת התבוננות. לצמצם את עצמך לתת המון מקום לחניך שלך. עד שאתה מכיר אותו לפחות כמו שהוא מכיר את עצמו. כי מנטור לא יכול להנחית סתם הוראות על אדם.

יום חמישי, 19 בספטמבר 2019

ישעיהו גולדברג הרפזי - ביאליסטוק - ממקימי קן השומר הדתי

שיתוף

בשבועות האחרונים אני עובד על פרוייקט מאוד קרוב ללבי, של תולדות הציונות הדתית.

ראשוני הציונים הדתיים היו כמובן יהודים שהיום היינו קוראים להם "חרדים": כובע. זקן. כיפה שחורה. כמו הרב מוהליבר, והרב ניסנבוים. ועוד רבים אחרים. היום, כאשר אנו רגילים לראות כיפות סרוגות, הדמויות האלה נראות לנו כל כך רחוקות מהציונות הדתית. אבל זהו. שלא.


לכל אלה היה משהו מיוחד ב-DNA - הם ניסו תמיד לשלב את שני העולמות. לראות את הטוב שבכל עולם. במתינות הם ביקשו להכיל את כולם. רק מי שהיה כזה, יכול היה לזרום עם הזרם המיוחד הזה. שראה את הטוב, גם בציונות, ובציונים, וגם במסורת ישראל. שבחר כלפי יריביו במתינות על פני התלהמות. וכל זאת לא פגע כהוא זה בנחישות שלו להשגת המטרות. תוך שלא בחר בדרך הקלה ולא ביטל את יריביו הרעיוניים ותמיד השתדל להתייחס לכולם באהבה.

ועם הזמן מתברר שלא רק המנהיגים דגלו בדרך זו. הגיע אלי לאחרונה מידידי יוחנן בן יעקב, שעשה את עבודת הדוקטורט שלו על הציונות הדתית, פרטים על נער הפלא הזה, שעוד בהיותו בן 14 שיגע את כל ביאליסטוק, הקים את קן "השומר הדתי" ועשה פעולות רבות למענו, למען לימוד העברית ועוד.

השיר הזה שהוא חיבר, מביא בדיוק את השורש הרעיוני של הציונות הדתית. אומרים לנו, הוא אומר, שהיהדות מפריעה לנו להגשמת הציונות. אבל האמת היא, שזה לא נכון. אנחנו בוחרים להרים את שני הדגלים. ויום יבוא, וכולם יבינו את זה.

הבחור הזה, ישעיהו גולדברג הרפזי, נפטר בדמי ימיו, באופן טראגי בטביעה, והוא בן 16 בלבד. מי יודע מה היה מספיק עוד לחולל בעם היהודי. יהי זכרו ברוך.

סיפורו כל כך נגע לליבי, במיוחד בתקופה הזאת. ולכן לקחתי את השיר, ניקדתי אותו וסידרתי קצת עם פרטי הבחור. ואתם מוזמנים לשתפו ולעשות בו שימוש.

יום רביעי, 17 ביולי 2019

ימי ההמתנה הארורים שלפני הגירוש הגדול מגטו ורשה

שיתוף

ימים אלה בדיוק, לפני 77 שנים, היו הימים שלפני הגירוש הגדול מגטו ורשה.
הדבר הקרוב ביותר שאפשר אולי לתת כיוון להשוואה למתח המטורף (כמובן להבדיל אלף אלפי הבדלות), הוא ימי ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים.
מה יהיה? איך יהיה?
שמועות רצות. לחץ אטומי. בהלה ברחובות. שיחת היום. 







המלים האחרונות שכתב. אני מניח שהוא הגיע לקצה גבול
היכולת, ולא היה מסוגל לכתוב אפילו מילה אחת נוספת
אחרת קשה להסביר מדוע לא כתב כלום,
מדוע לא השאיר מכתב. או שמא כתב אבל מישהו העלימו?
זהו סוד שלקח איתו לקבר. 

הכחשה גורפת מצד הנאצים.
מרתק, ממש מהפנט לקרוא ימים אלה בספרו של ראש היודנראט, אדם צ'רניאקוב.  
ובין היתר - -
>> הטירוף בחוץ בימים האלה, הולך וגובר.
>> האחריות הגדולה עליו, הניסיון להרגיע את השטח. כאבי הראש.
>> ב-22.7.1942 מבצעים הנאצים בהפתעה פינוי אלים של 6000 נפש.
>> הנאצים משחקים עם אשתו. אוסרים. משחררים, ובסוף אותו היום הם מאיימים עליו שאם הפינוי ייכשל - הם ירצחו אותה.
>> למחרת, 23.7.1942, מודיעים לו שהמכסה הנדרשת לאותו היום היא 9000 נפש.
>> אנשים מסתובבים כמו עכברים במלכודת. מחפשים להקים מפעלים. למצוא עבודה. תירוץ להישאר בוורשה, המוכה, המורעבת והמדוכאת. רק לא גירוש.
הוא צריך להחליט מי יישאר ומי יפונה.
ברקע האיום על חיי אישתו.
הוא לא עומד בזה.
הוא מתאבד.

בנימה אישית, קשה לי לקרוא בדיעבד דברי ביקורת שמתחו עליו חלק מתושבי הגטו. במיוחד אם הם הגיעו לאזני אשתו. 

יום שלישי, 2 ביולי 2019

ללמוד להעריך אך גם להאריך | לפרשת חוקת

שיתוף

ספר במדבר הוא ספר מיוחד, שבו שוב ושוב באים לידי ביטוי שני עקרונות משלימים חשובים מאוד: הראשון הוא שאין מוקדם ומאוחר בתורה, והשני הוא שיש משמעות לסמיכותם של עניינים.
לגבי העיקרון הראשון נזכיר את:
[1] אירוע פסח שני הראשון שמוזכר בפרשת בהעלותך, התרחש לפני המפקד שמסופר בפרשת במדבר.
[2] סיפורם של קורח ועדתו התרחש בסמוך לבנית המשכן ועוד לפני סיפורם של מרים, וכמובן של המרגלים.
לגבי העיקרון השני נזכיר את:
[1] למה נסמכה פרשת מרים לפרשת המרגלים?
[2] מה עניין פסוקי "ויהי בנסוע הארון", בפרשת בהעלותך?
[3] מדוע נסמכה פרשת ציצית לפרשת קורח?
ועניין נוסף בפרשתנו, שעליו נרחיב להלן. מכל אלה מובן לנו שספר במדבר הוא הדוגמה הטובה ביותר לכך שהתורה אינה ספר היסטורי, אלא מקראה לימודית ערכית. ודווקא לכן חז"ל ממשיכים לחפש הסבר ולימוד מכל עניין ועניין.
ועתה נחזור לעניינו, פרשת חוקת:
[1] למה נסמכה פרשת פרה לפרשת מי מריבה?
[2] למה נסמך עניין מות מרים לפרשת מי מריבה?
והתשובות כדלקמן:
[1] למדנו שכפי שפרה אדומה מכפרת, כך גם פטירתם של צדיקים מכפרת. פטירתה של מרים הנביאה, ולאחר מכן, כמובן אותה פרשה בעקבותיה נגזרה מיתתם של אהרון ומשה. ובמה פטירתם מכפרת? על מה כיפרה? צריך עיון.
[2] לגבי השאלה השניה אנו למדים מוסר גדול מאוד: סמיכות זאת מלמדת אותנו שהמים שקיבלו בני ישראל במדבר, היו בזכות מרים. אולם לא די בכך. מדוע צריכים להפסיק את המים? הרי אף אחד לא יכול לשרוד בלי מים? מסביר ה"כלי יקר", כי למדים אנו מהפרשה, כי בני ישראל לקחו את נושא המים כמובן מאליו. וכאשר מרים נפטרה התאבלו עליה מעט מאוד, האבל עליה, אם היה,  אף לא מוזכר בפרשה, להבדיל מאבל מפורש על משה ועל אהרון. זו ממש כפיות טובה. לכן הקב"ה דאג שלא יהיו מים. לא יודעים להעריך? נגרום לכם להעריך! למדים אנו, שבני ישראל לא היו בסדר. ויתרה מכך - ובמקום שבני ישראל יעריכו, ויכו על חטא, הם מוסיפים למעשה חטא על פשע – הם באים למשה ולאהרון, מן הסתם בעודם יושבים "שבעה", על אחותם, וצועקים עליהם. פלא שמשה נפגע? וכועס? לא די בכך שאינכם מעריכים, אתם עוד באים בתלונות?
למרות הכל, אחד ההסברים הידועים על חטאו של משה, הוא שהוא לא ראה בעין יפה את התנהגותם של בני ישראל. שהוא כעס עליהם. במצב שבו הוא היה חייב להבין אותם, אפילו אם הם כפויי טובה. כפי שהקב"ה בעצמו הוא "ארך אפיים", וסובל את תלונות בני ישראל, גם כאשר אינם צודקים. כי כך דרכו של חינוך, סבלנות, סבלנות ועוד סבלנות.
גם אם הציבור שלך אינו צודק, והוא כפוי טובה, חובה לשמור על ארך אפיים. ברגע שנוצר כעס, כשיש חוסר סבלנות שגוררת טעויות חינוכיות, זה המדד שהתפקיד כבד מדי. וזה מובן. אחרי 40 שנה בהנהגה, משה נשחק. ועתה? הוא ראה מול עיניו את הגלגל החוזר בעולם, את חטאי הדור הקודם, שהובילו ל-ט' באב. הוא לא היה מסוגל לעבור כל זאת מההתחלה. בעצם מי כן?

יום שלישי, 11 ביוני 2019

הַצַּד הָאָפֵל שֶׁל הָאַהֲבָה

שיתוף

הַצַּד הָאָפֵל שֶׁל הָאַהֲבָה |11.6.2019 נכתב לפרשת בהעלותך

מַהִי אַהֲבָה

וּמַה בְּצִדָּהּ הַהָפְכִּי, הָאָפֵל?
בְּשִׁיר זֶה נַעֲמִיק לְפַלְפֵּל

אִם הַדָּגֵשׁ הוּא עַל צַד הַחִיּוּב
אֲזַי מֶנַגְּדֵהַּ - שִׂנְאָה וְתִעוּב

וְאֵם נֹאמַר שֶׁזּוֹהִי קִרְבָה
הִיא לֹא תִּתָּכֵן אִם תִּהְיֶה זַעֲוָה
מַיִם רַבִּים לֹא יְכַבּוּ אַהֲבָה

וְאֵם עִקָּרָהּ חֶמְלָה וּרְגִישׁוּת
הֲרֵי שֶׁהִיא לֹא תּוּכַל לִסְבֹּל אֲדִישׁוּת
אַתָּה חַי עִם אָדָם - לֹא בֻּבַּת שַׁעֲוָה

אִם מַהוּתָהּ הַעֲנָקָה בְּשִׂמְחָה
בְּצִדָּהּ הַשְּׁלִילִי - תַּאֲוָה וּצְרִיכָה
(דַּיָּג, אוֹהֵב דָּגִים?)

וְאֵם מַשְׁמָעוּתָהּ מַתַּן מָקוֹם בָּעֲנֵוָהּ
אִם תִּכָּנֵס גַּאֲוָה - תִּבְרַח אַהֲבָה

אָז מַהִי אַהֲבָה?
תְּשׂוּמַת לֵב - וְלֹא שַׁאֲוָה (אֲדִישׁוּת)
בְּרֶגֶשׁ חִיּוּב - לֹא תּוֹעֵבָה (שִׂנְאָה)
שֶׁל קִרְבָה - וְלֹא זַעֲוָה (רִחוּק)
וּנְתִינַת מָקוֹם, בְּמִעוּט גַּאֲוָה (אֵגוֹ)
לְשֵׁם הַעֲנָקָה - וְלֹא תַּאֲוָה.

בשיר זה אני מנסה להגדיר אהבה באמצעות חיפוש הצד ההופכי שלה.

אם אהבה היא רגש חיובי כלפי מישהו, הרי שהפכה הוא רגש שלילי, של שנאה. זה הכיוון האינטואיטיבי, אולם קמו עוררים על כך.

ואם מהותה של אהבה היא הקירבה, הרי שהריחוק הפיזי והנפשי הוא ההיפך ממנה, אם כי על פי שלמה המלך, הנפשי הוא העיקר

אלי ויזל ז"ל טבע את הנוסחה, כי ההיפך מאהבה הוא אדישות דווקא, ההתעלמות מקיומו של האחר. פרשת השבוע מעלה על נס את הטמאים לנפש אדם, שהביעו אהבת ה' מהי – הרצון להיות חלק מעם ישראל.

תאווה היא הרצון לקבל לעצמך. היא עשויה לבלבל אותנו עם אהבה אולם בעומקה היא ההיפך ממנה. ואולי מכך עונשם של המתאווים.

ולבסוף, ואהבת את ה' אלוקיך, כי הקב"ה לא יכול לדור בכפיפה אחת עם המתגאים, שאינם נותנים מקום, ואולי משום כך הדגש בפרשה הוא על משה רבינו, הענו מכל האדם, ולכן המחובר לקב"ה יותר מכל אחד אחר בהיסטוריה.

מה דעתכם?
נ.ב. זה רעיון מעניין ליצור שיח על שולחן שבת, או בפעולה בתנועת הנוער... בהצלחה!
נ.ב. 2 – שַׁאֲוָה – המצאה שלי :)