יום רביעי, 17 ביולי 2019

ימי ההמתנה הארורים שלפני הגירוש הגדול מגטו ורשה

שיתוף

ימים אלה בדיוק, לפני 77 שנים, היו הימים שלפני הגירוש הגדול מגטו ורשה.
הדבר הקרוב ביותר שאפשר אולי לתת כיוון להשוואה למתח המטורף (כמובן להבדיל אלף אלפי הבדלות), הוא ימי ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים.
מה יהיה? איך יהיה?
שמועות רצות. לחץ אטומי. בהלה ברחובות. שיחת היום. 







המלים האחרונות שכתב. אני מניח שהוא הגיע לקצה גבול
היכולת, ולא היה מסוגל לכתוב אפילו מילה אחת נוספת
אחרת קשה להסביר מדוע לא כתב כלום,
מדוע לא השאיר מכתב. או שמא כתב אבל מישהו העלימו?
זהו סוד שלקח איתו לקבר. 

הכחשה גורפת מצד הנאצים.
מרתק, ממש מהפנט לקרוא ימים אלה בספרו של ראש היודנראט, אדם צ'רניאקוב.  
ובין היתר - -
>> הטירוף בחוץ בימים האלה, הולך וגובר.
>> האחריות הגדולה עליו, הניסיון להרגיע את השטח. כאבי הראש.
>> ב-22.7.1942 מבצעים הנאצים בהפתעה פינוי אלים של 6000 נפש.
>> הנאצים משחקים עם אשתו. אוסרים. משחררים, ובסוף אותו היום הם מאיימים עליו שאם הפינוי ייכשל - הם ירצחו אותה.
>> למחרת, 23.7.1942, מודיעים לו שהמכסה הנדרשת לאותו היום היא 9000 נפש.
>> אנשים מסתובבים כמו עכברים במלכודת. מחפשים להקים מפעלים. למצוא עבודה. תירוץ להישאר בוורשה, המוכה, המורעבת והמדוכאת. רק לא גירוש.
הוא צריך להחליט מי יישאר ומי יפונה.
ברקע האיום על חיי אישתו.
הוא לא עומד בזה.
הוא מתאבד.

בנימה אישית, קשה לי לקרוא בדיעבד דברי ביקורת שמתחו עליו חלק מתושבי הגטו. במיוחד אם הם הגיעו לאזני אשתו. 

יום שלישי, 2 ביולי 2019

ללמוד להעריך אך גם להאריך | לפרשת חוקת

שיתוף

ספר במדבר הוא ספר מיוחד, שבו שוב ושוב באים לידי ביטוי שני עקרונות משלימים חשובים מאוד: הראשון הוא שאין מוקדם ומאוחר בתורה, והשני הוא שיש משמעות לסמיכותם של עניינים.
לגבי העיקרון הראשון נזכיר את:
[1] אירוע פסח שני הראשון שמוזכר בפרשת בהעלותך, התרחש לפני המפקד שמסופר בפרשת במדבר.
[2] סיפורם של קורח ועדתו התרחש בסמוך לבנית המשכן ועוד לפני סיפורם של מרים, וכמובן של המרגלים.
לגבי העיקרון השני נזכיר את:
[1] למה נסמכה פרשת מרים לפרשת המרגלים?
[2] מה עניין פסוקי "ויהי בנסוע הארון", בפרשת בהעלותך?
[3] מדוע נסמכה פרשת ציצית לפרשת קורח?
ועניין נוסף בפרשתנו, שעליו נרחיב להלן. מכל אלה מובן לנו שספר במדבר הוא הדוגמה הטובה ביותר לכך שהתורה אינה ספר היסטורי, אלא מקראה לימודית ערכית. ודווקא לכן חז"ל ממשיכים לחפש הסבר ולימוד מכל עניין ועניין.
ועתה נחזור לעניינו, פרשת חוקת:
[1] למה נסמכה פרשת פרה לפרשת מי מריבה?
[2] למה נסמך עניין מות מרים לפרשת מי מריבה?
והתשובות כדלקמן:
[1] למדנו שכפי שפרה אדומה מכפרת, כך גם פטירתם של צדיקים מכפרת. פטירתה של מרים הנביאה, ולאחר מכן, כמובן אותה פרשה בעקבותיה נגזרה מיתתם של אהרון ומשה. ובמה פטירתם מכפרת? על מה כיפרה? צריך עיון.
[2] לגבי השאלה השניה אנו למדים מוסר גדול מאוד: סמיכות זאת מלמדת אותנו שהמים שקיבלו בני ישראל במדבר, היו בזכות מרים. אולם לא די בכך. מדוע צריכים להפסיק את המים? הרי אף אחד לא יכול לשרוד בלי מים? מסביר ה"כלי יקר", כי למדים אנו מהפרשה, כי בני ישראל לקחו את נושא המים כמובן מאליו. וכאשר מרים נפטרה התאבלו עליה מעט מאוד, האבל עליה, אם היה,  אף לא מוזכר בפרשה, להבדיל מאבל מפורש על משה ועל אהרון. זו ממש כפיות טובה. לכן הקב"ה דאג שלא יהיו מים. לא יודעים להעריך? נגרום לכם להעריך! למדים אנו, שבני ישראל לא היו בסדר. ויתרה מכך - ובמקום שבני ישראל יעריכו, ויכו על חטא, הם מוסיפים למעשה חטא על פשע – הם באים למשה ולאהרון, מן הסתם בעודם יושבים "שבעה", על אחותם, וצועקים עליהם. פלא שמשה נפגע? וכועס? לא די בכך שאינכם מעריכים, אתם עוד באים בתלונות?
למרות הכל, אחד ההסברים הידועים על חטאו של משה, הוא שהוא לא ראה בעין יפה את התנהגותם של בני ישראל. שהוא כעס עליהם. במצב שבו הוא היה חייב להבין אותם, אפילו אם הם כפויי טובה. כפי שהקב"ה בעצמו הוא "ארך אפיים", וסובל את תלונות בני ישראל, גם כאשר אינם צודקים. כי כך דרכו של חינוך, סבלנות, סבלנות ועוד סבלנות.
גם אם הציבור שלך אינו צודק, והוא כפוי טובה, חובה לשמור על ארך אפיים. ברגע שנוצר כעס, כשיש חוסר סבלנות שגוררת טעויות חינוכיות, זה המדד שהתפקיד כבד מדי. וזה מובן. אחרי 40 שנה בהנהגה, משה נשחק. ועתה? הוא ראה מול עיניו את הגלגל החוזר בעולם, את חטאי הדור הקודם, שהובילו ל-ט' באב. הוא לא היה מסוגל לעבור כל זאת מההתחלה. בעצם מי כן?

יום שלישי, 11 ביוני 2019

הַצַּד הָאָפֵל שֶׁל הָאַהֲבָה

שיתוף

הַצַּד הָאָפֵל שֶׁל הָאַהֲבָה |11.6.2019 נכתב לפרשת בהעלותך

מַהִי אַהֲבָה

וּמַה בְּצִדָּהּ הַהָפְכִּי, הָאָפֵל?
בְּשִׁיר זֶה נַעֲמִיק לְפַלְפֵּל

אִם הַדָּגֵשׁ הוּא עַל צַד הַחִיּוּב
אֲזַי מֶנַגְּדֵהַּ - שִׂנְאָה וְתִעוּב

וְאֵם נֹאמַר שֶׁזּוֹהִי קִרְבָה
הִיא לֹא תִּתָּכֵן אִם תִּהְיֶה זַעֲוָה
מַיִם רַבִּים לֹא יְכַבּוּ אַהֲבָה

וְאֵם עִקָּרָהּ חֶמְלָה וּרְגִישׁוּת
הֲרֵי שֶׁהִיא לֹא תּוּכַל לִסְבֹּל אֲדִישׁוּת
אַתָּה חַי עִם אָדָם - לֹא בֻּבַּת שַׁעֲוָה

אִם מַהוּתָהּ הַעֲנָקָה בְּשִׂמְחָה
בְּצִדָּהּ הַשְּׁלִילִי - תַּאֲוָה וּצְרִיכָה
(דַּיָּג, אוֹהֵב דָּגִים?)

וְאֵם מַשְׁמָעוּתָהּ מַתַּן מָקוֹם בָּעֲנֵוָהּ
אִם תִּכָּנֵס גַּאֲוָה - תִּבְרַח אַהֲבָה

אָז מַהִי אַהֲבָה?
תְּשׂוּמַת לֵב - וְלֹא שַׁאֲוָה (אֲדִישׁוּת)
בְּרֶגֶשׁ חִיּוּב - לֹא תּוֹעֵבָה (שִׂנְאָה)
שֶׁל קִרְבָה - וְלֹא זַעֲוָה (רִחוּק)
וּנְתִינַת מָקוֹם, בְּמִעוּט גַּאֲוָה (אֵגוֹ)
לְשֵׁם הַעֲנָקָה - וְלֹא תַּאֲוָה.

בשיר זה אני מנסה להגדיר אהבה באמצעות חיפוש הצד ההופכי שלה.

אם אהבה היא רגש חיובי כלפי מישהו, הרי שהפכה הוא רגש שלילי, של שנאה. זה הכיוון האינטואיטיבי, אולם קמו עוררים על כך.

ואם מהותה של אהבה היא הקירבה, הרי שהריחוק הפיזי והנפשי הוא ההיפך ממנה, אם כי על פי שלמה המלך, הנפשי הוא העיקר

אלי ויזל ז"ל טבע את הנוסחה, כי ההיפך מאהבה הוא אדישות דווקא, ההתעלמות מקיומו של האחר. פרשת השבוע מעלה על נס את הטמאים לנפש אדם, שהביעו אהבת ה' מהי – הרצון להיות חלק מעם ישראל.

תאווה היא הרצון לקבל לעצמך. היא עשויה לבלבל אותנו עם אהבה אולם בעומקה היא ההיפך ממנה. ואולי מכך עונשם של המתאווים.

ולבסוף, ואהבת את ה' אלוקיך, כי הקב"ה לא יכול לדור בכפיפה אחת עם המתגאים, שאינם נותנים מקום, ואולי משום כך הדגש בפרשה הוא על משה רבינו, הענו מכל האדם, ולכן המחובר לקב"ה יותר מכל אחד אחר בהיסטוריה.

מה דעתכם?
נ.ב. זה רעיון מעניין ליצור שיח על שולחן שבת, או בפעולה בתנועת הנוער... בהצלחה!
נ.ב. 2 – שַׁאֲוָה – המצאה שלי :)

יום שני, 13 במאי 2019

השביס הויראלי

שיתוף

עם הדורות, יש מקצועות ותחומים שנולדים ויש כאלה שנעלמים. אחד החדשים שפורצים ושוטפים אותנו בשנים האחרונות הוא קידום האתרים, הפרסום, השיווק באינטרנט. המילה החמה היא "ויראליות". ויראליות היא החלום של כל מפרסם, של כל לקוח. שהדברים שנאמרו או פורסמו עליך או על פי האינטרס שלך, יתגלגלו כמו כדור שלג מאחד לשני לשלישי, בטור הנדסי עולה, וישטפו את המדינה. ואולי אפילו את העולם.
יש רבים המתהדרים בכתר המומחיות של איך להפוך פוסט לוויראלי. רבים נעזרים בוויראליות מלאכותית, פרסומית, ומשלמים כסף רב על מנת להפיץ את הידיעה או הפרסום, ומקווים שהוא "יתפוס". אך כמובן אותנו מעניינים הפוסטים הוויראליים ממש, אלה שמפיצים את עצמם, ללא התערבות מלאכותית. מה גורם לפוסט להיות ויראלי? שאלה מעניינת שאני משוכנע שאין הרבה מומחים שיודעים, אם בכלל, להשיב עליה ממש ולצפות מראש מה הולך להיות ויראלי ומה לא.
הוויראליות של השבוע שעבר היא ללא ספק אותו פוסט אומלל, שייזכר לדיראון, של השופט לשעבר אל יגון, על הערותיו המבישות כנגד מגישת טקס המשואות, מיס עולם לשעבר, משפטנית בהווה ופעילה חברתית, לינור אברג'יל. כל המדינה הפיצה את הפוסט הזה, ולאחר מכן הוא גרר תגובות גם ללא אזכור הפוסט, ונשות ישראל התעטפו בשביס. מחאה לוהטת. ואתה קורא את דברי הבלע האלה ואומר, נכון, מכוערים. אבל אנחנו מורגלים לקרוא דברים כאלה, ואף יותר חמורים ומרגיזים. למה דווקא הוא? הרי זה לא העניין הדתי. לא כל אלה שהפיצו את הפוסט הינם אנשים דתיים, או תומכים בכיסוי ראש. מה גרם לפוסט הזה להיות ויראלי?
כשאני מנתח את הדברים, הסברות שלי הן אלה:
[1] מניסיוני, אנשים עצלנים. לא ממהרים לעשות "לייק", עוד פחות ממהרים להגיב או לשתף. לא אוהבים להזיז את הגבינה. לשנות מצב קיים. כדי שהם יגיבו, צריך לקרות משהו.
[2] ככל שהתגובה יותר חזקה, זהו סימן שהפוסט או העניין נגע בעצב חשוף, בנקודה רגישה, המשותפת לכלל הציבור. מה היה בסיפור זה שהרגיז כל כך הרבה אנשים? לענ"ד היה זה שילוב של כמה עניינים:
ראשון, אנחנו רק יצאנו מחצי שנה של בחירות, קודם עירוניות ולאחר מכן ארציות. בחירות יצריות, אנשים ירדו נמוך, הפיצו שנאה. ולהרבה מאוד זה נמאס. המיאוס החל לעלות כבר לאחר הבחירות, כאשר היו כאלה שהמשיכו בלוחמנות, כאילו לא סיימנו.
שני, בהמשך לכך, יום העצמאות הוא אחד הימים הקדושים במדינת ישראל, בו יש מין קונצנזוס להפסיק את המלחמות ולפחות בימים אלה, להיות קצת יותר אנושיים ואוהבים זה לזה. כך גם ביום השואה, יום הזיכרון, ויום כיפור. לא מתאים לדבר כך ביום העצמאות, ועוד בטקס שהוא שיא הקונצנזוס.
שלישי, הדברים הרעים האלה היו גם פוגעניים עדתית וגם הטרדה מינית (שני נושאים חמים), וגם לא הוגנים אישית כלפי אותה אישה, אחרי מה שעברה, ותעצומות הנפש שהראתה. היא מסמלת ישראליות יפה, ולא מגיע לה לקבל מלים אלה.
החיבור של כל אלה הוביל לפיצוץ. ועובדה שהיו תגובות מכל קצוות הקשת.
כאשר אנחנו עוברים על ההיסטוריה שלנו אנו צופים בעוד עניינים ויראליים. אפשר לומר שהעליות ארצה היו משהו שהתפתח. מיחידים, לגל ויראלי.
אבל האירוע הוויראלי ביותר, שעוד כמה שבתות נקרא עליו, הוא ללא ספק חטא המרגלים. אנשים חוזרים מארץ ישראל, ותוך פחות מ-24 שעות כל עם ישראל יושב ובוכה. אין יותר ויראלי מזה. מה קרה שם? תורת הוויראליות שלי אומרת שהיה שם משהו עמוק שהלך והתפתח, והתפוצץ עם חטא המרגלים. מה היה זה? תחשבו על זה..

יום חמישי, 9 במאי 2019

החכם והנבון ביום העצמאות

שיתוף
החכם - מסתכל קדימה.
הנבון - מסתכל אחורה, רואה את העובדות מנתח.

דבר יפהפה אומר המשורר: החכם יקח את הימים המדהימים האלה, מכיוון שהוא יודע שיש ימים ויש ימים. יש ימים שבהם נשכח את הראשונות, וכאשר יגיעו ימים קשים יותר לכאורה, יהיו כאלה שיתייאשו בשל איחור הגאולה, בשל קשייה, בשל דברים שנראים כאילו אנחנו הולכים אחורה, ולא קדימה. כאשר יגיעו ימים אלה, יהיו כאלה שתיפול רוחם אבל המתבוננים אל כל פרטי ההיסטוריה ששמר להם החכם, יחקרו אותם, ישוו לימינו אנו, ואז לבטח יבינו ויתחזקו ויקבלו כוחות להמשך הדרך.

זה מה שאני עושה כבר כמה שנים. לוקח את ההיסטוריה, לומד את הנסים המופלאים מאז ומעולם, ולוקח אותם לימינו.

העובדה ששרדנו אלפי שנים בגלות, בתחתית שבתחתית.
נס קיבוץ הגלויות.
נס תחיית עם ישראל.
נס תקומת המדינה.
נס הניצחונות הצבאיים, כנגד כל הסיכויים.
עלינו לשמור ולנצור אותם בליבנו.

לא בכדי אומרים אנו את המזמור הזה ביום העצמאות.
זה המזמור של אלה שהתקבצו מכל הגלויות.
של אלה שניצלו מהבור, השבי הסכנות.
ומתוך הקושי הגדול צמחו ועלו.
זהו סיפורו של עם ישראל.

מרביתו של עם ישראל היום מאמין שתקומת עם ישראל היא שילוב מופלא של כוחות נפש אדירים של אנשים אמיצים ועזי נפש בעל שאר רוח, יחד עם עזרה משמיים. בקצוות (החרדים הקיצונים, מצד אחד, ואתיאיסטים מצד שני), יש כאלה שסבורים שהמדינה הוקמה רק בידי אדם. אבל הקצוות האלה מצטמצמים והולכים. כי מי שמתבונן מבין, שאי אפשר לנצח ולעשות את כל מה שעשינו פה במאה וחמישים שנה, רק בכוחנו הדל.

לכן עבורי יום העצמאות הוא לא רק חג לאומי, לא רק חג ישראלי, אלא גם חג יהודי. חג אמוני. חג עם הרבה מאוד משמעות.

אשרינו שזכינו לחיות בדור הזה.



חג שמח!!