יום שישי, 11 בינואר 2019

דברים לזכרו ולע"נ של אביתר יוספי ז"ל

שיתוף
דברים אלה נכתבו בלב דואב והמום, ביום שלישי בבוקר, למחרת האירוע הנורא של מותו בטרם עת של סמל סיירת צנחנים, תושב גבעת שמואל, אביתר יוספי, ז"ל. יהא גיליון זה לעילוי נשמתו. ומכאן שלוחה השתתפותנו הכנה בצערם של בני המשפחה.

השתדלתי ואני עדיין משתדל לגדל ולחנך את ילדיי לנתינה, ואכן ברוך השם ידי כל אחד ואחת מהם מלאות נתינה, כל אחד בתחומו. לפני מספר שנים, כאשר אחת מבנותיי התחילה להדריך בבני עקיבא בעיר אחרת, פעם אחת היא חזרה מתוסכלת ושיתפה אותי בכך שיצאה "סטיגמה", כך כדברי הצעירים, על המדריכים והמדריכות מגבעת שמואל, שהם זן אחר, אליטיסטי, מתנשא וכו', וכמובן הביטויים של הצעירים והצעירות קצת שונים, אבל זה היה המסר המתסכל. בתי התקוממה כנגד ההכללה הזאת, וברוך השם בחלוף הזמן, היא נסתרה לחלוטין. עצם קיומה של הסטיגמה הזו לא הפתיע, מכיוון שגם כאן בגבעת שמואל חלק מתושביה אוחזים בה.

לעתים, רק לעתים, שוכחים אנו, ולעתים אין יודעים, כי הנוער שלנו איכותי ברמות ארציות, ואף לאומיות, הנוער הזה עושה דברים מדהימים. לצערנו, אנו חיים בדור, שאם אם לא מפרסמים, כאילו לא הדברים לא נעשו כלל, ולכן חשוב גם לפרסם את הדברים.
"אולי תכתוב על הנוער שלנו?" פנה אלי ידידי לשולחן התפילה, וסיפר לי מקצת מן הקצת. "אתה מכיר את פלוני?" שאל אותי, "אתה יודע היכן הוא משרת? ואתה מכיר את ההוא מרחוב זה וזה? אתה יודע היכן הוא משרת?" וכך עבר אתי אחד אחד.

הילדים שביישוב שלנו; ארשה לעצמי לומר, הילדים שלנו, שגדלו בחממת גבעת שמואל, הם מהעילית שבעילית שבדור הצעיר. נתחיל ביחידות מיוחדות, כולל טיס, יחידות קרביות של חי"ר למיניהן, שכמעט בכל יחידה (אם לא בכולן) יש נציגים מגבעת שמואל, כולל סיירת צנחנים, שאביתר ז"ל נמנה עם חייליה.

נמשיך בעתודאים, חיילים שמקדישים את עצמם ללימודים גבוהים, מיד לאחר השלמת התיכון, במקצועות מאתגרים כמו רפואה ועוד, ואח"כ ימשיכו ויתרמו את כשרונם לצבא ולמדינה עוד שנים ארוכות.

את הצד הגברי נחתום בנוער הממשיך לפתח את עולמו הרוחני, ואחוזים רבים ממשיכים וממלאים את ישיבות ההסדר ולאחר מכן משרתים בצבא, וחוזרים ללימודים, ויש חלק הממשיכים ללימודים גבוהים. 

על פי נתוני נובמבר 2018, גבעת שמואל נמצאת במקום השני (במחזור הנתונים הקודם היתה במקום הראשון) בארץ באחוזי הגיוס (91.62%), וגם במיצוי הפוטנציאל לקצונה (12.87%). לענ"ד הנתון השני גדול יותר מהראשון, מכיוון שחלק גדול כאמור הולך להסדר ולכן מלכתחילה אינו מגיע לקצונה. אם היינו מנטרלים את שיעור בני הישיבות, היו מוצאים שאחוז הקצונה, לענ"ד, גבוה בהרבה מכל מקום אחר בארץ.

עד כאן הגברים. והבנות? הן הבנות המתגייסות לצבא, והן ובעיקר בנות השירות הלאומי, הממלאות את כל הארץ, בעבודה קשה ביותר (ואת זה אני אומר מניסיון אישי) ולעתים לא מתגמלת, מכיוון שלא מעריכים אותה כראוי, ופעמים רבות ההתנדבות מרצון ובאהבה הינה מעל ומעבר למה שהתחייבו מלכתחילה. כיום הדבר ידוע, שאלמלא המערך של בנות השירות הלאומי, מוסדות רבים, ואפילו ממשלתיים היו קורסים. בלא הבנות, לא היה מי שיתן יחס אישי לרבים מהחולים בבתי החולים, לא היה מי שיתן יחס חם לילדים בסיכון, ובנוסף, לא היה מי שיבקר ויחבק אלפים רבים של קשישים גלמודים ברחבי הארץ, והרשימה ארוכה.

ועד כה דיברנו רק על בני ובנות הנוער, ולא על יתר הפעילות המדהימה שתושבי גבעת שמואל התברכו בה ומעניקים מברכתם לאיזור ולמדינה כולה.

בפעם הבאה, כאשר תשמעו לשון הרע על תושבי גבעת שמואל, ובמיוחד על הנוער שלה, כדאי שתפנו אותם לנתונים אלה. ודברים מתחילים מהבית, ראוי שגם אנחנו נדע לדבר טוב, וללמוד טוב,  ולחנך טוב כראוי, את ילדינו להמשיך ולהתחזק מכך. 

יום חמישי, 27 בדצמבר 2018

איך נישאר צעירים לנצח? עם ד"ר שי שגב

שיתוף

יום שלישי, 11 בדצמבר 2018

איך נתמודד עם היום התשיעי?

שיתוף
השבוע אירעו מספר אירועים לא קלים. האחד מהם הוא מותו, לצערנו הלא פתאומי, של יגאל בשן ודברים אלה יהיו לעילוי נשמתו. יגאל בשן בחר לסיים את חייו, כאשר בפתח בדיוק עמד הנר השמיני של חנוכה, המנורה המלאה באור ובשמחה, אבל למרבה הצער במשך שנים רבות, למרות ששימח מיליוני אנשים, הוא היה ביום התשיעי של חנוכה.

מהו אותו יום תשיעי? היום שאחרי האורות הגדולים. היום שבו אתה חוזר למציאות, ומוצא חושך גדול. לכאורה. הימים שלנו הם ימים קצרים וחשוכים, והעננים מעיבים להם יותר. ימי החנוכה ואורם מעניקים לנו שמחה ותקווה. אבל הם חולפים, ואחריהם אנו נותרים עם חושך וריקנות.

החושך והריקנות הם כמו חור שחור, שבולע את כל האור שהיה קודם, וכמו בפרשת השבוע: הפרות הרזות והרעות אכלו את הפרות השמנות, "ולא נודע כי באו אל קרבנה". נשכח מה שהיה מקודם, כאילו לא היה.

מניסיוני למרבה הצער אני יכול לומר, שאם אדם החליט שהוא מתאבד, לא יעזור מאומה. אי אפשר לשמור עליו בכלוב. אי אפשר לשים עליו מאה עיניים, 24 שעות. דווקא העובדה שאשתו ומשפחתו הצליחו להחזיקו בחיים עד גיל כזה מופלג, מלמדת הרבה לזכותם. אבל עד המקום הזה, של החלטה להתאבד, יש קו ארוך ארוך של מקרים, מסתם תחושה לא נעימה, ועד לדיכאון של ממש, ביום התשיעי. אנשים חווים את זה לאחר שחוו קודם לכן רגע משמעותי מאוד בחיים שלהם. פרוייקט גדול שהגיע לשיאו. הופעה בפני חצי מיליון אנשים. נחיתה על הירח. שררה. לחתן את הילד... עוד ועוד רגעי שיא וריגוש מטורף, שאחריו קשה לחזור לחיים ולהיות "סתם" אתה. אני חווה את זה בעצמי ולעתים עם תלמידים כאשר אני חוזר מפולין. ככל שהמסע משמעותי יותר, חווייתי ועוצמתי יותר, החזרה לחיים האפורים, השגרתיים, יש בה אלמנט של נפילה.

למעשה, כל מהות שבירת הכלים על פי הקבלה, היתה בשל ריבוי אורות, ומעט כלים שיכולים להכיל את האור. ולהכיל את האור, הכוונה גם להכיל את היעדר האור.

לא סתם אמרו חז"ל, שלפני שאתה לומד לעוף, כדאי שתלמד לנחות. זו פעולת הרצוא ושוב של הקבלה. זו לא חוכמה לעשות את הרצוא. הרבה יותר קשה לעשות את ה-שוב. כאשר יצאו רבי שמעון ורבי אלעזר מן המערה לאחר 12 שנים של רצוא, הבין רבי שמעון שרבי אלעזר אינו מסוגל לעשות את השוב. והוא החזיר אותו שנה שלמה למערה, רק כדי לפתח אצלו את היכולת הזאת.

אז מה עושים? מוותרים על האנרגיות הגדולות? חיים כל חיינו בחושך? מי שאינו מסוגל להתמודד עם החזרה לחיים האפורים, צריך לשקול היטב את מעשיו ולהימנע מחיפוש ריגושים. אבל יכולים אנו ללמוד מהחנוכיה. אדם נכנס לתסכול, כאשר הוא רוצה להמשיך לחוות את האורות, והוא מואס, מזלזל בחיים שאליהם הוא חוזר. הדבר נובע מחוסר הערכה. הוא משול לאדם שיושב בחדר חשוך ולא רואה את כל הטוב שיש לו, למרות שלא יהיה מוכן לוותר עליהם בשום אופן. זו מן תכונה כזאת, שאנחנו לא מעריכים את מה שכבר בידינו, אך לא מוכנים גם לוותר עליהם. בחנוכה המצב הראשון שאדם היה בחושך. ואז כל יום הוא הדליק נר בביתו, וכל יום הוא ראה את הדברים היפים שיש לו בבית. בזמן הזה הוא צריך להתבונן ולשמוח בכל הדברים האלה. ולדעת שהם קיימים. והם לשירותו, הוא לא לבד. ואז, כאשר החנוכיה מאירה הוא רואה הכל, הוא יודע שזה קיים, וגם למחרת, כאשר החדר יחזור להיות חשוך, האדם לא יהיה עצוב, כי הוא יודע שהם שם, לרשותו, כשיצטרך. נכון, זה לא פשוט. אלה כלים שצריך לפתח. כיצד עושים זאת? בפוסט אחר :)

נ.ב. אם ככה למה קיים החושך? כי אילו היינו תמיד באור, לא היתה פעולת הרצוא, לא היה הריגוש האדיר. החיים היו משעממים. כי אדם שנמצא רק באור - משתגע... החושך הוא כמו דברים אחרים בחיים, שאיננו אוהבים אותם, אבל מבינים שלא היינו יכולים לחיות בלעדיהם.. מאחל לכולנו חזרה קלה לשגרה.

יום שישי, 7 בדצמבר 2018

על מה יש לשמוח בחנוכה?

שיתוף

יום שני, 12 בנובמבר 2018

השעה היפה - ספר השירה החמישי של טלי וייס

שיתוף
כמו יין המשתבח עם הזמן, וטעמו מתפזר בפה לאלפי ניצוצות מופלאים היוצרים מרקם רענן, כך ספרה החמישי של המשוררת טלי וייס - "השעה היפה" (עמדה, 2018), מעניק לנו שעה יפה - ואפילו שעות יפות - בקריאתו. 

מהו סוד הקסם של טלי? רבים וטובים ניסו למצוא את הנקודה הפנימית החמקמקה הזאת. 

אז ראשית, להבדיל מאנשים רגילים כמונו, שלעתים נוגעים בשירה, טלי היא אמנית הכותבת שירה. יוצרת בכתיבה, ומנחה סדנאות של כתיבה יוצרת, מציירת, ועוד ועוד. ומהמקום של האמן היא יוצרת שירה, לא כותבת שירה. אולם זו רק ההתחלה. 

טלי מבלבלת אותנו. היא כל כך נעימה ועדינה מבחוץ, מפגינה כל כך הרבה שקט נפשי, ויוצרת את הרושם שהכל עובר בחייה על מי מנוחות, ורק השירה שלה מגלה טפח מהאש והסערות הפנימיות שמשתוללות בפנים. יש פסוק בתהלים "לשמש שם אוהל בהם", ואומרים על כך חז"ל, עוד לפני אלפיים שנה, שהקב"ה יצר את השמש, שנראית מדהימה, אבל על השמש הוא שם מגן, אוהל, "כי שמש ומגן ה' אלוקים", ומתחת למגן השמש בוערת פי אלף אלפים. אז מי שרואה את השמש, נהנה ומתחמם ממנה, ובטוח שהיא אדירה, אבל לא יודע מה מסתתר בפנים. ואכן, דרך אגב, מאמר חז"ל הזה התגלה כאמת לאמיתה במדע, יש אכן קרום העוטף את השמש. והמלים, השירה של טלי, הם הצוהר שלנו לסערות האדירות האלה. 

מהמקום הזה טלי אינה חוששת לפתוח בפנינו, לעתים מסוג של תמימות, לעתים מסוג של ביטחון בפני הקורא, את עולמה הפנימי, והוא שואב אותנו במילותיה הקסומות. טלי מומחית בשירה קצרה ונוגעת, בה לכל מילה יש משמעות. מבחינה זו היא מתארת כל כך יפה את תהליך הכתיבה, בשיר הפותח את הספר, ומהווה גם שיר הנושא שלו. 

קראתי את ספריה הקודמים של טלי, אולם לענ"ד זה עולה על כולם, ולא זו בלבד, בדרך כלל אנשים אינם רוכשים ספרי שירה. רק סוג מסוים מאוד של צרכנים מחזיק ספרי שירה בביתו. אבל אני ממליץ מכל הלב לרכוש את הספר הזה. ולקרוא שיר שיר, לאט לאט, כמו שלוגמים יין ישן וטוב. טלי מזמינה אותנו לחשוב, לחוות, לטעום, ואת זה אי אפשר לעשות במכה אחת, כמו תבשיל טוב, המוכן על פתיליה. 

באחד מעיסוקיי כמדריך פולין, אני תמיד מחפש קטעים מתאימים לשלב בחוברות שאני מכין למסע לפולין. בספר הזה מצאתי קטעים יפהפיים שאותם ודאי אשלב בחוברות הבאות. יש מקבץ יפה מאוד של שירים כאלה, אבל בחרתי לשתף שניים מתוכם.


דיאלוג עם העולם האסור

השירים של טלי מגלים לנו טפח מהדיאלוג עם העולם האסור, ההוא, האחר, שאסור לדבר עליו במפורש, ובאה השירה ונותנת לנו הצצה קלה אליו. מה קורה שם, במגע עם העולם האסור? מה מתרחש לאחר שטועמים מעץ הדעת? האם אכן המתיקות הנראית כלפי חוץ, נמצאת גם בפנים? האם התמורה שווה את הסיכון? מה היה קורה אילו...? כיצד אנו מתייחסים לאותה טעימה, בפרספקטיבה של זמן?

ברמזיה, טלי מזמינה אותנו לנחש אולי מה היה שם ומה נמצא שם, ואולי מתוך כך, להעז מעט ולהציץ לחלקים האפלים בעולמות שלנו. בכך, אולי מבלי דעת, היא עושה לנו שירות מופלא.