מסודר ומאושר

התקופה שעם ישראל עבר במדבר, למרות כל הקשיים הכרוכים בה, הינה סדנת חינוך ארוכה ועצות לחיים טובים ומאושרים. בשבוע שעבר עמדנו על הצורך לראות את העתיד, אולם להתמקד בהווה מתוך עשיה ולא להתמלא פחדים אימתי נסיים את המלאכה ואיך נתגבר עליה.

העצה הגדולה שמעניקה התורה למשה רבינו בפרשה שלנו הינה הארגון והסדר. "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" – כשולחן הערוך, כך מסביר לנו רש"י על פי רבי עקיבא. והדוגמה יפהפיה – האוכל הוא אותו האוכל, אולם גם חשוב כיצד מגישים אותו. האם בשולחן מבולגן, בכלים לא אסתטיים וכדומה, או שמא בשולחן ערוך, נקי – והעיקר, מסודר.

ואין הכוונה רק ליחס שבין המהות לבין העטיפה. ודברים אלה נבאר כאן.  

"אין שמחה כהתרת הספקות". ספקות נוצרים מבלבול ופיזור הדעת. ספקות גורמים לנו חוסר אושר. אי היכולת לדעת מה קורה קדימה, מה אנו עושים ולאן אנו הולכים, פוגעים באושרם של מרביתנו. מעטים הם האנשים היכולים לחיות לאורך זמן על פי הגישה "לא חשוב מה יקרה מחר"; או "אכול ושתה כי מחר נמות". אמנם לפרקי זמן קצרים ביותר אדם צריך לקחת פסק זמן ולא לחשוב על כלום, "פשוט להיות", אולם במצב הרגיל חייב להיות לו אופק. מה אני רוצה שיהיה לי ביד בעוד שנתיים. היכן אני רוצה להיות אז ומה להשיג.

לאחר שקבענו לעצמנו אופק, יעד, תכלית, כיוון – מגיע שלב ה"סדר" – בנייה של תוכנית מסודרת, הקובעת באופן כללי מהן אבני הדרך, נקודות הציון, בדרך לתכלית – בפרקי זמן של כחצי שנה, ולאחר מכן תוכנית מפורטת יותר לתקופה של השבוע והיום הקרוב.

מניסיון אישי ומניסיון מקצועי, יש חשיבות עצומה להגעה עד לרמה הפרטנית של התוכנית. היא ממלאת אותנו בשמחה. בעשיה. בתחושה שיש לנו מה לעשות. שאנו חיוניים, פועלים ויעילים. כל סימון של √ שאנו מסמנים ליד מטלה שהושלמה, קטנה כגדולה, מסבה לנו אושר קטן. והרי האושר הגדול בנוי מרגעים קטנים של שברי אושר קטן.

כוחה של התוכנית קצרת הטווח, קרי מה אני עושה בשבוע הקרוב – יונק מכוחה של התוכנית ארוכת הטווח. אם אנו פועלים אך ורק על פי רשימת מטלות יומיות, ללא אופק בצידן, אנו אמנם מקבלים את תחושת העשיה, אולם זו אינה יונקת את עוצמתה של התוכנית ארוכת הטווח, המעניקה את האופק, החזון, והתחושה שאנו לא רק "מכבים שריפות" ומבזבזים את הזמן, אלא גם בונים משהו שיישאר.

אמור מעתה – החזון יוצר את את התכלית ומעניק את התוכן והמשמעות לפרטים הקטנים, בימים האפורים של העשיה. מנגד, הפרטים הקטנים והיומיומיים, הם המקימים את החזון על רגליו ואינם הופכים אותו לאות מתה, אלא למציאות חיה ובועטת.

לעתים מזומנות האדם אינו מסוגל לקבוע לו חזון, ועל כן אינו מסוגל לבנות לעצמו תוכנית. לכן, הוא גם אינו פועל, ודאי לא בצורה יעילה. במצב כזה הוא הולך עם תחושה קשה של החמצה, שעלולה לפגוע בבטחונו העצמי ולדרדר אותו מטה. העצה הישירה במצב כזה הינה לזוז הצידה; לשנות מקום; לשנות משהו באורח החיים. לעתים תזוזה קטנה ביותר גורמת לנו פלאים. היא נותנת לנו אפשרות להציץ למרחק. וברגע שיש מבט, יש לנו כבר תחילתה של תוכנית.

ועתה נבחן את האופן בו הדברים באים לידי ביטוי בצורה נפלאה בפרשיות אלה. 

בשלב הראשון, היתה חובה להוציא את בני ישראל ממצרים. משה מבשר לישראל את הבשורה ומדבר איתם על חזון, אולם הם אינם מסוגלים לשמוע לו. החזון קיים, אולם אינו מחובר לעם.

בשלב השני, ממרחק ימים ספורים ממצרים בלבד, בני ישראל כבר רואים חזון עתידי: "תביאמו ותטעמו.." – מעניין שחזון זה לא יתקיים בימיהם, אבל עדיין חזון הוא.

השלב השלישי הוא מתן התורה – ובו עשרה דברות בלבד. עשרה ראשי פרקים. עקרונות כלליים, הדומים לתוכנית כללית.

השלב הרביעי הוא הכניסה לפרטים מדוקדקים, מסודרים כשולחן הערוך – ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. משפטים אלה הינם כחלק בלתי נפרד מהתוכנית הנרחבת יותר (וזה בדיוק עניין שמיטה מהר סיני – מה המצוות הכלליות ניתנו בסיני, אף כל הדקדוקים והפרטים ניתנו בסיני – והכל באחדות מופלאה), וכולם כחלק בלתי נפרד מהחזון העתידי של עם ישראל.

כך בונים עם. כך בונים חזון כללי המאחד את העם, תכלית קיומינו והדבר המאחד אותנו, וכך בונים גם את המערכת כולה עד הברגים הקטנים ביותר המפעילים אותה. חודש טוב ושמח לכולנו!  

המסע לאושר - קטע מהפרק השני / שי שגב

המסע לאושר - קטע מהפרק השני / שי שגב

"האם כך מדברת אישה מאושרת?" החל להצליף בה הקול הפנימי – "הרי להיות מאושר זה אומר לקבל בשמחה את מה שיש לך. ואילו את היצגת את זה כמקום של פשרה, כמקום של לקבל את הטוב יחד עם הרע. שמעי תמר, זו גישה די תבוסתנית, הגישה שלך לאושר!"

"למה אתה חושב כך, קול פנימי מעצבן שלי?" סנטה בו תמר חזרה; "האם אתה באמת חושב, שבעולם הזה יש ארוחות חינם? האם אתה חושב שאני יכולה ליהנות מבעל, ילדים, עבודה ובית – ללא תשלום המחיר? נראה לי שאתה סתם מנסה לייאש אותי! אתה לא נוהג עמי בהגינות, קול פנימי! האם אתה בטוח שאתה באמת הקול הפנימי שלי?"

"לא, תמר. אני פשוט חושב, שאם את היית מאושרת, לא היית רואה את החיים שלך כפשרה. לא היית רואה את הדברים שאת צריכה לשלם, כמחיר כה כבד ש'אין מה לעשות, אבל צריך לשלם אותו'. אילו היית מאושרת, תמר" – עתה הקול הפנימי הרים את קולו – "לא היית מחשיבה את התמורה שאת משלמת כ'מחיר', והיא לא היתה כה כבדה עלייך".

"אבל מי אמר שהיא כבדה? אתה שמעת את זה ממני?", התקוממה תמר.

"אם אני – הקול הפנימי שלך – מדבר איתך על כך, אם התת-מודע שלך העיר אותי כדי להציק לך, כנראה שכך את חושבת, גם אם לא אמרת את זה!" סיים תת המודע בנימה של ניצחון, למול תמר חסרת המלים.

ביום שהאושר יגיע

"ביום שהאושר יגיע –

איך נדע שהוא פה?"

[דני גלבוע]

תארו לכם, כי היום [או מחר, תלוי מתי אתם קוראים את המאמר...] בשעה 15:00, לנסיך האושר, או לפיית השמחה [לבחירתכם] קבועה איתכם פגישה. אתם כמובן לא יודעים, אבל האות כבר ניתן, ובשעה זו ממש, הם כבר בדרך זה אליכם. באיזה מצב הם ימצאו אתכם? האם יש סיכוי שהם יתקלו בדלת סגורה? אנרגיות שליליות, חסרי כוח או חסרי ידיעה לקבל אותו? האם אתם תדעו לקבל אותו, לקפוץ ולחבק אותו בשתי ידיים? להביע את המשאלה הסודית שלכם, או חלילה האם תניחו לו ללכת, או אפילו תסלקו אותו...?

אחת השאלות החשובות המעסיקות חלק מאיתנו כיחידים וכציבור, היא לדעת מתי יגיע יום האושר הגדול שלנו, וכיצד נוכל לתפוס את השעה ולנצל אותה. ונבהיר אותה בקצרה.

מקובלנו, כך אומרים חז"ל בדימוי כל כך יפה, כי העולם הזה דומה לאולם חתונות. כמו שבאולם חתונות, בכל יום יש חתן אחר, שהוא המלך היומי, שמרימים אותו על הכתפיים ורוקדים עבורו, כך לכל אדם יש יום או ימים מיוחדים בחייו, שאז צפויה לו הצלחה מיוחדת. וכך מצויין גם בפרקי אבות, שאסור לנו לזלזל באף אדם, שהרי אין אדם שאין לו שעה.

אחד התיאורים הקשים בספר שיר השירים, מצוי בפרק ה' שבו, בו הדוד מגיע לבקר את הרעיה ולהתאחד איתה. והוא דופק בדלת, ומצפה שהיא תפתח לו, אולם דווקא אז היא מתחילה להתפנק ואינה מוכנה לקום מהמיטה לקראתו – "פשטתי את כתנתי, איככה אלבשנה? רחצתי את רגלי, איככה אטנפם?". הדוד מנסה פעם פעמיים נוספות, וכאשר רואה שהרעיה אינה באה לקראתו, הוא פשוט "חמק עבר", ואז היא מצטערת מאוד שאיבדה אותו: "נפשי יצאה בדברו, ביקשתו ולא מצאתיהו, קראתיו ולא ענני". רק אז היא מבינה שהיא "החמיצה" את השעה.

יש אנשים שנסיך האושר ביקר אצלם, פעם ואולי אפילו פעמיים, אך הם לא פתחו לו את הדלת. אולי מחמת "קוצר רוח" אולי מחמת "עבודה קשה" ואולי מחמת "אני ישנה". אם התמזל מזלם, הם לא מודעים לאבדן ההזדמנות. אולם אם חלילה הם מבינים, באיחור, כי החמיצו את השעה, הם צריכים לחיות כל חייהם בצל אותה החמצה, ולעתים זו תחושה קשה מנשוא.

הבעיה אך מתחזקת, כאשר אומרים לנו חז"ל, וגם שיר השירים עצמו, כי: "אל תעירו ואל תעוררו את האהבה, עד שתחפץ", קרי איננו יכולים לדחוק את השעה ולזרז אותה, אלא צריכים שהדבר יהיה בעיתו, כפי שאומר שלמה המלך: "לכל זמן, ועת לכל חפץ".

ודברים אלה עולים בקנה אחד עם המחלוקת הידועה של חז"ל, והאמרות הסותרות שהם מעלים בקשר לגאולה. מחד גיסא, אחד מעיקרי האמונה הוא שעלינו לצפות למשיח בכל יום. ומאידך, מסבירים חז"ל כי אין המשיח מגיע, אלא בהיסח הדעת. כיצד יתכן הדבר? שאלה זו קשה כמעט כמו הצירוף הבלתי אפשרי – "בעיתה – אחישנה".

הפתרון הגיע אלי באחד האימון שערכתי עם מתאמנים בהדרכתי. אותו מתאמן אמר לי שאחד מחסמי ההצלחה שלו, הוא "הפחד להעז יותר" – והסביר לי, כי מבחינתו, גם כאשר הוא מצליח, ההתקדמות שלו צריכה להיות איטית. ולכן לעתים הוא מחמיץ הזדמנויות. ואז הבנתי הכל.

'החסם הזה קיים', אמרתי לו, 'מכיוון שאתה לא מיושב בדעתך, מה תעשה, כאשר נסיך האושר ידפוק אצלך בדלת. אילו ידעת היטב כיצד תנהג, לא היית חושש להעז יותר. אילו היתה לך משנה סדורה, אילו היית מוכן נפשית להצלחה, לא היית חושש ממנה!'.

ובאותו הרגע נסגר לי המעגל והותרו הספקות.  כאשר ההצלחה מגיעה, היא מגיעה במהירות. כמו גל בים, שיש חלון הזדמנויות קצר מאוד לעלות עליו ולגלוש עמו הלאה. כך היא ההצלחה. הזדמנות נוצרת בשניה מסוימת, כאשר אנשים אחרים אינם מוכנים לקראתה, וקוטף אותה מי שהוא כן מוכן. על יוסף הצדיק כתוב: "ויריצוהו מן הבור" – לא נתנו לו זמן לחשוב. פנחס הקנאי היה צריך להתמודד עם סיטואציה מיוחדת, ולתת לה מענה מיידי. שניהם תפסו את הרגע מסיבה פשוטה, כי הם היו מוכנים לקראת סיטואציה כזאת, הגם שלא ידעו כיצד היא תקרה. כאשר היא קרתה, היא מצאה אותם מוכנים, והם ניצלו את השעה ולא החמיצו אותה, כמו קפיץ שהשתחרר.

כך לגבי הגאולה. המשיח יגיע מתי שיגיע. ואולי, על פי חז"ל, כבר היו הזדמנויות לכך, שהרי אין דור ודור שלא נמצא בו המשיח. אלא השאלה היא האם אנחנו מוכנים מספיק לראותו, לקבלו, לעשות מה שצריך לעשות כשהוא יגיע. האם אתם יודעים כיצד תנהגו כאשר המשיח יגיע?

לעתים ההחמצה הראשונה, ככל שהיא מייאשת, היא היא תהווה את המניע החזק להתכונן לרגע האמיתי. כאמור, לא נוכל לזרז אותו באופן מלאכותי. אדרבה, לעתים הניסיון לזרז אותו בכוח, רק ירחיק אותו מאיתנו, והעבודה שלנו היא לשפר את עצמנו, להכין את הכלים שלנו, בדיוק איך ייראה יום האושר, ומה נעשה בו, כאשר הוא יגיע. הכנת הכלים, גם תקרב את היום, וגם תביא לכך שנהיה מוכנים לקראתו ולא נפספס אותו לכשיגיע. 

אביון - על שום מה?

רגע של עברית: מדוע אביון הוא שם נרדף לעני ומסכן?

"אביון": מלשון שהוא תאב לכל דבר [רש"י בפרשת השבוע]. אביון דורש "הב". ככל שהאדם תאב יותר, כי אין לו אפשרות למלא את תאוותו, הוא עני ומסכן יותר, מכיוון שהעשיר האמיתי הוא השמח בחלקו. על כן, יתכן ואדם יהיה בעל יכולת כלכלית, ועדיין אביון. משמע: אביון הוא עניין פסיכולוגי יותר מאשר חומרי. [השראה: פרשת השבוע].

סדנת מודעות עצמית = 14.2.2011