יום שלישי, 5 בפברואר 2013

מסודר ומאושר

שיתוף

התקופה שעם ישראל עבר במדבר, למרות כל הקשיים הכרוכים בה, הינה סדנת חינוך ארוכה ועצות לחיים טובים ומאושרים. בשבוע שעבר עמדנו על הצורך לראות את העתיד, אולם להתמקד בהווה מתוך עשיה ולא להתמלא פחדים אימתי נסיים את המלאכה ואיך נתגבר עליה.
העצה הגדולה שמעניקה התורה למשה רבינו בפרשה שלנו הינה הארגון והסדר. "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" – כשולחן הערוך, כך מסביר לנו רש"י על פי רבי עקיבא. והדוגמה יפהפיה – האוכל הוא אותו האוכל, אולם גם חשוב כיצד מגישים אותו. האם בשולחן מבולגן, בכלים לא אסתטיים וכדומה, או שמא בשולחן ערוך, נקי – והעיקר, מסודר.

ואין הכוונה רק ליחס שבין המהות לבין העטיפה. ודברים אלה נבאר כאן.  

"אין שמחה כהתרת הספקות". ספקות נוצרים מבלבול ופיזור הדעת. ספקות גורמים לנו חוסר אושר. אי היכולת לדעת מה קורה קדימה, מה אנו עושים ולאן אנו הולכים, פוגעים באושרם של מרביתנו. מעטים הם האנשים היכולים לחיות לאורך זמן על פי הגישה "לא חשוב מה יקרה מחר"; או "אכול ושתה כי מחר נמות". אמנם לפרקי זמן קצרים ביותר אדם צריך לקחת פסק זמן ולא לחשוב על כלום, "פשוט להיות", אולם במצב הרגיל חייב להיות לו אופק. מה אני רוצה שיהיה לי ביד בעוד שנתיים. היכן אני רוצה להיות אז ומה להשיג.
לאחר שקבענו לעצמנו אופק, יעד, תכלית, כיוון – מגיע שלב ה"סדר" – בנייה של תוכנית מסודרת, הקובעת באופן כללי מהן אבני הדרך, נקודות הציון, בדרך לתכלית – בפרקי זמן של כחצי שנה, ולאחר מכן תוכנית מפורטת יותר לתקופה של השבוע והיום הקרוב.

מניסיון אישי ומניסיון מקצועי, יש חשיבות עצומה להגעה עד לרמה הפרטנית של התוכנית. היא ממלאת אותנו בשמחה. בעשיה. בתחושה שיש לנו מה לעשות. שאנו חיוניים, פועלים ויעילים. כל סימון של שאנו מסמנים ליד מטלה שהושלמה, קטנה כגדולה, מסבה לנו אושר קטן. והרי האושר הגדול בנוי מרגעים קטנים של שברי אושר קטן.
כוחה של התוכנית קצרת הטווח, קרי מה אני עושה בשבוע הקרוב – יונק מכוחה של התוכנית ארוכת הטווח. אם אנו פועלים אך ורק על פי רשימת מטלות יומיות, ללא אופק בצידן, אנו אמנם מקבלים את תחושת העשיה, אולם זו אינה יונקת את עוצמתה של התוכנית ארוכת הטווח, המעניקה את האופק, החזון, והתחושה שאנו לא רק "מכבים שריפות" ומבזבזים את הזמן, אלא גם בונים משהו שיישאר.
אמור מעתה – החזון יוצר את את התכלית ומעניק את התוכן והמשמעות לפרטים הקטנים, בימים האפורים של העשיה. מנגד, הפרטים הקטנים והיומיומיים, הם המקימים את החזון על רגליו ואינם הופכים אותו לאות מתה, אלא למציאות חיה ובועטת.

לעתים מזומנות האדם אינו מסוגל לקבוע לו חזון, ועל כן אינו מסוגל לבנות לעצמו תוכנית. לכן, הוא גם אינו פועל, ודאי לא בצורה יעילה. במצב כזה הוא הולך עם תחושה קשה של החמצה, שעלולה לפגוע בבטחונו העצמי ולדרדר אותו מטה. העצה הישירה במצב כזה הינה לזוז הצידה; לשנות מקום; לשנות משהו באורח החיים. לעתים תזוזה קטנה ביותר גורמת לנו פלאים. היא נותנת לנו אפשרות להציץ למרחק. וברגע שיש מבט, יש לנו כבר תחילתה של תוכנית.

ועתה נבחן את האופן בו הדברים באים לידי ביטוי בצורה נפלאה בפרשיות אלה. 
בשלב הראשון, היתה חובה להוציא את בני ישראל ממצרים. משה מבשר לישראל את הבשורה ומדבר איתם על חזון, אולם הם אינם מסוגלים לשמוע לו. החזון קיים, אולם אינו מחובר לעם.
בשלב השני, ממרחק ימים ספורים ממצרים בלבד, בני ישראל כבר רואים חזון עתידי: "תביאמו ותטעמו.." – מעניין שחזון זה לא יתקיים בימיהם, אבל עדיין חזון הוא.
השלב השלישי הוא מתן התורה – ובו עשרה דברות בלבד. עשרה ראשי פרקים. עקרונות כלליים, הדומים לתוכנית כללית.
השלב הרביעי הוא הכניסה לפרטים מדוקדקים, מסודרים כשולחן הערוך – ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. משפטים אלה הינם כחלק בלתי נפרד מהתוכנית הנרחבת יותר (וזה בדיוק עניין שמיטה מהר סיני – מה המצוות הכלליות ניתנו בסיני, אף כל הדקדוקים והפרטים ניתנו בסיני – והכל באחדות מופלאה), וכולם כחלק בלתי נפרד מהחזון העתידי של עם ישראל.

כך בונים עם. כך בונים חזון כללי המאחד את העם, תכלית קיומינו והדבר המאחד אותנו, וכך בונים גם את המערכת כולה עד הברגים הקטנים ביותר המפעילים אותה. חודש טוב ושמח לכולנו!