הרב חסין הכדורים - סיפור אמתי

שמעו עוד סיפור מופלא על הרב חסין הכדורים. זה נכון, דברים כאלה רואים רק בסרטים, אבל זה קרה באמת.. על הרב צבי גוטמן ז"ל, מרבני רומניה. 

הוא נולד בשנת 1893 בעיר הוש בחבל מולדובה, במשפחה בעלת יחוס, מצאצאי הבעל שם טוב ובעל קרבה משפחתית לשושלת אדמור"י רוז'ין. עוד מגיל צעיר ניכרה אישיותו המיוחדת וגדלותו. כבר בגיל 17 הוסמך לרבנות. בגיל 18 התחתן, ובגיל 19 כבר כיהן כרב ביישוב הקטן קודאיישט, בו הקים בו ישיבה. בשנת 1920 התיישב בבוקרשט והתקדם מהר בהיררכיה הרבנית של העיר. לימד ב"חברת ש"ס", מיסודו של הרב יעקב יצחק נימירובר, נבחר למועצת רבני רומניה ולתפקיד אב בית דין. נודע במציאת פתרונות הלכתיים לבעיות של עגונות בעקבות מקרים של נעדרים באירועי השואה ומלחמת העולם השנייה. עוד ב-1920 הוא ייסד את תנועת הציונות הדתית "מזרחי" בבוקרשט והיה לנשיאה. 

נולדו לו חמשה ילדים – מהם בנו הבכור יעקב, ד"ר למשפטים ופילוסופיה ובנו השני יוסף, ד"ר לספרות ופילוסופיה. שלושה נותרו בחיים ועשו חיל. 

ועכשיו לסיפור. 

ב-21 בינואר 1941 באמצע לילה הוצא הרב בכוח מביתו, יחד עם שני בניו הגדולים, עו"ד ד"ר יעקב (ינקו) גוטמן, בן 27, והעיתונאי יוסף גוטמן, בן 25, על ידי כנופיית לגיונרים, אנשי משמר הברזל. הם עברו עינויים והוצאו להורג ביער ז'ילאבה. הרב גוטמן היה איתם וגם הוא נורה, אולם הכדורים לא פגעו בו. הוא ברח ושב אל העיר, ישר לתחנת המשטרה. אולם בעודו שם, הפורעים השתלטו על תחנת המשטרה ושוב לקחו אותו אל היער והעמידו אותו מול כיתת יורים. 

היורים ירו וחזרו וירו בו, אולם אף כדור לא פגע בו. לאחר שהבחינו שיש עליו מין סוג של שמירה לא מובנת, הם הפסיקו לירות בו, אולם עינו אותו ברעב ובמכות, וניסו לכפות עליו להצטלב, אולם הוא סירב. חלפו יומיים שלמים של צום ועינויים עד שהצבא הרומני השתלט על האזור והציל את חייו. מוכה וחבול הלך מיד הרב לקבור את שני בניו. 

הנסים האלה עשו רושם גדול על יהודי רומניה שהחשיבו אותו משך שנים לאדם קדוש ובאו לחסות בצילו ולקבל את ברכותיו וסיפורי נסים נקשרו ככתרים לראשו. 

רק בשנת 1961 הוא הורשה לעלות לארץ. מיד לאחר שעלה הוא הקים בתל אביב מרכז קהילתי של יוצאי רומניה שהפך לבית השני של רבים מיוצאי רומניה, שם רעה את צאן מרעיתו עד לפטירתו בשנת 1973. 

אתמול, י"ט אב, היה יום היארצייט שלו. יהי זכרו ברוך.

שירת הבאר - משל נפלא להתקדמות בחיים

נביעת מעין. תמונה מהרשת

בס"ד

אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל, אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת:  עֲלִי בְאֵר, עֱנוּ-לָהּ. 

....

וּמִמִּדְבָּר, מַתָּנָה. 

וּמִמַּתָּנָה, נַחֲלִיאֵל;

וּמִנַּחֲלִיאֵל, בָּמוֹת. 

וּמִבָּמוֹת, הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב--רֹאשׁ הַפִּסְגָּה;

וְנִשְׁקָפָה, עַל-פְּנֵי הַיְשִׁימֹן.

ספר במדבר, פרק כא פסוק יז. 

שירת הבאר קוראים לה. לא רק מים חיים יש בה, אלא שירת החיים. החיים הם עליה אחת מתמשכת. ילכו מחיל אל חיל. האושר טמון בתחושת ההישג. ותחושת ההישג טעונה סימון מטרה והתקדמות נחושה לכיוון היעד. השילוב של כל אלה מביא תחושה טובה של הישג, של יכולת, של ערך, של הצלחה.

המחקרים מראים, כי האושר מגיע כבר מאותו רגע שאדם קבע לו את היעד והתחיל לפסוע אליו. בשלב מסוים מתגברים הקשיים ומופיעים אתגרים. וכל התגברות על אתגר כזה מעוררת שוב את תחושת האושר והיכולת. ודווקא כאשר אדם מתקרב להגשמת יעדו, אזי מחד אושרו עולה, אולם מאידך הנפילה קרובה מאוד. אם אותו אדם מגשים את יעדו יכול ויהיה מאושר מאוד באותו רגע (אך לאו דווקא) אולם, אם לא סימן כמה צעדים קודם לכן את היעד הבא, הרי שבעת השגת אושרו הוא עלול לחוות ריקנות ונפילה. זו המשמעות של "ילכו מחיל אל חיל" וזה המסר העיקרי של שירת הבאר – מסר העליה המתמדת.

השלב הראשון של העליה מגיע מהמדבר, מהמקום של האין. מהמדבר. הצורך בדיבור העצמי, בשכנוע שאני מסוגל. בתנועה קדימה. זו היציאה לדרך אל הבלתי נודע, עם אמונה גדולה. קשה מאוד לצאת לדרך מהמדבר. תנאי הפתיחה קשים ביותר. חם. מעיק. התנאים הקשים גורמים לאדם להתכנס בתוך עצמו או להתחבא באיזו מערה. אבל במידה מסוימת, כל יציאה למסע יש בה משהו מהמקום של האין, של החוסר, של הבלתי נודע. וגם מהמקום הזה, הנמוך, אפשר לצאת ולהגיע למעלה.

השלב השני הוא שלב המתנה. ברגע שיצאנו לדרך, אנו מתחילים ללקט מתנות הנמצאות בשולי הדרך. המתנות מגיעות דווקא מהמקום של הקושי. הקושי קורא לנו להתגבר עליו. ההתגברות מעוררת את השמחה. שמחת ההתקדמות נותנת כוחות מחודשים. אנו מתחזקים וגם למדים, ואז כל צרה נהפכת לאוצר וכל אתגר הופך להישג. החיזוקים שאנו מקבלים מההתקדמות, ההצלחות הקטנות, לדעת לקבל את המתנות האלה בראש ולב פתוחים. אלמלא יצאנו לדרך, לא חווינו אתגרים. ואלמלא האתגרים, לא הזדמנו לנו מתנות. החכמה היא לקלוט, לראות, להתחבר לטוב ולא להתייאש מהפחדים והפורענות.

השלב השלישי הוא שלב הנחליאל, או – נחלי–א'ל. כאשר האדם מצליח לראות מתנה בכל מכשול, כאשר הוא מתגבר ותופס קצב, אז המתנות הקטנות הופכות לנחלים של שפע. ממקום של מדבר צחיח מגיעים למקום של מים חיים, של זרימה, שנותנים רוח גבית לרוץ קדימה. זה המקום לנצל את השפע הזה, לנצל את המומנט, את הרוח הגבית, ולהתקדם למטרה. לא לעצור.

השלב השלישי הוא שלב הבמות – כאן כבר רוכבים על גלי ההצלחה, ומגיעים להגשמת יעדי משנה בדרך. כל במה היא הישג, היא יעד מרכזי. אולם במה עצמה היא גיא, לעומת הבמה הבאה הגבוהה יותר. וכך אנו מגיעים לבמה אחת, שהופכת לגיא, וממנה ממשיכים לבמה אחרת. כל במה היא הישג משמעותי, הנותנת כוחות להמשיך קדימה. מובן שככל שעולים בגובה הטיפוס הופך קשה ומאתגר יותר, אולם ברגע שמבינים שאנו מלקטים מתנות בדרך, ברגע שהקב"ה איתנו, וכבר ראינו הצלחות משמעותיות, המעניקות לנו ביטחון וכוחות, נוכל להתגבר על המכשולים ולעלות מבמה לבמה.

אם עשינו כל זאת, לבסוף נגיע לפסגה. הפסגה הוא המקום בו סיימנו את הדרך באופן סופי, את כל העליה, עד למעלה. זו תחושה מדהימה, של השלמה, של הגשמה, של הצלחה למרות כל הקשיים. ומשם משקיפים על פני הישימון, רואים מהיכן יצאנו, מהמקום הנמוך והקשה, ופשוט איננו מסוגלים להבין כיצד הצלחנו להגיע כל כך גבוה. ומבינים ומפנימים, שאין כוח היכול לעמוד בפני ההתמדה והנחישות.

ולבסוף, אנו נישאר בפסגה הזאת, עד שהיא תהפוך עבורנו לישימון בפני עצמה, וניאלץ לצאת ממנה לדרך חדשה, לעבר הפיסגה הבאה. או אז הבאר תתחיל לעלות ולגאות בקרבנו, ושירה יפרוץ מתוכנו – עלי באר!, ומשם נתחיל את המסע החדש, עם שיר ישן בלב.

* בקרוב תיפתחנה אי"ה סדנאות אימון [coaching] קבוצות [קבוצות קטנות] בשילוב מפגשים אישיים, עם ד"ר שי שגב. בכל סדנה עשרה מפגשים חווייתיים שייערכו אחת לשבוע, בשעות הערב, בגבעת שמואל. מספר המקומות מוגבל. הענקת כלים אפקטיביים להזיז את חיינו צעד אחד גדול קדימה. 

הומור יהודי

אי אפשר גיליון של "השבוע שחל בו" (כשם שמשנכנס אב...), ללא הומור יהודי, ואי אפשר לתמצת אפילו במשהו, בגיליון זה, על אודותיו. אבל, כמובן, פטור בלא כלום, אי אפשר.

הומור ויהדות הם צמד חמד, ההולכים זה בצד זה מאז שיש יהדות. ההומור היהודי מאופיין בזה שאנו נוטים לצחוק על עצמנו. אדם על עצמו, על קהילתו, על חיי הגלות הדלים, על מר גורלו. עד כדי כך שנדמה לי שהיהדות היא היא שהמציאה את המושג "לקחת את הבאסה בסבבה" – אם החיים כל כך קשים, ואם מצבנו עד כדי "על הפנים", אז לפחות שלא נהיה עצובים מכך, לפחות נצחק על כך... ואני רוצה לומר לכם ידידיי, שזו תובנה מ ד ה י מ ה.

דבר גדול שלמדתי מאבי שיחיה, כאשר משהו מרגיז אותו, מה הוא עושה?... צוחק!

ההומור היהודי כה אהוב, מכיוון שהוא לא מתמקד ב"ירידות" על אחרים, אלא בעיקר בלעשות צחוק מעצמנו, וגם אם משתפים אחרים בצחוק זה, עדיין הוא לא נאמר ממקום של יהירות ופגיעה באחר, אלא ממקום של שיתוף – כולנו באותה סירה...

יש המחברים הומור יהודי לציניות; ויתכן שיש קשר מסוים, אולם בעיניי יש הבדל בין ציניות (שככלל הייתי מציע להתרחק ממנה) לבין הומור יהודי, ההומור של האנטי גיבור, המספר בבדיחות הדעת את צרותיו/חולשותיו, שבמידה רבה מזכירות את שלנו, עד כי אי אפשר שלא לפתח כלפיו אמפתיה.

דוגמה קלאסית לכך מצאנו כבר משרה, אולי הבדחנית היהודיה הראשונה, כאשר באו המלאכים, שהיו בדמות של ערבים, עוברי אורח, ומברכים את אברהם, שהיה כבר ישיש, שבשנה הבאה יוולד לו בן. חברים יקרים, לעתים איננו מבינים לעומק עד כמה קשה הסיטואציה לשרה. היא נשואה עם אברהם עשרות שנים. עשרות שנים היא כמהה לילד. עשרות שנים עשתה כל ניסיון אפשרי על מנת להרות, עד כדי כך שאפילו שידכה את הגר לאברהם, וגם השידוך הזה יצא לה "עקום".

עם השנים היא בלתה, ואברהם בלה, וחדל להיות לה אורח כנשים. והינה מגיעים אורחים, שרואים את אברהם ושרה "זקנים, באים בימים", שומעים שאין לו ילד, ומברכים אותו לילד בשנה הבאה. איזה חוסר טאקט מצידם!! זה בדיוק כמו שרואים בחתונה את הרווק/הרווקה המושבע, שהגיע כבר לגיל מופלג, ושואלים אותו: "נו... מתי אצלך?"

דעתה של כל אישה "נורמאלית" היתה נחלשת כתוצאה מכך. כל היום היה מתקלקל לה. אולי היתה מזילה דמעה, אולי אפילו בוכה. ומה שרה עושה? תגובה יהודית טיפוסית – היא צוחקת!!

היא משחררת הומור יהודי קלאסי – היא צוחקת על המצב. כמובן בליבה, לא תפגע בבעלה, לא תחליש את דעתו. מה נותר לה עוד מאשר צחוק? וזה מה שעשתה. ומאז, נולד בנו, יצחק, והשאר– היסטוריה. 

בזריז!

לפני שנים השתתפתי בשיעור בספר "דעת ותבונה" של ה"בן איש חי" ע"ה. הרבה לא הבנתי מהתוכן, אולם אהבתי מאוד את פניני החכמה שהיו מתגלגלים תחת השולחן, שיחתם של תלמידי חכמים. באחת הפעמים אמר לי אחד המשתתפים, בקולו העמוק והחזק, למרות גילו המופלג: "אצלנו בעיראק היו אומרים: 'זריזות – חצי מזל!"

המשפט הזה מובן אינטואיטיבית ואינו דורש הסבר, אולם הסבר קל לא יזיק... ובכן, "מזל" הוא תיאור של אנרגיה המגיעה או "נוזלת" אלינו ממרום או ממקורות חיצוניים ולא פנימיים, לעתים טובה (מזל טוב) ולעתים אחרת... לעתים בקצב גבוה ("הרבה מזל") ולעתים בקצב איטי.

אנו נוהגים לומר, כי "מזל" הוא תיאור למשהו שאינו תלוי בנו, בכוחותינו או בכישרונותינו ("היה לו מזל"), ודווקא משום כך יפה הפתגם הזה, שאומר, שכן, יש לנו אפשרות לתרום למזל שלנו – וזאת באמצעות מידת הזריזות – חצי מהמזל הוא בידי שמים, וחצי ממנו, תלוי במידת הזריזות שלנו.

הרמח"ל הוא שהיטיב לתאר את מידת הזריזות, על שני פניה (מסילת ישרים פרק ז'): הפן הראשון הוא, להתחיל לבצע את המצווה כאשר מגיע זמנה, ולא לדחות את תחילת ביצועה. הפן השני והמשלים הוא, שכאשר התחלת לבצע, עשה זאת ללא עיכובים מיותרים.

פסיפס המתאר את רבקה ואליעזר, המצוי בקרית מלאכי

ואכן הזריזות, כפי שהיא מתוארת לעיל, הינה פינה ויתד לתורות האימון וההצלחה – בניית חזון, רשימת משימות, יציאה לדרך והתמדה עד ההצלחה; וכרגיל הכל מצוי ביהדות, אם רק נרצה להתבונן. 

התורה הקדושה שלנו, בשתי הפרשיות האחרונות [ואף בהמשך] מלמדת אותנו שהמוצלחים היו גם זריזים: אברהם כולו היה בבחינת זריזות, ואף לניסיון העקידה השכים בבוקר. בפרשה שלנו, התורה מאריכה בתיאור הזריזות של רבקה עם החסד הרב שעשתה עם אליעזר; בפרשיות הבאות יעקב שגלל את האבן, יוסף שהזהיר את אחיו "אל תרגזו בדרך"; לקראת סוף התורה, זריזותו של משה ביציאה למלחמה, לעומת היעדרה אצל יהושע (שאומרים שבשל כך נוכו לו עשר שנים מחייו) ועוד.

אולם כמובן מבחינתי אחד מסיפורי המופת הוא סיפורו של אליעזר, היוצא בשליחותו של אברהם, המזהיר אותו לבצע הכל בזריזות, ואכן כך עושה, ואף משמים מסייעים בידו. כבר בתחילה, הדרך "קופצת" לו – שמא באמת הדרך קפצה, או אולי היתה זו זריזותו שאיפשרה לו להגיע במהירות, כמו באותם ימים בהם אנו מתעוררים מוקדם ומבצעים הכל ביעילות, ונראה לנו שהספקנו כל כך הרבה?

אליעזר קובע לעצמו את המבחן, ורואה הצלחה כבר עם הבחורה הראשונה שעונה עליו, היא רבקה, למרות שהיה רשאי בהחלט לבחון עוד כמה נשים אחרות, שמא יש טובה ממנה. ובכך כמובן יש בכך רמז משמעותי לרווקים המאוחרים בימינו.

אך שיא השיאים מגיע ברגע שאומרים לאליעזר "מה בוער?" תשב איתנו הנערה עוד קצת, הרי תהיינה להם עוד הרבה שנים טובות לחיות באושר ובעושר? ואליעזר השיב להם באופן נחרץ בפסוק שתמיד מרגש אותי מחדש: "אל תאחרו אותי, וה' הצליח דרכי" – וזו הרי כל התורה כולה על רגל אחת...

זריזות אין משמעה כמובן, פזיזות. פזיזות הינה "זריזות" הנעשית מתוך לחץ מסוים; לחץ של פחד, לחץ של תאוה, או כל לחץ אחר – ופעולה מתוך לחץ היא תמיד בעייתית ומסוכנת. ועל כך נאמר עוד שתי נקודות אלה:

¿ אם נבחן את דברי הרמח"ל ואף נתבונן לעומק הפנימי של מידת הזריזות נראה, כי אין משמעותה דווקא מהירות, אם כי הפועל היוצא שלה הוא אכן מהירות. זריזות משמעה לא לעכב דברים, להתחיל בזמן ולהתמיד, ולא לתת מקום למעכבים, למונעים ולמסיחי הדעת למיניהם, שאוכלים לנו את כל הזמן. אם אתם בעבודה – עבדו; אל תשחיתו את הזמן בשיחות, טלפונים, הודעות דואר ופייסבוק. המיקוד במה שאנו עושים משמעו זריזות, ואין בו כמובן לייתר את הצורך לשקול את הדברים ולעשותם בשום שכל.

¿ כפי שמציין הרמח"ל, את מידת הזריזות יש לקנות, לאחר שקנינו את מידת הזהירות. לאחר שלומדים מה לא לעשות, אפשר לפתח את מידת הזריזות, המאפשרת לנו לרוץ קדימה בעשייה ללא חשש.

בהצלחה!

הכותב הינו עו"ד, מנחה סדנאות מודעות והעצמה

הערות והארות: dr.shay.segev@gmail.com

לבלוג: segevlaw.blogspot.com

ותשחק ליום אחרון

"תמיד זכרתי שימיי כאן קצובים. זיכרון יום המיתה תמיד היה כלי חשוב כאשר נתקעתי בדילמות העיקריות של חיי". כך אמר סטיב ג'ובס בשנת 2005.

ואמרו חז"ל, קצת לפניו, שאם אדם מצוי בדילמה קשה, קודם כל ילך לבית המדרש, ישמע ויחכים מאנשים חכמים. ואם לא מצליח לקבל הכרעה, יקרא קריאת שמע, שהיא הסמל לרצון לקבל עזרה והכוונה מגבוה. ואם גם זה לא הולך, שיזכור את יום המוות, שאז לא יועילו - לא הכסף, לא הפרוטקציות ולא האגו - ואז ייכנס לפרופוציות ויוכל לקבל החלטה נבונה.

אם כך, שואלים, מדוע לא יזכור לעצמו מיד את יום המיתה? מכיוון שבאנו לכאן לחיות: "ואלה הדברים שיעשה אותם האדם וחי בהם - כך נאמר, וחי בהם, ולא שימות בהם".

שאיפה - אש יפה

שאיפות - שי שגב 2011

שאיפות,

אותי עוטפות

ממני - לא מרפות

ולמעלה סוחפות.

שאיפות,

דרך הן מתוות

בחושך מאירות

ליעד הן מורות.

שאיפות,

בוערות כלהבה,

תשוקה של אהבה,

מאיימות הכל לשרוף,

תלכנה עד הסוף.

שאיפות,

אינן יודעות שובעה,

וכשהיגעת לפיסגה,

יסמנו עוד מטרה.

למרות המגרעות,

הן טעם לחיים נותנות,

בצבעים עזים צובעות,

ולאושר הן תורמות.

יתרה מזאת, חבר

בלא שאיפות, אז די מהר,

נעצור ונירדם,

ולא נוכל להתקדם.

לכן, יקר, לא נתעצל,

יעדים נקבע ונסגל,

ולמרות כל הטירחה,

לדרך נצאה בשמחה

וכאשר זה קצת יכביד,

הרגל מהגז נוריד,

נחדש את הכוחות,

ונסתער על המשימות הבאות!

כשאנו מביטים בנר - רואים שהוא מורכב מ-3 חלקים בסיסיים: הבסיס, חומר הבעירה, כמו חלב, שעווה וכדומה, או שילוב של כלי קיבול ונוזל, כמו פרפין, שמן וכו'. החלק השני הוא הפתיל. החלק השלישי - כאשר הנר דולק - היא הלהבה.

נשאלת השאלה: מהו הנר? מצד אחד, כשאנו קונים בחנות, אנו קונים רק את שני החלקים הראשונים. לא קונים את הלהבה. מאידך, הלהבה היא תכלית הנר. אולם מצד שלישי, ללהבה אין קיום בלי חומר הבעירה, ובכלל - לפתיל תפקיד מרכזי ביותר, בלעדיו שום דבר לא יצליח.

חז"ל אומרים, שנר דומה לנשמה של אדם. הם ודאי מתכוונים ללהבה, מכיוון שהאדם בכללותו דומה לשלושת מרכיבי הנר: חומר הבעירה הוא החלק הגשמי שבאדם. הוא כבד, שואף לארץ, הוא הבסיס, ובלעדיו הלהבה לא תהיה קיימת. הלהבה היא הנשמה, החלק הרוחני, השואף למעלה, המאיר, הנותן חיים, חיות, תנועה וצבע. בלעדי הנשמה אין חיים. בלעדי הנשמה הגוף הוא דומם, מת.

הלהבה סוחפת אותנו למעלה. היא מסמלת את החיוּת, את השאיפות שבחיים, היא אמנם לעתים מעייפת ומתישה, היא לעתים מכניסה אותנו ללחצים, למירוץ החיים, לדפיקות לב, אולי אפילו לכעסים, אם איננו משיגים את היעד, היא לא מניחה לנו, ולכן לעתים קוראים לה - היצר הרע, אך בלעדיה, החיים לא היו חיים. השאיפה היא אש. אש יפה, אש שמעמידה אתגרים וגורמת לנו להתקדם בחיים. העובדה שלעתים קשה, לא צריכה להרתיע אותנו, היא רק צריכה לעתים לסמן לנו שצריך לנוח, כמו ביום השבת, כדי לאגור כוחות ולהמשיך הלאה.  

הנשמה היא מלשון נשימה. השאיפות שלנו, מלשון לשאוף אוויר לריאות. האוויר מלבה את חומר הבעירה, הוא החמצן. "וייפח באפיו נשמת חיים" - כך נוצר האדם, וכך בוערת האש. היא יונקת מהאוויר ומהגוף באמצעות הפתיל. הלהבה מכלה את הגוף היא רוצה את כולו, אולם באמצעות בעירתו היא מעניקה לו את משמעותו. 

הפתיל הוא מעניין מאוד - הוא החיבור בין הגוף [הבסיס/חומר הבעירה] לבין הנשמה [הלהבה]. כל כך קטן, אולם הוא מביא את המפגש ויוצר את התוצר המושלם. וכאשר הוא ממלא את תפקידו הוא נעלם - נשרף. מהו אותו פתיל כנמשל? איפה החיבור בין הגוף לנשמה? לא מכיר מקום כזה... נוגע ולא נוגע. כרגע של השראה נראה לי, שזהו מרכיב הזמן. החלק שנשרף - הוא העבר. החלק הבוער כעת והמאפשר את החיבור והבעירה - הוא ההווה. ואילו החלק הנחבא אל הכלים בתוך הגוף - הוא העתיד.

קיימים קשרי גומלין מעניינים ביותר בין חומר הבעירה לבין הלהבה. טיב הלהבה, נקיותה, ואפילו הריח שלה - נובעים הן מחומר הבעירה ומהפתיל. הוא שאמר הרמב"ם - נפש בריאה, בגוף בריא. וכן אמרו חז"ל - אישה נאה, בית נאה וכלים נאים - מרחיבים דעתו של אדם - קשר הגומלין שבין הגשמי לבין הרוחני.


על הציור
2 חלקים לאדם - ו-2 חלקים לציור[קנווס 20*20], האחד מדגיש את הגוף והשני - את הנשמה. מקום הפתילה ותחילתה של האש, בחלק התחתון. בציור שילבתי משחת עיצוב במקומו של הנר.
למען האמת, הרעיון לציור קדם למשמעות שלו, אולם בדברים האלה אין מוקדם ומאוחר :)

ארבע דרגות באדם

ארבע דרגות יש באדם. האמור להלן נכון - גם לגברים וגם לנשים. 

הדרגה הראשונה מכונה "אנוש" – מי שנמצא בדרגת אנוש, נשלט בידי יצרו "יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ, כַּשִּׁכּוֹר; וְכָל-חָכְמָתָם תִּתְבַּלָּע" וכן אומר דוד המלך: "תעיתי כשה אובד" – אדם תועה בדרכו, מתוך טעות. כאשר מתייחסים לאדם כאנוש, או נוקטים את התואר "אנושי" – מתייחסים לחולשתו. למשל: "זה אנושי לטעות". כאשר התורה מזכירה את אנוש – היא מזכירה באותה נשימה, כי בתקופתו החלה עבודת האלילים – השיעבוד הגדול ביותר שהיה באותה עת, ליצר הרע, והכל מתוך טעות.

וכך אומר הרמב"ם (ע"ז): "בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדולה, ונבערה עצת חכמי אותו הדור; ואנוש עצמו, מן הטועים. וזו הייתה טעותם: אמרו הואיל והאל ברא כוכבים אלו וגלגלים אלו להנהיג את העולם, ונתנם במרום, וחלק להם כבוד, והם שמשים המשמשים לפניו - ראויים הם לשבחם ולפארם, ולחלוק להם כבוד. וזה הוא רצון האל ברוך הוא, לגדל ולכבד מי שגידלו וכיבדו, כמו שהמלך רוצה לכבד עבדיו והעומדים לפניו, וזה הוא כיבודו של מלך. כיון שעלה דבר זה על לבם, התחילו לבנות לכוכבים היכלות, ולהקריב להם קרבנות, ולשבחם ולפארם בדברים, ולהשתחוות למולן - כדי להשיג רצון הבורא, בדעתם הרעה. וזה היה עיקר עבודה זרה."

מכאן מבינים אנו מדוע הטעות היא "אנושית" – מכיוון שהטועה, והתועה הגדול ביותר בהיסטוריה, היו אנוש וכל דורו. וכן למדים אנו כי עיקר נפילתו של האדם בידי היצר היא מחמת טעות, ולא מחמת כוונה רעה (וגם לכוונה הרעה יש לאדם תירוצים, הסברים ונימוקים, כאלה ואחרים). וידוע מאמר חז"ל, כי אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסת בו רוח שטות (תנחומא נשא).

מי שמצוי בדרגת "אנוש" - מצוי כל הזמן בנפילות מחמת כניעה לחולשותיו, צרכיו, רצונותיו, וחוסר יכולת איפוק. אדם כזה נתון בקלות לשליטה על ידי אחרים, אם יקלטו את חולשותיו. לאדם כזה אסור כלל להיכנס למצב של התמודדות. במקרה של התמודדות - עליו פשוט לעזוב הכל ולברוח. למשל - אם הוא נופל תמיד בענייני כעס, אלימות וכדומה, ואינו מסוגל להתאפק, עליו פשוט להימנע ממצבים כאלה, ואם נוצר מצב כזה, פשוט לקחת את עצמו ולברוח. כמה שיותר מהר.

דרגה מעליה היא דרגת "גבר" – "גבר" הוא מי ש-מתגבר על יצרו ומצליח להשיב לו מלחמה. לעתים הוא נופל, אך לעתים הוא גם מצליח. שני פסוקים ממחישים נקודה זו בצורה יפה. הראשון, מפרשת בשלח: "והיה כאשר ירים משה ידו, וגבר ישראל; וכאשר יניח ידו וגבר עמלק" (שמות יז יא). והפסוק השני המוזכר בזוהר: "ותאמר (הגר) מפני שרי גברתי אנכי בורחת" (בראשית טח, ח) ומסביר הזהר – שכאשר הגבירה (שרי) מתגברת, היא דוחקת את השפחה (הגר) ולהיפך. דרגת "גבר" מתארת מאבק מתמשך ובלתי פוסק, כאשר הנצחונות ממש לא בטוחים, אבל כל ניצחון מעודד ומחזק לקראת המאבק הבא, האורב מעבר לפינה.

מי שמצוי בדרגת "גבר" - חייב לעמוד על המשמר מפני נפילות וכשלונות. ככל האפשר עליו למצוא דרכים עוקפות שבהן לא יצטרך להתייצב מול הניסיון. אולם אם לא תהיה ברירה, עליו להתייצב מולו ולדעת שהוא מסוגל להתגבר עליו. 

דרגה מעליה היא דרגת "איש" – איש הוא מי שמצליח לשלוט ביצרו. אמנם יצרו תוקף אותו, אולם השליטה ביצר, ובפעולה, או באי הפעולה – ובאיפוק, נמצאת בידי האדם. להבדיל מה"אנושי" שנמצא בידי יצרו, כאן המצב הפוך – היצר נמצא בידי ה"איש". אמנם תמיד צריך לעמוד על המשמר, מכיוון שהיצר קיים, אולם אם האיש יהיה במודעות, ולא במצב של שינה או טעות, הוא יצליח להתגבר על יצרו.

מי שמצוי בדרגת "איש" - צריך להיזהר מפני איבוד של יישוב הדעת. אם יישאר מרוכז, יש בו הכוחות להתמודד בהצלחה ולהתגבר על כל מכשול. 

הדרגה הגבוהה ביותר היה דרגת "אדם". אדם הוא מי שנמצא מעל למאבקים האלה. היצר לא מדבר אליו. יתכן והוא אפילו חבר של היצר – הפך אותו מאוייב לאוהב. הוא ברמה כזאת שהוא לוקח את כל האנרגיות שיש בו, ומשתמש בהן רק לטוב. אומר דוד המלך – "ולבי חלל בקרבי" (תהלים קט), ומסבירים המפרשים, כי הוא הצליח לעקור את הצד הרע של היצר הרע.

בספרים מוסבר כי דרגת "אדם" – משמעה דומה לה' – "אדמה לעליון". במצב כזה האדם פתוח וחופשי לנהוג בנדיבות, בחסד, להיות משוחרר, להיות הוא עצמו, וכו'. ועל כך נאמר: "זה א-לי ואנוהו" – אני והוא – מה הוא רחום, אף אתה רחום. במקומות אחרים נאמר "נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית". האדם לא מתמקד בעצמו, הוא מתעלה מעל למאבקים האישיים, והופך להיות בבחינת "צדיק" – שכל העולם ניזון ממנו, והוא עצמו, אינו זקוק ליותר מקב חרובים מערב שבת לערב שבת. הדרגה בה נברא האדם – היא היא דרגה זו, והוא איבד את עולמו ברגע אחד.

קיים מרחק קטן ביותר מ-דרגה זו, של "אדם" – לדרגה של גאווה על כך שהיגעתי למקום הזה של "אדם", שהיא כבר לא אדם – אלא אדמה, הדומם, הנמוך ביותר, והרחוק מרחק מזרח ממערב מדרגה של "אדם", דרגה הנמוכה אף יותר מ"אנוש". וכמו שאומרת נעמי שמר: "והתחלנו את שירנו, מהתחלה".

מי שמצוי בדרגת "אדם" - צריך להיות מודע לכוחותיו, ולנצל אותם לצורך השפעה על הסביבה. אל לו לחשוב מחוויות ונסיונות, מכיוון שהכוח בידיו מנוצל לטובה. למעשה, ההתמודדות הגדולה של "אדם" היא לא להיכנס לשאננות, זחיחות או גבהות לב, שתגרום לו לנפילה ודאית. 

דרגות אלה משתנות מאדם לאדם, מעניין לעניין, ומזמן לזמן. כל אדם מצוי במדרגה אחרת, וקיימות אינסוף של מדרגות ביניים. וכל אדם, מצוי במדרגה אחרת לעניינים שונים. יש שהוא "אנוש" בכל הנוגע למאכלים, "גבר" בנוגע לדיבור בשפה נקיה, ו"איש" בנוגע לגזל ומרמה, וכן הלאה. ולכל אדם, מדרגות אלה עשויות להשתנות מעת לעת. יש תקופות שאדם מוּעד בהן יותר להיות "אנוש" לגבי אלימות, למרות שהוא בד"כ במדרגה של "גבר", לעניין זה, וכיו"ב.

חשובה מאוד מודעות למצב בו האדם נמצא. 

לגבי איך עוברים ממצב למצב – זה כבר בפעם אחרת...

מבחן האהבה (שם זמני) - סיפור קבלי בהמשכים. פרק ראשון: השאלה המכריעה

מחיאות כפיים סוערות. קריאות "הידד!!" נשמעו מכל עבר. אין ספק, בשבילם, דוד הוא נסיך אמיתי, אי אפשר לקחת את זה ממנו.

שקט השתרר באולם. עיני הכל פנו לרחל. האם די לה בכל המבחנים הקשים שהעבירה את דוד בשבועות האחרונים, או שיש לה עוד שאלה.

דוד עמד זקוף, ממתין למוצא פיה של הנסיכה. מימינה ישבו הוריה, המלך והמלכה, מלאי פליאה עד כמה ניתן להקריב בעבור האהבה. בליבם תפילה חרישית, שדוד לא יישבר, וימשיך עד שהנסיכה תיעתר להינשא לו.

אין פלא שדוד כבש את לב הקהל הרב שגדש את הטירה. דוד היה יפה תואר, חכם ושנון. שמו הלך לפניו כאיש מלא חמלה, לוחם בעוולות. המבחנים הרבים שעבר גם הוכיחו שיש לו אומץ לב בלתי רגיל. יום אחרי יום הופיעו עוד ועוד תושבים לצפות במחזה המדהים, איך דוד מוכן לעבור עוד ועוד מבחן, עד שאהבתו תיקבע בליבה של הנסיכה היפה.

בין כל אלה הופיעו בחצר המלכותית נשים יפות תואר מכל רחבי הממלכה, ממתינות בכיליון עיניים, כי דוד יוותר על המשך התחרות, יתייאש מלהוכיח לנסיכה עד כמה רבה אהבתו אליה, ואז, כמוצאות שלל רב, הן תילחמנה על ליבו.

כמה שניות של שקט... רחל מישירה את עיניה אל דוד, מביטה בו את המבט הזה, שכבש את ליבו מאז הפעם הראשונה בה ראתה אותו, ואמרה:

דוד היקר, אתה אדם מרשים, אין כל ספק. אף אחד לא הצליח לעבור מבחנים כמו שאתה עברת בהצלחה רבה. הוכחת אומץ לב בלתי רגיל, נחישות ודבקות במטרה. הוכחת, כי אתה אביר אמיתי, ועקרונות המוסר שלך עמדו לך גם בעת לחץ. ומהתשובות שלך מהיום, הוכחת גם כי אתה חכם ונבון. לכאורה, כל אישה רק תחכה להזדמנות להתמסר לידיך.

אולם, רגע לפני שאפקיד את ליבי בידיך, אני חייבת לדעת, וזוהי שאלתי האחרונה.

אם איעתר להינשא לך, אתה תקבל כמה מתנות יקרות מפז.

המתנה הראשונה, אתה תהפוך להיות הנסיך של הממלכה. לאחר פטירתו של אבי, אתה תזכה להיות מלך ישראל. זהו כוח אדיר. מניין לי שלא כוח זה הוא הגורם לך לעשות מאמצים כבירים כאלה לזכות בי?

המהום קולות נשמע באולם. שאלה קשה ביותר. וכי האם רע זה לרצות להיות מלך ישראל? האם לא ברור כי מדובר ב”עסקת חבילה"? מדוע כל כך נורא שלב ישים עיניו גם לכתר?

המתנה השניה שתקבל ממני, היא פרי בטן. אני אשא ברחמי את ילדיך. הבן הבכור שלך יהפוך להיות מלך ביום מן הימים. מניין לי שלא תקווה זו, היא שנתנה לך את הנחישות להמשיך במסכת מבחנים אלה עד הסוף?

עתה גם המלך והמלכה החלו לנוע בכיסאם באי נוחות. נו באמת, חשבו לעצמם, מה את רוצה, רחל? מה רע בכך שהנסיך יפה התואר הזה מבקש להינשא בכדי להביא יורשים לעולם? האם את לא רוצה בזה? האם את מעדיפה אבא אחר לילדים שלך?

אולם רחל התעלמה מכל אלה, הישירה את עיניה ללב. המתח שבר שיאים, דומה שאפשר היה לחתוך את האווירה בסכין. רחל המשיכה, תוך שהיא מתמקדת בלב, ורק בו:

המתנה השלישית שתקבל, הינה הלב שלי. אתה יודע היטב, לב, כמה נסיכים רצו בי, כמה מסרו את נפשם, כמה אהבו אותי. אולם ליבי זך ונקי. מעודי לא התאהבתי באף גבר. המתנה השלישית שתקבל, ובעיניי היא החשובה ביותר, הינה ליבי – אהבת אמת ומסירות אין קץ. ובהנחה שגם אתה באמת אוהב אותי, והיית נישא לי, גם אלמלא הייתי נסיכה, ואף אילו לא יכולתי לשאת ברחמי את ילדך, שאלה לי אליך, בטרם אתן את החלטתי - - - מניין לי שאהבתך זו אליי תישאר בך לעד? מניין לי, כי לאחר שתקבל את הממלכה, לא תהיה כל כך עסוק, עד כי תשכח לשאול לשלומי מדי פעם? מניין לי, כי לאחר שאביא לך יורש, לא תקדיש את חייך עבורו, ואהבתך אלי לא תפנה את מקומה לאהבתו? ומניין לי שתמשיך לאהוב אותי גם כשעורי לא יהיה מתוח, שערי יחסר את הברק, וקמטי זקנה יופיעו על שפתיי?

רחל סיימה את שאלתה, והעיניים הופנו לדוד.

דוד, שעמד כל העת והקשיב בקשב רב לשאלתה של הנסיכה, בעיניים אוהבות ומבט מחייך ומלא רוך, פתח את פיו, והשיב....

הסוכה המעצימה - תובנות לסוכות

הסוכה המעצימה – תובנות לסוכות

ד"ר שי שגב

סוכה ירקרקה ומתקתקה,

היא המודל היהודי להעצמה;

מעלה היא תובנות יקרות,

שאותן ראוי כאן לפרוט:

הסוכה היא דירה ארעית,

מזכירה לנו, ששהותנו כאן זמנית...

ויש להכניס הכל לפרופורציות,

אם רצוננו בטוב כאן לחיות;

לא נחיה כאן לעולמים,

ויש לנצל כל יום מן הימים!

ולא רק שהחיים עוברים ביעף,

אלא שלא ניקח מכאן אפילו כף...

ומה יש לקנא בחבר,

שאנו חושבים שיש לו יותר?

הרי בתכריכים אין כיסים -

אנו לוקחים איתנו רק את המעשים

[אגב, לכן בסוכות קוראים את קוהלת

על מנת שנדע להימנע מזו האיוולת]

סוכה ניתן לבנות, אך גם להרוס בקלות,

להזכירנו, כי בחומריות אין לפתח תלות.

עיקר ההנאה בחיים,

מגיעה דווקא מעניינים רוחניים.

אין מניעה שנשמח ונאהב,

גם אם קירותינו אינם מצופים בזהב;

נתרווח בסוכה ונרים את העיניים,

נקבל השראה מהכוכבים שבשמיים!

סוכה מלמדת שגם את הבית קל להרוס,

כדאי לנהוג בזהירות ובמתינות, ולא למהר לכעוס!

קירותיה של הסוכה דקיקים,

ואינם חוסמים את הקולות שאנו מפיקים;

היא מחברת אותנו לעולם הרחב,

לשכנים ולחברים שנותנים לנו גב;

אף מלמדת, שלכותל יש אזניים,

ולפני שמוציאים מילה, כדאי לחשוב פעמיים.

אחת המצוות הנעימות בזה החג,

המשמחות אותנו עד הגג,

היא המנהג הידוע – להזמין,

אלינו לסוכה את האושפיזין.

כיוון שאצלנו החגים, הם עניין חברתי

אשמח אף יותר, אם תחגוג איתי!

לסוכה יש סכך ירוק,

ללמד אותנו מהו סיפוק -

אדם נהנה פעמיים,

מיצירותיו בשתי הידיים.

אל תתאווה לשולחנם של אחרים,

"שונא מתנות יחיה" – כך אומרים;

ו"טוב לו לאדם, בקב שלו,

מתשעה קבים של חברו".

פעם בשנה, להקדיש שבעה ימים,

ודווקא בעת האסיף, כשאסמינו מלאים;

לראות את חצי הכוס המלאה,

לשמוח ולהודות על זו ההנאה;

לחזור ולשנן, ותמיד לזכור:

איזהו העשיר? השמח בחלקו!

חשוב מאוד, לדעת ולהפנים בכל שלב ושלב

שכאן, בעולם - שום דבר אינו מובן מאליו!

כן, כן, זהו סוד גלוי, אחים יקרים,

האושר תלוי בדברים הקטנים,

וגם אם כל מה שנאמר כאן – מובן מאליו,

לא די לקרוא, יש ליישם זאת – עכשיו!

מעבר לכל אלה ולהשלמת התמונה,

ודווקא בשל כל האמור לעיל – נציין עוד תכונה -

עניינה של סוכה הוא אמונה,

בקיומו של הבורא – שגם כאן הוא מצוי

עלינו משגיח, ואף דורש שנתנהג כראוי!

חג שמח ברכות ואושר עד בלי די,

מאוהבכם בכל הלב, שגב שי

שבע עצות לאופטימיזציה אישית

היום כולם - כאחר אומרים,

ואת הסיסמאות מדקלמים ושרים

"צריך להיות אופטימי!"

"חשוב להיות אקטיבי!"

"להאיר לכולם עם חיוך לבבי!"

והכי חשוב – תמיד להיות שמח!

כן, כן, - גם אם הלב רותח...

רגע אחד, לומר משהו – אני חייב –

ומה אם זה לא המצב?

מה אם בא לי להיות פסימי

להתכנס בעצמי, ולהיות קצת אנֵמִי?

להפסיק להיות נחמד וחביב,

ולכולם רק להיות נעים ואדיב?

בשעות כאלה, כשאני מתכנס בעצמי

פתאום מתעורר בי הקול הפנימי

וכאילו דופק על תודעתי ולא מוותר

וכך מפרט הוא ואומר:

הבט איש יקר, זו זכותך

אם תרצה להתרסק, לא אפריע לך

ואולי אף יש בכך יתרון -

למה להחזיק הכל בגרון?

מותר לבכות, לכעוס ואף לצעוק

אבל גם לכך יש חוק:

לעשות את כל אלה, אפשר ומותר

ובלבד שהכל יהיה בטווח הקצר

רק כשקשה ואתה כורע תחת העול

שחרר קצת לחץ, שלא תיפול

אולם, אם תתרגל כך לנהוג בטווח הארוך,

אתה עלול להיכנס לבְּרוֹך...

תמלא את עצמך באנרגיות שליליות,

שיחסמו אותך מלהגיע לעליות.

כן, חבר, על מנת לצאת מהקושי – אתה זקוק למנוע

לדחף פנימי, שלא יתן לך לשקוע!

לכן, ידידי, בין אם תרצה ובין אם לאו,

בתוך הירידה – להתאפס אתה חייב!

רחמים עצמיים לא יתנו לך מאום,

הם ידרדרו אותך ויהפכו אותך לבעל מום!

המדרון חלקלק, והנפילה – סיבובית,

המנוף להתחדשות, הוא רק גישה חיובית

"שבע יפול צדיק – וקם"

שמע עצותיי, וכך תחכם:

עצה ראשונה – אל תתלהם!

נכון שכואב, אבל אל תתחמם!

חדל להעצים את כאבך,

בחן בעיניים פקוחות את מצבך...

מהו הסיכון, ומהו הנזק

ועד כמה באמת אתה בחנק!

עצה שניה  - ראה את המכלול,

אל תתמקד רק ברע - חשוב בגדול!

יש הרבה דברים טובים בחייך,

היזכר בהם ותתחזק - במיוחד בימי רעתֶך;

בהם תתמקד ועליהם תודה,

גם בפני אחרים, וגם כשאתה בודד!

עצה שלישית, וחשובה – אם אפשר...

נסה לראות בתוך הצרה – את האוצר,

אל תשים על הקושי את האגודל,

חפש דווקא את הפוטנציאל!

חכמי סין אומרים, כי בכל משבר -

טמונה הזדמנות, אם לא תוותר!

עצה רביעית – חזור לחברים,

אותם אנשים, שלך יקרים;

יקשיבו, יכילו ואותך יחזקו,

כשאינך לבד- מיד צרותיך יתמתקו!

עצה חמישית – אל תתחפר!

צא החוצה, לך להתאוורר!

ספורט, ים, או סרט ביומיות,

יכניסו בך אנרגיות חיוביות!

קנה לך משהו – אל תשב בטל,

אפילו שינוי קטן, יעשה את ההבדל!

עצה שישית – ידועה ובדוקה:

שים לך דיסק, נגן מוזיקה,

קצב טוב יזרים את הדם,

צא ורקוד – מה לך נרדם?

שמע קצת בדיחות, תתחיל לחייך!

ובכלל לא יזיק, אם קצת תגחך...

עצה שביעית ואחרונה – אל תשכח להתפלל,

עם או בלי סידור – בבוקר או בליל.

תתחבר לבורא – הוא כל יכול,

אם תזכור שאינך לבד – יהיה לך הכל!

שבע עצות אלה הן ארגז הכלים שלך;

אותן אני ממליץ שתאמץ אל ליבך.

טובות הן לחייך בכל מצב,

תעלינה אותך מעלה מעלה – שלב אחרי שלב!

ב ה צ ל ח ה !

סיפור לכיפור

                                                                        זה מה שנשאר,
                                                                        רק כמה רגעים,
                                                                        הרבה בדימיון, 
                                                                        מעט בחיים....
                                                                           שלמה ארצי

התלמוד (מסכת עבודה זרה) מספר את הסיפור הבא על אדם בשם "רבי" אלעזר בן דורדיה. כך, בלשון מעודנת שלי: אמרו עליו על ר' אלעזר בן דורדיא שלא הניח אישה אחת בעולם, שלא בא עליה. אם כך, איך אפשר לקרוא לו רבי אלעזר? הסכיתו ושמעו את הסיפור.

ובכן, אותו אלעזר, היה מה שנקרא היום "רודף שמלות". מן דון ז'ואן שכזה. כל אישה בשבילו היתה אתגר. עד שלא היה מקבל את אשר רצה, לא היה מרפה. וכנראה שהיה לו קסם, שהצליח בדרכו. זה היה מרכז חייו וכך השיג את אושרו. ובכן, פעם אחת שמע שיש אישה [פרוצה] אחת בכרכי הים, והיתה נוטלת כיס [ארנק] מלא דינרין (במלים אחרות "ים של כסף") בשכרה. או, אם תרצו, הוא נכנס ליוטיוב וראה שבסרטים שהיא מופיעה, יש מיליוני כניסות, או שיש בדף האוהדים שלה 10 מיליון אוהדים (אל תרימו גבה, יש כאלה עם יותר), בקיצור, "קלאסה" אמיתית. והוא סימן אותה כיעד, והיה מוכן למכור את הכל על מנת להיות איתה. כן, אומר שלמה המלך בספר שיר השירים: "אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, בוז יבוזו לו" – אבל רבי אלעזר מיודענו, כנראה היה ב"אטרף" שלו ולא אכפת לו מה אומרים עליו (ואולי גם היו כאלה שהביטו בו בעיני עגל מלאות הערצה... מי יודע?) - נטל כיס דינרין והלך, ועבר עליה שבעה נהרות – עבר את כל העולם, עלה על מטוס, נסע ברכבת, אפילו רכב על חמור ועבר נהרות בסנפלינג, הכל על מנת להיות איתה ולומר – "עשיתי זאת".

ואכן, הגיע אליה ועשו מה שעשו. "בשעת הרגל דבר" (קרי במלים אחרות – בשעה שהיו בעת מעשה) קרה משהו טבעי - היא הפיחה (בלשוננו: יצא ריח לא טוב); ואז אמרה אותה אישה: "כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה, כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה". למה אמרה זאת, אין מושג. אבל הדבר נאמר.

לכאורה, כל אחד יתפוס מלים כאלה בצורה אחרת. אלעזר היה יכול לראות זאת כבדיחה, לצחוק על כך ולהמשיך במעשה. להגיד "תאמרי מה שתאמרי, ככה טוב לי". הרי מן הסתם היא לא הראשונה שדברה למצפון שלו. וכי דווקא ממנה יקבל מוסר? אולם – כך מספר התלמוד – המשפט הזה גמר אותו. המשפט הזה העביר אותו "באנג'י רוחני" (וראו את המאמר שכתבתי על כך, אחד המאמרים העוצמתיים ביותר שלי).

כמאמנים, או כפסיכולוגים, נשאל: מה גרם לאותו אלעזר להתנהג כך? לרדוף אחר נשים? לבזבז את הונו ואונו על כל אישה מזדמנת? מי יודע... אולי כשהיה קטן לא קיבל תשומת לב ואהבה מהוריו; אולי חסרה לו אינטימיות; אולי זה יצר הכיבוש כצורך לתחושת חשיבות עצמית – מה שברור שהוא חי בתוך בועה, איזה חלום כזה, שרק דבר אחד חשוב בחיים, הדבר הזה, ולא עניין אותו מאומה.

נפלאות דרכי המוח האנושי. מי יודע כיצד מתעוררים מחלום? ואיך מעירים? ומה יעורר אותנו בשעה הנכונה? הינה דווקא משפט אחד של אותה פרוצה העיר את אלעזר, הוא ראה את החיים שלו כמו סרט, כמו חלום – הכל עבר לנגד עיניו, במהירות הבזק, והוא לא אהב את מה שראה. החלום היפה הפך להיות חלום בלהות. מאדם שכל אך אהב את עצמו, הוא פתאום שנא את עצמו. שנא את התנהגותו. לא היה בו העוז והכוח אפילו לחזור בתשובה, היתה לו בושה לומר אני מצטער. ולמי יאמר? למי יפנה? רצה להתפלל ולהתוודות, אולם לא היה לו כוח לעשות כן. מה עשה? מספר התלמוד:

הלך וישב בין שני הרים וגבעות, אמר: הרים וגבעות, בקשו עלי רחמים!!! אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך - - - נבקש על עצמנו, שנאמר: 'כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה'...

אמר: שמים וארץ,,, בקשו עלי רחמים!!!!! אמרו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: 'כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה'.

אמר: חמה (שמש) ולבנה (ירח),,,, בקשו עלי רחמים!!!! אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: 'וחפרה הלבנה ובושה החמה'.

אמר: כוכבים ומזלות,,, בקשו עלי רחמים!!! אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: 'ונמקו כל צבא השמים'

אלעזר בו דורדיא, הדון גו'אן הגדול, הופך להיות אדם כל כך קטן – אין לו אף אחד בעולם. הוא היה עם כל הנשים היפות והנחשקות ביותר, ונותר לבדו. עדי כדי כך שהוא פונה לכל מי שיכול לפנות – וכולם דוחים אותו. איזה צער. ממש רחמנות עליו. הוא פתאום מבין שאת כל ממונו הוא זרק על שטויות. מה עשה?

אמר: אין הדבר תלוי אלא בי. הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה, עד שיצאה נשמתו.

איזו דרך למות!! התהליך שאלעזר עבר נקרא "תשובה". תשובה היא התעוררות מחלום. היא מצב בו אדם מתעורר ומבין שהיה עיוור. שהוא חטא – הכוונה שהוא לא חי את חייו בצורה נורמאלית, אלא בסוג של חלום. חלום הוא עיוות של המציאות. אהבה היא סוג של חלום: באהבה אנו מייפים את המציאות. אנו צובעים אותה בצבעים ורודים "על כל פשעים תכסה אהבה". גם לאלעזר היתה אהבה. אולם זו לא היתה אהבה. זה היה דימיון. כאשר התעורר מהחלום, והבין שהרבה מכל זה היה דמיונות ותו לא, ורק מעט, מעט מדי – בחיים.

אנחנו חייבים לחלום. בלי חלומות לא נגיע לשום מקום. אבל לעתים החלום גורם לנו לסטות באופן קיצוני ממהלך חיינו התקינים: "לחטוא" – "להחטיא את המטרה". יש יום אחד בשנה, שבו אנו מבקשים להתעורר מהחלומות הבעייתיים האלה. זה יום קשה. יום הדין. יום הדין של אלעזר היה ביום הכי מאושר בחייו – היום בו הצליח להשיג את מלכת העולם. היום בו היתה לו העליה הגדולה ביותר – הוא גם היום בו היתה לו הנפילה הגדולה ביותר.

אולם גם בירידות הגדולות ביותר יש עליה. וכך מסיים התלמוד: "יצאה בת קול מהשמיים ואמרה: רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא."

איך זה יכול להיות? איך יכול להיות שמהשמיים הכריזו שדווקא הוא יזכה לחיי העולם הבא, כמו צדיק שחי את כל חייו בהקפדה על קלה כבחמורה? התשובה היא - שאלעזר בן דורדיא, בשעה אחת, בבכי אמיתי, בצער על חיים שבזבז, עשה תשובה אמיתית. אילו זה היה תלוי בו, אילו היה נותר לו כוח, הוא היה קם ומשתנה. הופך להיות בן אדם. אולם כוחותיו לא עמדו לו, והוא החזיר את נשמתו לבורא, כשהיא טהורה ונקיה מאי פעם.

כאשר שמע רבי יהודה הנשיא את הסיפור הזה, על רבי אלעזר בן דורדיא, על התשובה שעשה, ועל בת הקול שיצאה מהשמים (ואכן, לקרוא לאחד כזה שם של צדיק כביכול, זה דבר שבן אדם לא יכול לעשות, זה רק משמים ניתן להכריז....) הוא בכה, ממש בכה, ואמר:

בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בכמה שנים, ויש קונה עולמו בשעה אחת. זאת אומרת – בן אדם רגיל, על מנת לקנות את העולם הבא שלו, צריך כל החיים "לעבוד קשה", להיות ישר, ומסור, ולקיים מצוות. והינה, האיש הזה קנה את עולמו בשעה אחת, בתשובה אחת, בבכי אחד.

המשיך רבי יהודה הנשיא: "ואמר רבי לא: דיין לבעלי תשובה שמקבלין אותן, אלא שקורין אותן רבי!" דהיינו- לא רק שמקבלים אדם כמו אלעזר, שלא מנדים אותו לעולמים, אלא מקבלים את תשובתו, אלא אפילו מכבדים אותו על הצעד שהוא עשה... איזה מן עולם, כמה גדול כוחה של תשובה!

הסיפור הזה מעלה המון תובנות. אתן לכם את השתיים החשובות:

הראשונה: כל אחד, אפילו אדם כמו אלעזר בו דורדיא, יכול להשתנות. יכול לעשות תשובה. אף פעם לא מאוחר מדי. ויש תקווה לכולם. אם יש רצון - יש יכולת. 

השניה: את השינוי, את התשובה, אנו צריכים לעשות בעצמנו. אנו חייבים לגייס את הכוחות לשם כך. לא לתלות את זה באחרים. לא לחשוב שיבוא איזה אביר לבן ויציל אותנו. לעשות את השינוי, להתעורר מחלומות שווא. לחזור למקור שלנו. לאותו מקור בו הרגשנו הכי שמחים והכי מאושרים. בתחילה זו נפילה עצומה. זה ממש באנג'י. זו אפילו התרסקות. יתכן ויהיו חברים שילוו אותנו בתהליך הזה. אבל יתכן ואנחנו נהיה לגמרי לבד. זה לא משנה את העובדה, שהשינוי מתחיל מתוכנו. זכרו: "בפיך ובלבבך לעשותו" מודעות – דיבור – עשיה.

שנה טובה, גמר חתימה טובה לכולם!