יום שישי, 5 באוגוסט 2011

שאיפה - אש יפה

שיתוף

שאיפות - שי שגב 2011
שאיפות,
אותי עוטפות
ממני - לא מרפות
ולמעלה סוחפות.

שאיפות,
דרך הן מתוות
בחושך מאירות
ליעד הן מורות.

שאיפות,
בוערות כלהבה,
תשוקה של אהבה,
מאיימות הכל לשרוף,
תלכנה עד הסוף.

שאיפות,
אינן יודעות שובעה,
וכשהיגעת לפיסגה,
יסמנו עוד מטרה.

למרות המגרעות,
הן טעם לחיים נותנות,
בצבעים עזים צובעות,
ולאושר הן תורמות.

יתרה מזאת, חבר
בלא שאיפות, אז די מהר,
נעצור ונירדם,
ולא נוכל להתקדם.

לכן, יקר, לא נתעצל,
יעדים נקבע ונסגל,
ולמרות כל הטירחה,
לדרך נצאה בשמחה

וכאשר זה קצת יכביד,
הרגל מהגז נוריד,
נחדש את הכוחות,
ונסתער על המשימות הבאות!



כשאנו מביטים בנר - רואים שהוא מורכב מ-3 חלקים בסיסיים: הבסיס, חומר הבעירה, כמו חלב, שעווה וכדומה, או שילוב של כלי קיבול ונוזל, כמו פרפין, שמן וכו'. החלק השני הוא הפתיל. החלק השלישי - כאשר הנר דולק - היא הלהבה.

נשאלת השאלה: מהו הנר? מצד אחד, כשאנו קונים בחנות, אנו קונים רק את שני החלקים הראשונים. לא קונים את הלהבה. מאידך, הלהבה היא תכלית הנר. אולם מצד שלישי, ללהבה אין קיום בלי חומר הבעירה, ובכלל - לפתיל תפקיד מרכזי ביותר, בלעדיו שום דבר לא יצליח.

חז"ל אומרים, שנר דומה לנשמה של אדם. הם ודאי מתכוונים ללהבה, מכיוון שהאדם בכללותו דומה לשלושת מרכיבי הנר: חומר הבעירה הוא החלק הגשמי שבאדם. הוא כבד, שואף לארץ, הוא הבסיס, ובלעדיו הלהבה לא תהיה קיימת. הלהבה היא הנשמה, החלק הרוחני, השואף למעלה, המאיר, הנותן חיים, חיות, תנועה וצבע. בלעדי הנשמה אין חיים. בלעדי הנשמה הגוף הוא דומם, מת.

הלהבה סוחפת אותנו למעלה. היא מסמלת את החיוּת, את השאיפות שבחיים, היא אמנם לעתים מעייפת ומתישה, היא לעתים מכניסה אותנו ללחצים, למירוץ החיים, לדפיקות לב, אולי אפילו לכעסים, אם איננו משיגים את היעד, היא לא מניחה לנו, ולכן לעתים קוראים לה - היצר הרע, אך בלעדיה, החיים לא היו חיים. השאיפה היא אש. אש יפה, אש שמעמידה אתגרים וגורמת לנו להתקדם בחיים. העובדה שלעתים קשה, לא צריכה להרתיע אותנו, היא רק צריכה לעתים לסמן לנו שצריך לנוח, כמו ביום השבת, כדי לאגור כוחות ולהמשיך הלאה.  

הנשמה היא מלשון נשימה. השאיפות שלנו, מלשון לשאוף אוויר לריאות. האוויר מלבה את חומר הבעירה, הוא החמצן. "וייפח באפיו נשמת חיים" - כך נוצר האדם, וכך בוערת האש. היא יונקת מהאוויר ומהגוף באמצעות הפתיל. הלהבה מכלה את הגוף היא רוצה את כולו, אולם באמצעות בעירתו היא מעניקה לו את משמעותו. 

הפתיל הוא מעניין מאוד - הוא החיבור בין הגוף [הבסיס/חומר הבעירה] לבין הנשמה [הלהבה]. כל כך קטן, אולם הוא מביא את המפגש ויוצר את התוצר המושלם. וכאשר הוא ממלא את תפקידו הוא נעלם - נשרף. מהו אותו פתיל כנמשל? איפה החיבור בין הגוף לנשמה? לא מכיר מקום כזה... נוגע ולא נוגע. כרגע של השראה נראה לי, שזהו מרכיב הזמן. החלק שנשרף - הוא העבר. החלק הבוער כעת והמאפשר את החיבור והבעירה - הוא ההווה. ואילו החלק הנחבא אל הכלים בתוך הגוף - הוא העתיד.

קיימים קשרי גומלין מעניינים ביותר בין חומר הבעירה לבין הלהבה. טיב הלהבה, נקיותה, ואפילו הריח שלה - נובעים הן מחומר הבעירה ומהפתיל. הוא שאמר הרמב"ם - נפש בריאה, בגוף בריא. וכן אמרו חז"ל - אישה נאה, בית נאה וכלים נאים - מרחיבים דעתו של אדם - קשר הגומלין שבין הגשמי לבין הרוחני.


על הציור
2 חלקים לאדם - ו-2 חלקים לציור[קנווס 20*20], האחד מדגיש את הגוף והשני - את הנשמה. מקום הפתילה ותחילתה של האש, בחלק התחתון. בציור שילבתי משחת עיצוב במקומו של הנר.
למען האמת, הרעיון לציור קדם למשמעות שלו, אולם בדברים האלה אין מוקדם ומאוחר :)