ניצחון - או מוות

כבר ידוע ומפורסם, שביחס גוף-נפש, הרוח היא הקובעת. מנהיג אמיתי מדבר לרוח ומכוון את האנשים לרוח.

"וכי ידיו של משה עושות מלחמה"?
למה כאשר משה מרים את ידיו, עם ישראל מנצח את עמלק? מה זה? סוג של כישוף? קסם?
לא. הידיים שלו עושות את הרוח.

החרטומים במצרים ידעו, כמו משה, לקחת את המטה (רוח) ולהפוך אותו לנחש (גשמיות). אולם הכיוון ההפוך - לקחת את הגשמיות ולהפוך אותה לרוח, זו כבר אופרה אחרת.

משה, המנהיג הגדול, מכונה בספרי חז"ל - רועה האמונה. הוא הכניס אמונה בלב האנשים, וכך הצליח להוביל אותם 40 שנה. האם יש כיום מנהיג שמסוגל להנהיג את הציבור הדעתני והביקורתי היושב בישראל כל כך הרבה שנים?

בימים קשים, אנשים מחפשים מנהיגים שיודעים לרומם את הרוח. רוחו של העם כרוחו של המנהיג.

יצא לי לקרוא פרקים ראשונים של "המרד" של מנחם בגין. מדהים. האדם היה אמן המילה המדוברת והכתובה. הוא ידע לדבר לרגש את האנשים. הוא ידע לרומם את רוחם. להעניק להם משמעות. הוא היה מאלה שהצליחו לסחוף את העם למרד. הרוח הזאת של המורדים - היא היא שהטילה כזה מורא על יושבי הארץ מפנינו.

תן לי סיסמה טובה למרד, ואסחוף איתה את כל העולם.

סיסמתו של משה בזמן חטא העגל היתה "מי לה' - אלי!"

סיסמת המורדים היתה: "חירות - או מוות".

מכל התמונות של מלחמת העצמאות, זו אחת החביבות עלי. של הנהגת האמיצה הזאת, בדרך בורמה. נוהגת בסכנת מוות, והחיוך על פניה. ולפני שהיא נכנסת לרכב, היא קוראת מה שכתוב שם: "ניצחון או מוות", לפני שהיא יוצאת לדרך, היא מבינה מדוע היא עושה זאת. וזה נותן לה את הכוח. תמונה נפלאה.

אמנם זו אינה אותה סיסמה של המורדים. יתכן משום שהסיסמה "חירות - או מוות" היתה של האצ"ל. אולם כפי שאנו רואים כנראה שהיא היתה חזקה דיה על מנת להשפיע על לוחמי ההגנה, שאימצו אותה בשינוי קל.

החוסן הלאומי/הפיזי שלנו כעם וכיחידים, הוא כעוצמת החוסן הרוחני. והחוסן הרוחני תלוי ברקע, בבסיס וביסוד עליו הוא מושתת. אין דין חוסן רוחני שנבנה במאה שנה, כחוסן רוחני שנבנה במהלך 4000 שנה. יותר מאשר המסורת זקוקה לנו, אנו זקוקים לה. המלחמות הפנימיות ושנאת האחים, היא כמו תולעת, כמו וירוס שאוכל את החוסן הזה מבפנים ומותיר רק קליפה ריקה. זו הסכנה הגדולה ביותר שלנו.

חג הפסח הוא חג האחדות. הוא החג של התכנסות. של משפחות המתכנסות יחדיו ונזכרות בהיסטוריה. וכך בונות חוסן רוחני של עם. וכל המרבה - הרי זה משובח.

והאמת - מאין תימצא?

העולם הזה הוא עולם השקר, אומרים חז"ל. אימרה זו לא היתה קלה לי במשך שנות נעוריי ואף מאוחר יותר, אך ככל ששערות שיבה ממלאות את ראשי ומוצא אני דבריהם מכוונים יותר ויותר.

דברים אלה במיוחד בתקופתנו, ולנוכח החדשות. למשל:

-          כיום פועלים ברחבי הרשת רובוטים מיוחדים, שמתוכנתים להגיב ברשתות החברתיות תגובות אוטומטיות שכאילו אנשים אמיתיים כתבו אותן. באמצעות נוכחות של תגובות אלה מבקשים להטות את דעת הקהל.

-          אמנות ה"פייק ניוז" משתכללת והולכת, מופצות ברשת ידיעות רבות שהן שקר מוחלט, ומבוססות על חצאי אמיתות, או על אמונות כוזבות, או יושבות על כפתורים רגשיים כאלה ואחרים. ואתה כבר לא יודע למה להאמין.

-          פרשיות כאלה ואחרות "מתפוצצות" בזמנים מסוימים, ואתה לא יודע מה מהן אמת, מי בעל האינטרס להפיץ אותן, ומדוע עכשיו.

-          העברת ידיעות מגמתית, למשל פרסום ונתינת כותרות לסוג אחד של ידיעות, והצנעת סוג אחר של ידיעות, בהתאם לרקע הפוליטי או האידאולוגי של הגוף המפרסם.

-          כל אלה בהיבט הציבורי, ומעבר לכך באופן הפרטי שוב ושוב שומעים סיפורים לעתים מצחיקים על תדמית שאנשים מנסים לבנות לעצמם באינטרנט, עם פרופילים מזוייפים, או תמונות משופצות, או פרטים שלא היו ולא נבראו, וכו וכו.

לאט לאט, כמו שנאמר: "והחכמה מאין תימצא", רואים אנו גם את התקיימות הפסוק: "ותהי האמת נעדרת" (ישעיהו נט טו). אתה כבר לא יודע למה להאמין, הופך להיות ציני, וכאשר מספרים לך דברים שבאים לנגוע בלב, הלב חסום בהגנות מפני עוד עובדות שקריות.

הדבר היחיד שמעודד אותנו בתופעה זו הינו שזה אחד הסממנים הברורים של הגאולה. שתגיע העת שאנשים יקיאו מתוכם את כל התרבות הזאת ויחפשו בנרות אחר האמת.

אחת הדמויות החסידיות הקשות ביותר לפענוח הינו האדמו"ר מקוצק זצ"ל, שזיהה את התופעה הזאת של עלמא דשיקרא, וכל חייו ניסה לדייק את עצמו ואת חסידיו לכיוון האמת. עד שלבסוף התייאש ובחר להתבודד מן העולם ואפילו מחסידיו, שפרשו ממנו אט אט.

האם האדמו"ר מקוצק הקדים את זמנו? האם הוא ביקש להיות נביא הזעם על מה שקורה בתקופתנו?

לענ"ד הוא יצא קודם כל כנגד החשש שעקרונות החסידות יגרמו לטשטוש האמת. שהרצון לקרב יהודים, לחזק ולעודד אותם, יגבה מחיר כבד. מבחינה זו אולי היה הוא האדמו"ר הליטאי הראשון (אביו, אגב, היה מתנגד; אך סבו מצד אמו היה תלמיד של הבעש"ט). למרות שחסידיו מצומצמים, נראה שהשפעתו על עולם החסידות והיהדות רבה באופן משמעותי. וכיום בהחלט היינו יכולים להיזקק לאדם אחד שזועק את זעקת האמת.

לאחר שעלתה דמותו בעיניי לצורך מאמר זה, פניתי לראות את יום פטירתו, וכמו בפעמים קודמות בעבר נדהמתי לראות שבשבוע שאתם תקראו את המאמר, יחול גם היארצייט שלו – כ"ב שבט תרי"ט, בדיוק לפני 160 שנה . זיע"א.

איך נתמודד עם היום התשיעי?

השבוע אירעו מספר אירועים לא קלים. האחד מהם הוא מותו, לצערנו הלא פתאומי, של יגאל בשן ודברים אלה יהיו לעילוי נשמתו. יגאל בשן בחר לסיים את חייו, כאשר בפתח בדיוק עמד הנר השמיני של חנוכה, המנורה המלאה באור ובשמחה, אבל למרבה הצער במשך שנים רבות, למרות ששימח מיליוני אנשים, הוא היה ביום התשיעי של חנוכה.

מהו אותו יום תשיעי? היום שאחרי האורות הגדולים. היום שבו אתה חוזר למציאות, ומוצא חושך גדול. לכאורה. הימים שלנו הם ימים קצרים וחשוכים, והעננים מעיבים להם יותר. ימי החנוכה ואורם מעניקים לנו שמחה ותקווה. אבל הם חולפים, ואחריהם אנו נותרים עם חושך וריקנות.

החושך והריקנות הם כמו חור שחור, שבולע את כל האור שהיה קודם, וכמו בפרשת השבוע: הפרות הרזות והרעות אכלו את הפרות השמנות, "ולא נודע כי באו אל קרבנה". נשכח מה שהיה מקודם, כאילו לא היה.

מניסיוני למרבה הצער אני יכול לומר, שאם אדם החליט שהוא מתאבד, לא יעזור מאומה. אי אפשר לשמור עליו בכלוב. אי אפשר לשים עליו מאה עיניים, 24 שעות. דווקא העובדה שאשתו ומשפחתו הצליחו להחזיקו בחיים עד גיל כזה מופלג, מלמדת הרבה לזכותם. אבל עד המקום הזה, של החלטה להתאבד, יש קו ארוך ארוך של מקרים, מסתם תחושה לא נעימה, ועד לדיכאון של ממש, ביום התשיעי. אנשים חווים את זה לאחר שחוו קודם לכן רגע משמעותי מאוד בחיים שלהם. פרוייקט גדול שהגיע לשיאו. הופעה בפני חצי מיליון אנשים. נחיתה על הירח. שררה. לחתן את הילד... עוד ועוד רגעי שיא וריגוש מטורף, שאחריו קשה לחזור לחיים ולהיות "סתם" אתה. אני חווה את זה בעצמי ולעתים עם תלמידים כאשר אני חוזר מפולין. ככל שהמסע משמעותי יותר, חווייתי ועוצמתי יותר, החזרה לחיים האפורים, השגרתיים, יש בה אלמנט של נפילה.

למעשה, כל מהות שבירת הכלים על פי הקבלה, היתה בשל ריבוי אורות, ומעט כלים שיכולים להכיל את האור. ולהכיל את האור, הכוונה גם להכיל את היעדר האור.

לא סתם אמרו חז"ל, שלפני שאתה לומד לעוף, כדאי שתלמד לנחות. זו פעולת הרצוא ושוב של הקבלה. זו לא חוכמה לעשות את הרצוא. הרבה יותר קשה לעשות את ה-שוב. כאשר יצאו רבי שמעון ורבי אלעזר מן המערה לאחר 12 שנים של רצוא, הבין רבי שמעון שרבי אלעזר אינו מסוגל לעשות את השוב. והוא החזיר אותו שנה שלמה למערה, רק כדי לפתח אצלו את היכולת הזאת.

אז מה עושים? מוותרים על האנרגיות הגדולות? חיים כל חיינו בחושך? מי שאינו מסוגל להתמודד עם החזרה לחיים האפורים, צריך לשקול היטב את מעשיו ולהימנע מחיפוש ריגושים. אבל יכולים אנו ללמוד מהחנוכיה. אדם נכנס לתסכול, כאשר הוא רוצה להמשיך לחוות את האורות, והוא מואס, מזלזל בחיים שאליהם הוא חוזר. הדבר נובע מחוסר הערכה. הוא משול לאדם שיושב בחדר חשוך ולא רואה את כל הטוב שיש לו, למרות שלא יהיה מוכן לוותר עליהם בשום אופן. זו מן תכונה כזאת, שאנחנו לא מעריכים את מה שכבר בידינו, אך לא מוכנים גם לוותר עליהם. בחנוכה המצב הראשון שאדם היה בחושך. ואז כל יום הוא הדליק נר בביתו, וכל יום הוא ראה את הדברים היפים שיש לו בבית. בזמן הזה הוא צריך להתבונן ולשמוח בכל הדברים האלה. ולדעת שהם קיימים. והם לשירותו, הוא לא לבד. ואז, כאשר החנוכיה מאירה הוא רואה הכל, הוא יודע שזה קיים, וגם למחרת, כאשר החדר יחזור להיות חשוך, האדם לא יהיה עצוב, כי הוא יודע שהם שם, לרשותו, כשיצטרך. נכון, זה לא פשוט. אלה כלים שצריך לפתח. כיצד עושים זאת? בפוסט אחר :)

נ.ב. אם ככה למה קיים החושך? כי אילו היינו תמיד באור, לא היתה פעולת הרצוא, לא היה הריגוש האדיר. החיים היו משעממים. כי אדם שנמצא רק באור - משתגע... החושך הוא כמו דברים אחרים בחיים, שאיננו אוהבים אותם, אבל מבינים שלא היינו יכולים לחיות בלעדיהם.. מאחל לכולנו חזרה קלה לשגרה.

המגיד מווילקא... נצר אחרון ועוד

האם יש לנו תקשורת עם העולם שמעבר? כל פעם העניין הזה חוזר אלי מחדש.

אבי מורי זצ"ל נולד בטבריה, ישראל, בחג סוכות תרפ"ו.
פחות שלושה שבועות לאחר מכן נפטר בלודג', פולין - הרב זאב שטיינפלד. דמות שאולי היתה מוכרת אז, אבל היום כמעט אף אחד לא שמע עליה (אבל על הנכד שלו - שמעו הרבה... )
השנה, לפני פחות מ-9 חודשים אבי ז"ל נפטר.
מעולם לא היה קשר בין השניים.

את המצבה שלו אני מכיר מביקוריי בבית העלמין בלודג'. היא נמצאת ממש בכניסה, כ-20 מטר מהחלקה של נרצחי בני עקיבא. למרות שכבר ביקרתי כמה וכמה פעמים בבית העלמין הזה, מעולם לא ניגשתי ממש לקרוא מה כתוב בה, עד השבוע.

יום שני. היום האחרון בפולין. משהו מושך אותי להתקרב אל המצבה ולקרוא. אני קורא על איש צדיק, שלמד ולימד תורה במשך 50 שנה. ומתי יום פטירתו? היום, יום שישי פרשת נח.

ואז הכל ברור. זו אינה פעם ראשונה שאני נתקל במקרה בדמויות שלא היכרתי, בדיוק בסמוך ליארצייט שלהן או ממש ביארצייט.

סיפור דומה קרה לי בדיוק בתקופה שלנו, לפני 7 שנים בתחילת חשון, קיבלתי לידיי את הספר של "נצר אחרון". עלעלתי בספר, על מנת לכתוב מאמר על אחד מחללי נצר אחרון, ובחרתי במקרה בסיפור בעמ' 175, סיפורו של יצחק חדש הי"ד, בן שרה-רחל ושניאור ז"ל, שנולד בפולין בשנת תרפ"ח (1928), עבר את השואה, נותר יחיד מכל משפחתו, הגיע לארץ ונפל בשנת 1948. לא נותר אף אחד שיאמר עליו קדיש.
והינה, כאשר סיימתי לכתוב את סיפורו לעלון "ראש הגבעה", פתאום מתברר שיום נפילתו חל באותו השבוע.

כמובן שאז וגם כיום אני מקדיש את דבריי שיעוריי וכעת אפילו את הקדיש שאני אומר, גם לעילוי נשמתם.

ועכשיו לרבי זאב שטיינפלד, שנקבר 20 מטר ליד קבר נרצחי בני עקיבא, כ-21 שנה לפניהם. מי הוא היה? הסבא של הרב משה צבי נריה זצ"ל, מייסד מרכז ישיבות בני עקיבא והמנהיג הרוחני של בני עקיבא במשך עשרות שנים.
אם אתם קוראים פוסט זה, כוונו עליהם חברים, לע"נ.

אז מה אתם אומרים? האם יש לנו קשר/תקשורת עם העולם שמעבר?

נקודות אור ותוספות שלי מיום עיון חסידות במכון משואה

יום עיון חסידות

מכון משואה בשיתוף עם גנזך קידוש ה' 14.12.2017 | רשם: שי שגב

פתיחה – נציגה מגנזך קידוש ה'

הביאו את המשל היפה של השועל שלקח קבוצה של חיות לארי, ושכנע אותן בכך שהוא יודע 300 משלים. את המשל ניתן למצוא כאן בעיבוד יפה. אבל נשאלת השאלה, מדוע השועל שיקר את החיות? התשובה היא שהוא היה צריך להוביל אותן לאריה... ואז שיוציאו לפועל את הכוחות הטמונים בהן. 

מי שהיה משתמש במשל הזה היה ה"אמרי אמת", האדמו"ר מגור במשך 43 שנה, כולל בזמן השואה, מי שהביא את חסידות גור להיקף של למעלה ממאה אלף איש. והוא היה אומר להם: כל אחד מכם צריך להיות אדמור לעצמו, אני אעזור לכם, אבל העבודה היא שלכם. וזו תמצית החסידות. להעלות את האדם, בעזרת מה שהוא. הרבי הוא רק הצינור.

הרבי ניצל. אחד מאלה שהצילו אותו היה משה פראגר, מקים גנזך קידוש ה'. הוא הגיע לארץ ונלחם להקים מחדש את חסידות גור. והיא שרדה. אומר על כך מתיסוביץ' – הרבי נתן לנו את הכוח לשרוד.

הרב ישראל גולווסר מגינזך קידוש ה'

לובלין

לבית העלמין בלובלין יש שני פתחים. יש פתח חדש, דרכו נכנסות הקבוצות. ויש הפתח הישן. שניהם קיימים עוד לפני המלחמה. הפתח החדש מביא אותנו לקברים הצעירים יותר (החוזה מלובלין), ומשם הולכים אחורה בזמן (עד המהרש"ל). הפתח הישן, האחורי, לוקח אותנו למסלול ההפוך.

כידוע, בלובלין קמה ישיבת חכמי לובלין, על ידי המהר"ם שפירא זצ"ל. מעניין מאוד שבעוד שהיו כאלה שראו את השואה ממשמשת, יש כאלה שהמשיכו בבניה. היו רינונים על הרב שהוא בונה את הישיבה על מנת לפאר את עצמו. זה כאב לו מאוד. באחד הכינוסים בלודג' הוא אמר – וכי האם יש לי ילדים? בשביל מי אני בונה את הישיבה הזאת? בשביל הילדים שלכם!!

סיפר הרב וואזנר זצ"ל, שהיה מתלמידי ישיבת חכמי לובלין, אצל המהר"ם שפירא זצ"ל – בשעה שהקים המהר"ם את הישיבה, שהיא בבחינת יום חתונתו ויום שמחת ליבו, הוא הלך להזמין את רבני העיר מקדמת דנא (כמו שילדים מזמינים את הדורות הקודמים). המהר"ם הגיע לבית הקברות, אולם אז התלבט מאיזה פתח להיכנס. ואז הוא חשב לעצמו ואמר. כתוב בתורה: "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר." התורה הולכת מהצעיר למבוגר – יעקב – יצחק – אברהם. ולכן אני צריך להיכנס מהשער החדש, וללכת מהחוזה מלובלין לכיוון המהרש"ל.

המצבה הראשונה שנתקלו בה היתה המצבה של החוזה. הרב ניגש אליה והראה לתלמידים, והרב וואזנר ביניהם, בואו תראו מה כתוב כאן: יעקב יצחק בהר"ב מו' אברהם. בדיוק כמו בפסוק שהוא חשב עליו – מתחילים מהצעיר.. יעקב ועד אברהם.

ולכן אם שואלים אותנו למה צריך לנסוע עד לפולין.. הרי יש לנו כאן צדיקים גדולים בישראל, התשובה שלי היא – מסיים הרב גולוודסר – צריך להתחיל באחרונים, ואחר כך להמשיך לראשונים.

מוטו של האדמורים – האדמורים יצאו לקהל שלהם, כמו אברהם אבינו, "ירדו לעם".

לנצוט

קבורים בבית הקברות בלנצוט צדיקים כמו רבי נפתלי מרופשיץ ועוד. קישור

בבית הכנסת בלנצוט החדר החיצוני היה של החוזה מלובלין, שם התפלל. הנוסח שלו היה חסידי. ושל בית הכנסת היה אשכנזי ליטאי. הוא לא רצה לשנות להם את הנוסח, לכן התפלל בחדר הקטן.

בהקדמה לספר "צאן קדשים" מובאים דבריו הכואבים של החוזה, שנתן "הסכמה" לספר, כדלקמן:

"...... ואח"כ כשבא לי הרבה טירחא דציבורא צרכי בני ישראל, המרובים, הן לייעץ והן לתפלות ובקשות, ואני הייתי מתיירא לדחות אותם, כיוון שהשי"ת עזר לי לפעול טובות ישראל, גם אני נעשיתי טרוד מאוד, לא מבעיא לעשות פירוש, אפילו לי בעצמי היה קשה לי מפני שלא היה לי פנאי לעיין......"

הסוד של החסידות – העבודה הפנימית

כאשר נפטר הבעש"ט היו לו כ-100 עד 150 חסידים. לאחר מאה שנה יש כבר מאות אלפים של חסידים. מה משך אותם? איזה אינטרס היה להם ללכת אחרי אדמור? יש סיפורים על חסידים שנוסעים לאדמור במסירות נפש. עבור מה? היה כל כך קשה להגיע אז לאדמור.

הם נסעו אליו כי ידעו שיקבלו אצלו חיזוק, חום, ערכים, אמונה. כוחות.

יש סרט "אלה שלא נכנעו" הסרט אינו באינטרנט, בגינזך קידוש השם. אחד מהמרואיינים שם הוא ישראל שלו, מהאנשים המובילים בידיעות אחרונות. לא שומר תורה ומצוות. אולם כאשר הוא מספר על נסיעה לרבי, 60 שנה לפני הראיון, העיניים שלו בורקות.

יש סיפור שהחוזה היה עדיין בחור וסיים את הש"ם. הוא יוצא שמח וזחוח ופוגש חבר שלו שלמד איתו עד גיל 16 ויצא לתרבות רעה. אמר לעצמו החוזה, זו עת רצון, ננסה לחזק אותו. ואמר לו תראה איפה אתה ואיפה אני – אני סיימתי ש"ס! בוא תצטרף אלי ללימוד.

הסתכל בו הבחור וצחק עליו – כעת נזכרת לסיים ש"ס? אני סיימתי עוד כשהייתי צעיר ממך. ואח"כ יצאתי בשאלה.

מספר על עצמו החוזה, ששמע את זה ורץ לבית הכנסת, פתח את ארון הקודש, הכניס את הראש שלו בתוך ספרי התורה  ואמר – אם אחרי סיום ש"ס, ככה נראה יהודי – אנא אני בא?!?. וכך אומרים חז"ל – "כל האומר אין לי אלא תורה, אפילו תורה אין לו." הוא בכה ואמר – ריבונו של עולם, אני לא רוצה להיות ד"ר לתלמוד, אני רוצה להיות יהודי.

מספרים שפעם אחת הגיע חסיד אחד לאדמור מקוצק ואמר לו שלמד תלמוד. אמר לו הרבה – אתה למדת תלמוד, הבנתי. אבל מה התלמוד לימד אותך?!?

דיבר על אדמורי גור - השפת אמת, אמרי אמת ועוד.

סיפור על האדמור ה"לב שמחה" שהיה בן 9 בירושלים, בבית הכנסת עם שקית סוכריות, ויהודי לקח לו את הסוכריות בירושלים. והרב'ה דיבר איתו על רבי עקיבא...

גור לעומת אלכסנדר – שתי חסידויות הגדולות ביותר בפולין. גור שרדה מכיוון שהרב'ה שלה ברח והגיע לישראל, והאדמור שאחריו (הנכד של ה"אמרי אמת") שיקם את החסידות. אולם אלכסנדר לא שרדה כי עם מות הרב'ה גם החסידות נעלמה. מגיעים כל שנה מאות אנשים להילולה של האדמור מאלכסנדר.. אבל לא יותר מכך.

הנסיעה לרב'ה / הקולייקע

הקולייקע היתה רכבת פרברים מיוחדת מוורשה ולודג' שהגיעה גם לגור. כל החסידים היו נוסעים בה. למי שלא היה כסף, היה תופס טרמפים עם עגלה וסוס או אוטובוס וכדומה. יש סרט שהציג עם הרבה עדויות על הנסיעה בה.

כאשר היו מגיעים לגור היו צריכים לחלוק את המיטות ביניהם. חצי לילה אתה ישן, ולאחר מכן זורקים אותך מהמיטה, תן למישהו אחר לישון.. חסידים אמיתיים כשאומרים דבר תורה שאמר הרב'ה, הם קמים. אומר יהושע אייבשיץ – אי אפשר לתאר מה היתה חסידות לפני השואה. איזה כבוד היו עושים לרב'ה.

האמרי אמת – זריזות

היו מדרגות פנימיות מהחדר שלו לספריה הענקית. היה נותן 70 שיעורים ביום. היה רץ ממקום למקום. כל שניה שלו היתה מחושבת. הכל היה מתוזמן. לכן גם הדברים של גור הולכים במהירות.

סיפור שהגיע אליו חסיד על הדרך ביקש ברכה. הרבי אמר לו אין לי זמן. החסיד אמר לו יש לי זמן 17 שנה לבת החולה שלי ואין לך דקה לברך אותה? אז הרבי עצר באמצע וברך אותו.

הדיבור והכתיבה שלו היו בקיצור נמרץ. ומי שלא הבין אותו, הלך לעוזר שלו על מנת שיפרש לו.

להבדיל מחסידויות אחרות, לרב'ה היו נוסעים מאז שהיו ילדים קטנים ולכן הצעירים ניצולי השואה זכרו אותו.

בית הקברות בוורשה חלקת הרבנים

קבור בנו ה-14 של האדמור הראשון חידושי הרי"ם. רבי אברהם מרדכי. כל הילדים שלו נפטרו בחייו. הוא היה הילד האחרון. שאל האדמור, במה אלווה אותך, בני יקירי? הרי המצוות והמעשים הטובים שלך ילוו אותך.. אלווה אותך בדמעה אחת של אבא. שם דמעה אחת שלו.

הטמינו אותו בין 2 חסידי קוצק. אבל אמרו שאין מקום לשים מצבה. אמרו, שאם יש אהבת ישראל, יהיה מקום. למחרת פתאום ראו שיש מקום.. אגדה שהקברים זזו.

אבל יש עיתון פולני שמספר שהכניסו למחרת שני חסידי גור לכלא על פעילות יתר בבית הקברות...

ליז'נסק

בית הקברות נחרש לחלוטין. עמוק עמוק בסוף בית הקברות ניתן לראות מאחורי העצים כמה מצבות שנותרו וכן כמובן המצבה של האדמור. איך היא שרדה?

ליזנסק היתה על הגבול. בדינוב, לא רחוק משם, עבר ממש הגבול. היתה שאלה האם להישאר בליזנסק או ללכת לרוסיה. בסוף החליטו לברוח.

לפני שהיהודים עזבו את העיירה, הם עלו לקבר של רבי אלימלך, עם תפילות ובכיות שיליץ עליהם יושר בשמיים.

גויי העיירה ראו את זה ומה הם חשבו? שהיהודים הלכו והטמינו את כל הכסף שלהם בקבר. ולכן איך שהיהודים ברחו, והגיעו הגרמנים, כולם רצו לקבר והתחילו לחפור אותו. הם חפרו וחפרו עד שהגיעו לגוף הקדוש של רבי אלימלך, ונדהמו למצוא אותו שלם, כאילו נקבר עכשיו. הם נתקפו פחד נורא, קראו לחברה קדישא של לנצוט שיכסו את הקבר מחדש ולא נגעו בו.

יש ניגון שמיוחס לרבי אלימלך. עם הניגון הזה עושים את ריקוד ה"שערים". שעומדים שתי שורות זה מול זו ועוברים באמצע. זה הסוד של רבי אלימלך, שנראה את מעלת חברינו, אנחנו צריכים או להתכופף אחד לשני, או לפנות מקום אחד לשני, ואז נוכל להיות באהבת ישראל.

מעוז כהנא – מרכז ושוליים בחסידות

החסידות היא מהפכה שהצליחה. זה דבר לא פשוט בכלל.

החסידות ביסודה היא אוראלית – מבוססת על העברה ולימוד מפה לפה. על חוויה. על מגע בלתי אמצעי. בתחילה לא היו ספרים כלל. היום הבסיס הוא הספרים.

יש הבדל בין אדם שהוא עושה חסידות, לבין מי שהוא ד"ר שמנתח את הדברים מהצד.

התרבות החסידית מעצימה את המחוות הגופניות. לפי אופי המחווה, איך אדם נותן יד לשלום, וכו', ניתן לדעת מאיזו חצר הוא.

אברהם יהושע העשל "השמים על הארץ" תרגום של פנחס פלאי.

מה המילה "ברדיצ'ב" אומרת לכם היום? המשמעות של הרב'ה והסיפורים עליו מוטמעת במילה זו. הרי ברדיצ'ב כיום היא עיירה שאין בה מאומה מסיפורים אלה. במקור חסידויות קרלין וברסלב מרוחקות מאות ק"מ האחת מהשניה. כיום הן במרחק 300 מ' זו מזו בירושלים. קבר ה"אמרי אמת" נמצא קרוב מאוד לשוק מחנה יהודה. בנו שם העתק מדויק של בית המדרש מגור.

התרבות החסידית היא סוג של תרבות "ירידית".

המילה המובילה היא "היימיש" תחושה ביתית.

שאלה מעניינת – האם אפשר לעשות "מסע פולין" כאן בארץ?

האירוע החסידי הוא הויזואלי. זה בדיוק מה שחיפשה המשלחת של אנסקי בשנת 1919.

המחוות – הטיש החסידי, שבת חתן, שבת כלה ויתר הטקסים, מאין לקוחים? ממנהגי אשכנז העתיקים.. ספר מנהגי וורמיזא במאה ה-17, שני כרכים. זהו שילוב של מנהגים עתיקים יחד עם גינוני כבוד אירופאיים. וזה מעניין כי החברה החסידית מרדה בחברה הליטאית המעמדית, אבל מצד שני היא שאבה את המנהגים שלהם. למעשה לא היה זה מרד, אלא מתן משמעות חדשה.

לגבי הגינונים והמחוות ראו עגנון, תכלית המעשים פסקה ראשונה, בה הוא מתאר 3 אנשים לפי מחוות נתינת השלום שלהם.

האדמו"ר מרוז'ין סיפר, שאברהם תיקן תפילת שחרית. בא יצחק וראה שהדרך שלו כבר חסומה על ידי הסט"א ולכן פתח פתח חדשה, תפילת מנחה. אולם גם דרך זו נחסמה ולכן בא יעקב ותיקן תפילת ערבית וגם דרך זו נחסמה. הסט"א כבר מכיר את כל הדרכים, אמר האדמו"ר, אבל כאשר שני חסידים יושבים אחרי התפילה עם יי"ש ואומרים דברי חסידות, את זה הוא לא יכול לחסום לעולם. 

המצב התהפך – הספרים היו שוליים אז, כיום הם העיקר.

הרב תמיר גרנות הניגון בחסידות

סיפור ראשון: אנחנו שבועיים לפני פרוץ המלחמה. היהודים לא יודעים מה לעשות, האם לברוח או להתבצר. האדמור שאול ידידיה טאוב זצ"ל (ידוע שנפטר בכ"ט נובמבר 1947, הלחין למעלה מ-1500 ניגונים). נעמד ליד החלון ומלחין את הניגון של י-ה ריבון. את הבית השלישי: פְּרֻק יַת עָנָךְ מִפֻּם אַרְיָוָתָא, וְאַפֵּק יַת עַמָּךְ מִגּוֹ גָּלוּתָא, עַמָּא דִי בְחַרְתְּ מִכָּל אֻמַּיָּא. (גאל את צאנך מפי האריות, והוצא את עמך מתוך הגלות, העם שבחרת מכל האומות)

מתוך תחושת המצוקה הוא מלחין את הניגון.

הם בורחים מזרחה ומגיעים לוילנה. שם הוא יושב שנה וחצי. יהודים ראים מסתופפים בצילו שומעים את הניגונים. המנגינה הזאת הופכת להיות המנון. אחרי שנה וחצי הבריחו אותם עם עוד כמה יהודים לסין ומשם לאמריקה.

סיפור שני: הנאצים נכנסים לפולין. מגיעים ללובלין תוך שבועיים. מהר"ם הקים את הישיבה לפני שהיה בן 40. פרוייקט ענק. הנאצים שורפים את הספרים. לבנות את הישיבה הוא נסע בעולם לגייס כספים. הלחין 20-30 שירים. באחת הנסיעות שלו הוא חזר, רואה את התלמידים יושבים בישיבה, והוא התחיל לבכות. אמר להם שהוא לא הצליח לגייס אפילו את הוצאות הישיבה. ואז התחיל לשיר להם את "אם אמרתי מטה רגלי".

אחד הניצולים הוא משה פורת (יליד 1931). הוא מספר שבשנת 31-32 הגיע יהודי אחד מלובלין להונגריה ולימד אותם את הניגון. וכשהרכבת לקחה אותם מהונגריה לאושוויץ הוא היה בן 13, הוא שר את הניגון הזה בקרון לפי קצב הנסיעה של הרכבת. הרכבת שלו לא הגיעה לאושוויץ בגלל פרטיזנים שפוצצו את מסילת הרכבת. הוא הגיע למטהאוזן וניצל. משה פורת הדליק משואה בשנת 2017. סיפורו ניתן למצוא כאן.

-          סטטוס שמצאתי בפייס שכתב בנימין נתניהו על משה פורת:

"משה פורת, הילד היהודי מהונגריה, הגיע למחנה מאוטהאוזן לאחר צעדת מוות נוראית. בהגיעו למחנה, הנאצים טבעו בזרועו את המספר 10-80-80. משה שרד את השואה, עלה ארצה, והתגייס בגאווה גדולה לצה״ל כנער בן 17. באחד הלילות, לאורה של עששית באוהל, התבונן משה בפנקס החוגר שלו. המספר האישי שלו היה 10-80-80. משה נישא לטובה-גיטה ז"ל ולהם ארבע בנות, 15 נכדים ו-11 נינים."

סיפור שלישי: הרב לאו יבדל"א ואחיו הרב נפתלי לביא. היו במחנה הצ'נסטוחובה. שמעו ניגון מוכר בצריף בשבת. הרב נפתלי התקרב לראות מי זה. הוא ראה אנשים שרים לכה דודי וביניהם החזן יוסף מנדלבוים מקרקוב שר את "מקדש מלך" הניגון של הרב'ה מבובוב. הוא זכר את הניגון הזה כאשר האדמור "קדושת ציון" היה מגיע לביקור.

כאות הוקרה ליוסלה מנדלבוים נפתלי הוציא ספר מקראות גדולות והגיש לו במתנה. יוסלה נלקח. כעבור שבוע הגיעו הוא ואחיו לבוכנוולד. שם הם ראו את התנך הזה והבינו שהוא כבר לא בין החיים. הסיפור נשכח.

לאחר 40 שנה נפתלי קונסול ישראלי והוא הוזמן למסיבת ברית אצל מקורבו הרב שלמה, האדמור מבובוב. הם דברו ביניהם והשיחה התגלגלה לסיפור על הניגון ועל הספר. הרבי הקשיב לו ולאחר מכן קרא לגבאי שלו ואמר לו משהו. לאחר 20 דקות הגיע איש זקן מאוד והרבי שאל אותו – אתה מכיר אותו? והוא אמר לו – לא. הרבי לחש לו משהו והוא התחיל לשיר את "מקדש מלך" ואז מיד זיהה אותו. הניגון והסיפור מאת הרב לאו נמצא כאן. והניגון המלא על ידי ישי ריבו.

סיפור רביעי: האדמור מפיאסצנה.

באחת הדרשות שלו הוא פותח במסכת ערכין. מגרפה שיש בה 10 נקבים וכל אחד מוציא 100 מיני זמר, יוצא שהיא השמיעה 1000 מיני קולות. רש"י מסביר שם מהי מגרפה – שגורפים את הדשן על גבי המזבח. איך זה יכול להיות כלי נגינה, שואל הרב, ומשיב – עד לתקופתנו, אף אחד לא יכול להבין את זה, אבל אנחנו יכולים להבין. כשאדם עומד מול המזבח הוא מדמה שזה הוא. הוא היה אמור להיות במקום הקרבן. והאפר הוא סמל המוות. והאדם שוקע מול האפר. אנחנו נמצאים בבית, ובחוץ משתולל המוות. בחוץ יש אפר. אפשר להסתכל על האפר ולהתייאש, אבל יש אפשרות אחרת, לקחת כלי שעוסק באפר, ולנגן. מאיזה מקום אפשר לנגן? מההחלטה שהיא לא שוקע. לא אתם להם לכלות את נשמתנו. היכולת לשוב ולהלחין. לשוב ולנגן. התחלת הקטע, פרשת וארא:

  

סיפור החמישי: זוסיא פורטוגל האדמור הראשון מסקולן – רומניה

כאשר היה במחנה עבודה ברומניה בזמן השואה, הוא ראה שיש המון ילדים קטנים שאין מי שיטפל בהם. כ-200 ילדים וילדות שלקח על עצמו לדאוג להם. המשיך לדאוג להם גם אחרי המלחמה, ברומניה. בשנת 1949 היתה ועידה של האו"ם ברומניה עם רבנים מחו"ל על מנת לבדוק את מצב היהודים. הגיעו רבנים לישיבה, וגם המשטרה החשאית שלחה נציגים, והזהירה את היהודים לומר עד כמה טוב המצב.

כאשר הגיע תורו לדבר, הוא אמר שאין לו מה לומר, אבל הוא רוצה להשמיע שיר. השיר הוא לחן לפסוק בתהלים "יִוָּדַע בַּגּוֹיִם לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ., תָּבוֹא לְפָנֶיךָ אֶנְקַת אָסִיר כְּגֹדֶל זְרוֹעֲךָ הוֹתֵר בְּנֵי תְמוּתָה." שמשמעותו היא שתבוא לפני ה' אנקת האסירים ומבקשים שיתיר (שישחרר) את בני התמותה האסורים. כאשר הוא שר את השיר, הוא הרים את קולו במלים "תבוא לפניך אנקת אסיר..." ומי שהיה צריך להבין את המסר, הבין טוב מאוד.

הניגון.

ואם רוצים לראות איך בכוחה של המוזיקה לפרוץ גבולות... ראו את ירמי קפלן מבצע את הניגון הזה כאן.   

סיפור שישי: הרב יהודה עמיטל ראש ישיבת הר עציון

הרגע שאחרי המלחמה. הרב עמיטל הוא יהודי הונגרי, שעבר את אושוויץ במחנות בהונגריה. יש מנגינה שהוא שמע אותה בסיגט. אחרי המלחמה הוא הלביש עליה מלים אחרות של ישעיהו הנביא למלים המקוריות שהיו מהתהילים. הוא עלה לישראל, ובכל יום שנה לעלייתו, הוא היה שר את הניגון הזה. ברגע קטון עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך.

והיה אומר – ראיתי עולם בנוי, וחרב, ובנוי מחדש. השיר הזה, עם המלים הקודמות והמלים החדשות, מספר לנו את כל הסיפור.

הסיפור והניגון.

סדנא – הסיפור החסידי

סיפורים חסידיים ניתן למצוא באתר זושא. יש שם פרשנויות, מושגים ועוד.

בסיפור החסידי אנו שואלים

1.      מיהן הדמויות ומה כל אחת מסמלת

2.      מהו הנמשל

3.      מהם העקרונות החסידיים המופיעים בסיפור.

4.      האם יש משמעות אקטואלית לסיפור.