חטא העגל - הסיפור האמיתי

*לעולם אל תפסיקו להאמין בילדים שלכם* - מסר מבהיל מסיפור העגל. מסר שכל הורה ובכלל כל אחד צריך לדעת.

מהו הסיפור האמיתי מאחרי חטא העגל?

1. המדרש אומר, שה"ערב רב" הם מצרים לשעבר, שבתקופת הרעב של יוסף התגיירו, על מנת לקבל ממנו לחם. יוסף קרב אותם כל עוד היה בחיים.

2. מאז ובמהלך השנים חלק גדול חזר והפך למצריים והפנה עורף לדרך היהדות. אולם היו כאלה שנותרו יהודים, או לפחות יהודים למחצה, והם היו דחויים על ידי חלק מהעם, ואף הם עצמם לא תמיד הרגישו שייכים, אבל בינתיים נותרו כחלק מהעם. לעומת אחרים, משה רבינו האמין בהם, קרב אותם, ואף עמד על כך שייצאו איתו ממצרים.

3. הם קיבלו את הכוח שלהם כתוצאה מהאמון של משה בהם. כאשר משה בושש לרדת מההר, והם חששו שהוא מת, כל הכוחות שלהם עזבו אותם. לכן הם יזמו את העגל. ומדוע דווקא עגל? כי על יוסף נאמר "בכור שורו..." - העגל הוא יוסף. אם אין להם את משה, הם רצו את הכוחות של יוסף הגדול, הראשון שהאמין בהם וקירב אותם.

4. על פי הזוהר, בכל דור ודור אנחנו ממשיכים לשלם בעבור עוון העגל. נשאלת השאלה, מדוע? הרי בחטא העגל השתתפו בקושי 3000 איש (חצי אחוז מהגברים. הנשים כלל לא השתתפו בחטא, כידוע). מדוע כל האחרים צריכים לסבול עד היום?

5. ואולי, אני חושב, הסיפור האמיתי הוא לא על המעט שהתהוללו מסביב לעגל, אלא של כל האחרים שלא האמינו בהם, ולא קירבו אותם. והתוצאה הקשה עקב כך.

6. הכוח של כל שרשרת, של כל עם, הוא כחוזק החוליה החלשה שלו. לכן, כל ישראל ערבים זה לזה.

מסר שחייב להדהד בנו בכל דור ודור.

ואמרו גדולי אנשי החינוך שלנו, כל אדם, כל אדם, חייב שיהיה לפחות מישהו אחד בעולם שמאמין בו.

הגיגים על אהבה

הגיגי אהבה | שי שגב

כאשר הקב"ה נגלה למשה, הוא מסביר לו מדוע (שמות ג' ז):

רָאֹה רָאִיתִי אֶת-עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם;

וְאֶת-צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו, כִּי יָדַעְתִּי אֶת-מַכְאֹבָיו"

מבחינת הפשט (המובן הפשוט של המלים) אומר הקב"ה למשה, כי הוא ראה את הצער והשיעבוד, ולכן ירד להציל אותם. אולם לא די בכך. מי שקורא קצת יותר, מבין שהנושא מעט בעייתי.

"ראה ראיתי" – כאשר פועל מופיע בצורה כזאת, הוא מפורש בד"כ על משהו כפול ומכופל. כמו "נתון תיתן" – שוב ושוב, אפילו מאה פעמים. וכן הלאה. זאת אומרת, "ראה ראיתי" – הקב"ה ראה כמה פעמים את הסבל של עם ישראל. ואם כך, מדוע הוא נותן להם לסבול? מדוע הוא לא מציל אותם?

והשאלה רק מתחזקת כאשר קוראים את ההמשך: את צעקתם שמעתי... כי ידעתי את מכאוביו". מה רוצים לומר לנו כאן? מהי משמעות המילה "כי"? תיאור סיבה? אני שמעתי את הצעקות, כי אני יודע כמה כואב להם? ואם כך למה?

בא רש"י ונותן פירוש על דרך הדרש. הדרש אמור לפתור את הבעיות העולות מן הפשט. ומסביר – ראה ראיתי – הכוונה שהקב"ה ראה שתי ראיות. ראיה אחת היא הסבל של עם ישראל בהווה. אולם ראיה שניה היא ראיה עתידית- העובדה שבני ישראל, אם ייצאו, יחטאו בחטא העגל, החטא המסמל את הבגידה של עם ישראל בקב"ה, כאשר עשו להם עגל מזהב, ואמרו "אלה אלוהיך ישראל".

במלים אחרות, הדרש מסביר לנו כי היה כאן קונפליקט עצום – האם לגאול את עם ישראל, גם כאשר אתה יודע שהם עתידים לחטוא בחטא של בגידה? והשאלה הזאת גם מבהירה את המשך הפסוק – מדוע הקב"ה היה מוכן לראות את הקושי, מדוע הוא היה מוכן לשמוע את הצעקות? מכיוון שהוא ידע את המכאובים שעתידים לצאת מהם. את החטאים העתידיים.

אם ידע שבני ישראל יחטאו בעגל - מדוע הוציא אותם?

אם כך, נשאלת השאלה – אז מדוע גאל אותם? מדוע הוציא את בני ישראל? על כך יש לנו תשובה בהמשך הפסוקים.

בתחילה מסביר הקב"ה למשה, כי זו העת שצעקת בני ישראל הגיעה אליו, לאור הלחץ והשיעבוד המצרי, ועל כן הוא רוצה לשלוח אותו אל פרעה. זאת אומרת, עתה, כאשר מלאה סאת השיעבוד, הגיעה עת הגאולה. אולם לא די בכך, בהמשך יאמר הקב"ה למשה את הדברים הבאים (שמות ו ה): "וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי, אֶת-נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם; וָאֶזְכֹּר אֶת-בְּרִיתִי."

זאת אומרת, הקב"ה גאל את ישראל ממצרים, לא מכיוון שהיו ראויים לכך, אלא מכיוון שהוא כרת ברית עם האבות, אברהם יצחק ויעקב, כי הוא יוריד את בני ישראל למצרים, וגם יעלה אותם. בזכות הברית הזאת הוא מעלה אותם, אחרת כנראה שלא היו זכאים לצאת.

הדבר קצת מאכזב, לא? הוא לא גאל אותנו מכיוון שהוא אוהב אותנו, אלא מכיוון שהתחייב... זה מזכיר גבר שמקיים את החובות שלו בבית, ודואג לאשתו, לא מכיוון שהוא אוהב אותה, אלא מכיוון שהתחייב אליה. מה נאמר על אהבה שכזאת? ואם כך, איך אפשר לקרוא לחג הפסח חג של אהבה? וקוראים בו את שיר השירים וכו'?

איזו מין אהבה זאת, שאדם עושה רק כי הוא חייב?

בואו ננסה להביט במצב באור נוסף: תארו לכם זוג שמודע היטב לפגמים, האחד של השני. הם מכירים אחד את השני, ויודעים שהם לא תאומים סיאמיים, ויש להם חילוקי דיעות, וקווי אופי שונים, והם עומדים לאכזב אחד את השני בעתיד. אבל למרות הכל האהבה גוברת, ואתה אומר, אני מודע לכך שלא יהיה לי קל איתך, אני יודע בדיוק שאני עומד לנחול אכזבות לא מעטות, אבל האהבה גוברת ואני מחליט לקחת את הסיכון. אם מסתכלים על זה במבט כזה, זו לא רק מחוייבות, זו אהבה עמוקה מאוד! הרי בלי אהבה כזאת לא היתה מגיעה המחוייבות. אם ככה, מדוע הקב"ה מתייחס רק לחובה שלו כלפי האבות?

נפתח בכך שאדם שנשאר, ולא עוזב, ועושה זאת מתוך מחוייבות, אין זה אומר שלא קיימת אהבה. זה אומר, שהאהבה היא מספיק חזקה, שגם במקרים שבהם הוא עושה מה שלא נוח לו, אולי דברים שפוגעים בו, ולא מוצא כוחות מהמקום של האהבה והנתינה, עדיין נותן לאהובתו, למרות הכל, מכיוון שהתחייב. מדוע התחייבתי במקור: כי אני אוהב אותה. האהבה הזאת גרמה לי להתחייב, והאהבה הזאת עדיין מספיק חזקה, שאעשה זאת מכוח המחוייבות שלי, למרות שהמעשה עצמו לא רק שאינו מועיל לי, אלא אולי אף מזיק לי. ואולי למרות שאני יודע שאתאכזב ממנו בעתיד. נכון לעכשיו אני נותן. מתמקד בהווה. עם מבט אופטימי לעתיד. למרות הידיעה שאתאכזב.

רבותיי, זו האהבה העמוקה ביותר. והיא זו שמתגלה לנו ביציאת מצרים. אלפי שנים לאחר מכן יקום הפילוסוף קאנט, ויאמר שהמוסריות הגבוהה ביותר, הינה העשיה לא מהמקום של האהבה ולא מהמקום של הרווח האישי, אלא מהמקום של החובה והיא בלבד, ללא שום תמורה. ועל כך נאמר בפרקי אבות: "תעשו על מנת שלא לקבל פרס"; כי זו האהבה הגדולה ביותר. לא לעשות על מנת לקבל פרס, ולא לעשות ואם יבוא פרס, אז יבוא – אלא לעשות במקום שאני יודע שלא יהיה פרס, ואני אפילו לא רוצה אותו. קאנט יקרא לכך – המוסריות הנעלה. ואנו קוראים לכך – האהבה הנעלה.

לא זו בלבד שהיתה זו אהבה עמוקה, אלא אהבה הדדית

ושלא תחשבו שהיתה זו אהבה חד צדדית, אדרבה. גם בני ישראל יצאו למדבר עם מינימום אוכל ומינימום מים, והכל במהירות ובחיפזון. מן הסתם הם ידעו היטב שהדבר מסוכן ביותר, שיהיה קשה בהמשך הדרך, כאשר ייגמר מלאי המים והאוכל. אבל זה לא מנע מהם ללכת. הקב"ה אמר – והם יצאו. והם היו המיעוט שיצא, שכן הרוב נשאר במצרים.

זאת אהבה!

חשוב לזכור את הדברים האלה דווקא בתקופה שלנו, תקופה שבה אדם שם את עצמו במרכז, והמילה "מחוייבות" הפכה להיות שם נרדף לסבל, ואם לא טוב לי, אני זכאי וצריך ללכת. הכל צריך להיות מה שטוב לי, ומה שנוח לי, ומה שנכון לי, הכל רק לי ולי ולי. זאת לא האהבה שמלמדים אותנו חז"ל, זאת לא האהבה שבזכותה יצאנו ממצרים.

ויש יותר מכך.

כאשר עם ישראל חטא לבסוף, בעגל (כצפוי), ועמד משה להתפלל על עם ישראל, מה אמר לקב"ה? "זכור לאברהם, ליצחק וליעקב אשר נשבעת להם..." (שמות לב יג). לפני שפתח בתפילה אמר לו הקב"ה: "הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם..." (שמות לב י). ועתה מבינים אנו מדוע, שהרי הקב"ה התחייב לאבות, ורק מנהיג ישראל יכול לשחרר אותו מכך. וכמובן שמשה לא מוכן לכך, ולא זו בלבד, אומר לו שאם לא יסלח להם, מוטב שימחק אותו מספרו.  

לפני שהשופט הראשון שקם לעם ישראל, עתניאל בן קנז, יצא לדרכו, הוא נתמלא רוח ה', לשפוט את עם ישראל. ומה היה זה – הוא נעמד כביכול למשפט מול הקב"ה, ודרש ממנו שיזכור את התחייבותו לאבות, את הברית מכוחה הציל את עם ישראל, ומכוחה הוא חייב לעשות זאת גם כעת – "בין זכים בין חייבים – עליו להושיעם" (שופטים ג' י', רש"י).

אהבה נצחית ובלתי ניתנת לקלקול או לשבירה

ולכאורה איזו מין טענה זו? "אתה חייב כי התחייבת?" הרי יכול היה להשיב לו - תראה איך עם ישראל מתנהג – מדוע אתה צריך לסייע להם? איך אתה לא מתבייש לסייע לעוברי עבירה? לא מגיע להם העונש? אבל זה בדיוק מה שאמרו משה ועתניאל לקב"ה – התחייבותך משמעה שאינך מודד את אהבתך לעם ישראל בהתאם למעשיהם. אהבתך היא עמוקה בהרבה, היא הביאה בזמנו להתחייבות נצחית, ועמידה על התחייבות זאת מזכירה את האהבה הגדולה, שאינה תלויה בדבר, ואינה תלויה במעשים, שמאמינה בטוב.

כמובן שטיעון זה תקף עד רמה מסוימת, שהרי כאשר ההתנהגות חוצה גבול מסוים, בני ישראל צריכים לשלם את המחיר. אולם עד לאותו שלב, וגם לאחר תשלום המחיר, עדיין הם העם האהוב. ועל כך רומז דוד: "יסור ייסרני י-ה, ולמוות לא נתנני" (תהלים קיח יח). וזה מה שאומר הקב"ה שם, בחטא העגל - "ה' | ה' ... רחום וחנון" - האהבה שלי לעם ישראל היא זהה, לפני החטא ואחריו. לפני העונש, ואחריו. אותה אהבה, בלתי ניתנת לקלקול ולשבירה. 

ואתם יודעים מה? לא רק שעם ישראל זקוק לאנשים כאלה, שילמדו זכות על עם ישראל, גם הקב"ה זקוק לאנשים כאלה, שילמדו זכות על עם ישראל, ו"יזכירו" לו בשעות קשות, את התחייבותו זאת, שאלה הם האנשים שמליצים יושר על עם ישראל, ויודעים להילחם כנגד הדין המרחף מעליהם ומבקש להשמידם.

מחול העגל - רגע של עברית על המילה "מחול"

סצינת הריקוד לפני העגל באופרה "משה ואהרון".
הצילום: Ralph Goertz/Ruhrtriennale 2009

לפני שמשה מחליט לשבר את הלוחות מה הוא רואה? "וַיַּרְא אֶת-הָעֵגֶל, וּמְחֹלֹת" (שמות לב יט).
=
מהו מחול? בעברית המודרנית מחול הוא ריקוד אמנותי המבוצע בפני קהל באופן חגיגי על פי כוראוגרפיה, ביגוד מיוחד וכדומה. נראה לי שפרשנות זאת מתאימה גם לבנות ישראל, עליהן כתוב במספר מקומות בתלמוד, שהיו "יוצאות וחולות בכרמים". (תענית לא.) על מנת לתפוס את לב הבחורים הרווקים. התלמוד גם מתייחס ללבוש שלהן, וכן לעובדה שהיו רוקדות בפני הרווקים, ומן הסתם גם כל אחד בקשה לרקוד באופן שיבליט אותה ואת מעלותיה על מנת לשאת חן.
=
התורה מתייחסת למחול כריקוד הנובע משמחה מתפרצת. לצאת במחול. יוצאים מעצמנו, מהקרירות בה אנו מצויים לריקוד מתפרץ.
=
על פי חז"ל ניתן ללמוד כי מחול הוא ריקוד במעגל, כמו ההורה של ימינו. המחשה לדבר במסכת תענית דף ל"א. "אמר ר' אלעזר- עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן וכל אחד ואחד מראה באצבעו..." דימוי של מעגל, הקב"ה יושב במרכז וכל החוללים מצביעים עליו.
=
ומניין השם מחול דווקא? על פי גירסה אחת מחֹל הוא מלשון חליל (שורש ח.ל.ל), המלמד על כך שמחול נעשה בליווי כלי נגינה, כמו מרים שיצאה בתופים ובמחֹלֹת (שמות טו כ). ואם בח.ל.ל. עסקינן, יתכן ומלה זו, דווקא כאן, בריקוד לפני העגל, יש בה יותר מצליל של רמז על חילול השם, ופחיתות הכבוד של עם ישראל, שהיה בחטא העגל, שעליו יצא הקצף.
=
לענ"ד ניתן לסבור כי המלה יכולה לנבוע גם משורש נ.ח.ל., ומזכירה את המילה נחיל. דהיינו, המחול הוא לא רק ריקוד בעיגול, אלא גם עשוי להיות ריקוד "רכבת" כמו נחיל ארוך של אנשים רבים הפורצים בריקוד.
=
אז מה ראה משה כאשר ירד? הוא ראה עגל מזהב, וראה מחול ושמחה ושירים, ונגינה. כל אלה מלמדים על ריקוד קבוצתי, על אקסטזה, שעל מנת להפסיק אותה צריך לנקוט פעולה חריגה וקיצונית, מה שמסביר את תגובתו של משה (שבירת הלוחות).

שבירת הכלים

שְבִירַת הַכֵּלִים / שי שגב

מְתַסְכֵּל,
שֶיָּדַי אֵינָן מְסוּגָּלוֹת לְצַיֵּר,
אֵת הַמִּתְחוֹלֵל בְּדִמְיוֹנִי;
שֶאֶצְבְּעוֹתַי אֵינָן מְסוּגָּלוֹת לִכְתֹּב,
אֶת סִיפּוּרָהּ שֶל נַפְשִי;
שֶגְרוֹנִי אֵינוֹ מְסֻגָּל לָשִיר,
אֵת הַמִּתְנַגֵּן בְּרוּחִי;
שֶאֵין בִּי הַכֵּלִים,
לְהַבִּיע אֶת הָאוֹרוֹת שֶבִּי מִתְנֹצְּצִים;
שֶאֵין בְּגוּפִי הַכֹּח לַהֲפוֹך לְלַפִּיד,
שֶיִבְעַר אֶת בְּעֵירָתָהּ שֶל נִשְמָתִי.

אחד האירועים הטראומתיים ביותר בתולדות האנושות, מתואר בקבלה כ"שבירת הכלים". ולמי שאינו מבין "שבירת הכלים" מהי, פוטרים אותו בכך שזהו מצב שבו יש יותר אורות מאשר כלים, ובמצב כזה הכלים אינם יכולים להכיל את האור, ונשברים. ובכל הכבוד גם הסבר זה אינו ברור, ועדיין יש להוריד את ה"אור" הזה (הרעיון) לרמה של הכלים שלנו, על מנת שנוכל להכיל אותו בשכלנו, ולהבין אולי גם את המשמעות של הדברים בהקשר שלנו.

ובהמשך לכך נראה לי שהשיר הנ"ל מביע את רעיון שבירת הכלים, שמהותה, אולי, הינה הפער העצום שבין כוחות הנשמה, או הכוחות הנמצאים בכוח, לבין היכולת שלנו לממש אותם.

להבדיל, נזכרתי בסיפור שסיפרה לי דודתי ז"ל על חברתה, שהיתה רקדנית בלט בצעירותה. יום אחד חפצה נפשה להראות לדודתי שכוחה עדיין במותניה, וניסתה להציג בפניה פירואט. אולם גופה בגד בה, והיא נפלה לעיניה ושברה את רגלה. אין ספק, שבתיאוריה החברה ידעה היטב כיצד צריך להיראות פירואט, אולם כבר לא היו לה כלים לכך.

ופעם אחרת כאשר סיפר לי חבר על תסכולו, שבראשו הלחין מנגינות נפלאות, אולם אצבעותיו בוגדות בו כאשר הוא מנסה להוציאן למרחב.

ואף אני עצמי נוכחתי לא פעם, לפער שבין הציור שדמיוני רואה, לדלות כשרוני לתרגם אותו לציור פיזי על בד, ועוד ועוד ועוד.

ועדיין מהדהדים דבריו של הרב קוק זצ"ל על רצונו ותאוותו, ברמה של כורח ממש, להביע את כל המתחולל בנפשו וכל הרעיונות הנשגבים בהם הוא הוגה כל היום, ועל ייסוריו שאין הוא מסוגל לכך.

הפער הזה, שבין אורות לכלים, יוצר תסכול רב, ולעתים עלול להביא למצב, שבו לא יהיה רצון, או לא תהיה יכולת, להוציא לפועל גם את המעט שהכלי כן מסוגל להכיל: הנגן ימאס בנגינתו, ולא יהיה מסוגל לנגן ניגונים פחות מורכבים כפי כוחותיו; הצייר ימעיט בערך ציוריו, גם אם האחרים ישבחו אותם; ואיש הרוח יפסיק להעלות על הכתב את הגיגיו, כיוון שאין בהם ולו במעט בכדי להשביע את יצירת המופת הנחבאת במוחו ולא תהיה לה ערך בעיניו.

וזוהי שבירת הכלים – שאפילו מה שיכול הכלי להכיל במצב רגיל – גם תכולה זו הוא לא יספק. אדרבה, ככל שהיכולת גדולה יותר, כך הנפילה גדולה יותר. ואגב, נראה שזהו הגורם העיקרי (החשש משבירת הכלים, מבגידת הכלים באורות ובציפיות) הוא הגורם לאלה המגיעים למקומות גבוהים, להישבר – ולו משום הלחץ, להיתדרדרות לאלכוהול, סמים, אנורקסיה, ובעיות נפשיות אחרות – ואף זו שבירה תרתי משמע.

כך, האורות הגדולים, שיש בהם ברכה, הופכים להיות כקללה, שלא זו בלבד שאינם באים לידי מימוש בכוחם הדל של הכלים, אלא שוברים גם את המעט שיכולים הכלים להכיל, ונמצא קרח מכאן ומכאן.

בעולם התיקון יש התאמה בין האורות לבין הכלים, כך שהאור גדל, ככל שהכלי גדל [כמו מעילו של שמואל הנביא]. וביכולתו של האדם לעלות ולפרוח, וככל שיגביר את המיומנות, כך יתן מקום לאור גדול יותר, ויהיה מוכן לקראתו. בצירוף שני כלי משנה – האחד הוא הכלה והעצמה, והשני – מנוחה, כשצריך.

ונראה שזה מה שקרה לעם ישראל במעמד הר סיני. עם ישראל חווה אורות עצומים, אולי העצומים ביותר שראה אי פעם, ומיד פרחה נשמתם – באשר הכלים שלהם (הגוף האנושי) לא יכול היה להכילם. בא הקב"ה והחיה אותם בטל של תחיית המתים. אולם הכלים שלהם עדיין היו שבירים, לא היתה בהם היכולת לקלוט את האורות, להכילם, ולתרגמם לעולם המעשה. והם אכן נשברו שוב, בחטא העגל, שמטרתו היתה מבחינתם, צורה של עבודת הבורא, שבפועל היתה שבירת הכלים. לשם כך הורה ה' על בניית המשכן, ועל כליו, אשר עבודתו הטכנית לכאורה, תיצור את כלי הנפש להכיל את האור של "ושכנתי בתוכם". ולא למותר לסיים בדברי רבי נחמן: אין יאוש בעולם כלל...