"נעשה אדם" - מבט לשוני

בסדרת המאמרים הבאה אעסוק בהתבוננות במקרא באמצעות ומבעד למלים, תוך כוונה להתחקות אחר הפשט. לעתים, כפי שתראו, הפשט הוא בעל המסר הישיר והחזק ביותר, אם מבחינים בו. באמרי "פשט" לא אכנס למחלוקות העצומות בעצם שאלת הגדרת המונחים "פשט" ו"דרש" ודי לי בכך שפשט משמעו – הפירוש הפשוט של המלים.

יחד עם זאת, כאשר עוסקים אנו במעשה בראשית קיים קושי

להתמקד בפשט, אפילו ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו"; רש"י עצמו מביא בפירושו למעשה בראשית דברי אגדה, על מנת ליישב את הפשט ("ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא ולאגדה המישבת דברי המקרא דבר דבור על אופניו" רש"י ג ח ד"ה וישמעו). כך ננהג גם אנו.

אחת הסוגיות הקשות במעשה בראשית היא בריאתו של האדם, הבאה לידי ביטוי בפרק א פסוק כו: "וַיֹּאמֶר אֱ'לֹקִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ."

קטע זה מעורר תמיהות רבות -

למי אמר אלוקים מה שאמר?

ומה פתאום נקט לשון רבים?

והאם היו לו שותפים במעשה האדם (להבדיל ממעשה הבריאה בכללותו)? ואם כן, למה נעזר בשותפים? ואם היו שותפים במעשה האדם, מניין לנו שלא היו שותפים בעניינים אחרים? 

ומהו בצלמנו כדמותנו, וכי האם לקב"ה יש צלם ודמות? והאם יש דומה לו בצלם ובדמות?

והאם תכלית האדם היא היותו שליטים על הדגה, העוף והבהמה?

רש"י מתחמק ממרבית השאלות האלה, על ידי המדרש הידוע, על פיו התורה רצתה ללמד אותנו שיעור בענווה. ולכן הקב"ה לא באמת שיתף מאן דהוא בעשיה, אם כי נוץ במלאכים. וגם אז עולה השאלה, מדוע נזקק לעשות זאת.

בואו ננסה לקרוא יחדיו את הפסוקים הרלוונטים ואולי נצליח למצוא משהו נוסף מבעד לפשט. אולם קודם לכן – אזהרת קריאה! – הניתוח הוא שלי, למעט מקומות בהם אני מזכיר במפורש את המפרשים.

š ›

שלושה פסוקים עוסקים ביצירת האדם. הראשון הוזכר לעיל. הפסוק השני הוא פסוק כז: "וַיִּבְרָא אֱלֹקִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹקִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם.". כאן כבר מצויינת לשון יחיד (ואכן רש"י מסתמך על כך). אולם מתעוררת שאלת החזרה והכפילות לכאורה בפסוק, בה ניגע בהמשך.

הפסוק האחרון נמצא בפרק ב' פסוק ז': "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקִים אֶת-הָאָדָם עָפָר מִן-הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה:"

ולפני שנצלול לפשט נרוץ לרגע לתורת הסוד של האר"י, המציינת כי העולם שלנו מורכב מארבעה עולמות אבי"ע: עולם האצילות (ששם אלוקות בלבד) לאחר מכן עולם הבריאה (בריאה חדשה של יש מאין), לאחר מכן עולם היצירה (יצירת חדש יש מיש) ולבסוף עולם העשיה. ועתה נשוב למקרא.

מבט בפסוקים מלמד אותנו כי יצירת האדם מוזכרת בשלושת הרובדים: ויברא – עולם הבריאה. וייצר – עולם היצירה. נעשה אדם – עולם העשיה. ונכון, כפי שאתם רואים מיד, בשני העולמות הגבוהים יותר, התורה נקטה לשון יחיד. הקב"ה ברא ויצר בלשון יחיד (מיד נראה מה). ובעולם העשיה, הנמוך ביותר, נקט לשון רבים.

התורה מתארת לנו גם את התהליך:

שלב הבריאה

וַיִּבְרָא אֱלֹקִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ

בְּצֶלֶם אֱלֹקִים בָּרָא אֹתוֹ 

זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם.

השלב הראשון הוא הבריאה. מה ברא הקב"ה בעולם הבריאה? שלושה נתונים נותן לנו פסוק כז: באופן כללי מסביר הפסוק כי הקב"ה ברא את הצלם – התבנית (בלשון רש"י: הדפוס) של האדם. זה עדיין לא חומר אלא תבנית רוחנית. מן הסתם הקב"ה ברא תבניות נוספות בעלות חוקים משותפים, ועצם העובדה שנוצרה תבנית אין בה חידוש משמעותי, למעט העובדה (שכאמור רש"י מציין אותה, שהרישא כאן בא להבהיר כי הבריאה היתה מעשה אישי של הקב"ה). החידוש של הפסוק מגיע עתה, עת הוא מסביר כי הצלם הזה הוא צלם מיוחד, בדמותו (רש"י – דיוקן) של האלוקים דווקא. אין אנו מבינים מהי משמעות דיוקן זה. נראה, כי הואיל ופסוק זה עוסק בתבנית הרוחנית, אזי גם הייחוס לבורא הוא בפן הרוחני, קרי בתכונות שיש רק לבני אדם (להבדיל מיתר החיות) שהינן כמעין תכונות של הבורא, ובעיקר תכונת השליטה על הבריאה (רש"י פרק ו' פסו ב' ד"ה בני האלהים). אפשרות אחרת, אולי, הינה לפרש את מילת "אלוקים" זו כמלאכים. דהיינו צלם האדם דומה לצלם המלאכים, וגם הוא מתיישב יפה עם המשך ההסבר שלנו. לבסוף מסבירה התורה, כי היה זה צלם המורכב מזכר ונקבה גם יחד.

וכזכור לעיל, זהו שלב הבריאה, מכיוון שקודם לכן טרם היתה כלל תבנית רוחנית לאדם, וטרם היה חומר שממנו ניתן ליצור תבנית כזאת. התבנית הרוחנית של האדם הינה חידוש גדול בעולם שלא היה כמוהו, ולא ניתן היה ליצור אותו מחומרים אחרים. הוא היה מחוייב בריאה של ממש.

שלב היצירה

וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקִים אֶת-הָאָדָם עָפָר מִן-הָאֲדָמָה

וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים

וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה

השלב השני הוא שלב היצירה: שלב היצידה הוא יצירת החומר הפיזי שממנו יהיה עשוי האדם. עדיין אין זה האדם עצמו, אלא חומר הגלם. פסוק ז' מסביר לנו כי לשם יצירת החלק הפיזי של האדם הקב"ה נעזר בעפר. ולכן זו יצירה, מכיוון שהעפר כחומר גלם כבר היה בנמצא, אלא שעד כה טרם נוצר בשר אדם מעפר.    

השלב הבא ביצירת האדם, היה לחבר את הנשמה – החלק הרוחני – לעפר. שגם זו יצירה חדשה. החיבור בין גשמיות לרוחניות, שלא היתה קודם, באופן שהאדם יהפוך לחיבור של נפש (חלק רוחני) חיה (עם חלק גשמי). וזה כשלעצמו פלא גדול שעד היום נחקר רבות. היכן היא נמצאת, הנשמה, בגופו של האדם? וכיצד נוצר החיבור הזה ויחסי הגומלין שבין הפיזי לנפשי? שאלות מרתקות, שהיסוד שלהם בפסוק הזה.

למעשה, לאחר פסוק זה, הכל מוכן לביצוע, לעשיה בפועל – יש לנו תבנית (שנבראה), יש חומר גלם (שנוצר), ועתה צריך להכניס את חומר הגלם לתבנית וממנו להכין אדם.

שלב העשיה

וַיֹּאמֶר אֱ'לֹקִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ

וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ.

בשלב הזה אנו פוגשים את אותה התייעצות המוזכרת בפסוק כו. ההתייעצות נלמדת מלשון רבים נעשה דווקא ולא מהמלה ויאמר, שכן מילה זו שמשה כבר קודם לכן במעשה הבריאה. האמירה בבריאה עד כה לא היתה אמירה לאחרים. נשאר אפוא להבין כיצד מתמודדים המפרשים עם לשון נעשה?

ראשית, כל המפרשים מתייחסים לסברה כי מדובר בלשון רבים; אך אינם מתייחסים לאפשרות של הטיית בניין נפעל הווה יחיד – על פיה האדם מתהווה, נעשה. זו גם אפשרות שיש לדון בה בנפרד ולא נדון בה כאן.

על פי הרמב"ן, השיתוף היה שיתופה של האדמה ביצירת האדם. בצלמנו כדמותנו – שהאדם יש בו גם מן הגשמיות בעפר, וגם מן הרוחניות האלוקית. פירוש זה מסביר יפה את פן העשיה ומדוע לשון רבים מופיעה כאן, אך אינו מתיישב עם המשך הפסוק, הדן בתכלית העשיה של האדם.

על פי רש"י, מדובר בהתייעצות גרידא ולא בעשייה של ממש. ההתייעצות היתה עם בית דין של מעלה, קרי עם פמליית המלאכים שלו. עד כאן נשמע נפלא. אולם כיצד מתיישבים הדברים עם המלים בצלמנו כדמותנו? האם גם למלאכים צלם ודמות של הקב"ה?

לענ"ד אכן היתה כאן התייעצות ואכן היתה כאן ענווה, והמלים מבטאות בדיוק את התכלית והכל מסתדר כפתור ופרח: ברור הוא כי המלאכים לא היו שותפים בשום שלב של הבריאה והיצירה. אלא שבשלב העשייה עמד הקב"ה לתת לאדם פריווילגיה שלא נתן לאף אחד מהמלאכים – להגיע עד עולם העשייה. כאן, למרות שלא היה מחוייב בכך, ביקשה תורה ללמד ענווה, בעצם ההתייעצות וקבלת הרשות מהמלאכים לבריאת האדם. כזכור לנו, על פי המדרש המלאכים התנגדו לכך.

אם נלך בקו זה, ברור גם השימוש במלים בצלמנו כדמותנו – דווקא העובדה שלאדם יש תבנית רוחנית מחייבת את ההתייעצות הזאת (במיוחד אם היא כמו של המלאכים). כמו כן, השימוש בלשון משותפת מלמדת על הענווה המדוברת. והחשוב מכל, הדבר גם מתיישב עם תכלית האדם – הקב"ה מסביר לבית דינו מדוע הוא מבקש לברוא את האדם – בין היתר, הואיל והמלאכים אינם מסוגלים לשלוט על הדגה, העוף, הבהמה והרמשים, מישהו חייב לעשות זאת, וזה יהיה תפקיד האדם. הדבר אף מתיישב יפה עם המדרש שלכל צמח יש מלאך משלו הנותן לו את כוחו הרוחני ואומר לו "גדל" – ואכן הצמחים כלל אינם מוזכרים בפסוק, שכן הם באחריות המלאכים, ככל הנראה. ▪

ארבע דרגות באדם

ארבע דרגות יש באדם. האמור להלן נכון - גם לגברים וגם לנשים. 

הדרגה הראשונה מכונה "אנוש" – מי שנמצא בדרגת אנוש, נשלט בידי יצרו "יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ, כַּשִּׁכּוֹר; וְכָל-חָכְמָתָם תִּתְבַּלָּע" וכן אומר דוד המלך: "תעיתי כשה אובד" – אדם תועה בדרכו, מתוך טעות. כאשר מתייחסים לאדם כאנוש, או נוקטים את התואר "אנושי" – מתייחסים לחולשתו. למשל: "זה אנושי לטעות". כאשר התורה מזכירה את אנוש – היא מזכירה באותה נשימה, כי בתקופתו החלה עבודת האלילים – השיעבוד הגדול ביותר שהיה באותה עת, ליצר הרע, והכל מתוך טעות.

וכך אומר הרמב"ם (ע"ז): "בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדולה, ונבערה עצת חכמי אותו הדור; ואנוש עצמו, מן הטועים. וזו הייתה טעותם: אמרו הואיל והאל ברא כוכבים אלו וגלגלים אלו להנהיג את העולם, ונתנם במרום, וחלק להם כבוד, והם שמשים המשמשים לפניו - ראויים הם לשבחם ולפארם, ולחלוק להם כבוד. וזה הוא רצון האל ברוך הוא, לגדל ולכבד מי שגידלו וכיבדו, כמו שהמלך רוצה לכבד עבדיו והעומדים לפניו, וזה הוא כיבודו של מלך. כיון שעלה דבר זה על לבם, התחילו לבנות לכוכבים היכלות, ולהקריב להם קרבנות, ולשבחם ולפארם בדברים, ולהשתחוות למולן - כדי להשיג רצון הבורא, בדעתם הרעה. וזה היה עיקר עבודה זרה."

מכאן מבינים אנו מדוע הטעות היא "אנושית" – מכיוון שהטועה, והתועה הגדול ביותר בהיסטוריה, היו אנוש וכל דורו. וכן למדים אנו כי עיקר נפילתו של האדם בידי היצר היא מחמת טעות, ולא מחמת כוונה רעה (וגם לכוונה הרעה יש לאדם תירוצים, הסברים ונימוקים, כאלה ואחרים). וידוע מאמר חז"ל, כי אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסת בו רוח שטות (תנחומא נשא).

מי שמצוי בדרגת "אנוש" - מצוי כל הזמן בנפילות מחמת כניעה לחולשותיו, צרכיו, רצונותיו, וחוסר יכולת איפוק. אדם כזה נתון בקלות לשליטה על ידי אחרים, אם יקלטו את חולשותיו. לאדם כזה אסור כלל להיכנס למצב של התמודדות. במקרה של התמודדות - עליו פשוט לעזוב הכל ולברוח. למשל - אם הוא נופל תמיד בענייני כעס, אלימות וכדומה, ואינו מסוגל להתאפק, עליו פשוט להימנע ממצבים כאלה, ואם נוצר מצב כזה, פשוט לקחת את עצמו ולברוח. כמה שיותר מהר.

דרגה מעליה היא דרגת "גבר" – "גבר" הוא מי ש-מתגבר על יצרו ומצליח להשיב לו מלחמה. לעתים הוא נופל, אך לעתים הוא גם מצליח. שני פסוקים ממחישים נקודה זו בצורה יפה. הראשון, מפרשת בשלח: "והיה כאשר ירים משה ידו, וגבר ישראל; וכאשר יניח ידו וגבר עמלק" (שמות יז יא). והפסוק השני המוזכר בזוהר: "ותאמר (הגר) מפני שרי גברתי אנכי בורחת" (בראשית טח, ח) ומסביר הזהר – שכאשר הגבירה (שרי) מתגברת, היא דוחקת את השפחה (הגר) ולהיפך. דרגת "גבר" מתארת מאבק מתמשך ובלתי פוסק, כאשר הנצחונות ממש לא בטוחים, אבל כל ניצחון מעודד ומחזק לקראת המאבק הבא, האורב מעבר לפינה.

מי שמצוי בדרגת "גבר" - חייב לעמוד על המשמר מפני נפילות וכשלונות. ככל האפשר עליו למצוא דרכים עוקפות שבהן לא יצטרך להתייצב מול הניסיון. אולם אם לא תהיה ברירה, עליו להתייצב מולו ולדעת שהוא מסוגל להתגבר עליו. 

דרגה מעליה היא דרגת "איש" – איש הוא מי שמצליח לשלוט ביצרו. אמנם יצרו תוקף אותו, אולם השליטה ביצר, ובפעולה, או באי הפעולה – ובאיפוק, נמצאת בידי האדם. להבדיל מה"אנושי" שנמצא בידי יצרו, כאן המצב הפוך – היצר נמצא בידי ה"איש". אמנם תמיד צריך לעמוד על המשמר, מכיוון שהיצר קיים, אולם אם האיש יהיה במודעות, ולא במצב של שינה או טעות, הוא יצליח להתגבר על יצרו.

מי שמצוי בדרגת "איש" - צריך להיזהר מפני איבוד של יישוב הדעת. אם יישאר מרוכז, יש בו הכוחות להתמודד בהצלחה ולהתגבר על כל מכשול. 

הדרגה הגבוהה ביותר היה דרגת "אדם". אדם הוא מי שנמצא מעל למאבקים האלה. היצר לא מדבר אליו. יתכן והוא אפילו חבר של היצר – הפך אותו מאוייב לאוהב. הוא ברמה כזאת שהוא לוקח את כל האנרגיות שיש בו, ומשתמש בהן רק לטוב. אומר דוד המלך – "ולבי חלל בקרבי" (תהלים קט), ומסבירים המפרשים, כי הוא הצליח לעקור את הצד הרע של היצר הרע.

בספרים מוסבר כי דרגת "אדם" – משמעה דומה לה' – "אדמה לעליון". במצב כזה האדם פתוח וחופשי לנהוג בנדיבות, בחסד, להיות משוחרר, להיות הוא עצמו, וכו'. ועל כך נאמר: "זה א-לי ואנוהו" – אני והוא – מה הוא רחום, אף אתה רחום. במקומות אחרים נאמר "נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית". האדם לא מתמקד בעצמו, הוא מתעלה מעל למאבקים האישיים, והופך להיות בבחינת "צדיק" – שכל העולם ניזון ממנו, והוא עצמו, אינו זקוק ליותר מקב חרובים מערב שבת לערב שבת. הדרגה בה נברא האדם – היא היא דרגה זו, והוא איבד את עולמו ברגע אחד.

קיים מרחק קטן ביותר מ-דרגה זו, של "אדם" – לדרגה של גאווה על כך שהיגעתי למקום הזה של "אדם", שהיא כבר לא אדם – אלא אדמה, הדומם, הנמוך ביותר, והרחוק מרחק מזרח ממערב מדרגה של "אדם", דרגה הנמוכה אף יותר מ"אנוש". וכמו שאומרת נעמי שמר: "והתחלנו את שירנו, מהתחלה".

מי שמצוי בדרגת "אדם" - צריך להיות מודע לכוחותיו, ולנצל אותם לצורך השפעה על הסביבה. אל לו לחשוב מחוויות ונסיונות, מכיוון שהכוח בידיו מנוצל לטובה. למעשה, ההתמודדות הגדולה של "אדם" היא לא להיכנס לשאננות, זחיחות או גבהות לב, שתגרום לו לנפילה ודאית. 

דרגות אלה משתנות מאדם לאדם, מעניין לעניין, ומזמן לזמן. כל אדם מצוי במדרגה אחרת, וקיימות אינסוף של מדרגות ביניים. וכל אדם, מצוי במדרגה אחרת לעניינים שונים. יש שהוא "אנוש" בכל הנוגע למאכלים, "גבר" בנוגע לדיבור בשפה נקיה, ו"איש" בנוגע לגזל ומרמה, וכן הלאה. ולכל אדם, מדרגות אלה עשויות להשתנות מעת לעת. יש תקופות שאדם מוּעד בהן יותר להיות "אנוש" לגבי אלימות, למרות שהוא בד"כ במדרגה של "גבר", לעניין זה, וכיו"ב.

חשובה מאוד מודעות למצב בו האדם נמצא. 

לגבי איך עוברים ממצב למצב – זה כבר בפעם אחרת...

האדם והמקרר

יש לי מן תכונה כזאת מוזרה להפוך אירועים מסוימים לתובנות. כמובן לא תמיד זה קורה, וגם לא מיד. זו דרכו של המוח האנושי לקשור קשרים גם מאירועים בעבר. אז הינה אירוע קטן שהפך לתובנה.

בשבוע שעבר הרגשתי שהמקרר קצת מזייף. אבל עצלן כמוני לא עשיתי כלום חיכיתי לראות אם באמת יש בעיה. לאחר יומיים לפני שאני נכנס הביתה אני שומע קולות של בחילה. "מה קרה?" - החלב מקולקל!. האמת, שלעבור בוקר בלי נס קפה זה אירוע די טראומתי. ואז כמשיח לפי תומי אמרתי "באמת שמתי לב שהמקרר קצת עייף ביומיים האחרונים". אז למה לא אמרת???!!!??? אתם לא יודעים? זו חכמה קטנה של גברים תמיד להגיד הכל בדיעבד...

בכל זאת, אתם יודעים, המקרר הזה עובד נהדר ובלי בעיות כבר 11 שנה, מה פתאום שעכשיו יתחיל לעשות בעיות??

בקיצור, לאחר שהוצאנו את כל הדברים הפשרנו את המקרר הפעלנו מחדש, עבר טוב ולאחר כמה שעות שוב הפסיק לקרר. קראנו לגיסי, בחור עם לב זהב, לאחר שפרק את המקרר הוא מצא את הבעיה - "הלך גוף חימום" הוא אמר. ואם הלך אז מה? פשוט מאוד - המקררים עובדים בשיטה פשוטה - הקור מגיע מתא ההקפאה. הוא עובר לפתח התחתון. אם המקרר קופא, לא עובר קור לתא התחתון. תפקיד גוף החימום הוא להפשיר את המעבר על מנת שלא תהיה סתימה. החליף גוף חמום, והמקרר חזר לעבוד.

=

יפה. עברו יומיים. אני חושב על מיליון דברים ופתאום נפלה לי התובנה - המקרר הוא בדיוק כמו האדם. אם אתם באותו ראש שלי - אתם כבר לא צריכים לקרוא הלאה, אתם כבר מבינים למה הכוונה.

אולם לפני שאמשיך הלאה, אני חייב לעצור ולומר משהו על הרגע הקסום הזה - רגע התובנה. זהו רגע שפתאום מבריק לך איזה ברק, ואתה מרגיש התרגשות מוזרה כזאת, קיבלת מתנה, מצאת מציאה, אתה יודע שזה משהו עם פוטנציטל, הוא יעסיק אותך לאחר מכן, אתה תפרק אותו ותבחן אותו ממאה מקומות ותיצור עליו תורה שלמה. רגע ההארה הוא הרגע בו מקופלים כל רגעי השמחה שיבואו לאחר מכן כתוצאה מהעיסוק בתובנה. עבורי, רגע נפילת התובנה הוא אחד הרגעים היפים בחיים.

=

ועכשיו לתובנה. היא לא מלאה, אני רק התחלתי לגלגל אותה, אתם מוזמנים להמשיך כראות עיניכם.

האדם הוא מכשיר מאוד משוכלל, כמו המקרר. האדם חייב לנקות את עצמו כל הזמן, כמו המקרר. אם הניקיון של המקרר חשוב, הרי שהרבה יותר חשוב הניקיון הפנימי שלו. מקרר חדש עובד טוב, ואנו רגילים שיעבוד כמו שצריך. אנו לא מצפים שיתקלקל. ועם השנים אנו "סומכים" עליו. כך גם האדם, הוא לא מתקלקל ברגע אחד. הוא נולד חמוד כזה ומתוק וממשיכים לגדול איתו. לא מצפים שיתקלקל יום אחד. קצת מנקים מבחוץ קצת מבפנים. אמנם לעתים רוצים לנקות כל כך טוב ששמים אקונומיקה ואז אולי שורטים אותו... אבל זו תובנה אחרת לפעם אחרת.

החלק הקטן הזה הנקרא "גוף חימום" לכאורה כל כך משני, אולם כל כך חשוב! הוא מחמם את הקרח, הוא חיוני ליצירת תקשורת בין כל חלקי המקרר. בהיעדר תקשורת, חלק אחד ימשיך לעבוד, והחלק השני יתנתק ויהרוס כל מה שיש בפנים. אני חושב שגוף החימום הוא הלב. הלב הוא חם, עובד כל הזמן, איבר כל כך קטן, אולם בלעדיו אי אפשר לחיות. בן אדם בלי לב הוא לא בן אדם. הוא שולח אנרגיות לכל הגוף. מקום בו הדם אינו מגיע, נרקב ומת.

גם מקרר - וכמוהו האדם - אינו בן אלמוות. כשגוף החימום התקלקל, המקרר המשיך לעבוד. תא ההקפאה (השכל?) עבד מצויין. אולם גוף המקרר (הגוף שלנו? בקבלה הרגשות מצויים בגוף) נראה כאילו עובד, האור הפנימי נדלק, אולם בפועל הוא לא עובד. נכון, בתחילה יש חששות. אולם אם לא עושים כלום, לא נזהרים ובודקים, לאחר תקופה מסוימת פתאום רואים שכל האוכל התקלקל. ואז צריך כבר פעולה דראסטית, להביא טכנאי, לפרק, להחליף וכו' וכו' וכו' ואתם כבר מבינים לבד.

=

כאן בדיוק טמון ההבדל הקטן בין אדם למקרר. גוף חימום חייב להתקלקל מתישהו. זה נקרא "בלאי סביר". אולם הלב לא חייב להתקלקל. אפשר על ידי תחזוקה להאריך את חיי המקרר אולם אי אפשר למנוע קלקול של גוף החימום. לגבי האדם אין זה המצב, חייבים תחזוקה ללא סוף והלב לא אמור להתקלקל עד שהוא מפסיק לפעום. קשיים - כן. עליות ומורדות - כן. אולם קלקול? לא!. כאשר מקרר מתקלקל יש חלקי חלוף. כאשר האדם מתקלקל אין לו חלקי חילוף. נזק כתוצאה ממקרר הוא בר חלוף. נזק לאדם, לעתים אינו בר תיקון.

=

שלחתי את הפוסט. בצהריים ראיתי את דודתי יפה. סיפרתי לה שכתבתי פוסט חדש. על מה? שהאדם דומה למקרר. זהו. היא כבר המשיכה לבד - במקרר מקפיאים כל מיני דברים, וגם האדם לעתים מקפיא בפנים עמוק כל מיני דברים; כשפותחים את המקרר נפתח האור, כך גם שפותחים את האדם הוא מאיר... ראיתם? זה קל מאוד. אני התחלתי, אתם רק צריכים להמשיך.

=

עד כאן ידידיי היו שלום! אשמח אם תשתפו אותי בתובנות שלכם