יש לי מן תכונה כזאת מוזרה להפוך אירועים מסוימים לתובנות. כמובן לא תמיד זה קורה, וגם לא מיד. זו דרכו של המוח האנושי לקשור קשרים גם מאירועים בעבר. אז הינה אירוע קטן שהפך לתובנה.
בשבוע שעבר הרגשתי שהמקרר קצת מזייף. אבל עצלן כמוני לא עשיתי כלום חיכיתי לראות אם באמת יש בעיה. לאחר יומיים לפני שאני נכנס הביתה אני שומע קולות של בחילה. "מה קרה?" - החלב מקולקל!. האמת, שלעבור בוקר בלי נס קפה זה אירוע די טראומתי. ואז כמשיח לפי תומי אמרתי "באמת שמתי לב שהמקרר קצת עייף ביומיים האחרונים". אז למה לא אמרת???!!!??? אתם לא יודעים? זו חכמה קטנה של גברים תמיד להגיד הכל בדיעבד...
בכל זאת, אתם יודעים, המקרר הזה עובד נהדר ובלי בעיות כבר 11 שנה, מה פתאום שעכשיו יתחיל לעשות בעיות??
בקיצור, לאחר שהוצאנו את כל הדברים הפשרנו את המקרר הפעלנו מחדש, עבר טוב ולאחר כמה שעות שוב הפסיק לקרר. קראנו לגיסי, בחור עם לב זהב, לאחר שפרק את המקרר הוא מצא את הבעיה - "הלך גוף חימום" הוא אמר. ואם הלך אז מה? פשוט מאוד - המקררים עובדים בשיטה פשוטה - הקור מגיע מתא ההקפאה. הוא עובר לפתח התחתון. אם המקרר קופא, לא עובר קור לתא התחתון. תפקיד גוף החימום הוא להפשיר את המעבר על מנת שלא תהיה סתימה. החליף גוף חמום, והמקרר חזר לעבוד.
=
יפה. עברו יומיים. אני חושב על מיליון דברים ופתאום נפלה לי התובנה - המקרר הוא בדיוק כמו האדם. אם אתם באותו ראש שלי - אתם כבר לא צריכים לקרוא הלאה, אתם כבר מבינים למה הכוונה.
אולם לפני שאמשיך הלאה, אני חייב לעצור ולומר משהו על הרגע הקסום הזה - רגע התובנה. זהו רגע שפתאום מבריק לך איזה ברק, ואתה מרגיש התרגשות מוזרה כזאת, קיבלת מתנה, מצאת מציאה, אתה יודע שזה משהו עם פוטנציטל, הוא יעסיק אותך לאחר מכן, אתה תפרק אותו ותבחן אותו ממאה מקומות ותיצור עליו תורה שלמה. רגע ההארה הוא הרגע בו מקופלים כל רגעי השמחה שיבואו לאחר מכן כתוצאה מהעיסוק בתובנה. עבורי, רגע נפילת התובנה הוא אחד הרגעים היפים בחיים.
=
ועכשיו לתובנה. היא לא מלאה, אני רק התחלתי לגלגל אותה, אתם מוזמנים להמשיך כראות עיניכם.
האדם הוא מכשיר מאוד משוכלל, כמו המקרר. האדם חייב לנקות את עצמו כל הזמן, כמו המקרר. אם הניקיון של המקרר חשוב, הרי שהרבה יותר חשוב הניקיון הפנימי שלו. מקרר חדש עובד טוב, ואנו רגילים שיעבוד כמו שצריך. אנו לא מצפים שיתקלקל. ועם השנים אנו "סומכים" עליו. כך גם האדם, הוא לא מתקלקל ברגע אחד. הוא נולד חמוד כזה ומתוק וממשיכים לגדול איתו. לא מצפים שיתקלקל יום אחד. קצת מנקים מבחוץ קצת מבפנים. אמנם לעתים רוצים לנקות כל כך טוב ששמים אקונומיקה ואז אולי שורטים אותו... אבל זו תובנה אחרת לפעם אחרת.
החלק הקטן הזה הנקרא "גוף חימום" לכאורה כל כך משני, אולם כל כך חשוב! הוא מחמם את הקרח, הוא חיוני ליצירת תקשורת בין כל חלקי המקרר. בהיעדר תקשורת, חלק אחד ימשיך לעבוד, והחלק השני יתנתק ויהרוס כל מה שיש בפנים. אני חושב שגוף החימום הוא הלב. הלב הוא חם, עובד כל הזמן, איבר כל כך קטן, אולם בלעדיו אי אפשר לחיות. בן אדם בלי לב הוא לא בן אדם. הוא שולח אנרגיות לכל הגוף. מקום בו הדם אינו מגיע, נרקב ומת.
גם מקרר - וכמוהו האדם - אינו בן אלמוות. כשגוף החימום התקלקל, המקרר המשיך לעבוד. תא ההקפאה (השכל?) עבד מצויין. אולם גוף המקרר (הגוף שלנו? בקבלה הרגשות מצויים בגוף) נראה כאילו עובד, האור הפנימי נדלק, אולם בפועל הוא לא עובד. נכון, בתחילה יש חששות. אולם אם לא עושים כלום, לא נזהרים ובודקים, לאחר תקופה מסוימת פתאום רואים שכל האוכל התקלקל. ואז צריך כבר פעולה דראסטית, להביא טכנאי, לפרק, להחליף וכו' וכו' וכו' ואתם כבר מבינים לבד.
=
כאן בדיוק טמון ההבדל הקטן בין אדם למקרר. גוף חימום חייב להתקלקל מתישהו. זה נקרא "בלאי סביר". אולם הלב לא חייב להתקלקל. אפשר על ידי תחזוקה להאריך את חיי המקרר אולם אי אפשר למנוע קלקול של גוף החימום. לגבי האדם אין זה המצב, חייבים תחזוקה ללא סוף והלב לא אמור להתקלקל עד שהוא מפסיק לפעום. קשיים - כן. עליות ומורדות - כן. אולם קלקול? לא!. כאשר מקרר מתקלקל יש חלקי חלוף. כאשר האדם מתקלקל אין לו חלקי חילוף. נזק כתוצאה ממקרר הוא בר חלוף. נזק לאדם, לעתים אינו בר תיקון.
=
שלחתי את הפוסט. בצהריים ראיתי את דודתי יפה. סיפרתי לה שכתבתי פוסט חדש. על מה? שהאדם דומה למקרר. זהו. היא כבר המשיכה לבד - במקרר מקפיאים כל מיני דברים, וגם האדם לעתים מקפיא בפנים עמוק כל מיני דברים; כשפותחים את המקרר נפתח האור, כך גם שפותחים את האדם הוא מאיר... ראיתם? זה קל מאוד. אני התחלתי, אתם רק צריכים להמשיך.
=
עד כאן ידידיי היו שלום! אשמח אם תשתפו אותי בתובנות שלכם
