בינתיים

בינתיים / שי שגב 31.5.16

הבריות פזורות כחול

וחיות כאן במחול, 

לשרוד - לישון ולאכול

משתדלות שלא ליפול.

וכידוע זה חולף -

הזמן אותנו אט קולף

עד גם אנו נתחלף.

=

אדם יסודו מעפר

בואו לכאן לא בחר

ואף לא מה יקרנוּ מחר

וסופו שלא נזכר.

אך אם זכה הוא לקרצוף,

מעפר יוכל לעוף.

=

אדם להבל דמה,

וסופו לאדמה

לִרְקב כבהמה;

ואם היתה לו נשמה,

תעלה היא בדממה

לשכון בצל חמה.

=

בואנו כאן קבוע

והקץ אף הוא ידוע;

אז מה מונח על המאזניים?
מה עשינו בינתיים

קרבן

הידעתם, כי המילה "קרבן" אינה מופיעה בתורה לפני ספר ויקרא? אולם לא זו בלבד, גם השורש ק.ר.ב. על הטיותיו אינו מופיע בחומשים במובן של זבח, או העלאת הקרבן, אלא להתקרב (אפילו אם מופיע בבניין הפעיל – כמו "ופרעה הקריב"). המילה "קרבן" היא אפוא מילה חדשה בחומש שלנו. במובן זה השימוש המקורי שלה היה במובן של קרבה פיזית והשימוש החדש הוא שימוש משני כיוצא לפועל מתכליתו.

עיון במקרא מראה שמוזכרת הקרבת קרבנות עוד לפני הקמת המשכן – קין והבל הביאו קרבן, וגם נח, ואפילו בני ישראל. אולם בכל אותם מקומות, לא מצוינת המילה קרבן, אלא שהם הביאו – מנחה (קין והבל), עולה (נח, עקדת יצחק ועוד) ושלמים (מעמד הר סיני).

נראה לי, כי המיוחד לכל הקרבנות האלה, שהם הובאו מרצונם של המקריבים, ללא חיוב כלשהו, ועל כן הם מהווים הבסיס לקרבנות הנדבה, במובן החיובי של המילה, קרי על ידי איש אשר נדבו ליבו לכך. ומעניין, שבתחילת ספר ויקרא מופיעים קרבנות אלה בדיוק – העולה, המנחה וזבח השלמים. וכולם תחת הפסוק הראשי הפותח (ויקרא א ב) – "אדם כי יקריב מכם קרבן..." כי יקריב – אם יקריב – לרצונו ומנדבת לבו.

התפיסה כי מדובר בקרבנות נדבה הובילה אותי לתובנה משמעותית מאוד בסיפור עקידת יצחק. כאשר הקב"ה ביקש מאברהם: "קח נא את בנך... והעלו שם  לעולה" – זה לא היה ציווי של הקב"ה, אלא בקשה. ולא בכדי מופיעה מילת בקשה (נא), שכן אילו היה זה ציווי, לא היה זה קרבן נדבה כלל! הדבר מעצים את הניסיון של אברהם, שזכאי היה לסרב, והקב"ה לא יכול היה להאשימו בכך. ומכאן גם המדרש, שאמר אברהם לקב"ה – הרי יכולתי לסרב, וגם טענה היתה לי, שהרי הבטחת לי. ולכן אמר המלאך שירא אלוקים הוא, שהרי רשאי היה לסרב, אולם לא עשה כן. ולא זו בלבד, אילו היה משתהה במעשיו, היינו חוששים שהוא פעל כך מחמת אי נעימות אולם לא מאהבת ה', ובא הכתוב ומספר לנו שאברהם לא השתהה, אלא השכים בבוקר וכו' ולאחר מכן העלה את האיל לעולה. ואולי כבר מכאן למדנו, שלא השחיטה היא העיקר, אלא הכוונה וההשתדלות הן עיקרו של הקרבן.  

יוצא דופן אחד הוא הפסח, שאינו מכונה בספר שמות כקרבן, אלא בשמו כ"פסח" או כזבח פסח. רק בספר במדבר יינתן לו שם קרבן, אולם כאן מדובר ב"קרבן ה'" (במדבר ט יג). מעניין משחק המלים שבין קרבן, למי שלא הקריב, מכיוון שהיה בדרך רחוקה וכו'.

מצאנו אפוא, שהמילה "קרבן" הינה מילה כללית, הן  לקרבנות הרשות והן לקרבנות החובה שיגיעו בהמשך ועליהם אנו שומעים לראשונה בספר ויקרא – החטאת, האשם והמילואים.

מה פירוש השם קרבן ומה הוא בא להביע?

מילה זו נמנית עם החברות במשקל קטלן, כמו שקרן, חמסן, שחקן וכדומה. ולהבדיל, ה' המכונה רחמן, מוחלן וסלחן. ואם בדוגמאות האחרונות עסקינן, פירוש מלים אלה, בראי העובדה שלעתים ה' גם נוקט את מידת הדין הקשה, היא שהקב"ה במהותו רחמן וסלחן, גם אם אינו נוהג כך תמיד.

ומבחינת המילה קרבן – במהותו תפקידו לקרב. אך לא הכבש עצמו הוא המקרב, כשלעצמו. ועל כך הרי בוכה הנביא: לא די בעצם השחיטה על מנת לקרב לה'. זה לא הכבש. אלא התהליך בכללותו. קרי, רצון האדם (המכוון את לבו), המאמץ, ההשקעה וכדומה.

יחד עם זאת, הואיל והחפץ המשמש כקרבן הוא פסיבי, במהלך השנים נולדו משמעויות חדשות למונח קרבן, האחת: "קרבן" הוא אדם פסיבי, שפגעו בו (דגש על הפגיעה ועל הנפגע). השניה: "קרבן" הוא סוג של ויתור מסוים לצורך השגת מטרה אחרת, לעתים נעלה יותר, ולעתים תוך שימוש לרעה באותו קרבן. לעתים שתי המשמעויות מתחברות יחדיו.

ובמקביל נוצרו לנו פעלים חדשים:

"להקריב" – כעניין נעלה, לוותר על משהו שאנחנו מאוד רוצים, לצורך השגת מטרה אחרת; ובמיוחד הדבר נעלה כאשר מדובר בהשגת מטרה מוסרית. כמו הקריב את חייו למען מדינת ישראל. אבל גם "להקריב" כפעולה לא מוסרית, לדוגמה: הקריב את החיילים לצורך קידום מטרות אישיות וכדומה. ניצול לרעה של הכוח על אחרים ו/או רכושם. מבחינה לשונית, ההקרבה באה בכדי לקרב אותנו למטרתנו.

"להתקרבן" – סוג של בעל טרוניה, שהוא כביכול הפך מושא לקרבן בידי אחרים. שהוא לא פועל מבחירתו החופשית, אלא משמש ככלי משחק. שהוא מסכן וכו'.

עוד מעניינת המילה "קרב" מלשון מלחמה, שהוא מצב ששני אוייבים קרבים זה לזה אולם לא למטרות שלום אלא להיפך מכך.

המילה קרביים אגב, אינה קשורה למשפחת הקרבן, אלא באה מהמילה קֶרֶב, שהינו החלק הפנימי בגוף, באיזור חלל הבטן. ומעניין הקשר בין קרב לבין קבר.  

מלה נוספת שאנו מוצאים בסביבת הקרבנות הינה זבח, ולו שתי משמעויות. האחת הינה פעולת השחיטה ללא אכילה. למשל: "וזבחת את עולותיך" (שהרי קרבן עולה אינו נאכל). השניה הינה סעודה שבה אוכלים בהמה שנשחטה, לאו דווקא קרבן, וראו רש"י על בראשית לא נד: "ויזבח יעקב זבח" – "שחט בהמות למשתה". "זבח השלמים" או "זבח חג הפסח", מייצגים את השחיטה והסעודה גם יחד, והן ההקשר שלהם כקרבן. וכן מצאנו זבח גם במשמעות של קרבן. ומעניין הקשר שבין זבח לבין טבח – שטביחה גם היא מהווה שחיטה.  

קרבן אפוא בא לקרב. אולם בסוף ימיו אומר לנו משה, "כי קרוב אליך הדבר מאוד", ואידך זיל גמור.

קהילה, אסיפה או כינוס?

ישנן מספר מלים בעברית המבטאות חיבור וצירוף של אנשים, ובין היתר – קהל, ציבור, אסיפה, כינוס, התוועדות, קיבוץ. מה ההבדל ביניהן?

קהל

כיום, הפרשנות המקובלת מבדילה ב-מהות החיבור. כך, על פי ויקיפדיה, קהל מייצג בעברית בת ימינו ציבור אנשים המתקבצים על מנת לצפות, להאזין או להשתתף בהתרחשות אמנותית, ספורטיבית, לימודית, מקצועית, חברתית או פוליטית. הקהל עשוי להימצא פיזית במקום האירוע, אולם עשוי להתקבץ גם וירטואלית (צופים בטלוויזיה וכו') ולעתים גם בזמנים שונים.  מילה זו יצרה אוסף של ביטויים הרלוונטיים להגדרה האמורה, כמו "חביב הקהל", "קהל הצופים", "דעת קהל", "פחד קהל" ועוד.

אסיפה

"אסיפה" לעומתה, מתייחסת אף היא להתכנסות, אולם פעמים רבות במונחים של עניינים רשמיים, החל באסיפה כללית של בעלי דירות בבית המשותף, או אסיפה של בעלי המניות, של ועדת הבחירות, ועד כדי "האסיפה המכוננת", המנסחת את החוקה.

ציבור

"ציבור" מתייחס כיום לקבוצה של אנשים במובנה הבסיסי ביותר ואף ללא צורך לחפש איזשהו מכנה משותף ביניהם (להבדיל מהקודמים). חז"ל אף אמרו שצבור משמעו בראשי תיבות: "צדיקים, בינוניים ורשעים", קרי אוסף לא הומוגני של אנשים לעתים גם ללא מטרה מסויימת, והדגש הוא על הכמות.

כינוס

"כינוס" מייצג כיום חיבור של אנשים רבים למפגש המוקדש לנושא מסוים. השורש כנס מצביע על מיקוד. 

ועידה

"ועידה" מייצגת לעתים משמעות כמו של כינוס, לעתים במובן יותר פורמאלי ("המלכים נועדו", אז וגם היום – ועידת המפלגה וכדומה). ע"פ החסידות התוועדות הינה דווקא דבר הפוך, מפגש רעים.

יחד עם זאת פעמים רבות אנו מוצאים בלבול מסוים בין המונחים והגדרת מונח אחד באמצעות משנהו.

ובתורה

בתורה אנו מוצאים בעיקר את (קהל). פחות מכך אנו מוצאים את (אסף) ואת (ועד). (צבור) מופיע בלשון חז"ל ואילו (כנס) מהווה תרגום אונקלוס של (קהל) שלאחר מכן נמצא אותו גם בטקסט עצמו (כמו: "כונס כנד מי הים"), שעל פי הפרשנים במשמעות של אסיפה דווקא ולא של קהל.

פירוש מכיוון אחר - רש"י

ובנוגע לפרשנות המונחים מאיר לנו רש"י אור חדש בתחילת הפרשה. על פי רש"י אין מדובר במהות דווקא, אלא באופן. וכך הוא אומר: "שאינו אוסף אנשים בידיים, אלא הם נאספים על פי דבורו, ותרגומו ואכנש". יתכן והתוספת של רש"י על התרגום מלמדת אותנו כי רש"י אינו מסכים עם התרגום.

ובמלים אחרות: על פי העברית המקראית, כאשר אנשים נאספים מעצמם, מרצונם, או לכל היותר לאחר שקבלו קריאה – הרי זו קהילה, התקהלות וכדומה. לעומת זאת, כאשר צריך ללכת ולאסוף אותם באופן אקטיווי, הרי זו אסיפה.

מבט חדש על פסוקים בתורה

פירוש זה פותח לנו צוהר חדש להבנת המקרא. למשל, בתחילת שמות מצווה משה על ידי הקב"ה – לך ואספת את זקני ישראל – מכיוון שהם לא יסתפקו במילותיך, אתה צריך להיות יותר אסרטיבי. ואילו בפרשתנו, פרשת ויקהל, לאחר שמשה יורד מההר במוצאי יום כיפור, די בכך שהוא אומר מילה והם רצים אליו. ובאותה מידה, בפרשה הקודמת כאשר העם נקהל על אהרון, השימוש בא לגנות אלה שמיהרו להתכנס ובאו מעצמם. ואומר החזקוני – שאם תמצא התקהלות "על", כמו התקהלות על אהרון (קרי על אדם מסוים, באופן אישי לגופו של אדם ולא לגופו של עניין), יש לכך משמעות שלילית ואילו התקהלות "אל" הינה במובן חיובי, למטרה.

אגב, פירוש רש"י משתלב עם משמעות הביטוי "ויקח" בהקשר של בני אדם. המשמעות הרגילה בתורה היא היא שלוקחים אדם באמצעות מלים בדיבור ולא בכוח.

עוד עיון בפסוקים מלמד כי התוועדות שמורה לעניינים יותר נשגבים כמו מפגש של משה עם הקב"ה (ונועדתי לך שם) או עם זקני ישראל וכדומה. 

אונס דינה - עוצמת המלים השקטות

אחד מהדברים הגדולים שאנו למדים מהתורה, הוא כיצד לכתוב סיפור קשה במלים עדינות. וכיצד להביע ביקורת אדירה בלשון מתונה.

פתגם יפה ששמעתי לאחרונה: אל תגביה את הקול שלך, הגבהה את המלים. אתה לא צריך לצעוק על אדם, דבר בקול רגיל, אך עשה שימוש במלים חריפות יותר. משפט זה נאמר לדור שלנו, שבוחר בצעקות ולעתים באלימות פיזית של ממש, ומבקש שלפחות תישאר ברמה של המלים. התורה מעלה אותנו הרבה יותר גבוה – היא מראה לנו כיצד ניתן לכתוב ביקורת קשה, אבל במלים בודדות ומרומזות ובלי להשתמש בפורונוגרפיה מילולית.

כמובן שהדבר מצריך גם עיניים בוחנות, היודעות לזהות את הרמזים ואת משמעותם, ולא כמו היום, שאם הדברים לא כתובים בפירוט, ובמלים מפוצצות ורדודות, עם מיליון כותרות והסברים, אף אחד לא רואה ולא מבין.

במה דברים אמורים?

כולנו מכירים את הסיפור של האונס של דינה. הבחורה הצעירה ששכם הכוחני אונס, וכולא והאחים מגיעים ומשחררים. סיפור מזעזע, גם אם הוא כתוב בצורה קצרה.

ואז באים חז"ל ואומרים את המלים המקוממות הבאות: שדינה, יצאנית היתה. ואוו! עוד פעם מאשימים את הנאנסת באונס? זה נראה כל כך לא פיר? הרי כשאת אומרת לא, אז לא הוא לא. לא?

אז בואו נראה את הלב של סיפור, הנפרס על שני פסוקים בלבד (פרק לד פסוקים א-ב):

לד,א וַתֵּצֵא דִינָה בַּת-לֵאָה, אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב, לִרְאוֹת, בִּבְנוֹת הָאָרֶץ.

לד,ב וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן-חֲמוֹר, הַחִוִּי--נְשִׂיא הָאָרֶץ; וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ, וַיְעַנֶּהָ.

כלל הפסוק הפותח

חשוב להבין, כי לְעולם יש משמעות חשובה לפסוק שפותח סיפור. זה לעולם לא יהיה סתם פסוק אינפורמטיבי, או פסוק של מַעֲבָר לשיא, אלא הוא נוטע יסודות חשובים ביותר בסיפור. ומה אומר הפסוק הפותח בפרשת דינה? הוא אומר דברים חמורים ביותר, שוב, גם אם בלשון עדינה:

וַתֵּצֵא – מה אומרת המילה ותצא? מאין יצאה דינה? ומה עושה המילה הזאת כאן? אדם שיוצא, הוא אדם שעוזב מקום מסוים. יציאה היא עניין פיזי, רוחני, נפשי. לצאת מהגבלות, לפרוץ גדרות. כמו "ויצא יעקב מבאר שבע" – זו לא היתה סתם יציאה. הוא עזב את באר שבע ואת הוריו למשך 22 שנה והלך לארץ אחרת. גם כאן רוצים לומר שדינה עשתה מעשה מאוד מאוד לא פשוט, לא מעשה מקובל בכלל, וכנראה גם טיפשי – היא יצאה מהמחנה שלה והלכה למחנה אחר. זה משהו יוצא דופן, חמור. זו פריצת גדרות. זו יציאה מהמורשת המשפחתית – שהרי גם יצחק וגם יעקב מצאו את הנשים שלהם במרחק רב ובדרך ארוכה, ולא עם בנות הארץ – ומהדהדת לנו אזהרתו של אברהם לאליעזר: בראשית כד ג-ד: "וְאַשְׁבִּיעֲךָ בה' אֱלֹקי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹקֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא-תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ: כִּי אֶל-אַרְצִי וְאֶל-מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק: "

דִינָה בַּת-לֵאָה – מה בא לומר לנו הייחוס? למה להזכיר את אימא לאה? ומה זה תורם לנו בכלל? על כך מסביר רש"י, שהדברים, שוב, לא נאמרו לחינם. כאשר מזכירים סיפור בעייתי, יש משמעות גדולה בתורה שמזכירים גם את הייחוס (ראה עניין קורח, ופנחס וכו'). וכך אומר רש"י: "בת לאה - ולא בת יעקב, אלא על שם יציאתה נקראת: בת לאה, שאף היא יצאנית היתה, שנאמר 'ותצא לאה לקראתו' (בראשית ל, טז)". מסביר לנו כאן רש"י שהתורה כאן סוגרת חשבון עם לאה. ושוב, ראו באיזו עדינות הדברים נאמרים, למרות שהם דברים קשים ביותר. באותו מקום שהיה העניין של לאה, התורה לא אומרת כלום. היא מחכה לכאן. בשאנו קוראים את הסיפור של יציאת לאה ליעקב, אנחנו חושבים עליה בצורה רומנטית וחביבה. אולם כאן התורה מאירה לנו אותו באופן אחר. חשבו לרגע על מצב בו הנשים סוחרות בבעל שלהן, מי תשכב איתו בכל לילה. אבל לא בכך הבעיה, אלא שלאה יוצאת לקראתו, בפרהסיה, על מנת לממש את ההסכם. יעקב חוזר מהשדה, והיא יוצאת לקראתו ואומרת לו במרחב הציבורי שהיא "שכרה את שירותיו לאותו לילה" ומכניסה אותו לאוהל שלה. ואנו מדברים על המחנה של יעקב שאנו למדים מהפרשה שלנו שהפך לשני מחנות – מחנה גדול. מן הסתם היו שם אנשים וראו את המחזה הזה. זה לא מכובד, לא צנוע, לא מתאים למשפחת יעקב, למורשת משרה סבתו. אכן, לאה אוהבת את יעקב. היא רוצה אותו. זה מקובל וטוב. אבל עובדה היא, יציאתה עשתה רושם אצל בתה, דינה, וכידוע, כל דבר שאנו עושים, גדל והולך כשהוא מגיע לילדים.

אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב – המפרשים לא עוצרים על המלים האלה, שאף הן נראות מיותרות כאן. הרי ברור שלאה ילדה ליעקב. אין לנו שמץ של חשש שלאה ילדה אותה לגבר אחר, לא כן? למרות שנהגה שלא בצניעות, אין לנו ספק שהיא ילדה ליעקב. לא את זה בא הכתוב להדגיש, למרות שאולי ליצני הדור יכולים לומר, שאם דינה עשתה כזה מעשה, זה לא מהגנים של יעקב. אולי היא לא הבת של יעקב. אבל קשה לי להאמין שמישהו יעליל ככה על לאה ולכן מלים אלה לא באו לנקות את לאה מחשש כזה. נראה לי שהן באו להדגיש שדינה היתה אהובה ליעקב. היא היתה "של יעקב". ומה שקרה לה גרם לו עגמת נפש מיוחדת. כמו שאומרים – "הבנות שייכות לאבא". זו היתה המתנה המיוחדת ליעקב, והמתנה הזאת חוללה על ידי בני עוולה. זה המקום הקטן של יעקב, שאולי מסביר גם את הפסיביות שלו, בהמשך הסיפור.

לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ – מה לדינה ולבנות הארץ? מה היא צריכה לראות אצלן? כיצד הן עובדות אלילים? או את הלבוש הפרובוקטיבי שלהן? את הזימה שהן עסוקות בה? וכן הלאה... הדברים ברורים ומובנים, ועתה אנו מבינים איזו עוצמה יש לפסוק הזה, פסוק הפתיחה שמסביר לנו כל כך הרבה על התלבטויותיו של יעקב, כיצד לנהוג בשכם.

האונס 

ועכשיו מגיע הפסוק השני – סיפור האונס שפתאום מקבל מימד חדש מהמלים ומבעד להן -

וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן-חֲמוֹר, הַחִוִּי--נְשִׂיא הָאָרֶץ; – שכם בן חמור, נשיא הארץ, היה עשיר, ומכובד, ויכל להשיג כל בחורה שרצה. מן הסתם הוא הגיע לבנות היפות ביותר וכו', ועשה בהן כרצונו. איך פתאום הוא הגיע למצב שהוא שם את העיניים שלו על דינה? ודי לנו בשאלה, נכון?

וַיִּקַּ֥ח אֹתָ֛הּ – קודם כל אנו צריכים להתמקד במילה "ויקח". על פי התורה, ב-99% מהמקרים, לוקחים אדם – לא בכוח פיזי, אלא במלים, בדיבור, בשכנוע. הוא אמנם יוזם, הוא הלוקח, אולם לא בכוח, אלא בהסכמה. גם על אברהם ושרה כתוב שהוא לקח אותה למסע לארץ ישראל, הוא לא לקח אותה בכוח, אלא בשכנוע. בהסבר. היא הלכה מרצונה. תרגום אונקלוס מתרגם את המילה הזאת בצורה יפה – ויקח = ודבר. הוא דיבר איתה, והיא הלכה איתו. וזה להבדיל ממקרים בודדים מאוד, שלקיחה נעשית בכוח ואז היה מהווה חטיפה. אבל המקרה שלנו הוא לא כזה. שכן מגיעה לנו המילה השניה, שסותמת את הגולל על כל אפשרות אחרת של פרשנות: "אותה" – כתוב "אתה" – כאילו אומר "איתה". לא זו בלבד שהוא לא הכריח אותה, אלא שהדבר נעשה בשיתוף פעולה, יחד איתה. בשלב הזה לא היה שום אונס.

זה התחיל ביציאה שלה. ולאחר מכן היא היתה מספיק בולטת, שעוררה עניין אצל שכם. ובהמשך התפתחה ביניהם שיחה. הרי הוא לא אמר לה "בואי" והיא הלכה מיד, נכון? הוא קצת דיבר איתה, ומשך אותה בדברים, והיא, נמשכה אחריו. וכפי שרואים מהמשך הפסוקים (שלא נדון בהם כאן), שכם יודע לדבר, ויודע להלהיב, ויודע למשוך במלים, הוא כריזמטי. הוא יודע את העבודה שלו. והוא מפתה את דינה. דינה בחורה צעירה וחסרת ניסיון והוא מנצל זאת, אבל אי אפשר לומר שהיא נקיה לחלוטין. שהרי הדברים החמורים מעידים בעד עצמם: כשאנו שומעים "ויקח אתה" – לאן לקח אותה? הוא לקח אותה מהרחוב, מהמרחב הציבורי שהיתה בו, אל חדרי חדרים. אל מקום שבו הם היו יכולים להתייחד. הלו, דינה? איך את הולכת איתו ככה? למקום נסתר, בלתי ידוע? מה קורה כאן? תמימה, תמימה, אבל כל הפעמונים צריכים לזעוק כאן שאת נכנסת למחוזות שאינם שייכים אלייך.

וַיִּשְׁכַּ֥ב אֹתָ֖הּ – ושוב נוספת לנו בפעם השלישית המילה – אתה. לומר לך, עם כל הצער שבדבר, כי השכיבה הראשונה נעשתה מרצון, בשיתוף פעולה מלא של דינה. זה הסיפור רבותיי. הוא מסופר בעדינות. אבל זה הסיפור. בתו של יעקב. הלכה שבי (תרתי משמע) אחרי שכם בן חמור ושכבה אתו מרצונה.

וַיְעַנֶּֽהָ – סיום מדהים לקטע הזה. פה כבר לא כתובה המילה "אתה". חסרונה של המילה זועק לנו. ורש"י מסביר אותו בשתי מלים: "וישכב אתה: כדרכה. ויענה: שלא כדרכה." במלים אחרות – השכיבה (הראשונה), היתה מרצונה, כדרכה. אבל הפעם השניה – כבר לא היתה בהסכמה. היא לא היתה כדרכה. היא היתה עינוי. זה היה אונס.

WOW.

עכשיו, רבותיי. תכניסו את עצמכם במקום יעקב.

בא נשיא העם החיוי ליעקב ואומר לו "שמע ידידי, הבת שלך אצלי. היא התיידדה עם בני. שכבה איתו מרצונה. והוא רוצה להתחתן איתה." ויעקב ודאי שואל את עצמו – רגע אחד. אם היא שכבה איתו מרצונה, אולי הם כבר נשואים? אולי התאהבה בו? הרי הפעם הראשונה לא היתה מאונס. והבת שלי היא לא זונה (וכך בדיוק אמרו בניו לאחר מכן!!) ולכן היא לא שכבה איתו "בעילת זנות". היה ביניהם משהו אמיתי. ודאי מצידו, אבל מן הסתם גם מצידה, לפחות לאותו רגע. אז אולי הם נשואים? ואולי כדאי לסיים את זה בחתונה?

האם אנחנו יכולים לומר שיעקב היסס מפחד? או משיקול דעת לא סביר? ממש לא!! הוא חשב בהיגיון, מהראש, ולא מהבטן!! הרי אילו חיים יהיו לדינה אם למרות שהיא אוהבת את הבחור הוא יקח אותה חזרה ובמחנה שלה ובכל מחנה אחר היא נחשבת כבר סוג ג'? אלה יהיו חיים טובים יותר? ומה אם היא בהריון?

האחים של דינה היו הרבה יותר קשים. ונחרצים. וקיצוניים. את האחות שלנו לא יחזיקו בכוח, אמרו. האחות שלנו היתה תמימה. והבחור הזה פיתה אותה והפיל אותה בפח. הוא לא יקבל אותה כמתנה. והוא לא יחזיק אותה בכוח. אחרת כל הבנות שלנו יעברו תהליך דומה. זו גישה אחרת לגמרי, ויתכן שגם היא נכונה. אולם אי אפשר לשלול את גישתו של יעקב ואת היסוסו.

ואגב חשוב לזכור כי יעקב לא כעס על ילדיו מכיוון שהרגו את שכם ולקחו את דינה. הוא כעס עליהם מכיוון שהם בזזו את העיר. לכך הוא לא יכול היה להסכים. מכיוון שהביזה שללה לחלוטין את כל התוקף המוסרי של מעשיהם וכך שמו של יעקב יצא בנזק כפול – גם הבת שלו עשתה מה שעשתה. וגם הם רמאים שבזזו את העיר.

סיפור עצוב.

וכל זה, במלים בודדות, ועדינות, ובלי להרים את הקול, ובלי להרים את המלים, אבל עם המון המון מוסר השכל. 

הוא לא פראייר

כל כך הרבה האכילו אותנו בסיפור של יעקב ועשיו, עד כי הרושם העולה לנו הוא שהרמאי, החכם והתככן הוא יעקב, ואילו המסכן והטיפש הוא עשיו. לא רק המבקרים אומרים זאת, אלא לעתים נראה שזה הרושם שעולה גם אצלנו. ואפילו שיעקב נענש עקב התנהגותו.

אילו רק נטריח את עצמנו לקרוא את המלים בתורה, את הפשט, נבין שהסיפור שהתורה מספרת לנו שונה.

התורה פותחת בכך שהיא מציגה שוב את הנפשות הפועלות – יצחק ורבקה. ושוב היא מפרטת את הייחוס שלהן. יצחק הוא בנו של אברהם. ואילו רבקה היא בתו של בתואל, ואחותו של לבן הרמאי. וכי האם איננו יודעים זאת? האם סתם השחיתה מלים לצורך הקדמה לסיפור, או שיש כאן משהו מעבר?

אם נדלג על הקטע המדהים של הנבואה שניתנה לרבקה (שהרי אין אנו עוסקים בה ובמה שעבר עליה, אלא ביעקב),  התורה רומזת שהילדים אינם דומים. תומים ולא תאומים. ובלשון הנבואה: ממעייך ייפרדו. שני עולמות שונים, למרות שחלקו רחם אחד.  

התורה מעידה על עשיו שהוא איש יודע ציד, איש שדה. מכיוון שאנו כל כך פרובינציאליים, כל כך עירונים, אנו נוטים לשכוח מהי משמעות המלים איש יודע ציד, איש שדה. אדם שיודע לחכות בסבלנות, לזהות את הטרף שלו. להתקרב אליו בערמומיות. בשקט. לנהוג באכזריות וללא רחמים. לא זו בלבד, הוא איש שדה, הוא יודע לשרוד. חושיו מחודדים. הוא יודע לזהות מכשולים, ולהתגבר עליהם בעוצמה. בקיצור, עשיו ממש לא פראייר... אבל יש בכך עוד משהו. אדם שאוהב ציד הוא אדם בעל תאווה. הוא רוצה לכבוש, להתגבר להראות שלטון ועליונות. זה מה שהפיל אותו. לא טיפשותו.

התורה מתארת את יעקב כאיש תם. כיושב אוהלים. תם מלשון שלם. יש לו הכל. אין לו שאיפות חומריות גדולות. אמיתי. ישר. אפילו קצת "חנון". יושב באוהל, אינו מפתח שרירים. טיפוס ביתי.

עד כאן אילו תיארתי לכם במשפחה אחרת את שני הילדים האלה ושואל מי לדעתכם הוא זה שזקוק להגנה, הייתם אומרים, מן הסתם – יעקב.

התורה ממשיכה ומסבירה כי יצחק הכריח את עצמו לאהוב את עשיו (ויאהב – בניין הפעיל), כי ציד בפיו. כי עשיו הוא המאכיל, המפרנס. וזאת עוד לפני עומק הפשט, על פיו הוא השתמש בכשרונות הציד הערמומיים שלו בכדי לגרום לאביו להשתדל לאהוב אותו. רבקה, לעומת זאת, תפסה את הצד של יעקב.

אבל יש פה עוד רמז דק. יצחק תפס את הצד של עשיו ולהיפך. ואילו רבקה – את הצד של יעקב.

במה דברים אמורים?

התורה העידה על יעקב, כי היה איש אמיתי. על כך אין לנו מה להתווכח. אנו נראה בהמשך שיעקב אינו מעוניין לרמות את אביו, אפילו על מנת לקבל את מה שמגיע לו. מהיכן ידע לנקוט חכמה וערמומיות? מהגנים! אותם גנים של רבקה בת בתואל אחות לבן שמוזכרים בהתחלה. האופי שלו היה הפוך בתכלית, אולם היו לו הכלים הנדרשים כשנזקק להם.   

ואילו עשיו היה גיבור, פעיל, כובש, כריזמטי, שורד, וגם נדיב, מאכיל את אביו, מכבד. מנין קיבל את כל עוצמות הנפש האלה? גם הוא קיבל מהגנים, מהצד של יצחק, בן אברהם. אבל בדומה ליעקב, האישיות שלו היתה שונה. הוא לקח את כל הכוחות האלה והשתמש בהם לרוע. מן הסתם יצחק זיהה את הכוחות האלה, וביקש לדייק אותם לצד הטוב.

יעקב איש תם היה, אך לא פראייר. עשיו הפסיד, אך לא מכיוון שהיה רפה שכל, אלא חלש אופי. למזלנו.

ו.ה. - אותיות החיבור

"ואתה תצוה את בני ישראל..." (ספר שמות פרשת תצווה)

ציווי הינה פעולה הנתפסת כבאה ממידת הדין. יש מפקד, המורה לפקודו לבצע פעולה מסוימת, והפקוד מחוייב לכאורה, לבצעה. השליט מצווה. המפקד מצווה. ציווי מחייב לכאורה מרחק (דיסטנס) בין המצָווה למצוּוה.

כל זה נכון, אולם במקביל גם אומרת הקבלה, כי יש משמעות נוספת לשורש צ.ו.ה, והינה לשון צוותא וחיבור. שבאמצעות המצווה וביצועה, המצווה והמצווה קרבים זה לזה (ובחוש רואים אנו כי יש אנשים שאיננו חפצים בקרבתם ועל כן גם לא נבקש מהם מאומה).

בעקבות פירוש זה אומר בעל "מאור ושמש" על הפסוק, כי תפקידו של הצדיק הוא לאסוף אליו את בני ישראל (הצדיק – הספירה השישית, היסוד). תצווה את בני ישראל, ויקחו אליך, וכו'.

ו.ה. - אותיות החיבור

עד כאן הדברים ידועים ומוכרים. אולם אם נלך צעד נוסף, נראה כי

מיים נקוים למקום אחד

העניין עמוק יותר. שורש צ.ו.ה. נמנה עם גזרת נל"י (צ.ו.ה/י). בדיקת שורשים רבים נוספים המסתיימים באותיות ו.ה. מראה כי יש להם תכונה משותפת – רובם עוסקים בעניין של חיבור.

א.ו.ה – מתאווה הוא עניין חיבור לאותו דבר שרוצים אותו.

ח.ו.ה – החוויה הינה החיבור בין השכל לרגש והתיאוריה למעשה (ספירת הדעת).

ט.ו.ה – הינה פעולת חיבור של חוטים, שתי וערב.

ל.ו.ה – ליווי.

ק.ו.ה – מקווה הוא המקום אליו נאספים המים. לקוות משמע, לחבר את כל כוחות הרצון ולמקד אותם בנקודה אחת.

ר.ו.ה – מגיעה כאשר הנוזלים חוברים למקום מסוים וממלאים אותו. בדרך כלל – גוף האדם.

ש.ו.ה – עניין של שוויון – קירוב בין גבוה לנמוך. ובנוסף שויתי – עניין של חוויה.

מן הסתם, אם נחקור את שני השורשים הנוספים ד.ו.ה ו-כ.ו.ה, נמצא גם בהם עניין של חיבור. למשל, כויה הינה שריפה של העור הגורמת להתכה וחיבור של רקמות. אולם עניין זה אני מותיר בצריך עיון. 

שורש ה.ו.ה.

שורש אחד לא הזכרתי אמנם, והוא החשוב ביותר והעיקרי בכל המהלך האמור - שורש ה.ו.ה – אכן זהו השורש המרכיב את שם ההוי"ה ברוך הוא. והפרספקטיבה שפתחנו לעיל מביאה אותנו לחיבור עם התובנה הקבלית, לפיה שם הוויה נחלק לשני חלקים. החלק הראשון האותיות י' ו-ה', העוסקות בעולם העליון, ואילו החלק השני, האותיות ו' ו-ה', העוסקות בחיבור בין העולמות והורדת השפע לעולם שלנו.

ואכן לפני כל ברכה תקנו המקובלים לומר "לשם ייחוד" שהינו בקשה שהמצווה שתקויים, תיצור חיבור בין היראה לאהבה, בין הציווי לצוותא, בין העולמות העליונים לתחתונים.

שם הוי"ה הוא שם הרחמים, השם הכלול מהחיבור של הדין והחסד גם יחד.

המצווה אפוא אולי נתפסת במבט ראשון כדין, אולם היתרון שבה הוא יצירת החיבור, ולא בכדי מלים אלה נעות על אותו הציר.

ולסיום, הואיל ובשורשי נלו"י האותיות ה' ו-י' מתחלפות, הרי שבשם הוי"ה אם נחליף את האות האחרונה – במקום ה' נכתוב י', נקבל בגימ' 31, שגם הוא יוצר שם קדוש: א-ל, שם החסד. והדבר מביע את הרעיון, שגם הדין, במקורו, הוא חסד. ■

שרה משיבה מלחמה - סיפור לפרשת וירא

בס"ד

על אהבה - נלחמים / ד"ר שי שגב*

איזה יום היה לי היום! שיאו של שבוע אחוז תזזית והפתעות. עדיין רועדת מיראת אלוקים, אשר בכבודו ובעצמו נגלה אלי, דיבר אתי והבטיח לי בן משלי, ומה עוד אוכל לבקש?

מוזיאון ישראל

d c

הסיפור שלי עם אברהם בן תרח מתחיל למעשה מאז שנולדתי. הרי אנחנו משפחה. כאשר מלאו לו עשר שנים אני נולדתי לאחיו, הרן (אחיו מאותו אב אך לא מאותה אם). מה אוכל לומר על האדם הענק הזה, שעוד מגיל שלוש החל להדהים את כל העולם? מי לא העריצו? ומי לא אהבתו? הקלה בעיניכם המשימה לחיות בצילו של חידוש כזה בעולם, אדם שכולם אוהבים ורוצים להתחבר אליו, תוך שהם מתעלמים מרצוני האישי לקבלו מעט לעצמי, לנהל חיי משפחה ככל האדם? הקל התפקיד לו יועדתי, לשמש עזר כנגדו של מי שהחליט להביא את בשורת האל האחד עד קצות תבל? מעולם לא היתה לו מנוחה. כל חייו הוא במסע פנימי ובמסע רגלי; הלוך ונסוע מעיר לעיר ומארץ לארץ, ואני אחריו, עמלה על מטעמים מעשי ידיי לכל אורח-פורח על מנת להיטיב את כרסו ולפתוח את ליבו לדברי אמונה, וכל זאת רק כי אישי סבור כי הדרך לקבלה עוברת בנתינה?

אלוף נעוריי הגיע בהכרה שכלית עליונה למציאותו של בורא לעולם, ומהשכל השיבהּ אל לבבו, על שני יצריו, הכרה שעבורה והיה מוכן לקפוץ אף לכבשן האש. נכנס בשלום ויצא בשלום. אלא שאבי ז"ל נכנס בעקבותיו, ואת גופו גירדו בכפית מלאה מאפרו. היה זה אברהם שעשה עמי חסד גדול ואסף אותי, היתומה, לתוך בית והכניסני תחת כנפיו.

תכונה מיוחדת יש לו לדוֹדי, שאין הוא מתייאש לעולם. הוא נותן לאחרים גם כשאין לו עצמו. ואם יש צורך בדבר, הוא אינו מהסס להתחייב. באופיו הוא מצליח לצאת מכל בעיה, לגבור על כל מכשול, ולהתקדם הלאה. תכונה מופלאה כזאת שאין אתה יכול להיוותר שווה נפש לנגדה.

טהור כאברהם לא ראיתי מעודי. ישר. חי באמונתו ומוסר עליה את נפשו. משום כך קשרתי גורלי בגורלו ונשבעתי כי אלך אחריו עד קצה השמיים. א'להיו – א'לוהיי. הלכתי אחריו אל הבלתי נודע ונפרדתי מאחותי מילכה. היגעתי לארץ המובטחת, למקום שממה, ולא הוצאתי מילה מפי. הרי מה מבקשת אישה כשרה? קורת גג, כרית להניח עליה את הראש ובעל טוב שתוכל לפנק ולאהוב. ביקש ממני לירד למצרים, והלכתי אחריו בארץ לא זרועה. ביקשני להזדהות כאחותו ולא רעייתו, וכופפתי ראשי. אישה נאמנה אני, העושה רצון בעלה. בעוד הוא נכנס לכבשן האש, אני נכנסתי לבדי למאורת הנחש, פרעה. ואין לי כל טרוניה כלפיו, הרי את חיי הייתי מעניקה לו ברצון שכן אין ביכולתי לראות את חיי בלעדיו. דבר אחד לא הצלחתי להעניק לו למרבה צערי, והוא בן זכר שימשיך את מורשתו. אין דבר שהעיק על שמחתי יותר מחסר זה. חסר של צחוק של ילד. חסר של פרי אהבתנו.

בתוכי תמיד ידעתי, שלא אוכל להעניק לאברהם בן, שהרי רצה הבורא ונולדתי בלא רחם. אולם אישי, האיתן באמונתו, לא הפסיק לדבר על ליבי ולהרגיעני פעם אחר פעם, שהא'לוהים נגלה אליו והבטיח לו בן. וזה יקרה. כך היה מלטפני במילותיו, אותן גמעתי בשקיקה. שנים על גבי שנים נוח היה לי להאמין בכך, אולם כאשר חדל להיות לי אורח כנשים, ואברהם עצמו אף הוא התחיל לבוא בימים, החלטתי לעשות מעשה.

מי שלא עברה את ייסוריי האישה המבקשת להפוך לאם, לא תבין זאת. מי שלא יראה לאבד את אהבת נעוריה, תאמר כי פתיה אנוכי, אפילו טיפשה. אבל הנכון הוא שאוהבת אנוכי. האם מיטיבי ואלוף נעוריי צריך לשאת על גבו את מחיר מצפונו העל-אנושי? לוותר על בן שימשיך את מפעל חייו רק מחמת אי נעימות ממני? האם אני במקומו הייתי מוכנה לשלם מחיר כזה? לכן, בחלוף עשר שנים מבואנו לכנען, ולאחר היסוסים לא מעטים הענקתי לו את שפחתי, הגר. ידעתי כי אברהם נאמן הוא לי למרות כל הפיתויים, וכך יישאר לעולמי עד.

* אודה ולא אבוש, הגר הצליחה לערער בי משהו. לא שאיבדתי את האמון באיש אמוני, חלילה. אלא שהיא הדאיגה אותי, למרות שמשך עשר שנים מילאה תפקידה כראוי, היא עדיין צעירה וכמו רבות אחרות, גם היא התלהבה מאברהם. המחשבה שהגר תישא ברחמה את ילדם המשותף שינתה אותה לחלוטין והיה די ברור שהיא שואפת לירש את מקומי. וכן לא ייעשה, לא במקומנו ולא בשום מקום מתוקן אחר!!

סופו של דבר, בין אם היתה אדם מן היישוב ובין אם היתה נסיכה מהאגדות, אביה מסרה לי כמשרתת. משרתת! ואני נהגתי בה כמשפחה (שפחה – מלשון משפחה). משך עשר שנים נהגתי בה כבתי – נערתי ואשת אמוני. אביה הפקידהּ בידיי מתוך הכרה שאצלי תמצא חיים מלאי מוסר ומידות טובות. ואני האמנתי בה וביקשתי לרוממה, קירבתיה לאישי, היקר לי מכל. הנראה לכן שהיא היתה האופציה היחידה עבורי? הרחם היחיד בסביבה? ממש לא! לא נהגתי בה כבזונה, אלא ביקשתי להעניק לה את תחושת השייכות המלאה למשפחתו של אברהם; את חווית הלידה. וכי האם הייתי לוקחת ממנה את ילדהּ? האם הייתי מונעת ממנה את חוויית ההורות? לא ולא! אלא שהיא, ככפויית טובה, ביקשה דווקא באמצעות פוריותה ורחמה – מה שנמנע ממני בגזירת אלוקים – להשפילני ולגזול את אהבת חיי. ומהי פוריות האישה אם לא מתנת האל? היא לא עמלה עליה ולא התפללה עבורה. מה יש לה להתגאות במתנה שקיבלה?! ובחוסר רגישות משווע להתנשא עלי בשל העובדה שנולדתי פגומה וחסרת רחם? זו התנהגות פסולה, בזויה, פוגעת. מרושעת! אין זו התנהגות של אדם, אלא של פרא אדם. לא פלא שילדה ילד כזה. הבנתי, מעט באיחור, כי הדרך היחידה להותירה בתוך ביתי היא לרדות בה ולהציב לה גבולות ברורים, פן תילחם בי ותירש את מקומי, וכשהיא תעשה כן, לא הייתי זוכה, אפילו ליחס שהיא זכתה ממני. וכאשר אמר לי אברהם לימים כי הקב"ה שינה את שמי לשרה, לשון שררה, ידעתי כי צדקתי.

שהרי שתי דרכים סלולות לו לאדם המעוניין לרומם את עצמו. במקום מולדתה לימדו אותה כי הדרך הנכונה להרגיש גבוה יותר היא להשפיל את האחר, לקחת ממנו. ואילו בביתו של אברהם למדנו, שעל מנת להתעלות אין צורך בכך, אלא אדרבה ישתדל האדם וירים את עצמו. והינה לאחר עשר שנים, מתברר כי היא לא למדה מאומה. נשאה היא את מורשת בית אביה ויודעת אני שכך או אחרת היא תשוב לגילוליו. על כן, אפילו שם שפחה לא מגיע לה. אין היא ראויה להיות יותר מאמה. אמה פשוטה ונחותה. אכן, כפי שאברהם סילק את לוט, בראותו כי הוא לא למד מאומה, כך בדיוק היה צריך לנהוג עם צרה זו.

המצב החדש הציב בפניי שתי אפשרויות. האחת היא להתעלם. לטמון ראשי בחול, להותיר את הטיפול בבעיה לאברהם, ולקוות שזו תיעלם מעצמה. יכולתי לשכנע את עצמי להאמין ולבטוח באיכויות שלי, שאינני סתם חפץ שניתן לזרוק אותו, שאין הוא רואה אותי כאישה בלה שיש להחליפה ברעננה ממנה, כסנדל בלוי ומרופט; להאמין שאני שווה יותר, וכך לשבת בשקט ולהמתין שהיא תמשיך לחתור תחתיי. הייתי אפילו יכולה לשכנע את עצמי בכך שאם אברהם טיפש דיו על מנת להחליף אותי תמורת האמה הזו, כנראה שהוא אינו ראוי לי, ומגיעה לו ריבה זו...

אולם זו לא אני, ידידיי. אני בחרתי באפשרות השניה. אהבתו של אברהם היתה היקרה לי ביותר. בלעדיו חיי אינם חיים. החלטתי שלא לנטוש אותו לבדו בניסיון. אברהם הוא איש החסד, וגם חסד צריך גבולות. מוסריותו וחסדו היו עלולים להובילני לשלם מחיר כבד מדי. אהבה מחייבת גם להילחם עליה. כן כן. גם אם אהפוך לרעה בעיניו. אפילו אם אעורר את חמתו עלי. ואף אם אצא מרשעת בעיניו ובעיני אחרים, ואהפוך למשל ושנינה, אך בתמורה אמשיך ואחזיק בו יחד אתי - אני מוכנה לכך. אין משמעותה של אהבה לבחור תמיד בדרך הקלה והשקטה, אלא דווקא בדרך שתאפשר לנו לממש אותה, להגן עליה, גם אם מדובר במלחמה. אלמלא יצאתי למערכה זו, מי היה יודע לאן הייתי מגיעה...

שתים עשרה שנים קשות עברו עלי מאז. שנים בהן היא הביאה ילד לאברהם. נאלצתי לראות כיצד בנה גדל והולך, כיצד היא שמחה איתו וכיצד אברהם מאיר לו פנים, ומאידך חיזקתי עצמי להמשיך ולהאמין לכנותו של אברהם, המבטיח לי שעתידה אני לילד לו בן זכר.

לפני שלושה ימים הגיע אלי אברהם עם דבר חדש – "לא ייקרא שמך שרי עוד, כי אם שרה". כך אמר לי. [*] ותרי על ה-י' של העולם הבא, פצלי אותה ל-ה' אחת עבורי, וה' אחת עבורך, וכך נרוויח את העולם הזה.

שמונים ותשעה אביבים נשאתי שם זה בגאווה גדולה, והינה ביקשני אישי לשנותו במצוות הבורא. ושוב כופפתי ראשי. מה לא אעשה למען בעלי.. והינה אומר הוא לי כי זה עתה צווה הוא למול את ערלתו וכל ערלת בני ביתו ומיד פנה לעשות זאת לפני שאספיק למנוע בעדו מלעשות כן.

ועתה, כאשר כל משרתיו הצעירים שוכבים באוהליהם, מעולפים מכאבים, הגיבור שלי יושב בחוץ, כמדי יום ביומו, בין אם שלג לרגליו, ובין אם חמה מעליו, ממתין לעוברי אורח. ואני תמהה לי כמדי פעם, ממה הוא עשוי? האם מבשר ודם ככל האדם הוא ורק האמונה היא הנוסכת בו כוחות כאלה? וכאילו על מנת להסיח את דעתו הגיע אדון העולמים לבקרו ושוחח עמו כאיש המשיח עם רעהו, ואני מתוך האוהל מביטה בו, משתאה למראה המרגש. מלאכים הרי מסתובבים בביתנו כבני בית, אך ריבונו של עולם זה כבר משהו אחר...

 וכאשר הבחין הוא בעוברי האורח זינק ממקום מושבו ורץ להכניסם בצל קורתו. לא זו בלבד, רץ לבן האמה וזירזו במלאכת האירוח, ואף את אוהלי פקד, וציווני להעמיד עיסה נאה, ללוש ולהכין עוגות. ואם לא די לי בפלאות שאך ראו עיניי, הרי עם תחילת לישת הבצק בידיי תחושה מוזרה פלחה את גופי ונדהמתי לגלות... כי בשרי התעורר לחיים ודרך נשים שבה לפקוד אותי, כאילו היתה שם מאז ומעולם ולא נטשה אותי לאנחות.

אברהם היה כה עסוק באירוח האורחים המאובקים, עד כי לא התייחס כלל לכך שהבהרתי לו כי ייאלץ לוותר על העיסה. עפר אני לרגלי בעלי, אולם בינה יתרה ניתנה לי ואולי אף מעט בנבואה. הרגשתי כי עוברי אורח אלה – אין תוכם כברם. אינני צייתנית[1] כשאר נשים, אולם הפעם למרות שנחבאתי לי באוהל נותרה אזני כרויה לשמע שיחתם.

והינה שומעת אנוכי שאחד מהם פותח את פיו ושואל את אברהם היכן שרה אשתו. ותמהתי לי מניין ידע הוא את שמי ומדוע נקב בו. סקרנותי גברה, ואברהם מצביע על האוהל ואני מאחריו; ועובר האורח ברך את אברהם שבעוד שנים עשר ירחים בדיוק הוא ישוב לכאן לבקרני בעת שמחתי והפתעתי על הבן שיוולד לי. ושוב נקב בשמי החדש: "והינה בן לשרה אשתך".

[*] אינני יודעת כיצד אתן הייתן נוהגות, אולם עבורי זה היה מעל ומעבר. שלושה ימים של שיגעון: שינוי שם, ושוב הבטחת בן ממני, שלאחריו ברית מילה לאברהם, ושיחה עם הבורא שבא לבקרו, ובשרי ששב והתעדן לו, והאורחים האלה וברכתם – זה היה פשוט יותר מדי טוב מכדי להיות אמיתי. ולא במובן של יותר מדי טוב מכדי שאאמין בכך, חלילה, אלא טוב יותר מכדי שאאמין שאני זכאית לכל החסדים הגדולים האלה. מרוב ההפתעה הזאת, צחקתי בקרבי, צחקתי על קרבי, על קרביי שהתעוררו להם לחיים ובורכו בכך שבקרוב יישאו בתוכם חיים חדשים. חיים להם ציפיתי כל חיי.

[*] ואז הגיע הרגע הגדול מכולם. ריבון העולמים נגלה לאברהם ושואל אותו מדוע צחקתי. וכאשר אברהם פנה אלי נתמלאתי יראה עצומה על אודות קרביי, מחשבותיי הכמוסות שנתגלו לעיני כל, וכיחשתי. ולא שכיחשתי, אלא שהבהרתי שלא צחקתי צחוק של כפיות טובה, לא היה זה צחוק של קטנות אמונה, אלא צחוק של הפתעה, של שמחה והכרת תודה שאחרי בלותי היתה לי עדנה, והינה נגלה אלי יודע כל המחשבות ואמר לי לא – כי צחקת! והסביר לי, שכפי שמאומה לא נפלא ממנו, וקורא הוא מחשבות בני אנוש, כך כלום לא ייפלא ממנו לעשות. ואחרי שאמר לי דברים אלה גמרתי דעתי כי כך יהיה, ויהי מה.

ואני עדיין כאן, מעכלת את היום הזה. בתודה עצומה לבורא העולם, שישועתו כהרף עין ■

d c

 שרה אכן ילדה את יצחק בגיל תשעים. יצחק שמו, על שם ההפתעה ועל שם השמחה הגדולה שהביא עם הולדתו. שרה תמשיך להילחם על כך שיצחק יזכה לבכורה, עד כדי גירוש הגר. כאשר מלאו לה מאה עשרים ושבע שנים אברהם לקח את יצחק לעקידה. היה זה יומה האחרון של שרה. שרה הצליחה במלאכתה. יצחק נבחר להמשיך את מורשתו של אברהם והיא זכתה להיקבר על ידו במערכת המכפלה.

שי שגב, מרחשון תשע"ה

---

* החלק הארי של הדברים הכתובים כאן מבוסס על מדרשים. חלק נוסף מפרשנות שלי. סימון [*] ליד קטע מסוים משמעו שמדובר בדברי פרשנות שלי.

[1] מלשון ציתות/האזנה; תנחומא וישב ו.

עוד כוס אחת.... ודי / סיפור לפרשת נח

עוד כוס אחת, ודי / ד"ר שי שגב

ה

תורה מספרת לנו על נח סיפור מוזר – לאחר הנאמנות הרבה, ההשקעה ותעצומות הנפש הרבות שעמדו לרשותו בכל התהליך הארוך של בניית התיבה וניהול משבר המבול – דווקא כאשר הכל מאחוריו, נח השתכר, נפל לתהומות והכתים את שמו הטוב אותו בנה בעמל רב. בסיפור זה ננסה לקחת את הפירושים השונים למבט מעט שונה, ומעט יותר מפרגן.

d c

מכה אחר מכה. מהלומה בתוך מהלומה. מהומה רבתי בנפשי, ואין מזור לה. חש אני כאילו הכזבתי את תכליתי ואכזבתי את בוראי. ואני – אנה אני בא? רבות השאלות על התשובות, ועליהן רבה אף יותר המלאכה, ואובד עצות הנני. אשתה לי אפוא כוס אחת הגונה של יין ואפתח בסיפורי.

נולדתי לפני שש מאות ואחת שנים. בהולדתי הבאתי אור גדול ושמחה לאבי, שקרא לי "בן" והתגאה בי. וכל כך למה? כי נבואה היתה בידי סבא רבה שלי, אדם, הוא האדם הראשון, כי יום יבוא וייוולד תינוק מהול, כמו שהוא נולד, וממנו תצא הישועה. ואכן לאחר עשרה דורות של אנשים מרעים ומשחיתים, נולדתי אני, התינוק המהול הראשון והבאתי תקווה לעולם טוב ומתוקן יותר.

אין זה פשוט להיוולד עם תווית. ואם תרצו – אף זו סוג של אות קין. ממך מצפים להציל את העולם! לגאול אותו מקללתו. לטהרו. וכי כיצד יכול אני למלא תפקיד זה? מה יכול אדם קטן אחד לחולל בעולם כה גדול? תמהתי. ואדם אמר לי – כאשר יגיע הזמן – אתה תדע. אבל אני לא המתנתי לעת מצוא. מאז קטנותי חיפשתי כיצד להפוך את העולם הזה למקום טוב יותר. לעשות כאן גן עדן, במקום עפר רימה ותולעה. וחפץ ה' צלח בידי והצלחתי לגאול את האדמה מקללתה עת המצאתי את המחרשה. שמחה גדולה הבאתי לעולם, ושמי, נח, שהביא נחמה לעולם, שהביא מעט נוחות לעולם, שהביא מנוחה ליגעים – יצא לו מסוף העולם ועד סופו. ותקווה היתה בלבי שלאחר שהצלחתי בתשובת האדמה, אצליח לרפא גם את הצומח, החי, ואולי גם את האנשים התועים מדרך הישר.

עוד מקטנותי נמנעתי מלחבור לרשעים והתהלכתי לי בדרכים שוממות מאדם, אך מלאות בקדושת הבורא. דיברתי איתו וסיפרתי לו את קורותיי. שאלתיו מה תפקידי, וכיצד היה רוצה שאמלאו. פניתי אליו כמשיח עם אביו ועם רבו והמתנתי לתשובתו. רוח קדשו נקבה במועד: כאשר ימלאו לי שש מאות שנה תגיע העת. הלכך עד שמלאו לי חמש מאות שנה נמנעתי מפריה ורביה, שלא רציתי להביא ילדים לעולם רע, מנוכר ואכזר. ילדים שעלולים להיסחף במים עכורים או אף לטבוע ביוון מצולה בעת השחתת העולם. די היה לי בנסיונות שעברתי אני לשמור על צדקותי תומתי.

מסורת היתה בידינו, שעד גיל מאה אין עונשין את הטף אם יוכלו להישען על זכות אבותם. במהלך השנים לא ידעתי האם נהגתי כראוי כאשר נמנעתי ממצוות פריה ורביה, עד שקיבלתי סימן משמיים.

נחת רוח הביא לי בכורי וראשית אוני, בהיותו יפה תואר, ועל כן קראתיו יפת. חרדה נתמלאתי בראותי את בני השני, שנולד כהה עור כאילו צרבו גלגל החמה, ועל כן קראתיו חם;  ועם השנים הבנתי עד כמה שמו ראוי לו, באשר בעל תאווה הוא ודמו בוער כאש. ולא  התיישבה דעתי עלי בעבור הולדת שני בניי, עד שלא ראיתי את בני השלישי, שנולד מהול, ולכן קראתיו שֵם, כנגד שמו הגדול של הבורא. שלישי היה לבניי ושלישי ליחידי הסגולה שנולדו נימולים. וכל השלישים חביבים. בסמוך לכך נגלה אלי בעל הדין והודיעני כי קץ כל בשר בא לפניו, ועלי לבנות תיבה על מנת להציל את האנושות. הוראות מדוייקות חלק לי ואני, שהוכנתי מאז צאתי מרחם אמי לתפקיד חיי, קיבלתי את הדברים ללא שאלה וללא פקפוק ולא עוד אלא שאם קץ-כל-בשר כבר הודיע לבורא על השחתת הארץ, אזי אין דרך חזרה.

מאותו רגע התמסרתי כל כולי למלאכה העצומה של בניית התיבה: כריתת העצים וקיבוצם. הכנת מגדל ענק לתמוך את יסודותיה. הכנת כל חרושת הברזל לאחֵד הלוחות והעמודים והתרנים, החלונות והמשקופים. הקומות, המדרגות המיטות והגדרות. הכנת הזפת וכפרתה מבית ומחוץ בשכבות נדיבות על מנת לאטום אותה מכל נזילה אפשרית. קיבוץ כל סוגי המאכלים, לכל בעלי החיים לתקופה ממושכת. קבלת פניהם של כל חיות השדה, העופות והרמשים, הכנתם והעלאתם לתיבה. מלאכה מתישה והכל בניצוחי. רק אז הבנתי מדוע חנני בוראי בחכמה הנחוצה ובתכונות הנפש הנדרשות לשם כך. במהלך השנים הרבות ידעתי תקופות קשות יותר וקשות פחות, אולם לא התייאשתי ולא נרפיתי ממלאכתי. כמכונה משומנת היטב ביצעתי את תפקידי ומילאתי את הוראותיו של בוראי על הצד הטוב ביותר וידעתי, כי לא אכזיבנו.

  במהלך אותה תקופה ארוכה עלו לרגלי רבבות אנשים נשים וטף, מקרוב ומרחוק. כולם התעניינו לדעת ובקשו להבין מה מעשיי ועל מה טירחתי. ולכולם השבתי בסבלנות, כי קץ כל בשר בא לפניו ואם לא יתוודו על מעשיהם הרעים וישובו, לא תהא להם תרופה. ידעתי גם ידעתי שאין להם תקנה ולכן לא השחתי את זמני בניסיון לשכנעם לתקן את דרכיהם, במיוחד כאשר זלזלו בדבריי והודיעוני כי ישביעו את מלאכי מרום ושדי השאול כדי למנוע מהם כל פורענות. ואם לא די בכך הם יעשו בלהטיהם, יסתמו כל בור תהום ויאטמו כל ארובת שמים ולא יניחו לבורא העולם לממש את תכניתו. ולא שמו על ליבם כי בורא העולם ומנהיגו הוא ששלחני ובשמו דיברתי. כך חלפו להם הימים, וככל שהתיבה קרמה מעטפת ומדורים, ככל שהתעלתה לגובה ונישאה למרחקים, ככל שנתייפתה לה ובשלה למגורים, כך נתקבצו להם בעלי מדנים ולשונם הילכה עלי אימים. "אם נגזר עלינו להישאר כאן – גם אתה תישאר עימנו". כך אמרו. "אם תישחת הארץ, נשחית גם את התיבה שלך." התעלמתי מהם והמשכתי במלאכתי, תוך אמונה בבורא עולם כי שלוח מצווה אני, ולא אינזק מהם.

בעת שציווני בוראי על כניסתי לתיבה, טרח גם לחזקני ולהביע קורת רוחו מכך שראני צדיק לפניו בכל אותו הדור; עוד הורני להימנע מתשמיש ואף להזהיר בניי על כך. אולם לצערי חם לא יכול היה לצנן את תשוקתו ונזקק לאשתו בתיבה וזו אף ילדה לו בן, שקרא שמו כנען. "העולם החדש שייך לאנשים החדשים. לצעירים." כך התריס כנגדי. "העולם החדש שייך לנכדיך, וכנען בראשם. שלושת בניך יחלוקוהו ביניהם בהסכמה וברצון וכך מעשה קין והבל לא ישוב". זו תוכניתו של חם, לפחות כפי שהציגהּ, ובכל מקרה הביע דעתו שאין מקום בעולם לבנים נוספים ממני.

לא אכחד כי צער אחזני כאשר ראיתי את השמיים מתקדרים ויורים את ברקיהם על הארץ וזו פותחת את פיותיה ומזרימה קיתונות רותחים ממעמקיה. למרות שרעייתי, בניי וכלותיי כבר נמלטו להם לתיבה, נותרתי אני מבחוץ, מביט לי בעולם הישן ההולך ונמוג מול עיניי, עד שהדפני בוראי לתוך התיבה וסגר הדלת בעדי. שנה שלמה התרוצצתי מתא לתא וממדור למדור. האכלתי והשקיתי, הכנתי ופיניתי והכל במלוא האהבה ותשומת הלב. נדדתי שינה מעיניי ומעל לכל ספגתי באהבה את התנהגותן כפויית הטובה של החיות חסרות הסבלנות שתבעו את שלהן.

ולפני שאעבור לחלק הקשה של הסיפור, מחוייב אני לשתות עוד כוס יין הגונה על מנת להקל על נפשי. טעים יין זה, טעמו כגן עדן. אקנח שפתיי ואמשיך בסיפורי.

חלפה לה שנה, ולאחר ששילחתי העורב והיונה, הורני ריבון העולמים לצאת מן התיבה. יצאתי כאשר צוּויתי, פקחתי עיניי, והמציאות שנגלתה להן החשיכה אותן. לא יכולתי להתעלם מההרס והחורבן שהותיר המבול והתרסתי כלפי שמיא במפגיע: "ריבונו של עולם, רחום נקראת ולא בכדי. למה אם כן לא ריחמת על בריותיך. למה החרבת את עולמך?"

השיב לי הקב"ה תשובה שזעזעה בי את כל אמות הספים: "רועה שוטה! עכשיו אתה אומר זאת? לשם מה סבור הינך כי עיכבתי אותך מאה ועשרים שנה בבניית התיבה? וכי לא האם בכדי שתבקש רחמים על בריותיי? ומדוע לא עשית כן? אומר לך מדוע - מאז ששמעת שתינצל בתיבה, לא עלה בליבך לבקש רחמים על יישוב העולם ועשית התיבה וניצלת! ועתה, שאבד העולם נזכרת לפתוח פיך ולבקש רחמים, בקשות ותחנונים!?"

שמעתי דברים אלה ונתחלחלה נפשי. מאה ועשרים שנה עיכבני בוראי ורק משום שציפה ממני שאבקש רחמים על דורי? הרי הוא עצמו הודיעני כי הוא מחריב את העולם באשר קץ כל בשר בא לפניו, ולמרות זאת לא נתכוון הוא אלא לעוררני להתחנן תקט"ו תפילות על דורי? דור של רשעים שחטאו והחטיאו? דור של חמסנים וגזלנים שהגדישו את הסאה? על נפשם הייתי אמור לחלות פני אדוני? ואף לחשוב על כך מעצמי, מתוכי, תוך המריית פי בוראי?

כיון שראיתי כך, מיד העליתי עולות לריבונו של עולם לכפר על חטאי, אולם לא נחה דעתי באשר הבנתי עד כמה אכזבתי את בוראי. אני, שמיום שצוותה נשמתי לגופי ידעני בעל הרחמים וייעדני להציל את עולמו אכזבתי אותו באשר הוא לא ביקש להמית את דורי אלא שאצילם. אדם הראשון החמיץ את כוחה של התשובה. ואני, האדם המהול השני החמצתי את בקשת הרחמים על דורי. לא תיבה ביקש לו הקב"ה; לא מבול ולא הצלה, אלא בקשת רחמים.

וכאילו לא די לי בכך שכל העולם נחרב, ועתה יש לבנותו מחדש. לא די בכך שכל עמלי בגאולת האדמה מקללת האדם טבע לו במי המבול, לא די בכך שכל היבול נשטף ועתה יש לסקל ולנטוע, לחרוש ולזרוע – אלא שכל זאת היה לשווא. בעיניי רוחי כבר הבנתי, כי הדורות הבאים לא ישפטו אותי על מה שעשיתי, על מאות שנים של הקרבת חיי למען העולם; על התמסרות מוחלטת להצלת הבריאה; על דבקות בבורא עולם בדור שכולו חטאים, אלא ישפטו אותי על מה שלא עשיתי. יוציאו הם את דיבתי ויאמרו כי מצאתי לי מפלט בתיבה והזנחתי את יציריו של הבורא. כי דאגתי לעצמי בלבד בעוד שהייתי צריך לדאוג לפושעים וחטאים. אין תחושה קשה מזאת. אין נפילה כנפילה זו. והינה מרגיש אני מחוייב לטעום עוד לגימה רבתי ממשקה הפלאים הזה הנותן מרגוע ולו חלקי לנפשי הדואבת.

טרם הספיקותי להבין את עומק ההחמצה ציווני בוראי להיזקק לאשתי על מנת לפרות ולרבות, ולבנות את העולם מחדש. העולם ייבנה באמצעות החסד הרב שהענקתי לבריאה בעבר, ובאמצעות דור ההמשך העתידי שלי. כך רצונו של בורא. אלא שדעתי אינה פנויה לה להתמלא בחשק של פריה ורביה. ראשי מלא רגשות אשם, חרטה וצער; רצון לתיקון ולהשבת חנִּי בעיני בוראי. חלף לו זמן כה רב מאז הפעם הקודמת שנזקקתי לרעייתי וטעמה של ביאה כבר פג ממני. אולם חזקה עלי מצוות בוראי ועלה רעיון בקרבי. בין יתר הצמחים שהיצלתי ממי המבול זיכני בוראי להציל זמורת גפן וענף תאנה מגן העדן. נטעתים באדמה וכהרף עין צימחו גפן פוריה ועץ תאנים לתפארת. הראשון ירומם את רוחי וישמחה במידה הראויה לקיום מצוות פְּרִיָּה, והשני ימלא את תאוותי במידה הראויה לקיום מצוות רְבִיָּה.

והינה רואה אני כי התאנים העסיסיות והיין המתוק פועלים את פעולתם. עוד אני מדבר עימכם ושמלתי נגולה לה מכל בשרי ומתקלף אני אט אט מכל עכבותיי ועוד מעט קט אוכל להתייחד עם אשתי בשמחה של מצווה. עוד כוס אחת לרומם את רוחי. עוד כוס קטנה ואקרא לה.

עוד כוס אחת.... ודי. ■

d c

נח לא הספיק לקיים את המצווה. היין עלה לו לראש והוא נותר שוכב עירום ושיכור בתוך אוהלו. לחם נודע על כוונתו של נח להביא ילדים נוספים לעולם, והוא נכנס לאוהל נח וסרס אותו. בניו, שם ויפת נכנסו לאחר מכן וכיסו את ערוות אביהם. נח התעורר והבין את אשר עשה לו בנו, שמאז כינהו "קטן" ובזוי. הוא קילל אותו ואת בנו כנען, שלעד יהיו עבדים ליפת ולשם. סיפורו של נח הסתיים בצלילים צורמים: לא די בכך שלא הציל את דורו, הוא אף לא הצליח לכפר על חטאו ולהעמיד צאצאים נוספים. נח אפוא מת בצדקותו אולם הפך סמל להחמצה מסוימת, מצערת ומעוררת חמלה, על מי שנולד כתקווה גדולה, ועשה רבות למען האנושות, אולם סיים את חייו כאיש שנוי במחלוקת. 

 

  

שי שגב, תשרי תשע"ה