תורת התקשורת על פסוק אחד

"מַעֲנֶה רַּךְ יָשִׁיב חֵמָה, וּדְבַר עֶצֶב יַעֲלֶה אָף" (משלי טו א) שלמה המלך מלמד אותנו שיעור חשוב בתקשורת, במאמר דו משמעי (משמעות המילה "ישיב").
=
* כשאדם כועס עליך, אם תענה לו בכעס, הוא יכעס יותר. ענה לו בצורה מנומסת וכך חמתו *תשוב למקומה*, ותירגע.
* מאידך, כשאדם כועס, עליך, אם תענה לו בצורה רכה ואדישה, הוא יכעס יותר. ואפילו אם חמתו נרגעה בעצם העובדה שהוא "שפך" מה שהיה לו, אז חמתו *תשוב לבעור*.
* מסקנה: ענה לו בצורה עניינית ולעתים גם נחושה, אולם לא מתלהמת. אבל לא די בכך -
=
נקודה שניה הוא הפער בין הכעס הפנימי ששורף אותך בלב (גם אם אינו נראה כלפי חוץ) - לשון חמה, חום, הנובע בדרך כלל ממשקעים שהתפתחו במהלך תקופה יתכן מסדרת אירועים קטנים שתפסו נפח; לבין הכעס החיצוני (אף), שלעתים הוא ביטוי לחמה, ולעתים הוא משהו זמני ביותר - כעס שהתעורר לשניה ויירגע כאילו לא היה מעולם.
החכמה היא לדעת מתי מדובר בחמה, שיש משהו עמוק מאחרי הכעס, ואז הטיפול הוא שונה לחלוטין, הוא צריך לבוא בהכלה, בהרבה אהבה ותשומת לב; קודם כל בהבנה, ורק לאחר מכן בהעלאת טיעונים נגדיים; ומתי מדובר במשהו רגעי, שאז בעיקר צריך "לעשות ויעבור" (להבליג), והכעס של החבר ייעלם והחברות תשוב למקומה.
ובמיוחד צריך להיזהר, שבתגובות שלנו לא נהפוך כעס רגעי (אף) לכעס עמוק (חמה)...

אהבה במבחן האיזון

בקרוב יחול ט"ו באב, "חג האהבה". במשך מספר שנים אני עוסק בנושא הרחב הזה, שנקרא "אהבה", ויחד עמו בנושאים מעולם הנפש – קבלה, חסידות, תורת הנפש, ולהבדיל גם פילוסופיה ופסיכולוגיה העוסקים בה. שואלים המשוררים: מה זאת אהבה? מה היא

מבקשת? האם יש בכלל אהבה בעולם ומה טיבה? עשרות אם לא מאות שיעורים, הרצאות סדנאות ומאמרים העברתי, הגיתי וכתבתי בנושא הזה. האהבה היא אחד הכוחות החזקים ביותר, המניעים את העולם. יש בה כוח ופוטנציאל להרס עצום, ומאידך כוח מרפא, בונה ומעניק משמעות. חיים ללא אהבה, אינם חיים.

על מנת להיות מאושרים בחיים, להצליח ולהגשים את עצמנו, אין ברירה אלא לעשות את מה שאנו אוהבים לעשות. הדברים שאנו אוהבים לעשות נובעים מתוכנו וכמעט שאין צורך ללמד אותנו. נעשה אותם בביטחון, באנרגיות גבוהות (או כדברי רבי נחמן: "במוחין דגדלות"), ונעניק השראה לסובבים אותנו. זה גם סוד ההצלחה, ואין צורך בקורסים יקרים על מנת ללמוד סוד זה.

אלא שמהרעיון הכללי, של -מה אני אוהב לעשות- עד לביצועו היומיומי, יקומו לנו "שועלים שועלים קטנים מחבלים כרמים וכרמינו סמדר" - בעוד הרעיון קטן כבר יצוצו עלינו מניעות -

* השכל המפחיד והאוסר, המאיים עלינו שניכשל ומרתיע אותנו מלנקוט פעולה.

* אנשים בעלי אנרגיות שליליות, ריאליים ורואי שחורות, המפחידים אותנו ומורידים לנו את הכוחות.

* טעויות של העבר או דברים שמושכים אותנו אחורה, ומונעים מאיתנו להתקדם הלאה בחיים.

* חוסר במימון, משאבים, זמן, גיל ועוד.....

האהבה נותנת הרבה כוחות, אולם היא תצטרך להתמודד גם עם מניעות אלה. ולעתים יצאנו לדרך ולבסוף אנו מוכנים לוותר כי אין כוח להמשיך והחושך מנצח את האור. אבל לנסות - חייבים. כי הכאב של ההחמצה, של משהו שרצינו או לא היה לנו האומץ לנסות, הוא גדול לאין ערוך על הצער של ניסיון שכשל. כי אנחנו בני אנוש. ולטעות זה אנושי. הכישלונות מלמדים אותנו. הם הם אבני הדרך להצלחה.

הסוד באהבה, כמו כל דבר אחר בחיים, הוא איזון. מסר זה ניסיתי להעביר באמצעות ספרי החדש – "אהבה במבחן". האיזון צריך להיעשות בין שלוש דרכים מרכזיות המפעילות שלושה כוחות מרכזיים הפועלים עלינו ללא הרף, עליהם מרחיב שלמה המלך בספר קהלת.

הדרך הראשונה היא דרך החכמה, המחייבת אותנו לחשוב על כל דבר מראש, לתכנן, לבדוק מה יעיל, מה יניב את התפוקה המירבית, ורק אז לפעול, ולעתים – ובעיקר – להתאפק ואולי אף לוותר.

הדרך השניה היא דרך הרגש (המכונה בקוהלת – דרך ההוללות), המחייבת אותנו ללכת עם הלב - לעשות מה שאנו מרגישים באותו הרגע כנכון וטוב.

הדרך השלישית היא דרך האמונה (המכונה בקוהלת – דרך הסכלות, ואין לנו מקום להרחיב על כך), המחייבת אותנו להתמלא באמונה, לזרום עם החיים הבלתי צפויים, ולאפשר לסיעתא דשמיא לעשות את שלה.

כאשר בחור או בחורה צעירים מחפשים זוגיות בימינו, עליהם לשלב את שלושת הוקטורים האלה – מחד, עליהם ללכת אחרי הלב; אולם מאידך, עליהם לבחון כל מערכת יחסים וההתאמה האפשרית, בתבונה ובהיגיון; ובתווך, עליהם להתמלא באמונה בעצמם ובריבון עולם, כי הם מסוגלים להרים על כתפיהם את המשימה הגדולה הזו – להקים בית נאמן בישראל.

זהו המבחן הראשון – מבחן הקמת הבית, ראשון למבחנים רבים שיגיעו לאחר מכן לאהבתם של בני הזוג ויכולתם לעמוד באתגרי החיים.

* ד"ר שי שגב הינו עורך דין, מאמן אישי, מנחה סדנאות מודעות עצמית והעצמה אישית. להארות והערות: dr.shay.segev@gmail.com

   

לדחוק את השעה

חז"ל אומרים לנו, שלא טוב לדחוק את השעה. מה פירוש הביטוי הזה, ומדוע לא טוב לדחוק את השעה?

ובכן, כאשר אמור להגיע מאורע עתידי מסוים [למשל, ממתינים לפגוש מישהו, ממתינים למשכורת, לתוכנית שמעוניינים לצפות בה, לאוכל שיהיה מוכן, ועוד), ואין לנו סבלנות להמתין עד שהוא יקרה, אנו עלולים ליפול לאחד משני מצבים, שכל אחד מהם מהווה "דחיקת השעה".

ניקח לדוגמה מצב בו היגענו הביתה ואנחנו רעבים מאוד. שמנו תבשיל על האש, שעל מנת שיתבשל כראוי יש להמתין שעה. הדרך הרגילה היא להמתין אותה השעה ובינתיים לעסוק בעניינים אחרים. "דחיקת השעה" תהיה אחת מאלה:

א. להגביר את האש, על מנת שהתבשיל יהיה מוכן מוקדם יותר. "דחיקת השעה" משמע, לנסות להקדים את השעה העתידית - הסכנה בכך שהתבשיל יישרף. אנו דוחקים את השעה העתידית, ומנסים להקדים אותה, ולבסוף התוצאה לא תהיה טובה.

ב. להמתין ליד הסיר בחוסר סבלנות, כל הזמן להביט בסיר, להרים את המכסה, לבדוק אם התבשיל נהיה מוכן או לא, וכו'. מה שאנו עושים במצב כזה הוא למעשה "להרוג את הזמן" עד שהאוכל יהיה מוכן. "דחיקת השעה" משמעה שאם שום דבר לא חשוב לנו, חוץ מהאוכל, הרי שאנחנו למעשה מפספסים את ההווה. ממילא האוכל יהיה מוכן בעוד שעה, אז מדוע להפסיד את השעה הזאת, מוטב יהיה לעסוק בעניינים חשובים אחרים, ולא לאבד את הזמן.

דוגמה קלאסית לדחיקת השעה ב"מירוץ למליון" היא כאשר המתמודדים כל כך לחוצים להגיע ליעד הבא, עד כדי כך שהם לא מספיקים ליהנות מהדרך.

מאידך, לעתים טוב לנו להזדרז על מנת להקדים, להצליח, וכאן מגיעה השאלה, מתי נדע שאנו דוחקים את השעה? האמת היא, שפעמים - - גם אם אנו יודעים שאנו עושים כן, פשוט אנו כל כך להוטים, שאין לנו ברירה, פשוט איננו יכולים לנהוג אחרת ואז אנו מקלקלים. אולם אם לא היגענו למצב כזה, פשוט צריך לתפוס את עצמנו בידיים, ולהבין שחבל לדחוק את השעה, חבל להפסיד את הזמן היקר שיש לנו, וחבל להפסיד את המאורע שאנו ממתינים לו! "החיפזון מן השטן, המתינות - מן הרחמן" אומרים בני דודנו בצדק.

בספר שיר השירים מבטא זאת שלמה המלך בצורה יפה: "מה תעירו ומה תעוררו, את האהבה עד שתחפץ".

מתוק ומר או מר ומתוק?

בשני ספרים שונים כותב שלמה המלך דברים לכאורה סותרים:

בספר משלי הוא כותב: "מים גנובים ימתקו". משמע, המים שאתה גנבת, דברים שלקחת מבלי שמותר לך, הם שמתוקים יותר, מכיוון שלא עבדת ולא טרחת עבורם, ואתה מקבל אותם חינם אין כסף.

לעומת זאת, בספר קוהלת הוא כותב: "מתוקה שנת העובד, אם מעט ואם הרבה יאכל", ודברים דומים הוא כותב במקומות נוספים בספר, במשמע שאדם נהנה ממה שטרח בגינו. ולא זו בלבד שהוא נהנה מהאוכל, הוא גם נהנה מהשינה שתבוא לאחר מכן, אפילו אם אכל הרבה.

אם כך מה נכון? האם החינם הוא המתוק, או מה שעבדנו עליו קשה?

מעבר לנושא ההקשר של כל פסוק, נראה לי שיש הבדל מהותי בין השניים - - - - אמנם שניהם מתוקים, בהבדל אחד משמעותי:

כאשר אדם שותה מים גנובים - זה תענוג שבתחילה מתוק, אולם בסופו מר; אם הוא בעל מצפון, תיוותר מרירות לאחר התענוג. ואם אינו בעל מצפון, הוא עלול להיתפס ולשלם מחיר כבד...

אך כאשר אדם עמל ולאחר מכן אוכל מפרי עמלו - אמנם בהתחלה מר לו, כאשר הוא עובד קשה, אולם לבסוף, מתוק וטוב לו, שהוא אוכל משלו, אין לו נקיפות מצפון שלקח ממישהו אחר, ואף לא חשש שיתפסו אותו בקלקלתו...

איזו מתיקות עדיפה?