שלח את עמי!

מאז נגלה הקב"ה למשה רואים אנו את הדרישה הברורה בנושא יציאת מצרים, והיא כי היא תבוצע באופן שפרעה ישלח את העם. מבחינה לשונית הדבר אף נעשה כלשון נופל על לשון – "וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל-פַּרְעֹה;" (פרק ג' פסוק י). משה הוא השליח של הקב"ה להורות לפרעה שישלח את העם. בסופו של תהליך רואים כי הדבר בוצע, כאמור "ויהי בשלח פרעה את העם" (יג טו). נשאלת אפוא השאלה הראשונה, מה טעם היה בדבר שהעם יצא רק לאחר שפרעה ישלח אותו.

ומכאן לשאלה השניה והיא האם יש צורך או אין צורך בהסכמתו של פרעה לשלח את העם, ומדוע. וזו כמובן מובילה לשאלה השלישית - אם אין צורך בהסכמתו של פרעה, מדוע הקב"ה לא הפיל עליו מכה קשה שלא יוכל לעמוד בה כבר בהתחלה, והיה משלח את העם; ועל אחת כמה וכמה – מדוע הקשה את ליבו. ואם יש צורך בהסכמתו, הרי המכות מביאות לשלילת ההסכמה, ועובדה היא כי שילוח העם לאחר מכת בכורות היה בדיוק מחמת הפחד, ולא מחמת הסכמה ומדוע חיזק את ליבו לאחר כל המכות אולם לא לאחר מכת בכורות. ומתוך השאלה השלישית עולה הקושי מה טעם היה בחיזוק לב פרעה.

הואיל ובמדור זה אנו פונים אחר הפשט, הבה נראה מהם דבריה הברורים של התורה בשאלת תכלית האופן בו בוצעה יציאת מצרים.

כאשר אנו מעיינים בפרק ג', בתחילת שליחותו של משה, עולה הנקודה הראשונה והיא כי יציאת מצרים לא היתה מטרה בפני עצמה, אלא עניין הכרחי. המטרה היתה קבלת התורה ועול מלכות שמיים בהר סיני. מעמד קבלת התורה נועד הן לגבש את בני ישראל כעם יהודי, והן את משה כמנהיגו. והקב"ה מבהיר למשה, כי האות שלו לבני ישראל על שתי נקודות אלה, הוא מעמד הר סיני (ג, יב). העניין הראשון אפוא הוא הכנת בני ישראל על כל הקשיים בהם הם מצויים, למעמד הר סיני. והדברים נאמרים על ידי משה לפרעה באופן מפורש, כבר מההתחלה (שם, פסוק יח). וממשיך הקב"ה ומבהיר למשה, כי פרעה לא יתן להם לצאת, ועל כן יש צורך במכות, על מנת להכניעו, שיאפשר להם לצאת (שם, כ). כאן מגיעים אנו לשאלה הראשונה – מדוע פרעה צריך לשלח את העם? מדוע שהקב"ה לא יוציא אותם באותות ובמופתים בלא שילוח של פרעה?

נקודת המוצא המפתיעה הינה, שבני ישראל היו כה שקועים במצרים, עד כדי כך שלא היו יוצאים מרצונם החופשי, למרות העבודה הקשה. צעקתם של בני ישראל היתה להקל מהם את העבודה, אולם לא לצאת ממצרים. יציאתם של בני ישראל ממצרים צריכה להיעשות מרצונם, ובכל מקרה לא מכפיה. הרי תור הזהב של בני ישראל הוא "...חסד נעורייך, לכתך אחרי במדבר..." ואיזה חסד זה אם הלכו הם בכפיה?

והדברים מופיעים במפורש בתשובתו של הקב"ה למשה על שאלת "למה הרעות" - "ביד חזקה ישלחם" (את אלה שמוכנים לצאת ממצרים אבל עדיין צריכים זירוז לעניין), "וביד חזקה יגרשם מארצו" (את אלה שלמרות השיעבוד אינם מוכנים לצאת, ואותם צריכים ממש לגרש). מפתיע, אומר הקב"ה למשה, אבל אל תהיה בטוח שאילו הייתי מסיר כעת את השיעבוד בני ישראל היו מנצלים את ההזדמנות ויוצאים ממצרים. אבל אם פרעה ישלח אותם או חמור יותר יגרש אותם, אז לפחות חלקם ילך, גם אם ירצה להישאר. אם זה הטעם, אז ממש לא חשוב אם פרעה מסכים או לא מסכים לשלח את העם, העיקר שהוא משלח אותם. ואכן בסופו של דבר בני ישראל שולחו וחלקם גם גורשו ממצרים (יב לט). לסיכום נקודה זו, אפשר להכריח את פרעה לשלח, אבל אי אפשר להכריח את בני ישראל לצאת, ועובדה שחלקם רצו לחזור.

ובשורש הפנימי של העניין בני ישראל הפכו לעבדים לא רק בגופם, אלא חמור יותר – בנשמתם. הם ויתרו על החופש שלהם מיוזמתם ומרצונם החופשי. ונשמתו של עבד שייכת לאדונו. על מנת שהעבד ישוחרר, האדון צריך לשחרר אותה. אילו יצאו אותם אנשים מבני ישראל, שנשמתם מסורה בידי פרעה, מבלי שפרעה שחרר אותה, הם היו נותרים עבדים לעולמי עד. גם ככה הם רצו לחזור, אבל המצב היה הרבה יותר קשה. גם לגבי נקודה זו אין צורך שהסכמתו של פרעה לשלח תהיה מלאה. אמנם הפן החיצוני-משפטי של נקודה זו הינו שעבד משוחרר על ידי אדונו. ופעולה משפטית שכזאת מחוייבת הסכמה מלאה, אך התורה אינה מזכירה תכלית זאת כחלק מהפשט.

כחלק מההכנה של בני ישראל לקבלת התורה, הם צריכים להתוודע מחדש לקב"ה. להתוודע לעצם קיומו, לכוחו, לקשר עם האבות, להאמין בו, עד למצב של הסכמה לקבל את תורתו וכיו"ב. התוודעות זאת נעשית באמצעות מעשיו של הקב"ה, הנסים והנפלאות שהוא מחולל במצרים, באמצעות העובדה שפרעה החזק והעצום ייכנע תחתיו, הן כניעה פיזית והן הסכמת מצרים כי הקב"ה הוא הוא האלוקים, ובאמצעות משה רבינו שמתווך ביניהם. נראה שמשה נכנס לעניינים כבר בשלב של גלות מצרים, על מנת להכין את העם לקבל אותו בעתיד (ו', ז'; י', ב). נימוק זה מוביל לכך שפרעה צריך להיכנע דווקא, לא להסכים מבחירה חופשית ומוחלטת, והדבר יהיה ברור לעיני כל, קרי שהוא לא רצה להוציא את בני ישראל, אולם נאלץ לעשות כן, תחת שליטת הקב"ה בו.

ואכן, כניעת המצרים תחת ידו החזקה של הקב"ה הינה תכלית מוצהרת בפסוקים (יד, ד; ז, ה; י, א; יא, ט). וסביר כי הדבר נעשה הן על מנת שהמצרים עצמם ייכנעו, והן על מנת לחזק את האמונה של עם ישראל, כנאמר, שקודם אנחנו צריכים לראות: "אז יאמרו בגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה", ורק לאחר מכן אנו נאמר "הגדיל ה' לעשות עמנו". (תהלים קכו, ב-ג).

בכל המערכת הזאת סירובו של פרעה הינו גורם תומך לכך, לא גורם מפריע: ראשית, מכיוון שכידוע, פעמים רבות דווקא המניעה מעוררת את הרצון. ועל כן העובדה שפרעה נלחם כי בני ישראל יישארו במצרים, ולא זורק אותם כבר בהתחלה, מעוררת את הרצון לצאת. שנית, סירובו של פרעה מכשיר את המכות, הנסים והנפלאות שמגלה הקב"ה, ובמקביל מאפשר להעניש אותו על חטאיו כלפי ישראל. ושלישית, דווקא המכות והעמידה העיקשת של פרעה יובילו לכך שכאשר הוא ישלח את העם, הדבר לא ייעשה כאקט של הסכמה בלבד, מה שיאפשר ליהודי שיבחר בכך, להישאר במצרים (ויהיה בכך גם זילותא לעם ישראל ולפרוייקט יציאת מצרים), אלא באופן היסטרי, כגירוש, מה שיבטיח שיותר יהודים ייצאו ממצרים, דווקא מכיוון שהוא שלח אותם.

במכות הראשונות לא היה צורך בכך שהקב"ה יקשה את לב פרעה, שכן ליבו היה ממילא כבד (ז, יד) ומלא אגו. כניעת המצרים מתרחשת לנגד עינינו באופן הדרגתי כבר מהשלבים הראשונים ועד לשלב הסופי. הדברים עולים מן הפשט ומושלמים מן הדרש, במיוחד לגבי הפסוק "מי כמוכה באלים ה'" המיוחס לפרעה. בהמשך הקב"ה דווקא שומר על רצונו החופשי של פרעה, על ידי כך שהוא מקשה את לבו (ז, ג), קרי נותן לו את העוצמה והעמידות לפעול מתוך רצון חופשי, ולא מחמת לחץ, פחד, דעת קהל וכדומה. מעשים אלה מאפשרים לפרעה להישאר מי שהוא באמת. ונבהיר.

שמירת הרצון החופשי של פרעה נעשית בשני כלים – הכבדת לבו וחיזוק לבו. לפרעה יש אגו עצום שאינו מתיר לו לשחרר את העם. האגו מתגבר על כל היגיון, ועל כן הכבדת הלב משמעה מתן משקל בליבו של פרעה לשיקולי אגו, לבושה שתהיה לו אם הוא ישלח את העם, לחשש שיעבירו אותו מכיסאו, לפגיעה בשמו הטוב. החשש הזה להיראות חלש, מחזק אותו כנגד הלחצים שחרטומיו מפעילים עליו. לעניין זה רואים אנו לשון נופל על לשון – פרעה מבקש כבוד, הוא מכביד את לבו, ולעתים הקב"ה עושה זאת, והתוצאה היא שהקב"ה "אכבדה בפרעה ובכל חילו" (פרק יד פסוקים ד, יז) – כבודו של הקב"ה גדל.

לעומת זאת חיזוק לבו של פרעה משמעו פעולה כנגד מישור הפחד. הפחד שהוא ימות, הפחד שמצרים תאבד, הפחד מפני המכות הנוראיות. פחד זה מחליש את כוח העמידה של פרעה. חיזוק הלב נועד לשחרר את פרעה מהשפעת הפחדים על פעולותיו, כך שיוכל לפעול ללא חשש. הפחד גם עשוי לנטרל את האגו ועל כן הכבדת הלב וחיזוקו מביאים לכך שפרעה נותר במצב הרגיל שלו, בלי שלאיומים ולמכות יש השפעה על שיקול דעתו. ועל כן לא ניתן לבוא ולומר כי פרעה פעל תחת לחץ או כפיה, ההיפך הוא הנכון. אדרבה, העובדה שהוא פחד ושחרר את העם בליל מכת בכורות, היתה זו ברכה עבורו, אחרת היה מת.

כאשר אנו עוברים על המכות אנו רואים שבמכות הראשונות פרעה בעיקר הכביד את לבו: כל חמש המכות הראשונות למעט מכת הכנים, בה הוא חיזק את לבו כתוצאה מדברי חרטומיו, כי מכה זו הינה אצבע אלוקים (ולא אצבע ה', וודאי שלא כישופים שהיו ביד משה – ראו רמב"ן על פרק ח' פסוק טו)). מה שפעל אצל פרעה הוא נושא האגו. אבל כידוע בסופו של דבר אדם, גם בעל אגו, מקבל שכל, והפחד גובר על האגו, וכאן התורה מלמדת אותנו כי במכות האחרונות הקב"ה מחזק את לבו בכל המכות, למעט מכת ברד, בה הקב"ה אומר למשה בדיעבד כי הוא הכביד את לב פרעה (י' א), הגם שפעולה זו גרמה הן להכבדה והן לחיזוק לבו של פרעה (ט', לד-לה). יתכן מכיוון שפרעה כביכול התבזה בשלב המכה, שאמר חטאתי הפעם וכו' (ט' כז), הקב"ה עורר בו את תחושת ההשפלה הזאת, שהיתה חזקה יותר מהפחד מהמכה, פחד שנחלש לאחר שהקולות והברד לא היו עוד. בסופו של דבר כל אלה סייעו לפרעה להתגבר על הפחד והוא לא יוכל להישמע בטענה כי הוא שלח את בני ישראל מחמת הפחד.

בסופו של דבר התוצאה הושגה – עם רב יצא ממצרים. אלה שיצאו יצאו ברובם מחמת הסכמה ורצון, ומיעוטם מחמת הגירוש. המהלך של יציאת מצרים עד לטביעת המצרים בים סוף עוררה את האמונה עד לכדי "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" והכינו את בני ישראל למעמד של קבלת התורה. פרעה קיבל את עונשו ותוך כדי כך הכיר בכוחו של ה' עליו, ובכך גם עם ישראל חיזק את אמונתו. קיבלו על עצמו להיות עבדים למקום ולא עבדים לעבדים, כאשר השלב הבא יהיה השתחררות מהתנהגות העבד, ומעבר להתנהגות של בנים. 

חושך | סיפור

"טק" קטן נשמע מבעד לארון החשמל, וכבהרף עין חושך השתרר בבית.

המחשבה הראשונה שחלפה בראשה של ריבקי היתה "אוףף... דווקא בחלק הכי מותח"... המחשבה השניה היתה: "מה אני עושה בחושך מצרים הזה?".

השעה כבר היתה קרוב לחצות, ההורים והאחים הקטנים כבר מזמן עלו לישון, ורק ריבקי התפנקה לה באופן האהוב עליה: בשקט הזה של ליל שישי, שרועה על הספה, מכוסה בשמיכת פוך, שקועה בעולמות אחרים ומופלאים.

אבא הזהיר אותה, כתמיד, שהשעון יכבה באחת עשרה בלילה. אבא אף כיוון לה שעון מעורר שיצלצל בשעה רבע לאחת-עשרה, על מנת שתעזוב את הספר ותמהר להתארגן לשינה, כל עוד האור דולק, על מנת שלא תצטרך להעיר אותו בקריאות ולבקש ממנו שילווה אותה לחדרה.

כשהתחילו לילות השבת הארוכים בתקופת החורף אבא כיוון את השעון לשעות יותר מוקדמות, אולם לאחר מלחמות ותחנונים, ואפילו פעמים שריבקי לקחה את החוק בידיה, והאריכה את השעון, על מנת שתוכל להספיק עוד פרק, הגיעו לפשרה שאבא יכוון את השעון לשעה אחת עשרה ללא ארכות נוספות. עד כה ריבקי קיימה את ההסכם.

הפעם, כאשר צלצל השעון, ריבקי הרגישה שפשוט אינה יכולה לוותר על המשך הקריאה. קמה לה בזריזות, פתחה את לוח החשמל, התמהמה במבט אחד ארוך בשעון השבת ולבסוף החליטה לעצמה, כי לא יקרה שום אסון אם תאריך את השעון בחריץ אחד נוסף. בסה"כ חצי שעה, מה כבר יכול לקרות? ממילא ההורים ישנים, זה לא מפריע לאף אחד, ומחר אני אקום בבוקר לקידוש ללא שום בעיות. התירה לעצמה, הוסיפה עוד חריץ אחד בשעון, מיהרה לספה החמה ושקעה שוב בספרה המותח.

כאשר חצי השעה כמעט חלפה, וראתה שנותרו רק עוד מאה עמודים לסוף הספר, היא קמה בזריזות והאריכה את השעון פעם נוספת, הפעם ללא שום התמהמהות. חזרה לספה והמשיכה בקריאה מענגת; דקות גנובות ימתקו. חלפו הדקות, העיניים החלו מנקרות. היא קראה שורה, עפעפה, חטפה עוד שורה וכך הזמן חלף ו-הופ, כבה האור.

לא לחינם אבא הזהיר אותה. ריבקי חוששת מאוד מהחושך. עד היום, למרות 17 שנותיה, כאשר אבא מבקש ממנה בליל שישי לרדת למרתף על מנת להביא ספר מסויים, או בקבוק שתיה מהמקרר, או סתם חבילת טישיו, היא לא תעז לרדת, אם לא יתלוו אליה מי מאחיה הקטנים.

כעשר שנים קודם לכן נכנס בה פחד, שבמרתף מסתובבת "מכשפת המרתף", היוצאת ממחבואה רק בעת החושך, ותוקפת ילדים שמסתובבים בו בגפם. לא הועילו כל נסיונותיהם של אבא ואימא, לא הבטחות, לא מתנות, לא פיתויים ולא איומים, ריבקי לא תרד בחושך למרתף. עם השנים הפחד הזה דבק גם באחותה הצעירה.

בקיצור, ריבקי וחושך אינם מסתדרים יחדיו. ולכן תמיד ידעה שלמיטה היא נכנסת כל עוד האור דולק. ועתה, כאשר נתפסה בחושך, ובמיוחד בשניות הראשונות כאשר השחור בעיניים לא מאפשר לראות מאומה, היא נתקפה חרדה. נשימתה קצרה. היא פערה את עיניה לרווחה, השתדלה לראות זרזיפי אור בתוך האפילה הגדולה. מבלי שרצתה בכך הביטה לכיוון המדרגות היורדות למרתף, מאמצת את אזניה לשמוע האם מכשפת המרתף כבר יצאה ממחבואה.

כמעט וקראה שוב לאבא שיבוא לחלץ אותה, אולם נמנעה. לא היה לה נעים שיתפוס אותה בקלקלתה. לכן היא עצמה את עיניה ונשמה עמוקות. הביאה לתודעתה את סבא אברהם, הסבא האהוב ובעל החיוך הנצחי. די היה בכך שתרגיש בטוחה ונינוחה יותר. היא כבר לא לבד. סבא אברהם כבד ראיה, בקושי מצליח לראותה, וגם מה שרואה אפוף בטשטוש רב. כיצד הוא מצליח להתמודד עם החושך התמידי הזה? שאלה ריבקי את עצמה, ונזכרה, שגם לפני שאיבד את ראייתו נהג סבא מדי פעם לשבת בחושך.             

נזכרת היא כאשר באה לבקרו, קצת לאחר בת המצווה שלה. נכנסה לביתו החשוך והשקט וליבה נתמלא דאגה, שמא קרה לו משהו. רק כאשר השיב לקריאתה, נרגעה. היא נכנסה לסלון וראתה את סבא יושב לו בחושך.

"למה אתה יושב ככה סבא? אין לך כוח להדליק את האור?" שאלה.

"לא חמודה שלי. אני לפעמים אוהב לשבת בחושך".

"אבל למה, סבא? חושך הוא דבר כל כך רע ומפחיד."

"נכון, יש בו צדדים מפחידים. אולם חושך מסייע לי להתחבר לפנימיות שלי. החושך מסייע לי להתרכז. שום דבר אינו מפריע לי. הכל מסביבי נעלם. ואני מתכנס בעצמי ונותן לעומקים הטמונים בי לנבוע החוצה. באופן הזה החושך הוא טוב לי. הוא מרגיע אותי."

"אז למה אנשים חוששים מהחושך?" שאלה ריבקי הקטנה.

"ישנן שתי סיבות לכך. הראשונה, החושך מונע מהם לראות מה יש מסביב ומסתיר את הבלתי ידוע. אם אינך יודע מה מסתתר לידך, אינך גם יודע מה עומד לתקוף אותך. זה עלול להפחיד. אבל אם אתה בבית המוכר והטוב שלך, אין לך שום סיבה לפחד."

"זה נכון סבא אבל יש אנשים שהפחד מציף אותם בחושך, גם במקומות מוכרים".

"נכון, זה מוביל אותנו לסיבה השניה. כנראה שקשה להם לחיות עם הפנימיות שלהם. ההפרעות מסביב מסייעות להם להסיח את דעתם מהתמודדות עם האני הפנימי וכאשר אלה נעלמות מגיעה המלחמה שממנה הם חוששים. אבל מי ששלם עם עצמו ואינו חושש להתמודד עם מחשבותיו, לא רק שלא יפחד מהחושך, אלא אפילו יקבל אותו בברכה."

כאשר הרהרה בדברים אלה הבינה רבקי, מדוע העיוורון שנחת על סבא לא מוטט אותו. פשוט כי סבא לא חשש ממנו, ואפילו קיבל אותו בהבנה.

הדקות חלפו להן, העיניים התרגלו לחשיכה, האישונים התרחבו ואיתם גם הדעת. ריבקי הביטה לכיוון המדרגות ללא חשש, נחלצה בביטחה מהשמיכה, אספה אותה בידיה ועלתה לחדרה בלב קל, מהרהרת בעלילה שטרם הספיקה לסיים.