איך אתם רוצים את האחדות שלכם?

פורים בפתח. בתחילתו אנחנו צמים לזכר מאורעות מלפני למעלה מ-2000 שנה. מדוע? ולשם מה? והאם זה קשור לזיכרון של אירועים שאירעו בתקופתנו? ומה עלינו לדעת מכך ממש לימים אלה?

תענית אסתר?

אנחנו צמים בי"ג אדר. מדוע? חלק מכנים תענית זאת, "תענית אסתר", על שום הצום של שלושה ימים. אולם הצום ההוא נערך בחודש ניסן. אז מדוע אנחנו צמים בחודש אדר? מסבירים הפוסקים, כי בניסן לא צמים. ולכן מקדימים את הצום לחודש אדר. אבל עדיין נותרת השאלה, שהרי הצום של אסתר היה שלושה ימים, ולא יום אחד, והחשוב ביותר – הצום נערך בתאריכים י"ד, ט"ו, ט"ז ניסן. אז מדוע אין אנחנו צמים שלושה ימים באדר? ומדוע אנו צמים דווקא בי"ג? ולא באחד מהימים י"ד, ט"ו או ט"ז אדר? ואכן, עפ"י שו"ע לא מוזכר שהתענית היא תענית אסתר (או"ח תרפו א)

תענית של שמחה?

הסבר אחר על פי הפוסקים הוא שהתענית אינה לזכר אותם שלושה ימים קשים בחודש ניסן, אלא לתענית אחרת. המן, כידוע, הפיל פור בחודש ניסן, והפור נפל על י"ג אדר בשנה שלאחריה. לכאורה, כאשר הגיע מועד הפור, הכל היה צריך להיות כבר שקט, שהרי הגזירה המקורית בוטלה ימים ספורים לאחר שניתנה, המן סולק, יש חילופי שילטון, והשולטים כעת הם היהודים אסתר ומרדכי. לכאורה, הזוי לגמרי לחשוב שעדיין עלולה להיווצר בעיה. אבל עובדה. עדיין היו צריכים היהודים להילחם על נפשם מפני צורריהם.

אלא שהפעם היהודים היו מחוזקים. הם יצאו למלחמה, לא מעמדת חולשה אלא מעמדה של כוח. ולפני היציאה למלחמה, הם צמו, כצום של תפילה ובקשה להצלחה, גם כאשר הם חשו שהם חזקים, עדיין לא שכחו מי הנותן להם כוח לעשות חיל.

והעמדה המקובלת בפוסקים הינה שדווקא לזכר הצום הזה אנו צמים – זהו צום של שמחה. ומוסיף שו"ע, שיש כאלה שמתענים 3 ימים, לזכר תענית אסתר (שם ג), דהיינו לשיטתו אין התענית שלנו לזכר תענית אסתר. ואפילו הרמ"א אמר שהתענית אינה חובה וניתן להקל בה במידת הצורך (שם, סעיף ב)

סופו של עניין – אנו צמים לא בגלל התקופה הקשה, אלא לזכר הניצחון - היציאה למלחמה, והתקומה.

ומדוע אנו שמחים בפורים?

זה כבר מופיע במגילה עצמה, אנו חוגגים: "לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר, וְאֵת יוֹם-חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ:  בְּכָל-שָׁנָה, וְשָׁנָה.  כַּיָּמִים אֲשֶׁר-נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאֹיְבֵיהֶם,..." אנו חוגגים ומציינים את הימים שבהם נחו היהודים.

כיצד אנו מציינים את השמחה?

אנו מציינים את השמחה על פי ההלכה (מעבר למנהגים החביבים), בביטויים של אחדות – משלוח מנות ומתנות לאביונים. ומדוע? כי הכל התחיל בגלל חוסר האחדות. מפני שהיו יהודים שעלו לארץ ישראל בשיבת ציון ונלחמו על הקמת הבית היהודי שם, ואילו בפרס היו יהודים שחגגו יחד עם אחשורוש את מנעמי הגולה. המן נקרא במגילה – צורר היהודים – מי שגרם ליהודים להתאחד. בתחילה, עם ישראל היה מפוזר ומפורד, ולכן שרתה עליו הגזרה. והגזרה בוטלה באמצעות האחדות – לך כנוס את כל היהודים. ולאחר מכן אסתר הקפידה כי חגיגות אלה תהיינה חגיגות של כל היהודים באשר הם.

ומה אנו למדים מכך?

ראשית, במיוחד כיום, הדבר העיקרי שעלינו לזכור מסיפור פורים הוא שהאחדות היא הנושא החשוב ביותר. אנו יכולים להגיע לאחדות בשמחה, או עלולים להגיע אליה מתוך צער. אחדות חייבת להיות, השאלה איך נגיע אליה. על כן, למרות הפערים והמרחק שבין יהודי הגולה לבין יהודי שיבת ציון, היה הכרח שחג זה יצויין על ידי כל בית ישראל, אחרת לא היתה לו משמעות. ועל כן היהודים קיימו וקיבלו על עצמם את החג הזה, כביטוי של אחדות, הגם שזו לא היתה ברירת המחדל שלהם.

נושא זה (של אחדות כל בית ישראל שחוגג את פורים) הוא כל כך משמעותי, ועל מנת להמחישו – תארו לכם שכל בית ישראל, השמאל והימין כולם ישמחו שתהיה ממשלה בישראל. שמחים על כך שקמה מדינה ויש לה ממשלה, אפילו אם היא של "הצד השני". עד כדי כך זה משמעותי ההוראה שכוווולם יחגגו את פורים. אחרת אין משמעות לחג הזה. כל המשמעות של האחדות היא כשאני שמח גם כאשר הצד השני הוא שניצח. האם אנו מסוגלים לכך בטוב? כפי שקרה בזמן פורים? או שמא אנו זקוקים לעוד מלחמה, על מנת להבין זאת בדרך אחרת?

שנית, ועל כך יש לדון בנפרד, כמו בפסח, עיקר הזיכרון והפעולות הסימליות הנלוות (אפילו הצום), אינם מתמקדים בקושי ובצער, למרות שהיו כאלה, אפילו לא באנטישמיות, אלא דווקא בניצחון, ברווחה, בנקמה ובתקומה שהיו לאחר מכן.

עבורי, כמי שעוסק כמה וכמה שנים בזיכרון השואה, ומשווה אירועי זיכרון אחרים בעם ישראל, הדבר פותח פתח לשאלה ודיון, שכאמור אין המקום להשיב עליו כעת, אבל אין ספק שהוא צריך עיון.

ועוד משהו לקראת סיום: מספר הגאולה 6 מופיע בצורה מובהקת בתקומה: בשושן הרגו 510 אויבים, ולמחרת 300 אויבים, ובכל הממלכה, 75,000. המנוחה הסופית היתה ב-15 (1 + 5 = 6) בחודש אדר (החודש ה-12).

ימי ההמתנה הארורים שלפני הגירוש הגדול מגטו ורשה

ימים אלה בדיוק, לפני 77 שנים, היו הימים שלפני הגירוש הגדול מגטו ורשה.

הדבר הקרוב ביותר שאפשר אולי לתת כיוון להשוואה למתח המטורף (כמובן להבדיל אלף אלפי הבדלות), הוא ימי ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים.

מה יהיה? איך יהיה?
שמועות רצות. לחץ אטומי. בהלה ברחובות. שיחת היום. 

המלים האחרונות שכתב. אני מניח שהוא הגיע לקצה גבול
היכולת, ולא היה מסוגל לכתוב אפילו מילה אחת נוספת
אחרת קשה להסביר מדוע לא כתב כלום,
מדוע לא השאיר מכתב. או שמא כתב אבל מישהו העלימו?
זהו סוד שלקח איתו לקבר. 

הכחשה גורפת מצד הנאצים.

מרתק, ממש מהפנט לקרוא ימים אלה בספרו של ראש היודנראט, אדם צ'רניאקוב.  

ובין היתר - -
>> הטירוף בחוץ בימים האלה, הולך וגובר.
>> האחריות הגדולה עליו, הניסיון להרגיע את השטח. כאבי הראש.
>> ב-22.7.1942 מבצעים הנאצים בהפתעה פינוי אלים של 6000 נפש.
>> הנאצים משחקים עם אשתו. אוסרים. משחררים, ובסוף אותו היום הם מאיימים עליו שאם הפינוי ייכשל - הם ירצחו אותה.
>> למחרת, 23.7.1942, מודיעים לו שהמכסה הנדרשת לאותו היום היא 9000 נפש.
>> אנשים מסתובבים כמו עכברים במלכודת. מחפשים להקים מפעלים. למצוא עבודה. תירוץ להישאר בוורשה, המוכה, המורעבת והמדוכאת. רק לא גירוש.
הוא צריך להחליט מי יישאר ומי יפונה.
ברקע האיום על חיי אישתו.
הוא לא עומד בזה.
הוא מתאבד.

בנימה אישית, קשה לי לקרוא בדיעבד דברי ביקורת שמתחו עליו חלק מתושבי הגטו. במיוחד אם הם הגיעו לאזני אשתו. 

אורלה פולין

אורלה. כיום חיים בה כ-2800 תושבים

בכיתה א', לפני הרבה שנים, למדה איתי ילדה בשם אורלה. אני זוכר ששאלתי אותה מה פירוש השם, לא הבנתי מה הכוונה אור – לה... אני מכיר אור לי. אם האור הוא לה, למי האור? למי היא רוצה להאיר? והיא לא ידעה לומר לי. "ככה ההורים שלי החליטו", אמרה, וכך הסתיימה לה שיחת ילדים בני 6. חלפו השנים ואני הפכתי מדריך פולין ואז גיליתי שיש עיירה בפולין בשם אורלה. מעניין אם אותה ילדה נקראה על שם אותה עיר או בקשר אליה.

יש תיעוד על העיירה הזאת עוד מהמאה ה-16. מלך פולין האחרון, סטניסלב פוניאטובסקי ישב בה תקופה קצרה, ומשם הודיע על התפטרותו. בחלוקת פולין בשנת 1794 עברה אורלה לחלק הרוסי. בתקופת המלחמה ניתנה לרוסיה במסגרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב.

יהודי אורלה

אורלה היתה עיירה קטנה, שבמהלך השנים הרוב בה היה יהודי (למשל, ב-1867 חיו בה 1375 תושבים, 90% מהם יהודים). יהודים החלו לגור בה מאמצע המאה ה-17. בשנת 1754 הוקם בה בית כנסת מפואר. במאה ה-19 הוקם בה בית קברות יהודי. שניים מבתי הכנסת שלה נשרפו בשנת 1938 עקב שריפה גדולה שפרצה בעיירה. בשנת 1900 היו בעיירה כ-4300 תושבים, מתוכם כ-3600 יהודים. לאחר מלחמת העולם הראשונה מספר היהודים פחת בה, אולם עלה שוב לקראת מלחמת העולם השניה, עת התגוררו בה כ-2500 יהודים, שהיוו כ-75% מתושבי העיירה.

יהודים מפורסמים שנולדו באורלה:

הרב אריה לוין

הרב חיים שלמה רוזנטל (מהזרם הליטאי, ממנו יצאה שושלת רבנים חשובים), שהגיע לארץ בשנת 1905 באותה אוניה יחד עם הרב אריה לוין, הידוע בכינויו רב האסירים, שניהם ילידי אורלה.

פעיל ההגנה שלמה זלוטניק, שיש רחוב על שמו בפתח תקוה, בסמוך לגבעת שמואל.

כליונה של עיירה

בתקופת השואה חיו בעיירה כ-2500 יהודים. חמישה ימים לאחר תחילת מבצע ברברוסה נכנסו הנאצים לעיירה, גזרו גזירותיהם ומינוי יודנרט שסיפק להם יהודים לעבודות כפייה. כשנה וחודשיים לאחר מכן (אוגוסט 1942) הוקם גטו. שלושה חודשים לאחר מכן גורשו היהודים לביילסק פודלסקי ומשם (למעט 200 יהודים בעלי מקצוע, ובני משפחותיהם, שנותרו בגטו המקומי) יחד עם יהודים נוספים – לטרבלינקה.

אורלה כיום ושילובה במסע לפולין

האבן של אורלה בטרבלינקה - A40, ממש על השביל הראשי

אורלה נותרה עיירה קטנה. חיים בה כיום כ-2800 תושבים. היא נמצאת כ-60 ק"מ בלבד מביאליסטוק, אולם אינה מצוייה במסלול הרגיל של המסעות לפולין. נותר בה בית כנסת מפואר, והתמונות שלהלן ראיתי ברשת. אפשר לשלב את אורלה במספר אופציות, הכל תלוי כמובן כמה שעות יש לנו במהלך היום.

אופציה א' – יציאה מביאליסטוק, לטיקו'צין, יער לופוחובה, אורלה, טרבלינקה וורשה. מספר לנו את סיפור יהודי הצד הרוסי. חלקם הלכו לבורות וחלקם פונו לטרבלינקה.

אופציה ב' – יציאה מביאליסטוק לטיקוצ'ין, יער לופוחובה, אורלה ומשם אפשר (אם יש זמן) לשלב את סוביבור, או את לוקוב, ולסיים בלובלין.

תמונות בית הכנסת של אורלה 

(צולמו ב-2014 על ידי יאנוש תחת אלבום בשם: "בית הכנסת הנשכח באורלה", ותודה לגב' לילי הבר על שיתוף האלבום בפייסבוק). 

בית העלמין באורלה

בית עלמין אחד שהיה ליד בית הכנסת, נמחק לחלוטין. בית העלמין שנותר, נטוש ומוזנח וכ-50 המצבות שנותרו בו, בינותם רועה הבקר המשועמם, מעידות בעד עצמן. תמונות משנת 2009

תחנות בעיצוב זיכרון השואה - בעקבות הרצאתו של פרופ' עמית פינצ'בסקי

תחנות בעיצוב הזיכרון

בעקבות הרצאתו של פרופ' עמית פינצ'בסקי והערות שלי

ד"ר שי שגב מדריך פולין

אתמול, 3.5.2018 התקיים יום עיון בנושא "זיכרון השואה בעידן דיגיטלי" במכון משואה בשיתוף עם המכון הפולני. להלן אביא ראשי פרקים מהרצאתו המעולה של פרופ' עמית פינצ'בסקי: "מבט אל עדויות של ניצולי שואה בתלת מימד ו"מציאות מדומה" של מחנות ההשמדה", בצירוף מספר הערות והגיגים שלי.

מעניין לומר שהרצאתו התמקדה דווקא בחלק התיאורי, והוא נמנע מלברר מה צופן העתיד, ואף לא להתייחס לכך מבחינה ערכית.

נקודות כלליות

יותר ויותר אנו עוסקים בעיצוב הזיכרון לעתיד. לכל אומה הדרך שלה לנסות ולעצב את הזיכרון והרי ברור שגם החוק הפולני הוא ניסיון לעצב את הזיכרון. אחת השאלות כתוצאה מהתיאור כאן, הינה השאלה האתית. קרי מה מותר ומה אסור לעשות במזכרת שימור הזיכרון.

לטענת המרצה – יש להבחין בין היסטוריה לבין זיכרון. עיצוב זיכרון הוא עניין חברתי.

נראה לי שקודם כל כאשר מדברים על זיכרון, הוא חייב להתבסס על משהו אמיתי. זוכרים משהו שקרה, לא משהו שלא קרה. יחד עם זאת, לא זוכרים את כל מה שקרה, והזיכרון הוא כלי ביד סוציולוגים והיסטוריונים לעצב תפיסות חברתיות ומטרות שונות. במסגרת זאת תעלינה השאלות – האם לזכור, מה לזכור, איך לזכור, לשם מה לזכור.

לעתים הזיכרון משמש לכבד את הנספים. אני חושב שזו היתה המטרה הראשונית שלהם, כאשר אמרו "זכרו אותנו". שהיינו, שחיינו, שנלחמנו למען עם ישראל. במצב כזה הדגש והמרכז מצוי בנותן העדות. בשפה שלו. במראה שלו. "לתת פנים" לשם, למספר, לספר את ההיסטוריה שלו ככל הניתן.

לעתים הזיכרון משמש לחנך את הדור הצעיר, ללמד אותם איך לחיות, ממה להיזהר, ללמוד מטעויות העבר. במסגרת זאת הדגש יהיה על המקבל, ויש לכך משמעות אדירה. הן בתוכן. הן באופן העברת המידע ועוד. כאשר המקבל במרכז, יש חשיבות עליונה לשאלת נגישות המידע ואיחזורו. הדבר כרוך בשאלות טכניות, אך גם בשאלות תוכניות, מיקוד המסר. פחות נתונים יבשים, יותר נתונים ערכיים ומהותיים. פחות התמקדות באדם אחד, ויותר התמקדות בנושא, ועוד.

בעבר כתבתי גם על הנארטיבה ככלי בעיצוב הזכרון, או ככלי להבנת הזוכר. יש לנרטיבה ואפילו האישית חלק מכריע אפילו בהבעת הזיכרון.

שימור הזיכרון יכול ויהיה אישי או ציבורי, יכול ויהיה יוזמה של יחידים (כמו כתיבת ספר, מסעות הרצאות), או של קבוצות (מכונים, למשל, או קהילות), או ציבורי (מטעם המדינה).

הזיכרון יכול ויתבסס על חפצים או על עדויות. וגם עדויות יכול ותהיינה בכתב, בשמיעה, או בצפיה. כל אחת ואחת מדגישה פן אחר ומשפיעה על חושים אחרים ובתוך כך גם משפיעה אחרת על עיצוב הזיכרון.

כיום גם ניתן לדבר על זיכרון פסיבי לעומת זיכרון אקטיבי.

אחת השאלות המעניינות שהעלה המרצה הינה היא מי במרכז הזיכרון – ועל פיה חילק את ההיסטוריה של שימור העדויות למספר תקופות.

לפני שאתחיל את התקופות שמנה המרצה אני מבקש להתייחס לפן שהוא לא התייחס אליו, והוא קבלת העדויות בעל פה ושכתובן, בסמוך לאחר השואה. ראינו את זה בחקירות שונות שבוצעו על ידי גורמים שונים (למשל העדויות שנשתמרו מידוובנה, נלקחו במסגרת חקירות של הרוסים על פשעי מלחמה), או הראיונות שחלק מהם בא לידי ביטוי בספר החובה "ילדי המלחמה," ועוד.

התקופה הראשונה - הקלטה

התחנה הראשונה שמנה המרצה אינה כתיבה של עדויות אלא הקלטה של האנשים, מדברים בשפתם. מעביר את החוויה. כבר אחרי המלחמה. הראשון שעושה את זה הוא david boder: יהודי אמריקאי יוצא בשנת 1946 להקליט סיפורים של עקורים. 

להלן ציטוט מויקיפדיה:

"בסוף מלחמת העולם השנייה הגה בודר את הרעיון לפרויקט לאיסוף, הקלטה ותיעוד של ראיונות עם עקורי המלחמה באירופה וניתוח ההשפעה הפסיכולוגית של חוויה זו עליהם. לאחר שנה של ניסיונות כושלים לקבלת מלגה לביצוע הפרויקט מכל מקור אפשרי, נסע בודר ביולי 1946 לפריז במימון עצמי .^[5] במשך תשע שבועות ערך בודר כ-130 ראיונות ביותר מ-16 אתרים - בצרפת, גרמניה, שווייץ ואיטליה, עובר בין מרכזי שיקום, ומחנות עקורים, לבד, מאתר מרואיינים פוטנציאלים, מוצא פינה נוחה, מציב ומפעיל את מכשיר ההקלטה הכבד, ומראיין. ^[6] באותו זמן שלט בודר בשבע שפות, שאיפשר לו לערוך את הראיונות בשפת המקור של המרואיינים, שהיו בדרך כלל יהודים ממזרח אירופה. באוקטובר 1946, חזר בודר לארצות הברית והחל לתמלל את הראיונות ולכתוב עליהם בספר, תוך שימוש במענק מהמכון הלאומי לבריאות הנפש(אנ'). בדצמבר 1947 כתב בודר על התרשמותו הראשונית מהמסע במאמר בירחון של המכון הטכנולוגי של אילינוי^[7] ב-1949 פרסם בודר את כתב היד בספר "לא ראיינתי את המתים" ^[8] שבו הוא תמלל וניתח שמונה מתוך הראיונות שהקליט. על אף שמכירות הספר היו עלובות, המשיך בודר לתמלל את הראיונות עד שכספי המענק הסתיימו. "

הפניה למאמר שכתב תמצאו כאן. הרחבה על הפרוייקט תמצאו כאן.

זה פרוייקט מדהים של אדם מדהים, והכל לבד, ובהתחלה ללא מימון! זו דוגמה לאדם אחד שיכול לפעול המון לשימור זיכרון.

המרצה תאר את המכשיר שאיתו ביצע את המלאכה: מכשיר בעידן שלפני הטיפ סלילים.  Wire recorder - תיל שמסתובב. ומקליט על גלגלים. בודר יצא כמה פעמים. לקח את המכשיר  מהאוניברסיטה שלו, מכשיר שפותח לחיל התותחנים האמריקאי, ויצא להקליט. הקליט כמה עשרות אנשים בכמה שפות . ב-1949 הוא חיבר ספר I did not interview the dead. בספר הוא שכתב חלק מהעדויות.

מה נעשה עם התמלילים? המרצה מסביר כי הם נזנחו משך כמה עשרות שנים. לפני כמה שנים עשו לזה דיגיטציה וכיום ניתן לשמוע את העדויות, כפי שניתנו. יש לזה ערך מדהים. על פי המרצה, בודר לא המשיך לעשות עם התמלילים מאומה, מכיוון שהמטרה שלו היתה לשחרר את העדויות. הוא אסף עדויות ובזה סיים את תפקידו. הוא לא צריך להפיץ אותן. לענ"ד ומעיון בויקיפדיה, יתכן והיתה סיבה פשוטה בהרבה – פשוט נגמר לו המימון.

לאחר עשרות שנים הוציאו את הסלילים מהארכיב, הסירו את האבק והעלו אותם לרשת. יש מיון של הראיונות לפי שפה ולפי ערכים נוספים. ניתן למצוא את הראיונות כאן. לצערי לא הצלחתי לשמוע את קולות השורדים, למרות שניסיתי בכמה מכשירים.

התחנה הבאה – משפט אייכמן

המשפט כלל כ-110 עדים. האם היה צריך אותם כדי להרשיע את איכמן? לא. מטרת המשפט היתה נרחבת ביותר והיתה לה משמעות רבה במסגרת עיצוב זיכרון השואה.

הקונספציה של משפט זה היתה הפוכה לזו של משפטי נירנברג. המשפט שם התבסס על מסמכים. נשמעו בו רק 2 עדים. זו היתה הצלחה משפטית אולם לא הצלחה במובן ההיסטורי, כי הוא לא הגיע לציבור. 

כאשר גדעון האוזנר עבד על המשפט הוא עשה מודל הפוך. טענו כנגדו שזה משפט ראווה, אבל זה היה משפט היסטורי, שתכליתו הרבה מעבר להרשעה. לא היתה בעיה משפטית אמיתית להרשיע אותו עם פחות עדויות. הרצון היה להגיע לקהלים צעירים, לדור שלא ידע את השואה. וגם להגיע לאומות העולם שיזכרו מה תרומתן למה שקרה כאן. במשפט הביאו גם נרטיבים מעבר לאיכמן. 

המשפט תוכנן מראש כמשפט פתוח לעיתונות, למצלמות. ושוב העלו טענה שזה משפט ראווה. אדרבה, השיב התובע, אנחנו עושים אותו לעין כל על מנת שיראו שהיה משפט. משפט צדק עם עדים. שלא היה סוג של מחטף. לינץ'. 

מעניין, אומר המרצה, שלמרות שהמשפט צולם – באותה עת הציבור שמע אותו דרך הרדיו, ולכן הזיכרון הלאומי הוא זיכרון שמיעתי. בהרצאה השתתפו נשים שזוכרות שהיו פעמים ששידרו את המשפט מהרמקולים בבית הספר.

ועוד מעניין, הוא אומר, שאנשים זוכרים כביכול שהמשפט כולו שודר ברדיו, אבל זה לא נכון. לא יתכן שהרדיו ישדר את כל המשפט בשידור חי 4 חודשים וישבית את כל השידורים האחרים. שידור חי התקיים לכל היותר 15-16 פעמים וכן שודר יומן בערב. אבל זוכרים את זה כאילו זה היה חי - מלמד על המשמעות של המשפט. המרצה מוסיף אנקדוטה שאף אחד לא נתן אישור לקול ישראל לשדר. הם נכנסו למשפט אחרי ויכוח של חצי שנה של ויכוח עם המשטרה. לבסוף התברר שהחברה שנשכרה לצלם בוידאו לא מחייבת לצלם את הכל. ואז טדי קולק הכריח שיכניסו את קול ישראל והם הקליטו ושדרו.

בשנת 2015 יצא לאקרנים סרט המבוסס על ה"מאחרי הקלעים" ועל עבודתו של מילטון פרוכטמן – המוגדר על ידם כאיש פורץ דרך. The aicman show . לטריילר. אותי אישית מעניין שהוא למעשה הביא את העדויות כפי שהן, ללא שום התערבות ופרשנות. עדויות נטו. מעניין לראות את דבריו בסוף המשפט. הסרט מציג את הזווית של המתעד. המצלמות. במי להתמקד. וכו'. נותן זווית חדשה ומעניינת על המשפט.

משתתפת אחרת בכנס ציינה כי באותה תקופה התקיימה שביתת התיכון הגדולה והיא הלכה לים ומכל המרפסות שמעו את נאום הפתיחה, היתה הרגשה מיוחדת... היא מעידה כי הלכה לים ודמעה. וגם הרגישה לא נעים שכולם שומעים את המשפט והיא הולכת לים..

המרצה מציין כי הוא ראיין אנשים, מה הם זוכרים מהמשפט. ומעניין שהם זוכרים פחות מה נאמר, ויותר זוכרים היבטים אקוסטיים. איך זה נשמע. את הקול של האוזנר. אבל לא את התוכן.

המרצה מציין כי לא במקרה הזיכרון קשור לרדיו וכי לא ברור מה היה קורה אילו היתה טלוויזיה. בארה"ב גם שודרו קטעים של המשפט, ושם עסקו יותר במראה של איכמן. בארץ הדגש היה על הצליל. ניצולי שואה מעידים. בפני כולם.

דוד גרוסמן מתאר בספרו ניצולי שואה בשנות ה-50 כאנשים על סף אי שפיות. משפט איכמן פורץ את זה. זו המשמעות הגדולה שלו.

הוא מוסיף ואומר, שזה היה סוג של סיאנס. "מאחריי יש 6 מיליון אנשים... כולם כאן איתנו באולם... הם לא יכולים להעיד... אני אהיה להם לפה..." נותן את התחושה שקולם של המתים נשמע מגרונו. מאוד עוצמתי. בעקבות זאת בעיתון "דבר" פורסמה קריקטורה בתאריך 19.5.61 של אריה נבון על כביכול רוח הרפאים המעידה במשפט (קישור תמצאו כאן).

בארץ – שמעו. בחו"ל - ראו. למעשה גם בארץ ראו, אבל לאחר עריכה, היה פער של שבועיים בין המראה לבין השמיעה, בעיקר היתה שמיעה, ועל כך השמיעה נצרבה בזיכרון. 

לסיכום נקודה זו – התחנה הראשונה היתה ווקאלית בלבד. התחנה השניה היתה ווקאלית וויזואלית, אם כי בישראל נקלטה ווקאלית ובארה"ב – ויזואלית.

התחנה השלישית – צילום עדויות: פרוייקטYALE  ופרוייקט שינדלר ו"שואה" של לנצמן

תחנה באה במסענו הינה צילום עדויות. היא מתחילה בפרוייקט של ייל. יוזמה מקומית בניו הייבן, מסוף שנות ה-70  אשר עברה לייל.  פרוייקט זה התווה את הדרך שבה אנחנו מבינים את עדויות השואה. מודל של ראיון, שואלים שאלות בצירוף של מעין שיחה עם פסיכולוג. מצלמים צילום חי, ללא עריכה, תפקיד הצילום לשמר את העדויות בתוך ארכיון. ארכיון לחינוך העתיד. לא צריך שיהיה בצורה יבשה אלא נגיש לציבור ובשפה טלוויזיונית.  לכן צריך וידאו ולשם הלכו המאמצים.

נקודת מבט זאת מעלה בי, ולא רק היום, אלא בכל מסע מחדש, את השאלה האם ועד כמה צריך לדבר בשפת העתיד - בשפת המקבלים? כבר כיום יש פער אדיר בין השפה והמלים בהן השתמשו העדים במשפט איכמן, לעומת אוצר המלים של הדור הנוכחי. יש להנגיש את החומר. עד היכן? חלק מהנוער מבקש תיאורים יותר גרפיים ומפורטים של רוע ואלימות, מחפשים את ה"אקשן". עד כמה אנחנו צריכים להיעתר לכך? היכן עובר קו הגבול בין הקו החינוכי, ומה שאנו רוצים להעביר, לבין הקו של המקבל? יתרה מכך – עד היכן ההנגשה.

בשאלות אלה, ויתר השאלות האתיות – אני חושב שכל הזמן צריך שיהיה לנו את המצפן שלנו, והוא מהי תכלית הזיכרון. מאין באנו, לאן אנו הולכים, ומה מטרת העיסוק בשואה.

לאחר הפרוייקט של ייל הגיע הפרוייקט של שפילברג. רעיון מקורי של הפרוייקט – שתראה את המכלול ותבין עד כמה הסיפור גדול, עד כמה אי אפשר לספר – אני מספר על מנת שתבין שזה כלום בתוך הים של הסיפור (שי: זה מזכיר לי את ה"וכו'" החסידי). רעיון לא מובן מאליו לחלוטין. זהו כמובן עניין ציבורי ולא רק היסטורי.

נוצרו מחקרים סביב הז'אנר הזה, על הדרך שבה העדות ניתנת. נותח ונעשה מחקר גוף מדע מסביב לכך. שפת הגוף – מחוות, שתיקות, מבע פנים, ועוד.  לא היה ניתן להיעשות כך, אלמלא היה בוידאו. בהתחלה הראיונות נמשכו שעתיים, כי זה היה אורכה של הקלטת. כיום הראיונות ארוכים יותר. 

שיאו של התהליך הזה הוא בפרוייקט של לנצמן. פרוייקט שעבד עליו 11 שנים. הוא כבר משתמש בוידאו ויוצא לשטח, יחד עם זאת הוא מקליט את האנשים ליד המקום ולא במקום עצמו. הוא רוצה להתמקד בהם, ולא במקום. שהמקום לא יפריע למיקוד בעד. גם לנצמן המשיך את הגישה הזאת. סרט מאוד כבד וקשה לצפיה, מנסה להכניס אותנו לקושי לספר דרך הקושי לשמוע. להבין שאי אפשר לתפוס את ממדי הרוע.

העתיד כבר כאן - תחנה רביעית: עדות בתלת ממד

העדויות בדור הקודם ניתנו כחטיבה אחת. כל עוד היו קצרות יחסית, בין שעה וחצי לשעתיים, עוד ניתן היה לראות הכל. אבל ככל שהעדות התארכה, מכביד מאוד לראות אותה, ומההרחבה חייבים היו להגיע לצמצום. חוויית משתמש.

כאן נכנס הדור הבא. שממלא שני תפקידים – להפוך את העדות לחיה ככל האפשר. וכן להנגיש אותה במה שמעניין את מקבל העדות. המטרה היא להפוך את זה לכמה שיותר קרוב למציאות. להעמיד מסך בכיתה, ולתת לה לתקשר עם ההולוגרמה באופן אינטראקטיבי (דוגמה). הטכניקה הזאת מאפשרת לראות את העד בשלושה ממדים, ללא צורך במשקפי 3D.

מצלמים את העד מ-50 מצלמות. מקליטים אותו שעות ארוכות. מזוויות שונות, כל זווית נותנת היבט אחר של הגוף שלו, בהתאם לתאורה, למיקום ועוד ועוד. (דוגמה) לאחר מכן יש אלגוריתם שמפרק את העדות שלו למלים, ומקשר בין הצלילים למלים (למי שרוצה להתעמק). והוא אינטראקטיבי באופן שאדם שואל שאלה, המחשב מתרגם את זה למלים, בודק את המלים במאגר העדות, מוצא את הקטעים הרלוונטיים ביותר, ואז מפעיל את הוידאו באותה נקודה. באופן זה יכול להיות מאוד שתשמע את הקטעים שמעניינים אותך אך לא את כל העדות ואף לא באופן שהיא ניתנה. זה אמנם יוצר עיוות מסוים. וגם זה מעורר שאלות אתיות של עריכה.

הפרוייקט הזה נקרא New Dimensions in Testimony. כיום זה בשלב של פיתוח ומימון. צולמו כבר כמה עשרות עדים.

פרוייקט נוסף של ה-USC של תיעוד שורדים (אולי אב הטיפוס של מה שראינו קודם), בו ניתן לחפש ולהגיע לקטעי עדות על פי אלפי מילות חיפוש. אפשר להיכנס לארכיב לאחר הרשמה בחינם. יש להם אפליקציה למפות עדות בהתאם לג'י.פי.אס שיש בטלפון. ובכל מקום שאדם מגיע, העדות מושמעת בהתאם לאותו מקום בדיוק לגביו מתייחסת העדות. 

דוגמה נוספת היא הפרוייקט - People not numbers – הקלדה של מספר אסיר וקבלת פרטיו (אלה שהתראיינו). יש להם אתר, שאינו נגיש. אבל מצאתי סרטון. ובעברית כאן.

שי - הניצולים כנותני שירות לעתיד. אני חושב שהניצולים ידעו את זה מהרגע שהסתיימה המלחמה. והם אכן רצים בכל העולם על מנת לספר, כחלק ממשימת חייהם.

מה הלאה? מציאות מדומה? האם יתבטלו המסעות?

באחת מתוכניות פולישוק הוא חוזר ארצה ומציע לבנות את מיני אושוויץ במיני ישראל, בכך יחסכו עלויות נסיעה לפולין. אז יתכן והוא לא היה רחוק מהמציאות... כיום יש כבר טכנולוגיה של מציאות מדומה של מחנות. היא נועד לשמש לצורך משפטים של אחרוני הנאצים שנותרו בחיים (ראו למשל כאן). פרוייקט נוסף של פרופ' גדעון גרייף, שחוקר את אושוויץ כבר למעלה מ-40 שנה, ובו הוא מיפה את כל אושוויץ, ובטכנולוגיה של מציאות מדומה ניתן לסייר במחנה. בשלב זה ללא קולות וללא עדויות. ניתן לשים משקפיים ולהתהלך ממש בתוך מחנה אושוויץ, מדוייק עד רמת הסנטימטר.

מעניין הסרט שנעשה בשנת 2017 על הפרוייקט הזה - Another planet.  

חוויה של נוכחות בלי סיפורים ועדי הכל מדוייק שם עד רמת הסנטימטר.

שי – לדעתי זה השלב הראשון, אב הטיפוס. הן מבחינה טכנולוגית והן על מנת להכין את דעת הקהל. ברור שבשלבים הבאים

שי - לכאורה פחות הסיפור מעניין כאן אלא יותר החוויה.  וכאן נשאלת השאלה – אם הדבר נעשה בשירות החוויה, עד להיכן נלך עם הכיוון הזה?

שי – הבעיה של פרוייקטים כאלה שבקלות הם נפרדים מראיות המעוגנות במציאות. כשאנו הולכים למציאות וירטואלית, אנחנו משחקים במגרש אחר. מגרש שבו לצד האחר, המעוניין להכחיש את השואה יש מימון עשרות מונים, ידע וכוח אדם. הדבר עלול לשרת את מכחישי השואה. הרצון לזכור יהפוך לבלגן אחד גדול ולא נדע מה אמת ומה לא.

נראה לי המצפן תמיד צריך להיות מהי המטרה של כל זה? בידור בלבד?

לסיום

העדים הולכים ונגמרים. החפצים הולכים ומתכלים. מן הסתם גם המחנות ייעלמו בשלב כזה או אחר. אם רוצים לזכור את השואה, צריך לתעד לתעד לתעד. כולם נלחמים על עיצוב הזיכרון לדורות הבאים. זו שאלה חברתית. לא היסטורית.

עדויות מצולמות וחפציות עדיפות על עדויות בעל פה. כי לא תמיד אנשים ראו הכל, זכרו הכל. יש השפעות שונות. יחד עם זאת, המידע הגדול שלנו הוא מעדויות ורבליות. רמת העדויות ואיכותן השתנתה עם השנים, וגם המיקוד שלהן. התיעוד הולך בעקבות היכולות הטכנולוגיות.

האתגר כיום הוא השימור וההנגשה. הנגשה משמעה גם להשתמש בכלים שהציבור משתמש בהם. השאלה היא עד כמה ננגיש את החומר. עד כמה נתרחק מהמקור. עד כמה אתי להוסיף אמצעים פיקטיביים. עד כמה אתי לערוך את העדויות. מתי זה הופך להיות מניפולציה אסורה. ותמיד תמיד צריך לזכור בשביל מה עושים את כל זה.

העתיד כבר כאן... מעבר לפינה. ומה עם העבר?

ועוד משהו

אם רוצים ללמוד משהו משימור הזיכרון, היה ראוי ללכת ללמוד מהיהדות. היהדות שהצליחה לשמר זכרונות משך 3330 שנה (מאז יציאת מצרים) ואת הספר הקדוש לה, התנ"ך, בלי להיות צמודים לפלאי הטכנולוגיה. איך הם הצליחו לעשות את זה? 

זה מאוד נחמד להתקדם עם הטכנולוגיה - אבל לא מבינים שזה משני בלבד לשאלה הגדולה יותר, שצריך להסביר לדור הצעיר למה צריך לזכור. אם הדורות הבאים לא יבינו למה לזכור, לא משנה גם אם תשים להם את כל מאגרי השואה בטלפון הנייד, הם יעדיפו את האינסטגרם או את הסנפצ'אט. לו היו שומעים לי... משקיע זמן, מאמץ וכסף בבירור העניין הזה. למה חשוב לנו לזכור. כי מי שחשוב לו לזכור, יחפש את החומר והחומר מספיק נגיש לו. ואם לא יהיה חשוב לו לזכור - הוא לא יעשה כן. 

אם יבוא אליכם נער צעיר בגיל 17 וישאל אתכם - מדוע צריך להשקיע כל כך הרבה זמן ואנרגיה לזכור את השואה. מה תאמרו לו? לכם יש תשובה?


למאמרים נוספים של ד"ר שגב על השואה

אבן מאסו הבונים – היתה לראש פינה

"רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום", כך היה נוהג אבי מורי זצ"ל לומר. נזכרתי בכך השבוע עת הרהרתי כיצד גורמים שונים הסתכלו על ארץ ישראל.  

הכנסיה הנוצרית-קתולית

כך מתמצת משרד החוץ: "בשנת 1897, כשהרעיון הציוני החל להתפשט באירופה וארבעה חודשים לפני התכנסות הקונגרס הציוני הראשון בבאזל,  הודיע כתב העת הישועי רב ההשפעה Civita Cattolica שהכנסייה הקתולית לא תוכל להשלים עם קיומה של מדינה יהודית בארץ הקודש, שבירתה ירושלים והמקומות הקדושים נתונים לשליטתה. כעבור שבע שנים, בשנת 1904, נפגש מייסד התנועה הציונית, תאודור הרצל, עם האפיפיור פיוס ה-10, בתקווה לזכות בתמיכת הכס הקדוש במפעל הציוני. פיוס דחה אותו והכריז שהכנסייה אינה יכולה להכיר בעם היהודי ובשאיפותיו בארץ ישראל, מאחר שהיהודים "לא הכירו באדוננו". מניעיו של הרצל היו  מדיניים; תגובתו של האפיפיור נבעה מהתאולוגיה הקתולית."

מדינת ישראל עבור הכנסיה הנוצרית היוותה "בעיה תיאולוגית," בהיותה סתירה לכך שלאחר רצח ישו (כביכול), היהודים צריכים ואמורים להיות עם נשפל ונדכה ונשלט על ידי הכנסיה.

לאחר קום המדינה התקיימו מגעים רבים בין ההנהגה הצעירה לבין ראשי הכנסיה, עד כי ב-1965 פרסמה מועצת הוותיקן השנייה הצהרה המוכרת בשם Nostra Aetate, שהביאה לשינוי יסודי בקשריה של הכנסייה עם היהודים, וקבעה, בין היתר, ש"האלוהים מוקיר את היהודים בזכות אבותיהם; הוא אינו מתחרט על המתנות שהוא מעניק [להם]". יתרה מזאת, "אי-אפשר להאשים את כל היהודים, ללא הבחנה, במותו ובצליבתו של ישו, לא את היהודים שחיו בימיו ולא את היהודים החיים כיום". אולם יחלפו עוד קרוב ל-30 שנה עד שהוותיקן יכיר בצורה מלאה במדינה.

היהדות החרדית

להבדיל, חלק גדול מאוד של היהדות החרדית אף הוא לא היה מעוניין בהקמתה של המדינה, מכיוון שלא היה מוכן לקבל את הרעיון שתקומתם של ישראל תיעשה על ידי אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות. הגאולה צריכה לבוא משמיים, וודאי שלא על ידי "כופרים" שעושים ההפך מרצון השם. על כן, זה חייב להיות סוג של שקר, כל הנושא הציוני, שקר שימיט אסון על כלל העם היהודי.

גישה זו גרמה להיבדלות של הגוש החרדי מהנהגת המוסדות הציוניים ולאחר מכן מהנהגת המדינה הצעירה, ולהפסד גדול להזדמנות שהיתה להם לתפוס עמדת הובלה.  

לאחר קום המדינה היחס השתנה לאיטו וכיום אלה המחזיקים בגישה זו נותרו בשוליים שבשוליים. רובה של היהדות החרדית משתלב במעגל העבודה, משלם מסים וגם החל להשתלב בצבא. יותר ויותר יהודים חרדים לא מתביישים להצהיר שהם ציונים.

הציונות הכללית

בעיני חלק מהציונים, ארץ ישראל הינה המקום המועדף שבו ניתן להקים בית יהודי, מטעמים פרגמטיים, והוא הסיכוי להוביל להסכמה כוללת של כלל הזרמים, בדבר מקום בו תקום המדינה. 

כאשר כשל הניסיון להשיג צ'ארטר מהממשל העותמאני להתיישבות יהודית בארץ ישראל, הועלו הצעות אחרות, כגון אל עריש, או אפריקה (תוכנית אוגנדה) ופינסקר (קודם לכן) אף דיבר גם על "סוריא".

הנאציזם

עיתון "דבר" מ-10.7.32, עוד לפני עליית הנאצים לשלטון, מתעד שנאצים התנפלו על יהודים בקריאות: "יהודים לפלשתינא, גרמניה אינה ליהודים!"

קיים תיעוד לכך שהנאצים ראו בחיוב את הגישה להקים בית ליהודים בארץ ישראל, לא מכיוון שהיו ציונים, כמובן, אלא כדי שתהיה כתובת אליה יוכלו לסלק את היהודים. כזכור, אף מדינה לא רצתה לקלוט יהודים, ודאי לא בכמויות שהיו באירופה, ואף לא בגרמניה. ובנוסף, אילו היהודים היו משתלבים במדינה ריבונית אחרת, קשה הרבה יותר לצאת נגדה למלחמה על מנת לחסל אותם, מה שלא ניתן לומר על ארץ ישראל, בה מרוכזים יהודים, ואף מסובבים על ידי שונאיהם הפלשתינאים, איתם היו הנאצים בקשר חם.

מדינות אירופה | האומות המאוחדות

חלק גדול ממדינות אירופה היה אדיש, לשון המעטה, לרצח היהודים בתקופת השואה. מה קרה שהן התכנסו על מנת להכיר בנו בכ"ט בנובמבר? האם היה זה מאהבת ישראל? כנראה שלא..

באיזור אירופה הסתובבו מאות אלפי עקורים, שהתרכזו במחנות, ולא אפשרו למדינות אירופה לסגור את פרק המלחמה, ולסגור את הגבולות. הדרך הנוחה ביותר מבחינתן היתה שכולם יסתלקו לארץ ישראל (רחוק מהן...), אלא שהבריטים שלטו שם ולא אפשרו ליהודים לעלות. מה הפתרון? להקים ליהודים מדינה, וכולם "יעופו" לשם, וכך ייפטרו מהבעיה הזאת.

הציונות החרדית-דתית

אי אפשר לסיים ללא גישתו ותורתו של הגאון מווילנא. שעורר בכל כוחו לעלות לארץ ישראל. היא המקום בו תהיה הגאולה, רק בו עם ישראל יזכה לתקומתו ולהביס את הסטרא אחרא. היא המקום אליו התפלל העם היהודי אלפי שנים. ארץ ישראל אינה ברירת מחדל, או האופציה הפחות מועדפת. זו חובה קדושה, זה צו השעה לעלות לארץ. אין ארץ אחרת.

עשרות שנים אחריו, מבשר הציונות הראשון, הרב אלקלעי, אמר שכולנו חייבים לחזור בתשובה, ומהותה של התשובה היא השיבה לארץ ישראל. שניהם אמרו, שהמדינה תקום על ידי יהודים. יותר דתיים, פחות דתיים – זה לא העניין.

במה העניין?

סיפורי ספר בראשית הנוגעים לגאולה, קרי איך נולד מואב, ממנו נולדה רות, ואיך נולד פרץ, אשר משניהם יצא דוד מלך ישראל, הם סיפורים "עקומים". הם מלמדים אותנו, שלעתים הדרך למטרה המקווה עוברת דרך ערפל ובלבול. זו דרכה של גאולת ישראל, בין היתר על מנת לבלבל את המתנגדים.

הנביא אומר: "קומי אורי, כי בא אורך, וכבוד ה' עלייך זרח, כי הינה החושך יכסה ארץ, וערפל לאומים, ועלייך יזרח ה' וכבודו עלייך ייראה". – הזמן לקום ולזקוף את הקומה הוא לחטוף ולנצל את הרגע. כאשר יהיה ערפל, ולא יראו ולא יבינו בדיוק מה קורה, אז תהיה ההזדמנות.

מהגישה הנוצרית אנחנו יכולים להבין עד כמה חשובה היתה לנו הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

הגישה של אומות העולם היא ממש סוג של ערפל. היו להם השיקולים שלהם... אבל בלי שיקולים אלה הם לא היו דוחפים להקמת מדינה.

מדהים לראות שהנאצים, כן הנאצים, ראו בחיוב את ארץ ישראל כמקום ליהודים. ונזכיר את הסכם העברה שנחתם עמם ובזכותו עלו לארץ כ-50 אלף יהודים מגרמניה לפני פרוץ המלחמה.

תארו לכם לרגע אחד, שמה שעשו היהודים בשנת 1945 ואילך, היו עושים 10 שנים קודם. הרי גם בשנים 45-48 היהודים עלו לארץ בלי הסכמה, נגד רצון הבריטים. תארו לכם שכל יהודי גרמניה היו עולים על אניות ובאים ארצה וטוענים – הגרמנים סילקו אותנו ואין לנו מקום אחר! עשרות ומאות אלפים היו עושים את המהלך הזה. מה היה קורה אז? שאלה גדולה שנותיר אותה בצריך עיון.

אפילו הציונים לא היו בטוחים שהם רוצים דווקא את ציון... הם רצו מדינה ללאום היהודי. ההתנגדות העותמאנית ופרעות קישינב הובילו לכך שהתחילו לשקול אופציות אחרות, ואילו אופציות אלו היו צולחות, לא היינו היום כאן, בארץ ציון, אלא באפריקה או ליד קפריסין. מדהים! אבל כל אלה היו הסחות דעת, מחשבות מחשבות מחשבות... הכל משתלב, גם הנקודה הזאת.

יש שאלות עמוקות ביותר שעומדות לי על קצה הלשון בסוגיות אלה... למה האירועים אירעו בסדר כזה דווקא, ואינני מעז אפילו להעלות אותן לדיון מחשבתי ביני לבין עצמי.

במבחן התוצאה, לאחר 70 שנה, מבינים שאין ליהודים מקום טוב יותר מאשר ארץ ישראל. רובם מרגישים כאן טוב. רובם רוצים את הארץ הזאת ולא ארץ אחרת.

יוסף כבר עמד על התופעה הזאת עם אחיו – לא משנה מה אתם חשבתם, אומר להם יוסף, הקב"ה חשב את המחשבות שלו, והמחשבות שלו היו לטובה. וזה מה שמשנה.