ימי ההמתנה הארורים שלפני הגירוש הגדול מגטו ורשה

ימים אלה בדיוק, לפני 77 שנים, היו הימים שלפני הגירוש הגדול מגטו ורשה.

הדבר הקרוב ביותר שאפשר אולי לתת כיוון להשוואה למתח המטורף (כמובן להבדיל אלף אלפי הבדלות), הוא ימי ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים.

מה יהיה? איך יהיה?
שמועות רצות. לחץ אטומי. בהלה ברחובות. שיחת היום. 

המלים האחרונות שכתב. אני מניח שהוא הגיע לקצה גבול
היכולת, ולא היה מסוגל לכתוב אפילו מילה אחת נוספת
אחרת קשה להסביר מדוע לא כתב כלום,
מדוע לא השאיר מכתב. או שמא כתב אבל מישהו העלימו?
זהו סוד שלקח איתו לקבר. 

הכחשה גורפת מצד הנאצים.

מרתק, ממש מהפנט לקרוא ימים אלה בספרו של ראש היודנראט, אדם צ'רניאקוב.  

ובין היתר - -
>> הטירוף בחוץ בימים האלה, הולך וגובר.
>> האחריות הגדולה עליו, הניסיון להרגיע את השטח. כאבי הראש.
>> ב-22.7.1942 מבצעים הנאצים בהפתעה פינוי אלים של 6000 נפש.
>> הנאצים משחקים עם אשתו. אוסרים. משחררים, ובסוף אותו היום הם מאיימים עליו שאם הפינוי ייכשל - הם ירצחו אותה.
>> למחרת, 23.7.1942, מודיעים לו שהמכסה הנדרשת לאותו היום היא 9000 נפש.
>> אנשים מסתובבים כמו עכברים במלכודת. מחפשים להקים מפעלים. למצוא עבודה. תירוץ להישאר בוורשה, המוכה, המורעבת והמדוכאת. רק לא גירוש.
הוא צריך להחליט מי יישאר ומי יפונה.
ברקע האיום על חיי אישתו.
הוא לא עומד בזה.
הוא מתאבד.

בנימה אישית, קשה לי לקרוא בדיעבד דברי ביקורת שמתחו עליו חלק מתושבי הגטו. במיוחד אם הם הגיעו לאזני אשתו.