ספר במדבר הוא ספר
מיוחד, שבו שוב ושוב באים לידי ביטוי שני עקרונות משלימים חשובים מאוד: הראשון הוא
שאין מוקדם ומאוחר בתורה, והשני הוא שיש משמעות לסמיכותם של עניינים.
לגבי העיקרון הראשון
נזכיר את:
[1] אירוע פסח שני הראשון
שמוזכר בפרשת בהעלותך, התרחש לפני המפקד שמסופר בפרשת במדבר.
[2] סיפורם של קורח
ועדתו התרחש בסמוך לבנית המשכן ועוד לפני סיפורם של מרים, וכמובן של המרגלים.
לגבי העיקרון השני
נזכיר את:
[1] למה נסמכה פרשת
מרים לפרשת המרגלים?
[2] מה עניין פסוקי
"ויהי בנסוע הארון", בפרשת בהעלותך?
[3] מדוע נסמכה פרשת
ציצית לפרשת קורח?
ועניין נוסף בפרשתנו,
שעליו נרחיב להלן. מכל אלה מובן לנו שספר במדבר הוא הדוגמה הטובה ביותר לכך שהתורה
אינה ספר היסטורי, אלא מקראה לימודית ערכית. ודווקא לכן חז"ל ממשיכים לחפש
הסבר ולימוד מכל עניין ועניין.
ועתה נחזור לעניינו,
פרשת חוקת:
[1] למה נסמכה פרשת פרה
לפרשת מי מריבה?
[2] למה נסמך עניין מות
מרים לפרשת מי מריבה?
והתשובות כדלקמן:
[1] למדנו שכפי שפרה
אדומה מכפרת, כך גם פטירתם של צדיקים מכפרת. פטירתה של מרים הנביאה, ולאחר מכן,
כמובן אותה פרשה בעקבותיה נגזרה מיתתם של אהרון ומשה. ובמה פטירתם מכפרת? על מה
כיפרה? צריך עיון.
[2] לגבי השאלה השניה אנו
למדים מוסר גדול מאוד: סמיכות זאת מלמדת אותנו שהמים שקיבלו בני ישראל במדבר, היו
בזכות מרים. אולם לא די בכך. מדוע צריכים להפסיק את המים? הרי אף אחד לא יכול
לשרוד בלי מים? מסביר ה"כלי יקר", כי למדים אנו מהפרשה, כי בני ישראל
לקחו את נושא המים כמובן מאליו. וכאשר מרים נפטרה התאבלו עליה מעט מאוד, האבל עליה,
אם היה, אף לא מוזכר בפרשה, להבדיל מאבל
מפורש על משה ועל אהרון. זו ממש כפיות טובה. לכן הקב"ה דאג שלא יהיו מים. לא
יודעים להעריך? נגרום לכם להעריך! למדים אנו, שבני ישראל לא היו בסדר. ויתרה מכך -
ובמקום שבני ישראל יעריכו, ויכו על חטא, הם מוסיפים למעשה חטא על פשע – הם באים
למשה ולאהרון, מן הסתם בעודם יושבים "שבעה", על אחותם, וצועקים עליהם. פלא
שמשה נפגע? וכועס? לא די בכך שאינכם מעריכים, אתם עוד באים בתלונות?
למרות הכל, אחד ההסברים
הידועים על חטאו של משה, הוא שהוא לא ראה בעין יפה את התנהגותם של בני ישראל. שהוא
כעס עליהם. במצב שבו הוא היה חייב להבין אותם, אפילו אם הם כפויי טובה. כפי
שהקב"ה בעצמו הוא "ארך אפיים", וסובל את תלונות בני ישראל, גם כאשר
אינם צודקים. כי כך דרכו של חינוך, סבלנות, סבלנות ועוד סבלנות.
גם אם הציבור שלך אינו
צודק, והוא כפוי טובה, חובה לשמור על ארך אפיים. ברגע שנוצר כעס, כשיש חוסר סבלנות
שגוררת טעויות חינוכיות, זה המדד שהתפקיד כבד מדי. וזה מובן. אחרי 40 שנה בהנהגה, משה
נשחק. ועתה? הוא ראה מול עיניו את הגלגל החוזר בעולם, את חטאי הדור הקודם, שהובילו
ל-ט' באב. הוא לא היה מסוגל לעבור כל זאת מההתחלה. בעצם מי כן?
