יוצא לדרך חדשה

שי שגב, בדרך אל האושר

מַשְלִיךְ אָחוֹר המוּעָקָה,
הַבִּלְבּוּל וְהַמְּצוּקָה.
בִּנְשִימָה עֲמוּקָה
וּמְלְאַת תִּקְוָה,
מְשַׁנֶּה אֶת הַגִּישָׁה,
יוֹצֵא לְדֶרֶך חֲדָשָׁה.

מסודר ומאושר

התקופה שעם ישראל עבר במדבר, למרות כל הקשיים הכרוכים בה, הינה סדנת חינוך ארוכה ועצות לחיים טובים ומאושרים. בשבוע שעבר עמדנו על הצורך לראות את העתיד, אולם להתמקד בהווה מתוך עשיה ולא להתמלא פחדים אימתי נסיים את המלאכה ואיך נתגבר עליה.

העצה הגדולה שמעניקה התורה למשה רבינו בפרשה שלנו הינה הארגון והסדר. "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" – כשולחן הערוך, כך מסביר לנו רש"י על פי רבי עקיבא. והדוגמה יפהפיה – האוכל הוא אותו האוכל, אולם גם חשוב כיצד מגישים אותו. האם בשולחן מבולגן, בכלים לא אסתטיים וכדומה, או שמא בשולחן ערוך, נקי – והעיקר, מסודר.

ואין הכוונה רק ליחס שבין המהות לבין העטיפה. ודברים אלה נבאר כאן.  

"אין שמחה כהתרת הספקות". ספקות נוצרים מבלבול ופיזור הדעת. ספקות גורמים לנו חוסר אושר. אי היכולת לדעת מה קורה קדימה, מה אנו עושים ולאן אנו הולכים, פוגעים באושרם של מרביתנו. מעטים הם האנשים היכולים לחיות לאורך זמן על פי הגישה "לא חשוב מה יקרה מחר"; או "אכול ושתה כי מחר נמות". אמנם לפרקי זמן קצרים ביותר אדם צריך לקחת פסק זמן ולא לחשוב על כלום, "פשוט להיות", אולם במצב הרגיל חייב להיות לו אופק. מה אני רוצה שיהיה לי ביד בעוד שנתיים. היכן אני רוצה להיות אז ומה להשיג.

לאחר שקבענו לעצמנו אופק, יעד, תכלית, כיוון – מגיע שלב ה"סדר" – בנייה של תוכנית מסודרת, הקובעת באופן כללי מהן אבני הדרך, נקודות הציון, בדרך לתכלית – בפרקי זמן של כחצי שנה, ולאחר מכן תוכנית מפורטת יותר לתקופה של השבוע והיום הקרוב.

מניסיון אישי ומניסיון מקצועי, יש חשיבות עצומה להגעה עד לרמה הפרטנית של התוכנית. היא ממלאת אותנו בשמחה. בעשיה. בתחושה שיש לנו מה לעשות. שאנו חיוניים, פועלים ויעילים. כל סימון של √ שאנו מסמנים ליד מטלה שהושלמה, קטנה כגדולה, מסבה לנו אושר קטן. והרי האושר הגדול בנוי מרגעים קטנים של שברי אושר קטן.

כוחה של התוכנית קצרת הטווח, קרי מה אני עושה בשבוע הקרוב – יונק מכוחה של התוכנית ארוכת הטווח. אם אנו פועלים אך ורק על פי רשימת מטלות יומיות, ללא אופק בצידן, אנו אמנם מקבלים את תחושת העשיה, אולם זו אינה יונקת את עוצמתה של התוכנית ארוכת הטווח, המעניקה את האופק, החזון, והתחושה שאנו לא רק "מכבים שריפות" ומבזבזים את הזמן, אלא גם בונים משהו שיישאר.

אמור מעתה – החזון יוצר את את התכלית ומעניק את התוכן והמשמעות לפרטים הקטנים, בימים האפורים של העשיה. מנגד, הפרטים הקטנים והיומיומיים, הם המקימים את החזון על רגליו ואינם הופכים אותו לאות מתה, אלא למציאות חיה ובועטת.

לעתים מזומנות האדם אינו מסוגל לקבוע לו חזון, ועל כן אינו מסוגל לבנות לעצמו תוכנית. לכן, הוא גם אינו פועל, ודאי לא בצורה יעילה. במצב כזה הוא הולך עם תחושה קשה של החמצה, שעלולה לפגוע בבטחונו העצמי ולדרדר אותו מטה. העצה הישירה במצב כזה הינה לזוז הצידה; לשנות מקום; לשנות משהו באורח החיים. לעתים תזוזה קטנה ביותר גורמת לנו פלאים. היא נותנת לנו אפשרות להציץ למרחק. וברגע שיש מבט, יש לנו כבר תחילתה של תוכנית.

ועתה נבחן את האופן בו הדברים באים לידי ביטוי בצורה נפלאה בפרשיות אלה. 

בשלב הראשון, היתה חובה להוציא את בני ישראל ממצרים. משה מבשר לישראל את הבשורה ומדבר איתם על חזון, אולם הם אינם מסוגלים לשמוע לו. החזון קיים, אולם אינו מחובר לעם.

בשלב השני, ממרחק ימים ספורים ממצרים בלבד, בני ישראל כבר רואים חזון עתידי: "תביאמו ותטעמו.." – מעניין שחזון זה לא יתקיים בימיהם, אבל עדיין חזון הוא.

השלב השלישי הוא מתן התורה – ובו עשרה דברות בלבד. עשרה ראשי פרקים. עקרונות כלליים, הדומים לתוכנית כללית.

השלב הרביעי הוא הכניסה לפרטים מדוקדקים, מסודרים כשולחן הערוך – ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. משפטים אלה הינם כחלק בלתי נפרד מהתוכנית הנרחבת יותר (וזה בדיוק עניין שמיטה מהר סיני – מה המצוות הכלליות ניתנו בסיני, אף כל הדקדוקים והפרטים ניתנו בסיני – והכל באחדות מופלאה), וכולם כחלק בלתי נפרד מהחזון העתידי של עם ישראל.

כך בונים עם. כך בונים חזון כללי המאחד את העם, תכלית קיומינו והדבר המאחד אותנו, וכך בונים גם את המערכת כולה עד הברגים הקטנים ביותר המפעילים אותה. חודש טוב ושמח לכולנו!  

חלום כּמוּדָעוּת - על חלומותיו של יוסף

אמרו כבר חז"לינו, כי ישנם שלושה סוגים של חלומות. החלום האחד הוא החלום הנבואי, ובו מראים לאדם מענייני העתיד, על מנת להודיעו ו/או להזהירו ו/או לבשרו על משהו עתידי. החלום השני הוא חלום שבא ממקום של ייסורים, בו שדים וכל מיני מרעין בישין באים להפחיד את האדם ולטרוף את מנוחתו, בלא שיש בכך מאומה, ועל אלה נאמר – חלומות השווא ידברו. החלום השלישי הוא מעין מראָה, שיקוף של דברים שאדם חושב או חווה במהלך היום, ומהווה בסך הכל עיבוד נתונים בצורה של חלום, מהתת-מודע אל המודע, וכפי שנאמר, שאדם חולם מהרהורי ליבו.

חלום יוסף ציור מאת אהובה קליין

במובן זה, לחלום יש משמעות רבה, בראש ובראשונה כתרגיל במודעות עצמית. לעתים את אשר אין האדם מסוגל להתבונן במצב של עֵרוּת, יכול הוא לקבל באמצעות החלום. זו צורה של דיבור עצמי של האדם, את אשר אין הוא מרשה לעצמו לחשוב או לדמיין אפילו, החלום מביא לו. יתכן שיש בו לומר מה האדם צריך וזקוק לו. מכאן גם הקשר ההדוק והמעניין שבין עצם סיפור החלום, לבין פתרונו, ואחר כך ­– לבין התגשמותו. אבל על כך – בהזדמנות אחרת.

על כן, כאשר בא אלי אדם לפגישה של מודעות עצמית ומספר לי על חלום שחלם, אני מנסה לעבוד איתו על האפשרות שמדובר בחלום ממקום של מודעות, ואם כן, מה המסר שהתת מודע מבקש להעביר למודע.

באור זה מעניין לראות את החלומות של יוסף והתייחסות המשפחה אליו, כפי שהמפרשים עצמם רואים אותם.

כאשר יוסף מגיע לאחיו ומספר להם על חלומותיו, הם מגיבים בשנאה: "המלוך תמלוך עלינו? אם משול תמשול בנו?" לשם מה אתה מספר לנו על החלומות? הרי אם כמושל – לא יתקיים. ואם כמלך, הזקוק להסכמה, לא נסכים לך. ושנאו אותו על חלומותיו: אם מדובר בנבואה, כי הוא ימלוך עליהם מהסכמתם וכניעתם לפניו, רע הדבר מלפניהם. וגם שנאו אותו על דבריו (הרהורי ליבו, מודעות): אם הוא מעוניין למשול עליהם בכוח, מקל וחומר שישנאו אותו.

בינתיים יעקב שותק. אולם כאשר הוא שומע את החלום השני, אף הוא גוער ביוסף: מה החלום הזה אשר חלמת, הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה? – יעקב מבין, שחלום זה אינו יכול להתקיים כפשוטו, ועל כן הוא סובר, כי אין הוא חלום נבואי. וככל שכך מה נותר? אין זה כי אם חלום מהרהורי ליבו של יוסף (מודעות עצמית). והרי אין זה ראוי שיוסף מעוניין שאביו יבוא להשתחוות לפניו! (זה אפילו מצמרר!!)

מאידך, כידוע שגם בחלום הנבואי יש חלקים שאין בהם אמת, ולכן הפסוק: "חלומות השווא ידברו" נכון גם לגביו, ומשכך, יתכן מצב שבו יוסף יהיה שליט, גם אם אימו או אביו לא יכרעו בפניו. משכך נראה לי, שזו הסיבה שיעקב שמר את הדבר. יתכן והכיר את יוסף, וציפה ממנו גם כך לגדולות, והרי הוא עצמו גידל את יוסף ועשה לו כתונת פסים, ועל כן שמר את הדבר שמא אכן מדובר בחלום נבואי ולא רק בהרהורי הלב. ■

ולאחיו יאמר חזק - על הצורך בחיזוק בעת שינוי

"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה 

וַיֹּאמֶר אֶל-שָׂרַי אִשְׁתּוֹ 

הִנֵּה-נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת-מַרְאֶה אָתְּ: 

וְהָיָה כִּי-יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים 

וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת 

וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ: 

אִמְרִי-נָא אֲחֹתִי אָתְּ 

לְמַעַן יִיטַב-לִי בַעֲבוּרֵךְ 

וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ:"

(בראשית י"ב,יא-יג)

פסוקים אלה מגוללים את אחד הקטעים המוזרים בסיפורו של אברהם, המעורר שאלות רבות אודותיו. ואכן, תמיהה זאת באה לידי ביטוי בדבריו החריפים של רמב"ן, על פיהם אברהם לא נהג כהוגן כאשר לא סמך על הקב"ה והפקיר את שרה לחסדי המצרים, ובלשונו, שאברהם "חטא חטא גדול בשגגה". ננסה ללמוד סיפור זה על פי תורת החיזוק, שאנו דנים בה מדי שבוע.

כמעט כל אדם העובר שינוי במהלך חייו נמצא בעמדה של חולשה וחשש. לעתים הוא חש בודד במערכה וזקוק לחיזוקים מהסביבה, אחרת הוא מתנתק ממנה. הדבר נכון במיוחד כאשר (וזה מה שקורה ברוב המקרים) הסביבה מתייחסת בחשדנות לשינוי זה ומקשה על האדם. אולם אף בלא לחץ נוסף זה מהלך של שינוי כרוך בקשיים, פחדים ורגעים של חלישות הדעת, המצריכים חיזוק מהסביבה. לכן, אגב, כאשר אדם מצוי בשינוי יש לקחת בחשבון, שהוא יחפש את החיזוק ממי שיהיה מוכן לתת לו אותו. ואם לא יקבל את החיזוק והחיבוק מבית, הוא יחפש אותו במקום אחר. הדבר נכון במיוחד לגבי נערים ונערות בגיל ההתבגרות.

אברהם ביצע מהלך קשה ומורכב של התנתקות והלך אל הבלתי נודע, כל זאת על סמך הבטחתו של הקב"ה כי ייטיב לו. אברהם לוקח את שרה ואת לוט ויוצא לדרך. והינה, כאשר הוא מגיע לארץ המובטחת, אברהם הולך ונוסע ומחפש אוכל, מחפש מקום להתיישב בו, מחפש פרנסה, אך לשווא. שום דבר מהמובטח לו אינו מתקיים. זהו רגע קלאסי של חולשה. במיוחד עבור אברהם, שהינו הגבר, ראש המשפחה, המחוייב בפרנסת אשתו. הרעב הוא אחד הניסיונות הקשים של אברהם ודי לנו באימרה הידועה, לפיה כאשר הכסף אינו נכנס דרך הדלת, אזי גם האהבה בורחת מן החלון. אין מנוס ואברהם מבין שעליו לנטוש לשעה את החלום ולרדת מצרימה. ברגע זה אברהם זקוק לחיזוק. אברהם מוחל על כבודו, אינו מנסה להראות שהוא הצודק ודרכו הנכונה, אלא גורר את משפחתו למצרים. אולם גם שם הוא יודע שלא יהיה קל. אברהם זקוק לסיועה של שרה. אברהם הינו אדם גדול. הוא פונה לשרה ומבקש את עזרתה, ולא מנסה להראות שיש לו שליטה על המצב, כמו אחרים שאינם משכילים לבקש עזרה ואז לפתע מתמוטטים ונופלים. 

מן הסתם נח, בפרשה הקודמת, עמד במצב דומה. הוא עבר אבדן של האנושות ומבול שחיסל את כל עמלו. טרם התאושש מהמבול הוא הצטרך להתחיל את הכל מחדש. כראש המשפחה, הוא היה זקוק לחיזוק מילדיו ומרעייתו. הוא לא קיבל את החיזוק הזה. וכיצד סיים? כשיכור המתגולל באוהלו, בורח מן המציאות. אברהם ידע לבקש את סיועה של שרה ובכך גדולתו.

לא זו בלבד, הוא לא ביקש את הסיוע ממקום של עליונות, או כבקשת טובה דרך אגב, הממעיטה בערכה של טובה זו, מטעמי כבוד עצמי, אלא ממש מבהיר לה כי היא עצמה מחיה אותו. הוא העניק לשרה תחושה של ערך עצמי. מכיוון שהוא ידע, שכפי שהוא זקוק לחיזוק, גם שרה זקוקה לחיזוק זה, ככל אישה, שתחושת הביטחון הכלכלי הינה צורך מרכזי בחייה. במצב כזה, טובים השניים מן האחד. איש את רעהו יעזורו.

ולענ"ד אין בכך לומר שאברהם הפגין חוסר אמונה בקב"ה. לא זו בלבד שחלישות דעת בנסיבות כאלה הינה דבר טבעי, אלא שאל לו לאדם לסמוך על הנס ועליו להשתדל ולהקדים תרופה למכה, ככל שיש בידו לעשות כן. וממילא מסבירים המפרשים כי אברהם ניסה להסתיר את שרה כל עוד יכול היה.

למדנו מכאן על החובה לשתף בקושי, ולדעת לבקש סיוע במקרה המתאים. מובן שאין בכך בושה. ועל הצד השני לדעת כי אדם המצוי בשינוי חווה קושי, ועל כן אם הוא מבקש עזרה, יש להתייחס באהבה וברצון לבקשתו; ויש בכך משום הצלת נפשות של ממש.

* ד"ר שי שגב הינו עורך דין, מאמן אישי, מנחה סדנאות מודעות עצמית והעצמה אישית. להארות והערות: dr.shay.segev@gmail.com

   

שירת הבאר - משל נפלא להתקדמות בחיים

נביעת מעין. תמונה מהרשת

בס"ד

אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל, אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת:  עֲלִי בְאֵר, עֱנוּ-לָהּ. 

....

וּמִמִּדְבָּר, מַתָּנָה. 

וּמִמַּתָּנָה, נַחֲלִיאֵל;

וּמִנַּחֲלִיאֵל, בָּמוֹת. 

וּמִבָּמוֹת, הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב--רֹאשׁ הַפִּסְגָּה;

וְנִשְׁקָפָה, עַל-פְּנֵי הַיְשִׁימֹן.

ספר במדבר, פרק כא פסוק יז. 

שירת הבאר קוראים לה. לא רק מים חיים יש בה, אלא שירת החיים. החיים הם עליה אחת מתמשכת. ילכו מחיל אל חיל. האושר טמון בתחושת ההישג. ותחושת ההישג טעונה סימון מטרה והתקדמות נחושה לכיוון היעד. השילוב של כל אלה מביא תחושה טובה של הישג, של יכולת, של ערך, של הצלחה.

המחקרים מראים, כי האושר מגיע כבר מאותו רגע שאדם קבע לו את היעד והתחיל לפסוע אליו. בשלב מסוים מתגברים הקשיים ומופיעים אתגרים. וכל התגברות על אתגר כזה מעוררת שוב את תחושת האושר והיכולת. ודווקא כאשר אדם מתקרב להגשמת יעדו, אזי מחד אושרו עולה, אולם מאידך הנפילה קרובה מאוד. אם אותו אדם מגשים את יעדו יכול ויהיה מאושר מאוד באותו רגע (אך לאו דווקא) אולם, אם לא סימן כמה צעדים קודם לכן את היעד הבא, הרי שבעת השגת אושרו הוא עלול לחוות ריקנות ונפילה. זו המשמעות של "ילכו מחיל אל חיל" וזה המסר העיקרי של שירת הבאר – מסר העליה המתמדת.

השלב הראשון של העליה מגיע מהמדבר, מהמקום של האין. מהמדבר. הצורך בדיבור העצמי, בשכנוע שאני מסוגל. בתנועה קדימה. זו היציאה לדרך אל הבלתי נודע, עם אמונה גדולה. קשה מאוד לצאת לדרך מהמדבר. תנאי הפתיחה קשים ביותר. חם. מעיק. התנאים הקשים גורמים לאדם להתכנס בתוך עצמו או להתחבא באיזו מערה. אבל במידה מסוימת, כל יציאה למסע יש בה משהו מהמקום של האין, של החוסר, של הבלתי נודע. וגם מהמקום הזה, הנמוך, אפשר לצאת ולהגיע למעלה.

השלב השני הוא שלב המתנה. ברגע שיצאנו לדרך, אנו מתחילים ללקט מתנות הנמצאות בשולי הדרך. המתנות מגיעות דווקא מהמקום של הקושי. הקושי קורא לנו להתגבר עליו. ההתגברות מעוררת את השמחה. שמחת ההתקדמות נותנת כוחות מחודשים. אנו מתחזקים וגם למדים, ואז כל צרה נהפכת לאוצר וכל אתגר הופך להישג. החיזוקים שאנו מקבלים מההתקדמות, ההצלחות הקטנות, לדעת לקבל את המתנות האלה בראש ולב פתוחים. אלמלא יצאנו לדרך, לא חווינו אתגרים. ואלמלא האתגרים, לא הזדמנו לנו מתנות. החכמה היא לקלוט, לראות, להתחבר לטוב ולא להתייאש מהפחדים והפורענות.

השלב השלישי הוא שלב הנחליאל, או – נחלי–א'ל. כאשר האדם מצליח לראות מתנה בכל מכשול, כאשר הוא מתגבר ותופס קצב, אז המתנות הקטנות הופכות לנחלים של שפע. ממקום של מדבר צחיח מגיעים למקום של מים חיים, של זרימה, שנותנים רוח גבית לרוץ קדימה. זה המקום לנצל את השפע הזה, לנצל את המומנט, את הרוח הגבית, ולהתקדם למטרה. לא לעצור.

השלב השלישי הוא שלב הבמות – כאן כבר רוכבים על גלי ההצלחה, ומגיעים להגשמת יעדי משנה בדרך. כל במה היא הישג, היא יעד מרכזי. אולם במה עצמה היא גיא, לעומת הבמה הבאה הגבוהה יותר. וכך אנו מגיעים לבמה אחת, שהופכת לגיא, וממנה ממשיכים לבמה אחרת. כל במה היא הישג משמעותי, הנותנת כוחות להמשיך קדימה. מובן שככל שעולים בגובה הטיפוס הופך קשה ומאתגר יותר, אולם ברגע שמבינים שאנו מלקטים מתנות בדרך, ברגע שהקב"ה איתנו, וכבר ראינו הצלחות משמעותיות, המעניקות לנו ביטחון וכוחות, נוכל להתגבר על המכשולים ולעלות מבמה לבמה.

אם עשינו כל זאת, לבסוף נגיע לפסגה. הפסגה הוא המקום בו סיימנו את הדרך באופן סופי, את כל העליה, עד למעלה. זו תחושה מדהימה, של השלמה, של הגשמה, של הצלחה למרות כל הקשיים. ומשם משקיפים על פני הישימון, רואים מהיכן יצאנו, מהמקום הנמוך והקשה, ופשוט איננו מסוגלים להבין כיצד הצלחנו להגיע כל כך גבוה. ומבינים ומפנימים, שאין כוח היכול לעמוד בפני ההתמדה והנחישות.

ולבסוף, אנו נישאר בפסגה הזאת, עד שהיא תהפוך עבורנו לישימון בפני עצמה, וניאלץ לצאת ממנה לדרך חדשה, לעבר הפיסגה הבאה. או אז הבאר תתחיל לעלות ולגאות בקרבנו, ושירה יפרוץ מתוכנו – עלי באר!, ומשם נתחיל את המסע החדש, עם שיר ישן בלב.

* בקרוב תיפתחנה אי"ה סדנאות אימון [coaching] קבוצות [קבוצות קטנות] בשילוב מפגשים אישיים, עם ד"ר שי שגב. בכל סדנה עשרה מפגשים חווייתיים שייערכו אחת לשבוע, בשעות הערב, בגבעת שמואל. מספר המקומות מוגבל. הענקת כלים אפקטיביים להזיז את חיינו צעד אחד גדול קדימה. 

בניית חזון בצורה נכונה - שלב המטרות

כיצד נגדיר את המטרה שלנו?

דיוק:  לא לקבוע עקרונות כלליים. עקרונות כלליים יפים לצורך משפט חזון. כמו להיות החברה המובילה במשק. אבל לצורך מטרות, יש לציין כמה אנו להרוויח, או איזה נתח שוק אנו מעוניינים לתפוס, כמה קילוגרם לרדת, כמהכסף להרוויח, ועוד.

מדידות: צריך לקבוע מטרה, שניתן להעריך ולמדוד באופן אובייקטיבי האם הישגנו אותה.  

מאתגרת: לא מטרה קלה שתגרום לזלזול, ולא קשה, שתייאש אותנו.

תאריך יעד: אימתי תוגשם המטרה. בהתאם לתאריך נוכל גם לבחון את קצב ההתקדמות.

אישית: המטרה מתייחסת אלי. מה אני רוצה לעשות; כמה אני רוצה להוריד/להרוויח; לאיזה שלב אני רוצה להגיע, ועוד. בהשוואה אלי ולא לאחרים.

תוכנית פעולה: המבוססת על האמור לעיל.

על דרכים ואנשים

על דרכים ואנשים / שי שגב

יש אנשים המשנים את דרכם,
ויש דרכים, המשנות את ההולכים בהן.

יש אנשים הבוחרים את דרכם,
ויש דרכים, הבוחרות את ההולכים בהן.

יש אנשים, הפורצים דרכים חדשות,
ויש דרכים, הכולאות את ההולכים בהן.

אנשים נפגשים, דרכים מצטלבות
מסלולים מתחלפים, נשארות התקוות.

יש אנשים בדרך,
ויש שלל דרכים בכל איש.

ויש נקודת מוצא, ויש נקודת סיום,
התנועה ביניהן, היא תמצית הקיום.

הדרך אל האושר

שי שגב, הדרך אל האושר 2011

 הדרך אל האושר

רצופה מכשולים,

הבאים בגלים,

יורדים ועולים.

הדרך אל האושר

זרועה אכזבות,

נפלים של תקוות

ואהבות נכזבות.

הדרך אל האושר

מלאה חללים,

שלא מצאו עוד כוח,

להמשיך ולצמוח.

הדרך אל האושר

היא כמו שביל,

שאין איש יודע,

לאו הוא מוביל,

ומה מחכה בסוף המסלול –

הפתח לגן עדן

או מצוק תלול

הדרך אל האושר

היא התמודדות מתמשכת;

לא אתייאש,

ותמיד אמשיך ללכת;

אפול, אמעד ולא אפחד,

אזנק ואקום,

גם אם אעשה זאת לבד.

  

האושר הוא כאן,

אם לא נעזוב;

נגלה אותו,

אם נמשיך לאהוב;

אם פעם נבין,

שהוא לא הרחק ואי שם;

אלא מחכה לנו כאן,

קרוב וחם.

הוא נמצא בשביל,

בו אנו הולכים;

ליד כל מכשול,

עליו אנו דורכים;

בצד כל חלל,

ששוכב לו אומלל,

שאינו מבחין

כמה קרוב הפוטנציאל.

הדרך אל האושר

היא דרכי;

כל צעד ושעל,

גרגיר וחלקיק;

אקווה לסגל,

נקודת מבט נכונה;

ואנרגיות לתעל ,

ולממשן בתבונה;

ובעזרת האל,

והרבה תפילה,

ודאי שאצליח,

לסלול המסילה

העשיה מול המהות - בדרך לאופטימיזציה אישית

בדרך לאופטימיזציה אישית יש לערוך שינוי. זו הרי משמעותה של אופטימיזציה. לעתים מדובר בשינוי קטן, ולעתים - משמעותי.ישנם שני סוגים מרכזיים של שינוי.

הסוג הראשון מתייחס ל-being, קרי שינוי במהות שלנו.

הסוג השני מתייחס ל-doing, קרי לא שינוי במהות שלנו, אלא שינוי בפעולות שאנו עושים.

וכאן יש לבאר.

לאדם יש נפש, ומהות. הנפש הזאת באה לידי ביטוי ב-3 צורות (המכונות בחסידות ובקבלה - לבושי הנפש): במחשבה, בדיבור ובמעשה. אבל, גם אם נחבר את סך כל המחשבות של האדם, את כל הדברים שאמר, ואת כל המעשים שעשה, גם אז - אולי נקבל איזו מפה של ההתנהגות והעשיה שלו, אולם עדיין זאת לא בהכרח המהות שלו, מי שהוא באמת.

לדוגמה: יש מהלך כזה של הכרת הבורא, שאומר: תראה את העולם, כמה הוא גדול, יפה, נהדר; למד את גוף האדם, כמה הוא משוכלל, ומכאן תבין עד כמה הבורא הוא גדול. הזוהר אומר ההיפך - הזוהר אומר, אל תסתכל על העולם. העולם הוא רק מעשה אחד של הקב"ה. העולם לא יכול להעיד עד כמה הקב"ה הוא גדול. להיפך - תבין מי זה הבורא, ואז תדע עד כמה העולם חשוב ומיוחד! הרבה יותר ממה שחשבת!  

באותה מידה, כך גם נפש האדם.

ועל כן, לענייננו, גם אם נפעל על שינוי העשיה של האדם, עדיין אין בהכרח הדבר אומר, כי יש לך השפעה על הנפש שלו. לכן, יש הבדל בין העשיה, לבין המהות.

על כן, יש כאמור שתי גישות. ונדגים אותן בדוגמה פשוטה: נניח שאדם מעוניין לרזות. לפניו שתי דרכים.

איש ה-doing לא ינסה לבדוק את הפסיכולוגיה, למה האדם משמין, מה גורם לו לאכול, וכדומה. הוא לא ינסה לשנות את המהות שלו. הוא יקבל את האדם כפי שהוא, על יתרונותיו, חסרונותיו, החוזקות והחולשות שלו. עיקר התמקדותו תהיה בקביעת יעד מרכזי (להפחית 30 קילו, בואו נאמר), יעדי ביניים (כמה להפחית בכל חודש), ודרך פעולה (מה לאכול, באילו שעות, מה הפעילות הגופנית המומלצת, ועוד). על פי איש ה-doing, הדיאטה מתחילה מהיום. זה היתרון, רואים תוצאות תוך זמן קצר. החיסרון הגדול הוא, שבהיעדר שינוי פנימי במהות של אותו אדם, בהיעדר שינוי שיעקר את הצורך באכילה מופרזת, הרי שהעשייה הזאת הינה עשייה בכפיה (בחסידות קוראים לזה "אתכפייא"), קרי האדם כופה על הגוף שלו לצרוך פחות אוכל, להיכנס למצב של חסר רגשי, שהוא אמור להתגבר עליו. בהיעדר שינוי במהות, קיים חשש גדול, כי כאשר החסר ילך ויגדל, הוא יגרום לאדם להתייאש, להפסיק את הדיאטה, ולהשמין אף יותר ממה שהיה קודם לכן.

איש ה-being לא יתחיל עם הדיאטה, בטרם יפעל לשינוי יסודי במהות שלו: הוא ינסה לחקור עם האדם, מה גורם לו לאכול, מה גורם לו להשמין, וכדומה. אם יצליח לגרום לשינוי במהות שלו - למשל, לנתב את הצורך הרגשי, שמוביל לאכילה, לסיפוק במקום אחר, לדוגמה - ליצירה ; אזי הוא באופן טבעי וללא מאמץ יפחית באכילה וירזה ללא קושי, ואף יתמיד במהלך. עם זאת, גם לגישה זו חסרונות, שהרי שינוי במהות מצריך "טיפול שורש" ואורך זמן רב; לא רק שהוא עלול לייאש, עד לשינוי, אלא שבינתיים, האדם ממשיך לאכול, ולהשמין... מאידך, שינוי במהות, יפעל לטובה, לא רק בנושא הדיאטה אלא גם בדברים אחרים וישפיע לכל אורך חיי המתאמן.

במלים אחרות, ה-doing פועל ומביא תוצאות בטווח הקצר, וה-being פועל על הטווח הארוך.

איזה נתיב מועדף? נתיב הbeing- או נתיב הdoing-?

על פי היהדות התשובה ברורה. אנו באנו לכאן, לעולם העשיה. והמעשה הוא העיקר. כמובן שעל אדם לעבוד על המהות שלו, אולם אין הדבר פוטר אותו מלפעול כאן, בעולם הזה לעשייה ממש. "והכל הולך אחר רוב המעשה" כך אומרים חז"ל. נכון, כי הכוונה (קרי המהות) היא הנשמה של הדברים, ונאמר: "תפילה ללא כוונה, כגוף בלי נשמה", צריך להביא לשינוי גם במהות, בפנימיות, אולם אין מקום להמתין עד לשינוי בטרם נתחיל לפעול בשטח.

ועוד דבר חשוב מלמדת אותנו היהדות בדרך לשינוי: שהמעשים של האדם, גם אם חיצוניים בלבד, הם פועלים על המהות עצמה. הדברים עולים ממאמרי חז"ל וגם מפרשות השבוע.

"אחרי המעשים נמשכים הלבבות" או "מתוך שלא לשמה יבוא לשמה" – שני אלה מלמדים שמעשיו של האדם משפיעים על המהות שלו.

בפרשת נח יש  לכך ביטוי משמעותי: "וירא אלוקים את הארץ והנה נשחתה, כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" – כאשר האדם התחיל להתנהג שלא כשורה (מעשים) הארץ נהייתה מושחתת (המהות). ולהבדיל, עשרה נסיונות נתנסה אברהם – כל אלה בתחילה התייחסו להתנהגות, קחו למשל את ניסיון לך לך – שהוא ניסיון של התנהגות, הליכה, התרחקות ממולדתו ובית אביו, מבלי שנדרש לעשות שינוי במהותו; עד הניסיון האחרון, הוא ניסיון העקדה, המלמד כבר על שינוי במהותו של אברהם, ועל כך נרחיב בפעם אחרת. 

מבחן האהבה: פרק חמישי: הפחד משינוי

פרק חמישי: הפחד משינוי

חלפו ימים ארוכים, בהם המלך נכנס בעובי הקורה, והפגיש את יסמין כמעט עם כל נסיך בממלכה, והיו לא מעט כאלה, אך ללא הועיל. יסמין כבר היתה על סף ייאוש, והחליטה שהיא חייבת לעשות מעשה. אולם בטרם תפעל באופן נמהר, בקשה היא פגישה דחופה עם תושיהו, היועץ הבכיר של המלך.

"את מבינה שאני מחוייב בחובת נאמנות למלך, נכון יסמין?” שאל תושיהו. “בוודאי" השיבה יסמין. “אין לי כוונה לעשות משהו שיפגע באבי, חלילה, אני רק מבקשת להתייעץ". 

"בסדר, במה אוכל לעזור?”

"הבט", אמרה יסמין. "כפי שאתה יודע, חוק יסוד: המלוכה, קובע מי יכול להיות מלך, וכה לשונו: “יתמנה למלך על הממלכה, בנו הבכור של המלך, או כל בן אחר שהמלך ימצא לנכון למנותו. ואם למלך אין בנים, ימנה המלך גבר בגיל 20 שנה ומעלה, ממשפחת מלוכה מוכרת".האמן לי, תושיהו, ראיתי כבר עשרות גברים המתאימים להגדרה הזאת, אך לא מתאימים לי... אני לא מבינה, במלכה לא מתחשבים? אני, בת של מלך, צריכה לקבל על עצמי כל גבר שינחיתו עליי? זה לא מקובל!”

"אז מה היית רוצה, יסמין?” שאל תושיהו. “הייתי רוצה שהחוק הזה ישונה, ואפשר יהיה לבחור למועמד למלוכה, כל אחד שיעבור מבחנים שייקבעו על ידי ועדת החכמים, מבחנים שמלך חייב לעבור אותם. או, לחילופין, שהחוק ישונה כך שגם אני, ביתו של המלך, אוכל להיות מלכה, ולא רק גבר זר, ואז אני אבחר לי איזה בעל שאני ארצה. מה אתה אומר תושיהו? זה כל כך נורא? מה מפריע להם?”

"יסמין יקרה שלי... אני מבטיח לך שכל מה שאת אומרת כאן, יישאר בסוד. או קיי? עכשיו, את בחורה חכמה מאוד. את מבינה טוב מאוד במה זה כרוך, שינוי החוק הזה. ואם את לא מבינה, מיד אני אסביר לך. בואי תהיי גלויה איתי, על מנת שאוכל לעזור. למה את רוצה לעשות את כל המהפך הזה? מה מסתתר מאחרי המאבק שלך? “

"תראה, תושיהו. אני אספר לך, אבל אתה מבטיח לשמור את זה בסוד?”

“בוודאי, כך אמרתי"

"אז תראה תושיהו, זה נראה הזוי לגמרי, אבל זה המצב. התחלתי להתאהב באיזו דמות וירטואלית. זה התחיל לפני כמה שנים. הוא שולח לי מכתבים נסתרים, באבן דרך החלון... רומנטי כזה. לא ראיתי אותו מעולם, לא יודעת איך הוא נראה, ומה הכישורים שלו, אולם מן הדברים שהוא כותב לי גיליתי בחור מיוחד, עדין, שאני רוצה להכיר. יתכן ולאחר שאכיר אותו, הוא לא יהיה רלוונטי עבורי, אולם כל עוד הוא בתמונה, אני לא מסוגלת להכיר אך אחד אחר. הוא לא מגלה את עצמו, מכיוון שהוא יודע שאינו ראוי להיות מלך, והוא סבור שאני לא אוכל להתייחס אליו ולא אוכל לאהוב אותו, מכיוון שממילא לא יצא מאומה מהקשר שלנו.  אולם אם תהיה תחרות אובייקטיבית, שתיתן לו הזדמנות, אולי הוא כן יעשה את הצעד הזה וישתתף. ואז התמונה תהיה לי ברורה. לחילופין, אם אני אהיה המלכה, אוכל לבחור את בעלי כטעמי, וגם אז תיפתר הבעיה".

"תראי, יסמין, בכל הכבוד, אני מאוד מבין מה שאת אומרת. אבל זה לא נראה לך קצת מוזר (וכפי שאמרת - הזוי) לשנות חוקים בשביל סיפור כזה? הביני, את צריכה סיבה מאוד מאוד טובה לשנות חוק שקיים כבר 500 שנה ופועל כראוי. את מבינה מה עומד על הפרק? החוק הזה, הוא הוא שהעניק למשפחה של אביך את המלוכה מזה מאות בשנים. והוא מבטיח שגם הבן שלך ובניו, ונכדיו, ימשיכו את המסורת, והמלוכה תישאר במשפחה. כל שינוי כזה הוא פתח לסילוק אביך או זרעו, ממשפחת המלוכה. זה סיכון גבוה ביותר. אף אחד כיום לא מערער על החוק הזה, ולמרות שיש בישראל משפחות חזקות ביותר, בעלות ממון רב, הן אינן מעלות על דעתן לשנות אותו. אולם אם המלך ייזום שינוי כזה, הן עלולות ליצור לובי כזה או אחר ויסחטו את אביך, או יגרמו לסילוקו מהשלטון. וכל כך למה – בשביל לראות אם את אוהבת את הבחור האלמוני?”

תושיהו המשיך: “לא זו בלבד. את צריכה להבין, שבכל אדם באשר הוא, נטוע הפחד מפני שינויים. שינוי הוא הבלתי ידוע. אנשים מעדיפים את הידוע, אפילו אם הוא רע, מפני הבלתי ידוע. אנשים שונאים להפסיד. שונאים להסתכן. מוכנים לחיות עם הרע, ולהתלונן, גם אם מציעים להם הצעה מפתה, הם יעדיפו לדחות אותה מפני החשש שיהיה יותר גרוע. הביטי מסביבך, האנשים שאת מכירה – זו נשארת עם בעלה, למרות שהיא סובלת וקשה לה איתו, מכיוון שהיא חוששת שלא תמצא מישהו אחר, למרות שהיא אישה יפה ומושכת. וזה נשאר במקום העבודה שלו, וכל היום מקטר, למרות שיש לו פוטנציאל רב ויכול לפתוח עסק עצמאי ומצליח. והאיש ההוא, מעדיף לסבול כאבים עזים במקום ללכת לניתוח, מכיוון שהרופאים מעידים שיש סיכויים כאלה ואחרים שהניתוח ייכשל. ועוד ועוד ועוד".

"ולבסוף, יסמין יקרה, עלייך לדעת, כי מחמת הפחד הזה לשינוי, הרי שכל אדם שנמצא לידינו, ועובר שינוי בעצמו, הוא באופן אוטומטי מאיים עלינו. ומה זה אומר - שהוא הופך להיות מטרה למתקפות מצד הסביבה שלו. במיוחד במקרה שלך: את לא חיה במנותק מהעולם. מה שאת רוצה לעשות עלול להשפיע על גורמים רבים, ועל כן הם יילחמו בך. עלייך להיות מוכנה לכך! הם יחשפו את המניע שלך, הם יפעילו לחץ על אבא שלך, זה יהיה מכוער. צריך המון כוחות לעבור שינוי, וגם להוביל אותו ואז, אם תאמיני בעצמך, ותעשי זאת נכון, ולא תתייחסי לכל הפגיעות, ותהיי חזקה, אז אולי תוכלי לחצות זאת בשלום. זהו מבחן האהבה שלך יסמין - האם את אוהבת עד כדי כך שתהיי מוכנה להילחם את המלחמה הזאת, עבור מישהו שמעולם לא ראית, ואולי כלל לא קיים".

"אז מה אתה מציע? אני על סף ייאוש..."

מה הייתם מציעים ליסמין, אילו הייתם תשיהו? שתוותר על הניסיון לשנות את החוק? שתוותר על הסיכוי למצוא את אהבתה?