תחנות בעיצוב זיכרון השואה - בעקבות הרצאתו של פרופ' עמית פינצ'בסקי

תחנות בעיצוב הזיכרון

בעקבות הרצאתו של פרופ' עמית פינצ'בסקי והערות שלי

ד"ר שי שגב מדריך פולין

אתמול, 3.5.2018 התקיים יום עיון בנושא "זיכרון השואה בעידן דיגיטלי" במכון משואה בשיתוף עם המכון הפולני. להלן אביא ראשי פרקים מהרצאתו המעולה של פרופ' עמית פינצ'בסקי: "מבט אל עדויות של ניצולי שואה בתלת מימד ו"מציאות מדומה" של מחנות ההשמדה", בצירוף מספר הערות והגיגים שלי.

מעניין לומר שהרצאתו התמקדה דווקא בחלק התיאורי, והוא נמנע מלברר מה צופן העתיד, ואף לא להתייחס לכך מבחינה ערכית.

נקודות כלליות

יותר ויותר אנו עוסקים בעיצוב הזיכרון לעתיד. לכל אומה הדרך שלה לנסות ולעצב את הזיכרון והרי ברור שגם החוק הפולני הוא ניסיון לעצב את הזיכרון. אחת השאלות כתוצאה מהתיאור כאן, הינה השאלה האתית. קרי מה מותר ומה אסור לעשות במזכרת שימור הזיכרון.

לטענת המרצה – יש להבחין בין היסטוריה לבין זיכרון. עיצוב זיכרון הוא עניין חברתי.

נראה לי שקודם כל כאשר מדברים על זיכרון, הוא חייב להתבסס על משהו אמיתי. זוכרים משהו שקרה, לא משהו שלא קרה. יחד עם זאת, לא זוכרים את כל מה שקרה, והזיכרון הוא כלי ביד סוציולוגים והיסטוריונים לעצב תפיסות חברתיות ומטרות שונות. במסגרת זאת תעלינה השאלות – האם לזכור, מה לזכור, איך לזכור, לשם מה לזכור.

לעתים הזיכרון משמש לכבד את הנספים. אני חושב שזו היתה המטרה הראשונית שלהם, כאשר אמרו "זכרו אותנו". שהיינו, שחיינו, שנלחמנו למען עם ישראל. במצב כזה הדגש והמרכז מצוי בנותן העדות. בשפה שלו. במראה שלו. "לתת פנים" לשם, למספר, לספר את ההיסטוריה שלו ככל הניתן.

לעתים הזיכרון משמש לחנך את הדור הצעיר, ללמד אותם איך לחיות, ממה להיזהר, ללמוד מטעויות העבר. במסגרת זאת הדגש יהיה על המקבל, ויש לכך משמעות אדירה. הן בתוכן. הן באופן העברת המידע ועוד. כאשר המקבל במרכז, יש חשיבות עליונה לשאלת נגישות המידע ואיחזורו. הדבר כרוך בשאלות טכניות, אך גם בשאלות תוכניות, מיקוד המסר. פחות נתונים יבשים, יותר נתונים ערכיים ומהותיים. פחות התמקדות באדם אחד, ויותר התמקדות בנושא, ועוד.

בעבר כתבתי גם על הנארטיבה ככלי בעיצוב הזכרון, או ככלי להבנת הזוכר. יש לנרטיבה ואפילו האישית חלק מכריע אפילו בהבעת הזיכרון.

שימור הזיכרון יכול ויהיה אישי או ציבורי, יכול ויהיה יוזמה של יחידים (כמו כתיבת ספר, מסעות הרצאות), או של קבוצות (מכונים, למשל, או קהילות), או ציבורי (מטעם המדינה).

הזיכרון יכול ויתבסס על חפצים או על עדויות. וגם עדויות יכול ותהיינה בכתב, בשמיעה, או בצפיה. כל אחת ואחת מדגישה פן אחר ומשפיעה על חושים אחרים ובתוך כך גם משפיעה אחרת על עיצוב הזיכרון.

כיום גם ניתן לדבר על זיכרון פסיבי לעומת זיכרון אקטיבי.

אחת השאלות המעניינות שהעלה המרצה הינה היא מי במרכז הזיכרון – ועל פיה חילק את ההיסטוריה של שימור העדויות למספר תקופות.

לפני שאתחיל את התקופות שמנה המרצה אני מבקש להתייחס לפן שהוא לא התייחס אליו, והוא קבלת העדויות בעל פה ושכתובן, בסמוך לאחר השואה. ראינו את זה בחקירות שונות שבוצעו על ידי גורמים שונים (למשל העדויות שנשתמרו מידוובנה, נלקחו במסגרת חקירות של הרוסים על פשעי מלחמה), או הראיונות שחלק מהם בא לידי ביטוי בספר החובה "ילדי המלחמה," ועוד.

התקופה הראשונה - הקלטה

התחנה הראשונה שמנה המרצה אינה כתיבה של עדויות אלא הקלטה של האנשים, מדברים בשפתם. מעביר את החוויה. כבר אחרי המלחמה. הראשון שעושה את זה הוא david boder: יהודי אמריקאי יוצא בשנת 1946 להקליט סיפורים של עקורים. 

להלן ציטוט מויקיפדיה:

"בסוף מלחמת העולם השנייה הגה בודר את הרעיון לפרויקט לאיסוף, הקלטה ותיעוד של ראיונות עם עקורי המלחמה באירופה וניתוח ההשפעה הפסיכולוגית של חוויה זו עליהם. לאחר שנה של ניסיונות כושלים לקבלת מלגה לביצוע הפרויקט מכל מקור אפשרי, נסע בודר ביולי 1946 לפריז במימון עצמי .^[5] במשך תשע שבועות ערך בודר כ-130 ראיונות ביותר מ-16 אתרים - בצרפת, גרמניה, שווייץ ואיטליה, עובר בין מרכזי שיקום, ומחנות עקורים, לבד, מאתר מרואיינים פוטנציאלים, מוצא פינה נוחה, מציב ומפעיל את מכשיר ההקלטה הכבד, ומראיין. ^[6] באותו זמן שלט בודר בשבע שפות, שאיפשר לו לערוך את הראיונות בשפת המקור של המרואיינים, שהיו בדרך כלל יהודים ממזרח אירופה. באוקטובר 1946, חזר בודר לארצות הברית והחל לתמלל את הראיונות ולכתוב עליהם בספר, תוך שימוש במענק מהמכון הלאומי לבריאות הנפש(אנ'). בדצמבר 1947 כתב בודר על התרשמותו הראשונית מהמסע במאמר בירחון של המכון הטכנולוגי של אילינוי^[7] ב-1949 פרסם בודר את כתב היד בספר "לא ראיינתי את המתים" ^[8] שבו הוא תמלל וניתח שמונה מתוך הראיונות שהקליט. על אף שמכירות הספר היו עלובות, המשיך בודר לתמלל את הראיונות עד שכספי המענק הסתיימו. "

הפניה למאמר שכתב תמצאו כאן. הרחבה על הפרוייקט תמצאו כאן.

זה פרוייקט מדהים של אדם מדהים, והכל לבד, ובהתחלה ללא מימון! זו דוגמה לאדם אחד שיכול לפעול המון לשימור זיכרון.

המרצה תאר את המכשיר שאיתו ביצע את המלאכה: מכשיר בעידן שלפני הטיפ סלילים.  Wire recorder - תיל שמסתובב. ומקליט על גלגלים. בודר יצא כמה פעמים. לקח את המכשיר  מהאוניברסיטה שלו, מכשיר שפותח לחיל התותחנים האמריקאי, ויצא להקליט. הקליט כמה עשרות אנשים בכמה שפות . ב-1949 הוא חיבר ספר I did not interview the dead. בספר הוא שכתב חלק מהעדויות.

מה נעשה עם התמלילים? המרצה מסביר כי הם נזנחו משך כמה עשרות שנים. לפני כמה שנים עשו לזה דיגיטציה וכיום ניתן לשמוע את העדויות, כפי שניתנו. יש לזה ערך מדהים. על פי המרצה, בודר לא המשיך לעשות עם התמלילים מאומה, מכיוון שהמטרה שלו היתה לשחרר את העדויות. הוא אסף עדויות ובזה סיים את תפקידו. הוא לא צריך להפיץ אותן. לענ"ד ומעיון בויקיפדיה, יתכן והיתה סיבה פשוטה בהרבה – פשוט נגמר לו המימון.

לאחר עשרות שנים הוציאו את הסלילים מהארכיב, הסירו את האבק והעלו אותם לרשת. יש מיון של הראיונות לפי שפה ולפי ערכים נוספים. ניתן למצוא את הראיונות כאן. לצערי לא הצלחתי לשמוע את קולות השורדים, למרות שניסיתי בכמה מכשירים.

התחנה הבאה – משפט אייכמן

המשפט כלל כ-110 עדים. האם היה צריך אותם כדי להרשיע את איכמן? לא. מטרת המשפט היתה נרחבת ביותר והיתה לה משמעות רבה במסגרת עיצוב זיכרון השואה.

הקונספציה של משפט זה היתה הפוכה לזו של משפטי נירנברג. המשפט שם התבסס על מסמכים. נשמעו בו רק 2 עדים. זו היתה הצלחה משפטית אולם לא הצלחה במובן ההיסטורי, כי הוא לא הגיע לציבור. 

כאשר גדעון האוזנר עבד על המשפט הוא עשה מודל הפוך. טענו כנגדו שזה משפט ראווה, אבל זה היה משפט היסטורי, שתכליתו הרבה מעבר להרשעה. לא היתה בעיה משפטית אמיתית להרשיע אותו עם פחות עדויות. הרצון היה להגיע לקהלים צעירים, לדור שלא ידע את השואה. וגם להגיע לאומות העולם שיזכרו מה תרומתן למה שקרה כאן. במשפט הביאו גם נרטיבים מעבר לאיכמן. 

המשפט תוכנן מראש כמשפט פתוח לעיתונות, למצלמות. ושוב העלו טענה שזה משפט ראווה. אדרבה, השיב התובע, אנחנו עושים אותו לעין כל על מנת שיראו שהיה משפט. משפט צדק עם עדים. שלא היה סוג של מחטף. לינץ'. 

מעניין, אומר המרצה, שלמרות שהמשפט צולם – באותה עת הציבור שמע אותו דרך הרדיו, ולכן הזיכרון הלאומי הוא זיכרון שמיעתי. בהרצאה השתתפו נשים שזוכרות שהיו פעמים ששידרו את המשפט מהרמקולים בבית הספר.

ועוד מעניין, הוא אומר, שאנשים זוכרים כביכול שהמשפט כולו שודר ברדיו, אבל זה לא נכון. לא יתכן שהרדיו ישדר את כל המשפט בשידור חי 4 חודשים וישבית את כל השידורים האחרים. שידור חי התקיים לכל היותר 15-16 פעמים וכן שודר יומן בערב. אבל זוכרים את זה כאילו זה היה חי - מלמד על המשמעות של המשפט. המרצה מוסיף אנקדוטה שאף אחד לא נתן אישור לקול ישראל לשדר. הם נכנסו למשפט אחרי ויכוח של חצי שנה של ויכוח עם המשטרה. לבסוף התברר שהחברה שנשכרה לצלם בוידאו לא מחייבת לצלם את הכל. ואז טדי קולק הכריח שיכניסו את קול ישראל והם הקליטו ושדרו.

בשנת 2015 יצא לאקרנים סרט המבוסס על ה"מאחרי הקלעים" ועל עבודתו של מילטון פרוכטמן – המוגדר על ידם כאיש פורץ דרך. The aicman show . לטריילר. אותי אישית מעניין שהוא למעשה הביא את העדויות כפי שהן, ללא שום התערבות ופרשנות. עדויות נטו. מעניין לראות את דבריו בסוף המשפט. הסרט מציג את הזווית של המתעד. המצלמות. במי להתמקד. וכו'. נותן זווית חדשה ומעניינת על המשפט.

משתתפת אחרת בכנס ציינה כי באותה תקופה התקיימה שביתת התיכון הגדולה והיא הלכה לים ומכל המרפסות שמעו את נאום הפתיחה, היתה הרגשה מיוחדת... היא מעידה כי הלכה לים ודמעה. וגם הרגישה לא נעים שכולם שומעים את המשפט והיא הולכת לים..

המרצה מציין כי הוא ראיין אנשים, מה הם זוכרים מהמשפט. ומעניין שהם זוכרים פחות מה נאמר, ויותר זוכרים היבטים אקוסטיים. איך זה נשמע. את הקול של האוזנר. אבל לא את התוכן.

המרצה מציין כי לא במקרה הזיכרון קשור לרדיו וכי לא ברור מה היה קורה אילו היתה טלוויזיה. בארה"ב גם שודרו קטעים של המשפט, ושם עסקו יותר במראה של איכמן. בארץ הדגש היה על הצליל. ניצולי שואה מעידים. בפני כולם.

דוד גרוסמן מתאר בספרו ניצולי שואה בשנות ה-50 כאנשים על סף אי שפיות. משפט איכמן פורץ את זה. זו המשמעות הגדולה שלו.

הוא מוסיף ואומר, שזה היה סוג של סיאנס. "מאחריי יש 6 מיליון אנשים... כולם כאן איתנו באולם... הם לא יכולים להעיד... אני אהיה להם לפה..." נותן את התחושה שקולם של המתים נשמע מגרונו. מאוד עוצמתי. בעקבות זאת בעיתון "דבר" פורסמה קריקטורה בתאריך 19.5.61 של אריה נבון על כביכול רוח הרפאים המעידה במשפט (קישור תמצאו כאן).

בארץ – שמעו. בחו"ל - ראו. למעשה גם בארץ ראו, אבל לאחר עריכה, היה פער של שבועיים בין המראה לבין השמיעה, בעיקר היתה שמיעה, ועל כך השמיעה נצרבה בזיכרון. 

לסיכום נקודה זו – התחנה הראשונה היתה ווקאלית בלבד. התחנה השניה היתה ווקאלית וויזואלית, אם כי בישראל נקלטה ווקאלית ובארה"ב – ויזואלית.

התחנה השלישית – צילום עדויות: פרוייקטYALE  ופרוייקט שינדלר ו"שואה" של לנצמן

תחנה באה במסענו הינה צילום עדויות. היא מתחילה בפרוייקט של ייל. יוזמה מקומית בניו הייבן, מסוף שנות ה-70  אשר עברה לייל.  פרוייקט זה התווה את הדרך שבה אנחנו מבינים את עדויות השואה. מודל של ראיון, שואלים שאלות בצירוף של מעין שיחה עם פסיכולוג. מצלמים צילום חי, ללא עריכה, תפקיד הצילום לשמר את העדויות בתוך ארכיון. ארכיון לחינוך העתיד. לא צריך שיהיה בצורה יבשה אלא נגיש לציבור ובשפה טלוויזיונית.  לכן צריך וידאו ולשם הלכו המאמצים.

נקודת מבט זאת מעלה בי, ולא רק היום, אלא בכל מסע מחדש, את השאלה האם ועד כמה צריך לדבר בשפת העתיד - בשפת המקבלים? כבר כיום יש פער אדיר בין השפה והמלים בהן השתמשו העדים במשפט איכמן, לעומת אוצר המלים של הדור הנוכחי. יש להנגיש את החומר. עד היכן? חלק מהנוער מבקש תיאורים יותר גרפיים ומפורטים של רוע ואלימות, מחפשים את ה"אקשן". עד כמה אנחנו צריכים להיעתר לכך? היכן עובר קו הגבול בין הקו החינוכי, ומה שאנו רוצים להעביר, לבין הקו של המקבל? יתרה מכך – עד היכן ההנגשה.

בשאלות אלה, ויתר השאלות האתיות – אני חושב שכל הזמן צריך שיהיה לנו את המצפן שלנו, והוא מהי תכלית הזיכרון. מאין באנו, לאן אנו הולכים, ומה מטרת העיסוק בשואה.

לאחר הפרוייקט של ייל הגיע הפרוייקט של שפילברג. רעיון מקורי של הפרוייקט – שתראה את המכלול ותבין עד כמה הסיפור גדול, עד כמה אי אפשר לספר – אני מספר על מנת שתבין שזה כלום בתוך הים של הסיפור (שי: זה מזכיר לי את ה"וכו'" החסידי). רעיון לא מובן מאליו לחלוטין. זהו כמובן עניין ציבורי ולא רק היסטורי.

נוצרו מחקרים סביב הז'אנר הזה, על הדרך שבה העדות ניתנת. נותח ונעשה מחקר גוף מדע מסביב לכך. שפת הגוף – מחוות, שתיקות, מבע פנים, ועוד.  לא היה ניתן להיעשות כך, אלמלא היה בוידאו. בהתחלה הראיונות נמשכו שעתיים, כי זה היה אורכה של הקלטת. כיום הראיונות ארוכים יותר. 

שיאו של התהליך הזה הוא בפרוייקט של לנצמן. פרוייקט שעבד עליו 11 שנים. הוא כבר משתמש בוידאו ויוצא לשטח, יחד עם זאת הוא מקליט את האנשים ליד המקום ולא במקום עצמו. הוא רוצה להתמקד בהם, ולא במקום. שהמקום לא יפריע למיקוד בעד. גם לנצמן המשיך את הגישה הזאת. סרט מאוד כבד וקשה לצפיה, מנסה להכניס אותנו לקושי לספר דרך הקושי לשמוע. להבין שאי אפשר לתפוס את ממדי הרוע.

העתיד כבר כאן - תחנה רביעית: עדות בתלת ממד

העדויות בדור הקודם ניתנו כחטיבה אחת. כל עוד היו קצרות יחסית, בין שעה וחצי לשעתיים, עוד ניתן היה לראות הכל. אבל ככל שהעדות התארכה, מכביד מאוד לראות אותה, ומההרחבה חייבים היו להגיע לצמצום. חוויית משתמש.

כאן נכנס הדור הבא. שממלא שני תפקידים – להפוך את העדות לחיה ככל האפשר. וכן להנגיש אותה במה שמעניין את מקבל העדות. המטרה היא להפוך את זה לכמה שיותר קרוב למציאות. להעמיד מסך בכיתה, ולתת לה לתקשר עם ההולוגרמה באופן אינטראקטיבי (דוגמה). הטכניקה הזאת מאפשרת לראות את העד בשלושה ממדים, ללא צורך במשקפי 3D.

מצלמים את העד מ-50 מצלמות. מקליטים אותו שעות ארוכות. מזוויות שונות, כל זווית נותנת היבט אחר של הגוף שלו, בהתאם לתאורה, למיקום ועוד ועוד. (דוגמה) לאחר מכן יש אלגוריתם שמפרק את העדות שלו למלים, ומקשר בין הצלילים למלים (למי שרוצה להתעמק). והוא אינטראקטיבי באופן שאדם שואל שאלה, המחשב מתרגם את זה למלים, בודק את המלים במאגר העדות, מוצא את הקטעים הרלוונטיים ביותר, ואז מפעיל את הוידאו באותה נקודה. באופן זה יכול להיות מאוד שתשמע את הקטעים שמעניינים אותך אך לא את כל העדות ואף לא באופן שהיא ניתנה. זה אמנם יוצר עיוות מסוים. וגם זה מעורר שאלות אתיות של עריכה.

הפרוייקט הזה נקרא New Dimensions in Testimony. כיום זה בשלב של פיתוח ומימון. צולמו כבר כמה עשרות עדים.

פרוייקט נוסף של ה-USC של תיעוד שורדים (אולי אב הטיפוס של מה שראינו קודם), בו ניתן לחפש ולהגיע לקטעי עדות על פי אלפי מילות חיפוש. אפשר להיכנס לארכיב לאחר הרשמה בחינם. יש להם אפליקציה למפות עדות בהתאם לג'י.פי.אס שיש בטלפון. ובכל מקום שאדם מגיע, העדות מושמעת בהתאם לאותו מקום בדיוק לגביו מתייחסת העדות. 

דוגמה נוספת היא הפרוייקט - People not numbers – הקלדה של מספר אסיר וקבלת פרטיו (אלה שהתראיינו). יש להם אתר, שאינו נגיש. אבל מצאתי סרטון. ובעברית כאן.

שי - הניצולים כנותני שירות לעתיד. אני חושב שהניצולים ידעו את זה מהרגע שהסתיימה המלחמה. והם אכן רצים בכל העולם על מנת לספר, כחלק ממשימת חייהם.

מה הלאה? מציאות מדומה? האם יתבטלו המסעות?

באחת מתוכניות פולישוק הוא חוזר ארצה ומציע לבנות את מיני אושוויץ במיני ישראל, בכך יחסכו עלויות נסיעה לפולין. אז יתכן והוא לא היה רחוק מהמציאות... כיום יש כבר טכנולוגיה של מציאות מדומה של מחנות. היא נועד לשמש לצורך משפטים של אחרוני הנאצים שנותרו בחיים (ראו למשל כאן). פרוייקט נוסף של פרופ' גדעון גרייף, שחוקר את אושוויץ כבר למעלה מ-40 שנה, ובו הוא מיפה את כל אושוויץ, ובטכנולוגיה של מציאות מדומה ניתן לסייר במחנה. בשלב זה ללא קולות וללא עדויות. ניתן לשים משקפיים ולהתהלך ממש בתוך מחנה אושוויץ, מדוייק עד רמת הסנטימטר.

מעניין הסרט שנעשה בשנת 2017 על הפרוייקט הזה - Another planet.  

חוויה של נוכחות בלי סיפורים ועדי הכל מדוייק שם עד רמת הסנטימטר.

שי – לדעתי זה השלב הראשון, אב הטיפוס. הן מבחינה טכנולוגית והן על מנת להכין את דעת הקהל. ברור שבשלבים הבאים

שי - לכאורה פחות הסיפור מעניין כאן אלא יותר החוויה.  וכאן נשאלת השאלה – אם הדבר נעשה בשירות החוויה, עד להיכן נלך עם הכיוון הזה?

שי – הבעיה של פרוייקטים כאלה שבקלות הם נפרדים מראיות המעוגנות במציאות. כשאנו הולכים למציאות וירטואלית, אנחנו משחקים במגרש אחר. מגרש שבו לצד האחר, המעוניין להכחיש את השואה יש מימון עשרות מונים, ידע וכוח אדם. הדבר עלול לשרת את מכחישי השואה. הרצון לזכור יהפוך לבלגן אחד גדול ולא נדע מה אמת ומה לא.

נראה לי המצפן תמיד צריך להיות מהי המטרה של כל זה? בידור בלבד?

לסיום

העדים הולכים ונגמרים. החפצים הולכים ומתכלים. מן הסתם גם המחנות ייעלמו בשלב כזה או אחר. אם רוצים לזכור את השואה, צריך לתעד לתעד לתעד. כולם נלחמים על עיצוב הזיכרון לדורות הבאים. זו שאלה חברתית. לא היסטורית.

עדויות מצולמות וחפציות עדיפות על עדויות בעל פה. כי לא תמיד אנשים ראו הכל, זכרו הכל. יש השפעות שונות. יחד עם זאת, המידע הגדול שלנו הוא מעדויות ורבליות. רמת העדויות ואיכותן השתנתה עם השנים, וגם המיקוד שלהן. התיעוד הולך בעקבות היכולות הטכנולוגיות.

האתגר כיום הוא השימור וההנגשה. הנגשה משמעה גם להשתמש בכלים שהציבור משתמש בהם. השאלה היא עד כמה ננגיש את החומר. עד כמה נתרחק מהמקור. עד כמה אתי להוסיף אמצעים פיקטיביים. עד כמה אתי לערוך את העדויות. מתי זה הופך להיות מניפולציה אסורה. ותמיד תמיד צריך לזכור בשביל מה עושים את כל זה.

העתיד כבר כאן... מעבר לפינה. ומה עם העבר?

ועוד משהו

אם רוצים ללמוד משהו משימור הזיכרון, היה ראוי ללכת ללמוד מהיהדות. היהדות שהצליחה לשמר זכרונות משך 3330 שנה (מאז יציאת מצרים) ואת הספר הקדוש לה, התנ"ך, בלי להיות צמודים לפלאי הטכנולוגיה. איך הם הצליחו לעשות את זה? 

זה מאוד נחמד להתקדם עם הטכנולוגיה - אבל לא מבינים שזה משני בלבד לשאלה הגדולה יותר, שצריך להסביר לדור הצעיר למה צריך לזכור. אם הדורות הבאים לא יבינו למה לזכור, לא משנה גם אם תשים להם את כל מאגרי השואה בטלפון הנייד, הם יעדיפו את האינסטגרם או את הסנפצ'אט. לו היו שומעים לי... משקיע זמן, מאמץ וכסף בבירור העניין הזה. למה חשוב לנו לזכור. כי מי שחשוב לו לזכור, יחפש את החומר והחומר מספיק נגיש לו. ואם לא יהיה חשוב לו לזכור - הוא לא יעשה כן. 

אם יבוא אליכם נער צעיר בגיל 17 וישאל אתכם - מדוע צריך להשקיע כל כך הרבה זמן ואנרגיה לזכור את השואה. מה תאמרו לו? לכם יש תשובה?


למאמרים נוספים של ד"ר שגב על השואה

השואה בראי המשפט | גדעון האוזנר

השואה בראי המשפט | עו"ד גדעון האוזנר

אחת התמונות המפורסמות של האוזנר במשפט 

גדעון האוזנר ז"ל (1915–1990) היה משפטן (היועץ המשפטי לממשלה) ופוליטיקאי (ח"כ ושר בממשלה). כעורך דין מצליח בשירות
המדינה הוא מונה בשנת 1960 כיועץ משפטי לממשלה שבועיים לפני שראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון הודיע לכנסת, כי אדולף אייכמן, האחראי לביצוע השמדתם של שישה מיליון מיהודי ארופה, נתגלה, נמצא בארץ ויעמוד למשפט. על האוזנר הוטל התפקיד לייצג את התביעה במשפט, ולעמוד בראשה.

לימים (1980) פרסם האוזנר את רשימותיו על המשפט בשני כרכים בשם "משפט ירושלים". בשנת 1988 פורסם ספר קצר יותר בשם "השואה בראי המשפט", עליו מבוססת סקירתי להלן; בשם "השואה בראי המשפט" הכוונה לענ"ד הינה ה-משפט, בהא הידיעה, משפטו של אייכמן. שם קולע בחר לספרו, שכן תיאור השואה הנפרס על פני דפי הספר, מראה כי לאייכמן היו יד ורגל כמעט בכל שלב ושלב בביצוע השמדתם של יהודי אירופה. אייכמן הנחית את כל ההוראות הביצועיות ואף פיקח בקפדנות על מילויין (ראו למשל עמ' 116-117 המתאר כיצד נעשו הגירושים באירופה). במיוחד יש לציין את פעלו בהשמדת יהדות הונגריה, בה השקיע את מלוא נסיונו וכוחו (עמ' 151 ואילך) עד כדי כך שהתווכח עם היטלר על יהודים שהיטלר היה מוכן לוותר להם (8700 משפחות ו-1000 ילדים בגיל הרך שהיטלר "ויתר" להם, ואייכמן שכנע אותו לחזור בו – עמ' 162); לקראת סיום השואה הוא פעל ממש נגד הזרם כאשר סרב להפסיק את ההשמדה בעוד הגישה היתה להפסיק ולטשטש עקבות (עמ' 350). אייכמן אף התפאר כי הוא יפוץ בשמחה לקבר, בידיעה שהוא גורר איתו מיליוני יהודים (עמ' 352. במשפטו הוא הכחיש דברים אלה). תיאור משפטו של אייכמן הוא אפוא תאורה של השואה. נראה כי אין אדם שמזוהה כאייכמן עם השואה בשלבי ביצועה. האוזנר עצמו צוטט כמי שאמר, שאילו היה צריך להעמיד רק אדם אחד מכל הנאצים לדין בגין השואה, האדם הזה היה צריך להיות אייכמן.

ספר זה חשוב ביותר ללימוד השואה שלב אחרי שלב, אולם עבורי כמשפטן הוא חושף מעט מהעבודה האדירה, המורכבות של משפט זה והאחריות שהונחה על כתפיו של האוזנר. בשורות הבאות אנסה לפרוס מעט הגיגים מעיני הקורא מן הצד.

משפט אייכמן כמשפט היסטורי

החלק העיקרי במבנה של כתב אישום הוא "תיאור העובדות המהוות

את העבירה, בציון המקום והזמן במידה שאפשר לבררם;" (סעיף 85(4) לחוק סדר הדין הפלילי כנוסחו דהיום). תיאור העובדות נעשה בתמציתיות וכמובן יש לפרט את העובדות הרלוונטיות בלבד.

כך במשפט רגיל. אולם מה דינו של משפט כה היסטורי? לכאורה, אין הבדל. כלל הרלוונטיות חייב להישמר. יחד עם זאת, יש ייחוד נוסף במקרה של אייכמן. עד למשפט, שנפתח בשנת 1961, השואה היתה מחוץ לסדר היום הציבורי. הניצולים בדרך כלל שמרו את החוויות שלהם לעצמם, והמדינה כאילו המשיכה בחייה, תוך שדילגה על פרק זה בתולדות האומה. משפט אייכמן פתח את הפצעים. המשפט נשמע מבעד לגלי האתר מדי יום ביומו. לראשונה הקשיבו מאות אלפי אזרחים שהתגוררו בארץ על חוויות אישיות ועובדות מזעזעות מהפוגרום הגדול בהיסטוריה. המשפט החזיר את נושא השואה למקום מרכזי בחיי העם היהודי. זו הזדמנות שלא תשוב לספר את הסיפור השלם. האם ועד כמה שיקולים חשובים אלה יכולים לעקם את הכללים הנוקשים של הדין?

מקריאת הספר עולה בבירור כי אייכמן היה קשור לשואה כמעט בכל פרק ופרק ועל כן המלאכה היתה קלה יותר בפן זה. יחד עם זאת אכן האוזנר בחר לראות את המשפט במבט כולל והרחיב את היריעה, לרבות הבאת פרקים שאייכמן אינו קשור אליהם במישרין, כמו התנהגות העולם בשנים אלה (ובמיוחד מסמכים על התחמקות בריטניה מהפצצת אושוויץ – עמ' 320), הרחבה על אודות היקף ההתקוממות היהודית (פרק שלם יוחד לכך), ועוד.

יש הבדל גדול בין משפטן לבין היסטוריון. היסטוריון אמור אמנם להתחקות אחר העובדות האותנטיות, אולם בסופו של דבר העיקר הוא הניתוח שלו את העובדות. היסטוריון נוטל לעצמו חירות לקבוע את העובדות ומשמעותן, ופרשנותן בעיניו. עובדה היא כי פעמים רבות קיימות מחלוקות היסטוריות נוקבות, דווקא בשל נקודה זו. למשפטן, לעומת זאת, אסור להיכנס למלכודת הזאת, שהרי זה תפקידם של הסנגורים, להכניס את העובדות לתחום האפור, לספק.

פירוט עובדתי של השואה בכללותה מצריך גם תיאור עובדתי נרחב, מלאכת עריכה נרחבת, דיוק בעובדות. למעשה, הדברים שיובאו במשפט הם אלה הדברים שישמע הציבור, ולא פחות חשוב, אלה הדברים שישמעו השופטים, האמורים לאחר מכן למצוא את ידיהם ורגליהם בכמות האדירה של המידע שתובא לפתחו.

פן נוסף המהווה פועל יוצא לחשיבותו של המשפט הוא המלל שנלווה לו. משפט חשוב מצריך מלים חשובות וניסוחים בני אלמוות. זכורים דברי הפתיחה שלו: "במקום זה בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן, אין אני עומד יחידי; עמדי ניצבים כאן, בשעה זו, שישה מיליון קטגורים... דמם זועק אך קולם לא יישמע. אהיה על כן אני להם לפה ואגיד בשמם את כתב האישום הנורא". מלים שהיו עלולות להיחשב כפומפוזיות מדי במקרים אחרים, היו בבחינת כורח השעה במשפט מיוחד זה. לימים יספרו ילדיו על השעות הארוכות בהן טרח להכין את נאום הפתיחה שלו.  

בחירת העדים במשפט

משפט אינו ספר פרוזאי. משפט הוא תיאור עובדתי הטעון הוכחה. שני סוגי ראיות עיקריים – הראיות החפציות, כגון מסמכים, תצלומים וכדומה; ועדויות. בנוגע למסמכים, יש להוכיח את האותנטיות שלהם. הם צריכים להיות קריאים וכו'. המצב הרבה הרבה יותר מורכב לגבי העדים.

·      כמובן שכל אחד יכול להעיד אך ורק על מה שתפס באחד מחמשת חושיו. כל אחד מעיד על נקודה כזו או אחרת, ותפקידו של עורך הדין להעריך את הראיות וליצור מהם מארג שלם של סיפור עובדתי. הדבר נכון במיוחד בכל הנוגע לשואה, בה עברו היהודים תהליך של בידוד, ניתוק והטעיה.

·      תהליך של איתור העדים הוא תהליך ארוך, מצריך בדיקות מקדמיות, ראיונות ארוכים וכו'. בראיון שנערך שנים רבות לאחר המשפט ספרה בתו של האוזנר, כי היו עדים רבים שסירבו להעיד, מהחשש שלא יאמינו לסיפורם, והוא עמל קשות על מנת לשכנע אותם לכך.

יחיאל דינור (קצטניק) מעיד במשפט

·      יש לקחת בחשבון שמדובר באירועים טראומתיים. [רק לדוגמה עדותה של רבקה יוסלבסקה, מהעיירה זגורודסקה שבמזרח פולין. נורתה לתוך תעלה יחד עם הוריה וחבריה. נותרה בחיים ותיארה במשפט את הטראומה שעברה – עמ' 84-85). חלק נכבד מהאנשים סוחבים פצעים שהדחיקו משך שנים ואף לא תיארו אותם. הם עלולים להתמוטט על דוכן העדים. יתכן וחלקם מבוגרים, וניתן יהיה לבלבל אותם. מדובר במאמץ פיזי ונפשי. ואכן עדים קרסו על הדוכן. הדוגמה הידועה היא של הסופר הנודע יחיאל דינור, הידוע בכינויו קצטניק, אשר התמוטט על הדוכן ונזקק למספר ימי טיפול בבית החולים. האוזנר נאלץ לוותר על המשך עדותו (עמ' 194).  

·      להבדיל ממסמכים, המדברים בעד עצמם, עד מעיד על התרשמויות שלו. כאשר כרוכות שאלות ערכיות (וכאלה לא היו מעטות) כל אחד יעיד מנקודת מבטו האישית. לדוגמה – כיצד יש להתייחס ליודנראט (עמ' 11 בספר), לשאלת קסטנר (בעמ' 169-168 מתוארת עדותו המפתיעה של פנחס פרוידיגר), ועוד. העדת העדים צריכה להתייחס גם לתוכן הערכי של העדות ולהשלכות של העדות, המושפעות בין היתר מדעותיהם האישיות. בנושא קסטנר מציין המחבר כי פנה לכל החוגים של עולי הונגריה בבקשה שיימנעו מלנצל את המשפט לסגירת חשבונות (עמ' 168).

·      ריבוי העדים עלול לטשטש את התמונה. האוזנר מציין, כי כאשר "צלל" עם העדים לשנות ראשית המלחמה והעינויים בפולין, שבישרו כבר את ההשמדה. הוא מציין כי הדברים היו מזעזעים, ולכן כמעט וחדלו להתרשם מדברי עדים יחידים, ונחרתה בזיכרון הזעקה הקיבוצית (עמ' 67). במאמר מוסגר יצויין כי האוזנר סבור כי שנות ראשית על המלחמה בשרו על ההשמדה, זאת בעוד הדעה המקובלת היא כי באותה עת הגרמנים טרם החליטו על השמדה כוללת. לענ"ד אני מצדד בהאוזנר, כי אכן התוכנית היתה השמדה, אולם טרם נמצאה השיטה עד לשלהי 1941.

·      למרות האמור האוזנר העדיף בבירור עדים שיביאו את הזוועה כמערומיה. הוא ניסה להשיל את הפאתוס מהזיכרון ולכן סרב להצעת בן גוריון להעיד את זלמן שז"ר.

·      האזונר מספר גם כי לא תמיד הכין את העדים לשאלותיו. כך, למשל, שאל את הד"ר משה בייסקי, לימים שופט בית המשפט העליון: "עמדתם 15,000 איש מול כמה עשרות או אפילו כמה מאות שוטרים. מדוע לא התקוממתם?" האוזנר מעיד כי שאלה זו הלמה בבייסקי כבמכת אגרוף. אולם הוא לא הזהיר ולא הכין אותו מראש לשאלה זו, על מנת שתשובתו תהיה מהבטן, האותנטית ביותר, וכך היה. (עמ' 254-255).

סיפורי העדים המועלים בספר מרגשים עד מאוד. אחד מהם הוא סיפורו של ד"ר יעקב בוז'מינסקי, שתיאר כיצד ראה איש ס"ס מלקה נער יהודי. די היה ב-50 מלקות כדי להרוג נער, ונער זה הולקה 80 מלקות. אמר לו איש הס"ס לאחר 80 המלקוח שאם יוכל להתהלך על רגליו הוא יחוס על חייו. וכך היה.

"האם אתה רואה כאן, בבית המשפט, את הנער הזה?" שאל האוזנר את העד, והלה השיב בחיוב, והצביע על פקד המשטרה מיכאל גולדמן. שעבר לאחר מכן גם את אושויץ נשאר בחיים, עלה לארץ והצטרף למשטרה. (עמ' 186. באותו עמוד הובאה עדותו של עד לכך שאיש ס"ס קרב לאישה האוחזת בבנה הבוכה וביקש אותו באדיבות. היא סברה שהאיש רוצה לסייע לה להרגיע אותו. אולם הוא לקח את התינוק ורוצץ את גולגולתו על הקיר).

סוגיות משפטיות

ספר זה מגולל את סיפורה של השואה, ואינו מתמקד בטענות המשפטיות של אייכמן, לא בפן הפרוצדורלי ולא בפן המהותי.

אחת הנקודות הזכורות הינה כי האוזנר ביקש להקדים תרופה לטענת אי שפיות מצידו של אייכמן. אייכמן נבדק בדיקה פסיכיאטרית מקיפה, בה נמצא כי הוא איש מסוכן ביותר, שגילה בכל שלבי הבדיקה תאוות כוח מסוכנת ותשוקה להרוג, שאינה יודעת שובעה.

בשולי הדברים 

משפט אייכמן היה אחד המשפטים הטעונים ביותר שידעה מדינת ישראל. הוא גרר שמיעת עדים רבים, ימי שיפוט ארוכים, משפט שכל המדינה עברה אותו בשידור חי. היו תקופות שהאוזנר עזב את הבית לבית מלון ועשה בו לילות כימים, למשל בסריקת החומר העצום ובהכנתו למשפט. ביתר הזמן דירת המשפחה הפכה לחמ"ל של המשפט. על מנת להתמודד עם כמויות החומר האדירות הוא עבר קורס בקריאה מהירה. חלק מהעדים הוא תיחקר בבית. הוא ניסה לגונן על משפחתו בעת המשפט. לעתים קיבל מכתבי נאצה.

המשפט התנהל בקצב רצחני של שתי ישיבות ארוכות ביום, ולאחר יום כזה מתיש הוא היה ממשיך לתחקר עדים ולהכינם לעדות שתישמע למחרת.

מאז המשפט האוזנר הפך מחוייב להנצחת השואה. נחשב על ידי אתר "יד ושם" כאחד מראשי המנציחים את זכר השואה. הוא שימש כיושב ראש המועצה הבינלאומית של "יד ושם", והוזמן להרצות על השואה ברחבי העולם. לאחרונה יצא לאור בעריכה והדפסה מחודשת ספרו המקיף יותר "משפט אייכמן בירושלים". אין ספק, כי המשפט עצמו (שלמעשה היה תיק חייו של האוזנר) ואופן טיפולו של האוזנר בפרשה תרמו תרומה מכרעת לפתיחת הנושא של לימודי השואה ותיעודה עבור הדורות הבאים.