חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי - סיפורה של הגר / לפרשת לך לך

חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי / ד"ר שי שגב*

ש

לום לך, כן, אתה, שהסבת פניך מפניי ועתה מביט בי אתה בעיניים קפוצות ובשפתיים קמוצות. נכון, זו אני הגר, העומדת לפניך. ידוע לי, לצערי, שהורגלת לשמוע עלי רק דברים רעים. שאני בסך הכל שפחה מצרית. שהקלתי ראש בגבירתי. שאני אמו של ישמעאל, שיגרום צער רב לבני עמך; שהתרשלתי בחינוכו של בני יחידי; והגרוע מכל, שהשלכתי אותו תחת אחד השיחים, במקום לסעוד אותו באהבת אם, בעת גסיסתו. אכן, מי ישמע ולא ידביק בי תואר של מפלצת מהלכת על שתיים? אולם אם סבלנות תהא לך ויושר פנימי על מנת לשמוע את גירסתי, אולי אצליח לשנות את דעתך ולו במשהו.

d c

כידוע לך, אני בתו של פרעה מלך מצרים; להזכירך – המעצמה הגדולה בתבל. לא אלאה אותך בפירוט על אודות חייה של נסיכה מצרית אמיתית, יפה, צעירה ובשלה, שכל עתידה לפניה; מן הסתם, אם מעט שכל בקודקודך תוכל לחשב הדברים בכוחות עצמך. יועדתי להינשא לאחד מגדולי עולם ולבלות את ימיי בחיי נוחות רפודים בפאר והדר. בהיותי במצרים פונקתי בכל מנעמיה; סביבי כרכרו משרתות שעמלו למלא על אתר את כל מוצא שפתיי. מצב זה נהפך על פניו לאחר בואם של אברם ושרי[1] למצרים.

תשאל מה לנסיכה יפהפיה שכל חייה לפניה ולזקן ערירי בן 75? אכן שאלה טובה. תשובה מילולית על כך כמעט ואינה אפשרית, שכן אברם לא היה מסוגם של האנשים הרגילים בהם אתה נתקל בחיי היומיום. למעשה, הוא היה אדם שונה מכל אדם אחר שפגשתי מעודי. צריכים הייתם לראותו על מנת להבין. להרגיש את האנרגיות שלו. לראות את הוד פניו ומאור עיניו. את עמידתו האיתנה, חוסנו הגופני והביטחון העצמי שהפגין. את המרץ הרב בו ניחן, העולה על זה של בחור צעיר, את ראיית הטוב שבו, למרות הקשיים אותם עבר. ומעל לכל – החכמה. דומה היה עלי כמי שהמציא את הדיבור. כאשר הוא פתח פיו לדבר – אחרים הקשיבו. הוא הקסים את כל באי הארמון, ואת אבי יותר מכולם. לא היה אחד שלא התאהב בו. השתעשעתי במחשבה שראוי לי לקשור את גורלי דווקא עם גבר כמוהו, בעל ניסיון חיים, חכמה אדירה טוב ולב ועוצמות בלית נדלות. אולם באותו יום בו ראיתיו לראשונה, כמובן שלא היה זה יותר מהרהור ראשוני שעד מהרה הגשים את עצמו. 

למחרת בבוקר נפל דבר. אבי קרא לי. הוא פתח בדברים אותם ידעתי כבר מעצמי – כי אברם הינו אדם קדוש ומיוחד וכי נכון לו עתיד גדול. אך יחד עם זאת הוא הפתיעני בכך שאברם אינו רווק אלא נשוי לשרה, אותה הציג כאחותו. הוא הסביר לי כי אירעה אי נעימות בינו לבין שרה ועל מנת ליישב את העניין הוא מעניק אותי לשרה לשמש כנערתה, אך הדבר נעשה לטובתי. אבי אף הוא אמן הדיבור היה. לא אמר לי מראש כי הוא מייעד אותי לתפקיד של שפחה.  לא התמרדתי כנגדו גם כאשר נודע לי הדבר, מכיוון שידעתי כי צודק הוא וזכות תהא בחלקי לחסות בצילו של אברהם.

כך בוצע הטקס – אבי מסרני כחפץ לידיה של שרי ואמר לה – "הרי שכרך". ובשפתנו "הא אָגרֵך" ומאז נלקח ממני שמי הראשון כנסיכת מצרים ודבק בי שם זה, "הגר", על מנת שאשכח מניין באתי, אולם לא אשכח לעולם מהו תפקידי ומעמדי. לימים שמי זה יהפוך לשורש בפני עצמו בשפה העברית, המסמל את ניתוקו של אדם מארצו, מולדתו ובית אביו, ועקירתו לעולם חדש ומנוכר לכל שידע קודם לכן.

יצאנו לכנען וככל שהתוודעתי יותר לאברם כך הבנתי עד כמה ענק שבענקים הוא ועד כמה שפר גורלי עלי לשמש זנב לאריות. אף גברתי נהגה בי ביושר, בהגינות ואף בנעימות והשנים חלפו להן במהירות, כאשר אני מתבגרת, ורואה כיצד הזמן אינו עוצר מלכת אף עבורי, והקמת משפחה משלי - אין.

עשר שנים מאז מכירתי לשרי נפל דבר. גבירתי פנתה אלי והחלה להכין אותי נפשית לשמש כפילגשו של אברם, באשר שניהם עדיין לא הצליחו להביא ילדים. הבנתי מיד כי לא מאהבתי הרבה עושה היא כן, אלא מחמת חששה כי אברם ישא לו אחרת. הרגשתי כמובן אי נעימות רבה להסכים וסירבתי לכך בכל תוקף; הרי גם לשפחה יש מעט כבוד עצמי, ולא לשם יצאנות נמסרתי לשרי. אולם גבירתי עמדה על כך בעדינות אך בנחישות ואספה אותי לחיקו של אברם במתק לשונה, ליפפה אותי במילותיה עד שנחה דעתי כי היא עושה כן בלב שלם, וכבר לא יכולתי עוד לסרב מבלי לפגוע בה.

הכנתי את עצמי נפשית וגופנית לקראת זיווג עם האדם אותו הערצתי מכל וגבירתי המשיכה לחזק את בטחוני: "אשריך שזכית לידבק בגוף קדוש כזה" אמרה לי. הביאתני לחדריו וכולי רועדת מהתרגשות. לא אוכל לתאר בפניכם חוויה כזאת, שכולה התרוממות רוח שלא מהעולם הזה. נכנסתי אליה כבתולה ויצאתי כאישה. הצצתי כנערה, ונפגעתי כרעיה. מבלי שהבנתי מה עובר עלי טיפסתי לעולמות רוחניים של עונג, שכלל לא הייתי מודעת לקיומם. יצאתי מאהלו בידיעה ברורה, כי מאותה עת ואילך שלו אני לנצח נצחים, בין אם נשוי הוא ובין אם לאו. הרי לא התגנבתי למיטתו מאחורי גבה של שרי, אלא היא עצמה הגישה אותי אליו, כפרי בשל הצמא לאהבה ומשפחה משלו.

ויותר משנפגעתי אני, נפגעה שרי. לעתים חשה אני חמלה עליה, שמחמת מצוקתה היא ואהבתה לאברהם עשתה מעשה שתצטער עליו עד יומה האחרון.

ודע לך קורא יקר, כי חוק היה בעולם העתיק. מרגע ששרי החליטה למסור אותי לאישהּ כאישה, לא רק שהפכתי לאשתו, אלא גם שוחררתי מעבדותי. שמחתי על כך כפליים היתה, הן על הזכות לזיווג קדוש, והן על שחרורי מעבדותי הבזויה. ואם לא די בכך שאצבע אלוקים רקמה כל זאת, הרי חתמה את מעשיה בכך בנס הגדול על פיו והתעברתי מביאה ראשונה.

אמור נא אתה קורא יקר אילו היית במקומי, ולאחר הודיעך אלוקים כל זאת, האם לא היה מתרחב לבבך? האם לא היית חש אושר עילאי כאשר נופל עליך אור כזה גדול? ברוב טיפשותי לא יכולתי להסתיר את השמחה שננסכה על פניי, ועוררתי את קינאתה הלוהטת של שרי, שהרגישה שפָּחַת הכבוד הראוי לה משִפְחתהּ. בתמימותי לא הבנתי עד כמה קשה כשאול קינאה. ולא לקלונה נתכוונתי, אלא שמחה חשתי ושהוקל ממני משא העבדות וצער הבדידות. לראשונה נתוודעתי לעינה הרעה ששמה בי והפילה את פרי בטני.

הכיצד יכולתי להשלים עם אכזריות כזאת? הלזו ייקרא צדקת, אשר ממש דחפה אותי לזרועות בעלה על מנת שאהרה מזרעו, ולאחר שהריתי, כרצונה, נתנה בי עינה הרעה והרגה את פרי בטני? ציערה אותי בדבריה, ובמקום לחוש למועקה הגדולה אליה נקלעתי, טרחה להזכיר לי הן בדברים והן במעשים כי אני עדיין שפחתה, וכי תנאי התנתה בעת מסירתי לאברם, כי לא שוחררתי מעבדותי ואף לא אשוחרר. וככל שסירבתי לקבל טענתה היא הלכה עמי בחמת קרי, העבידה אותי בפרך והצליפה בי במילותיה הקשות עד שכרעתי תחת הנטל. חילופי הדברים בינינו הביאוני להבנה כי כוונתה היתה להיבנות מרחמי ולנכס לעצמה את בני כבנה.

ואם לא די בכך, ולאחר כל זאת, והפעם ביד חזקה, שוב קירבה אותי לבעלה. הייפלא בעיניך שנקלעתי לסערת רגשות אדירה שהדירה ממני כל מנוחה? מחד גיסא התשוקה האדירה שיידע אותי שוב ושוב, שיעלני לגבהים אותם ידעתי ויזכה אותי להעניק לו ולעצמי פרי בטן, ומאידך ההתקוממות האדירה כנגד הזילות בכבודי, על היותי לא יותר מאשר חפץ, רחם להשכיר, כחומר ביד היוצר בידי מי שהיתה עבורי אימא שניה והפכה לעריצה קנאית על לא עוול בכפי?

ושוב ידע אותי אברם במצוות אשתו. יתכן והוזה אני, אך יש דברים שאישה מרגישה. לבי אמר לי שאין הוא אדיש אלי וליבו אינו חסום לגמרי כלפיי. חשה אני כי רשפי תשוקתי מצאו מסילות ללבו והוא לא ידעני אך כמי שכפאתו שרה. אולי, רק אולי, גם מסיבה זו שרי כה קינאה בי. היא זימנה אותו למשפט בפני אלוקיו, מדוע בעוד היא חשבה עליו, הוא התפלל רק בעבורו ולא כלל גם אותה בתפילותיו. תוכניתה של שרי נהפכה על פניה – ביקשה היא להיבנות מרחמי, והרסה לעצמה. קנאתה מנעה ממנה מלהבין, כי אברם אהב את שרי אהבה כה עזה, עד כי מעולם לא חשב על אף אישה אחרת בלעדיה, וכי ברור היה לו כי ילדים, אם וככל שיהיו לו, יהיו רק ממנה, וכגוף אחד כלולה היתה מאליה בתפילתו. ועל טרונייתה אליו וזימונו למשפט קיזזו ארבעים ושמונה שנים מחייה.

רחמי קלט שוב את זרעו של אברם באהבה והריתי לו שנית. *או אז החלטתי לברוח מביתם מחשש להריוני. אלא שבעת שעצרתי מנוסתי על עין המים, לבכות על מר גורלי, נגלה אלי מלאך ה'. ואל יהא פלא בעיניך שלא נתקפתי יראה למראה המלאך, שהרי מלאכים הסתובבו בביתו של אברם באופן תדיר.

ביקש המלאך להיכנס עמי בדברים, וסיפרתי לו על קורותיי עד בריחתי מבית שרי גבירתי. המלאך ציווני לשוב ולהתענות תחת ידיה בלב שלם ובנפש חפצה; אף הודיעני כי שמע ה' לעניי וראה את עינויי, והבטיח לי בשם ה' כי אם אשוב לגבירתי ואדע לכוף ראשי בפניה, הרי שלא רק שלא אאבד את התינוק, אלא שהוא ירבה את זרעי עד שלא ייספר מרוב. כאות וסימן לכך שלא רק ששמע לנאקותיי בעבר, אלא הוא גם יגן עליו בעתיד, הוא ציווני לקרוא שמו ישמעאל.

ועוד נבואה שם באזניי, כי בני יהא פרא אדם, הכל שונאין אותו ומתגרים בו, אך למרות כל זאת חזק יהיה, וזרעו גדול. זהו גורל, קורא יקר. כך רצה אלוקים. ברור היה שייעד לבני תפקיד גדול בדברי הימים ולכן אל לך להטיל עלי את האחריות לדרדורו, ואף לא על אביו, שלמרות שאהבו והרביץ בו חינוך ומוסר, הלה הפך רובה קשת והשתית חייו על חרבו.

חזרתי לביתו של אברם וילדתי לו בן בריא וחזק, שכיבד את אביו ואף הסכים להימול בגיל שלוש עשרה ללא כל פקפוק. לא רק אני כאימו אהבתי אותו, אלא גם אביו. ברור היה לי כי את אשר איחד בן זה, איש בל יוכל לנתק, וקשרתי את פתחי עבור אברם עד שיבוא מועד, תוך שייקרתי בליבי כל קרבה לאברהם, על כל מילה או אף מבט בו זיכני במשורה. שרי הפסיקה לקרוא בשמי החדש "הגר" ובפיה הפכתי להיות רק ה"אמה" הנוכריה חסרת השם. לאחר שנולד יצחק קיוויתי ששמחתה של שרה תרפה קצת את כעסה כלפיי, אך לא זו בלבד שלא עידנה את התנהגותה כלפיי, אלא אף התנערה כליל מהבן אותו רצתה לנכס לעצמה, והפכה אותו ל"בן האמה". פלא שישמעאל הרגיש מרירות על התנהגותה כלפיי ומחמת המחיר שנאלץ לשלם בשל קינאתה? פלא שקינא ביצחק, שהפך להיות יקיר אביו לאחר ארבע עשרה שנה שזכה לתשומת ליבו? יחד עם זאת ספגתי כלימתי וכופפתי ראשי כמצוות המלאך ואף הזהרתי את ישמעאל לבל יעז פניו כלפיה, וכל זאת על מנת לשמור על חייו מעינה הרעה.

כאשר החליטה שרה לימים, לסלק אותי עם בני, לא התווכחתי איתה. אברהם ניסה להילחם את מלחמתי אך קיבל אות משמים שכך רצון הבורא. כל שרציתי באותה עת היה לברוח באשר יגורתי בא לי, ושרה נתנה עינה בבני, שהתכווץ כולו וחלה מאוד, וחששתי לחייו.

אף אברהם עצמו השכים בבוקר. בראותו עד כמה נחלש ישמעאל הוא העמיס אותו על שכמי ואני נמלטתי משם כל עוד רוחי בי. למרות הקושי של נשיאת נער בן כ"ח שנים על גבי למוד העמל, הרמתי רגליי ומיהרתי ככל יכולתי לאותו מקום בו נגלה אלי מלאך האלוקים לראשונה. השלכתי לפניו את הנער תחת אותו שיח בו הבטיחני כי ישמע לתפילתי בעתיד וזעקתי אליו במפגיע – הא לך אל ראי – הינה הנער שנולד בברכתך. קיימתי אני את מצוותך, וחזרתי להתענות תחת גבירתי. עתה קיים אתה את הבטחתך והצל אותו!

* השלכתי אותו וברחתי משם, שיראתי מעוצמת הדין. ברוב ייאושי נכשלתי בפנייה לבקשת עזרה מעבודה הזרה לאברהם. ועתה כשפניתי לאלוקיו הותרתי את בני שם, שאם אין לי זכות לכך, שלא ישפיעו הדינים המיועדים לי על דינו של בני. מהומה גדולה קמה בשמיים וכל מלאכי מרום נזדעקו כנגדו בעוד כוחו הולך ותש; אך הרחמן גזר, שאין פוסקים את דינו על פי העתיד, אלא באשר הוא שם; * באשר הוא שם – בנסיבות בהן נולד. באשר הוא שם – במקום בו הבטיח הקב"ה לשמור על חייו. באשר הוא שם – בנסיבות בהן חטאיו בהווה אינם מצדיקים את מותו ואין שופטים אותו על פי העתיד. בסופו של משפט סוער גברו רחמיו של הבורא ובני ניצל.

חלפו השנים ואני עדיין ממתינה לו, לאברהם. יודעת אני שהוא שלי. ויהיה שלי, ואמתין לו עד שיחנני ויקרא לי לשוב אליו, כי חולת אהבה אני. ■

d c

 הגר אכן המתינה לאברהם שנים רבות וסירבה לכל הצעה עד כי כונתה בשם "קטוּרה" על שם שקשרה את גורלה באברהם.  לאחר פטירת שרה לקח אותה אברהם שנית, והיא הביאה לו עוד ששה ילדים. לפני מותו אברהם שילח אותם עם מתנות רבות למזרח הרחוק ואומרים שמתנות אלה לא היו מתנות פיזיות אלא בעיקר היו הכלים הרוחניים של בני המזרח. ישמעאל אמנם הפך פרא אדם, אולם בסוף ימיו חזר בתשובה וסיים את חייו כצדיק. חז"ל מבקרים את התנהגותה הקשה של שרה כלפי הגר, שלימים היוותה אחד הגורמים של שעבוד בניה לזרעו של ישמעאל, כמידה כנגד מידה[2].

שי שגב, תשרי תשע"ה

---

* החלק הארי של הדברים הכתובים כאן מבוסס על מדרשים. חלק נוסף מפרשנות שלי. סימון [*] ליד קטע מסוים משמעו שמדובר בדברי פרשנות שלי.

[1] לשון אברם ושרי או אברהם ושרה ננקטו בהתאם לעניין, קרי בהתאם לתקופה בה שמם היה כך.

[2] רמב"ן טז ו ד"ה ותענה שרי.

מי יעשה את הצעד הראשון?

מי יעשה את הצעד הראשון?

מדברי הנביאים למדו חז"ל שיש מעין ויכוח בין הקב"ה לעם ישראל, לאחר שהקב"ה הרחיק את עם ישראל:
הקב"ה אומר - "שובו אלי ואשובה אליכם": אתם צריכים לעשות את הצעד הראשון, כי יש סיבה לכך שהרחקתי אתכם (ופרט לכך שהרי אתם אלה שהתרחקתם קודם ולכן גם אני התרחקתי).
עם ישראל אומר: "השיבנו ה' אליך ונשובה", כי אתה זה שהרחקת אותנו ולכן אתה זה שצריך לקרב. ממילא זה בכוח שלך, ולא שלנו.

ולפעמים זה קצת מבאס שיש כזה ויכוח בין שניים אוהבים והתוצאה היא, שהם רחוקים זה מזה וסובלים מכך, רק בגלל השאלה מי יהיה הראשון ש"יישבר" ויעשה את הצעד הראשון לאהוב ליבו.

ורבי נחמן אומר: דע לך שלעולם הקב"ה עושה את הצעד הראשון. וגם אם לא בגלוי, אז בנסתר הוא מכין את הקרקע ואת הנסיבות לך שתוכל לעשות זאת בעצמך. ההתעוררות היא שלך, והזכות שלך, אולם היתה שם יד מסייעת שקדמה לכך.

והכל מודים שבחודש אלול "המלך בשדה", קרי הקב"ה הוא שעושה את הצעד הראשון ובא אלינו ולנו לא נותר אלא לחטוף את ההזדמנות.

מודעות עצמית: כיסו, כוסו וכעסו

כיסו כוסו וכעסו

הנושא של מודעות עצמית העסיק את מחשבת ישראל בצורה תדירה. הצורך שלנו לדעת הוא חלק מובנה במהותנו כעם הנצח והרוחניות. דעת היא הכל: "דעת קנית, מה חסרת?"; אולם – "דעת חסרת, מה קנית?" המודעות לדברים שלצידנו, מתחתינו ומעלינו. הקשר הראשון בין אדם לחווה, הוא של ידיעה. אנו מצווים ל"דע מה למעלה ממך". המודעות לקיומו של הבורא בינינו היא משימה קיומית בלתי פוסקת: "וידעת היום והשבת אל לבבך...". הגישה הסובייקטיבית מתחילה כבר בחינוך: "חנוך לנער על פי דרכו" ומלווה אותנו בכל ימינו, עד כי גם הבורא עצמו משובח בכך שהוא פותח את ידיו ומשביע לכל אחד כפי כוח רצונו, וכפי צרכיו האישיים.

לשם מה לנו מודעות עצמית? מדוע לחפור בתוכי? מה זה יתן לי? אם אבקש לתמצת נושא זה במאמר כאן, יקשה הדבר. אולם אומר בהקשר זה דבר אחד: אושרו של האדם מגיע, כאשר יש לאדם דרך. כאשר יש לו "מחר", יש לו תכלית וסיבה לקום בבוקר; כשיש לו שאיפה. וכפי שאמרו רבים וחכמים, יתכן והשאיפות ישתנו, יתכן והדרך תוביל אותי למקום אחר, יתכן והשאיפה הנוכחית שלי היא מקפצה ליעד ותכלית גבוהים יותר, אולם בסופו של דבר, ברגע שיש לי דרך, ובשביל מה לקום בבוקר, כבר דרכי היא דרך של אושר. בשפת האימון הדבר נקרא: "חזון".

אחד הדברים החשובים ביותר בכל הנוגע לחזון, אם לא החשוב ביותר, הוא התאמה בין החזון לבין מי שאנחנו. שהחזון יענה על הצרכים הבסיסיים שלנו, שיתאים לתכונות האישיותיות שלנו, שיהיה לנו קל לממש אותו בהיותו תואם לדרכי הפעולה שלנו, תוך התמודדות קלה ככל האפשר עם חסמי ההצלחה שלנו. לשם כך, בטרם נפנה לכתיבת חזון, עלינו לעבור תהליך של מודעות עצמית שבסיכומו נוכל להביט ולומר – "נעים מאוד!". יש משהו מאוד עוצמתי בחוויה של מסע לתוך העצמי, להכיר את עצמנו, להבין ולהתחבר לתכונות שלנו. יש בכך כוח מרגש, מפעיל, ולעתים אפילו מרפא. נוכחתי בכך לא פעם ולא פעמיים עם אנשים איתם עברתי תהליך זה.

חז"ל נתנו לנו כל מיני "טיפים" לנושא של מודעות, כמו למשל: "קירות ביתו של אדם, מעידים עליו": מה הבית שלכם מספר על הגרים בו? האם הוא * מסודר / הפוך / מבולגן * חמים ומפנק / או קריר ורשמי * עשיר יוקרתי / פשוט * נקי מאוד / נקי בינוני / מלוכלך / מטונף * יש או אין תמונות/ספרים/חפצי נוי - ומה הם מספרים? * יש ירק/צמחיה ? וכו'.

טיפ אחר שקיבלנו מחז"ל הוא ששמו של האדם מעיד עליו. מודעות באמצעות השם: שלושה שמות קוראים לאדם: הוריו (באמצעות רוח הקודש) - המעצבים את תכליתו ותפקידו; חבריו- המעצבים את מהותו, אישיותו והתנהגותו כלפיהם; הוא עצמו- המעצב את היחס שבינו לבין עצמו.

אולם אולי הטיפ הידוע ביותר מבית היוצר של חז"ל הוא "אדם ניכר בכיסו, כוסו וכעסו" (ערובין ס"ה).

שלוש נקודות מבחן לכל אדם באשר הוא:

כיסו: מלמד על מידת הנתינה שלו [או הקמצנות/חסד ורחמים/הדין]. אדם יכול לדבר הרבה או מעט אודות פעילויות שעשה או לא עשה. המבחן הוא בעשיה. כאשר תיווצר הזדמנות – כיצד ינהג? יש כאלה שגם אם יבקשו מהם מעט, לא יתנו. ויש כאלה שלא יחכו שיבקשו מהם, אלא יתנדבו מעצמם. יש כאלה שיתנו רק אם יבקשו מהם, ובמידה על מנת "לצאת ידי חובה"; יש שיתנו בשמחה, יש שיתחמקו, ויש אפילו שיתנגדו ויטיחו ביקורת עזה. הדבר נכון גם כאשר האדם צריך לקבל כסף ולא לתת – האם הוא ידרוש את המגיע לו, מיד לכשיגיע המועד, או שמא יהיה מוכן להמתין. האם ידרוש פיצוי, או ימחל על מידותיו. האם יעמוד על קוצו של יוד או שיהיה מוכן לוותר על חלק. האם יילחם על כל פרוטה או יתייאש; וכו'.

כוסו [אוכל]: מלמד התאוות שלו [או מידת האיפוק]. כיצד האדם מתנהג כאשר הוא נמצא ליד שולחן? האם הוא יקח ראשון, או שיחכה שאחרים יקחו. האם יאכל ברעבתנות ובגסות, או יקפיד על עדינות ונקיות? כיצד ינהג לאחר שנותרה חתיכת עוף או בשר אחרונה, כאשר כולם כבר אכלו? ועוד ועוד. ומנגד, כיצד ינהג כאשר הוא צריך לארח, לתת, להאכיל? כיצד ינהג כאשר חבר/ה של הילד/ה מתארחים בביתו?

כעסו: האנרגיות שלו [חיוביות/שליליות]. מהאופן בו אדם כועס ונרגע – מהר או לאט, ועד אילו גבהים הוא מרשה לעצמו להגיע בעת כעסו- מלמד על מידותיו, האם הוא כעסן, גאוותן, וכדומה, או צנוע ושפל רוח. מהאופן כיצד האדם תופס מסר, האם הוא נעלב במהירות, או מפרש דברים בצורה נכונה, אפשר ללמוד על מידת ההערכה העצמית שלו [חיובית או שלילית]; האם בעת כעסו הוא עדיין בשליטה או נוטה להגזים ולהפריז, להמשיך ולהרגיז את עצמו וכו'. מאידך, האם הוא נעלב ונעלם, אינו יכול להתמודד. ומנגד ניתן ללמוד על האופן בו הוא מרגיז אחרים, אם בכלל. האם הוא עדין, נעים ונוח לבריות או אינו חושש להעליב; האם הוא יוצר פרובוקציה אם לאו. האם נוטה לסכסך ו"לחמם" אחרים, אם לאו.

הצירוף של כל אלה יוצר תמונה די מקיפה על כל אדם באשר הוא – ללא ספק, אחד המשפטים הגדולים ביותר מבית מדרשם של חז"ל.

העולם מתמוטט?

שלמה ארצי שר: "עולם מתמוטט, מרוב אמביציות..."

ואני שואל: האם אמביציות הן דבר רע? גורם להתמוטטות העולם?

וכי בלי אמביציה האם תומס אלוה אדיסון היה ממציא את נורת החשמל? ובלי אמביציה אלכסנדר גרהם בל היה משקיע שנים על מנת להמציא את הטלפון? והאחים רייט היו מסכנים את עצמם בטיסות? מחשבים? רפואה? המצאת הגלגל? הרי דווקא אלמלא האמביציות העולם היה מתמוטט?

אלא שיש אמביציות חיוביות ויש אמביציות שליליות.

בואו נשאל כך - נאמר שפלוני עבד במשך שנים על המצאה מסוימת, רק על מנת שיתנו לו כבוד. האם ראוי להעניק לו כבוד זה? כמובן שאילו חדוות היצירה היתה מפעמת בעורקיו, או להפוך את העולם לעולם טוב יותר, היינו שמחים להעניק לו כבוד. אולם אם מה שהניע אותו היה רק הרצון לקבל כבוד - האם יש מקום לכבדו? אני סבור שכן. הוא זכה בכבוד, בזכות ולא בחסד. זוהי אמביציה בריאה. הוא תורם לעולם ובתמורה מבקש כבוד. או כסף. מגיע לו. אם הוא נותן - מדוע שלא יקבל? אם לא ירוויח, כיצד יהיה לו תמריץ להשקיע זמן וממון בהמצאות נוספות שיקדמו את החברה?

אולם יש כאלה שיש להם אמביציה לכבוד, מבלי שהם תורמים מאומה. הם למשל רצים לתפקיד ציבורי המעניק את הכבוד, ומעוניינים בכבוד, מבלי שתרמו מאומה. הם אנשים מסוכנים. האמביציות שלהם והרצון לשלוט, מבלי לתת מאומה, מסוכן, ועלול להוביל להתמוטטות העולם.

סוג נוסף ובעייתי של אמביציה הוא זה שגורם לבעליה את דפוס הפעולה של "המטרה מקדשת את האמצעים" קרי על מנת להשיג את המטרה הוא מוכן לבצע פעולות שיפגעו בחברה, אפילו אם התוצאה הסופית תועיל לחברה. האמביציה שלו להגיע לקו הסיום עלולה להוביל אותו לעשות שימוש לא הוגן במשאבים, אנשים, וכו'.

כנראה לאמביציות מסוגים אלה התכוון המשורר.

****

על נקודה זו עמדו חז"ל עוד לפני אלפי שנים. הם פירשו את הפסוק המצוי בסוף בריאת העולם "וירא אלקים את כל אשר עשה והינה טוב מאוד" - אמרו - טוב - זהו היצר הטוב. וה"מאוד" זהו היצר הרע. ולמה כוונתם? הקב"ה ברא את העולם תוך שהטביע ביצורי האנוש את הרצון ליצור, להתקדם ולקבל - האגו. האגו הוא טוב מאוד - הוא מניע את העולם, הוא מקדם אותו, מעלה אותו מעלה מעלה, בהמצאות, יצירה (מכאן שמו - יצר) וכו'. אלמלא היצר הרע, והרצון להתקדם, להשיג כסף, שליטה, כבוד, לא היינו קמים מהמיטה בבוקר. אלמלא היצר, לא היינו מתקרבים לאישה, לא היינו מביאים ילדים לעולם, לא היינו הולכים לעבוד, ליצור, העולם היה נותר בתקופת האבן.

אם כך, למה הוא נקרא רע? מכיוון שאם אין עליו בקרה ופיקוח, הוא מושך את האדם לבצע פעולות שהן "אמביציה שלילית": למלא את התאווה מבלי לתרום לחברה. על שם הסכנות הטמונות בו - הוא נקרא רע. אולם בלעדיו, העולם לא היה מתקיים.