בשורות טובות | סיפור

היום הגדול הגיע. עידו עמד לו על מגרש המסדרים, ממתין לתחילת הטקס, הטקס שלאחריו יוכרז כלוחם ויקבל את הכומתה הנכספת, שעבודה התרוצץ בג'בלאות משך קרוב לששה חודשים.

כתמיד, שקט נסוך על פניו, שקט שאינו מגלה ולו במקצת את הסערה המתחוללת אצלו, שם בפנים. אבא לא יהיה שם. אבא לא יראה אותו חובש את הכומתה. אבא לא יראה אותו מוכתר כחייל מצטיין.

אמנם אין זה חדש עבורו. אבא גם לא היה בטקס סיום התיכון; אבא לא היה שם כאשר חגג את הוצאת רישיון הנהיגה; אבא לא ליווה אותו לבקו"ם ואבא אף לא התרגש לשמוע אותו צועק "אני נשבע" בכותל המערבי. אבא איננו איתו כבר קרוב לארבע שנים. כאשר שואלים אותו "היכן אבא שלך?" הוא נוהג להשיב "אבא מת".

למרות הכל, זה עדיין מציק לו. מציק לו שאבא שלו לא יישב בקהל, לא יעודד אותו ולא יתגאה בבנו יחידו. מציקה לעדו התמיהה האם הוא בכלל חשוב לאבא; האם אבא מבין שעידו ממשיך מכאן לתפוס קו בגבול, שאולי יחזור הביתה רק בארון מתים, או (יותר גרוע?) ייפול בשבי בידי חיות אדם.

חלפו קרוב לעשר שנים מאז נפרדו הוריו, והוא בן שמונה שנים בלבד. אחותו הגדולה, אפרת, היתה כבר בת שלוש עשרה, והקטנה, סיגל, בת שלוש. "חמש שנים ילד" כך היו מתלוצצים הוריו. הכי טוב לזוגיות להביא ילד כל חמש שנים. ועידו היה הסנדביץ', הנסיך הקטן, הגבר של הבית.

המריבות החלו זמן קצר לאחר הולדת סיגל. שנים הוא ייסר את עצמו, שאולי הקנאה שלו היא שהכניסה את ההורים למתח שגרם לגירושין, אבל כמה עשרות פגישות אצל הפסיכולוג וכעשרת אלפים ₪ הצליחו לרפא את השריטה הזאת.             

מה אתה מבין בגיל שמונה? מה אתה יכול לעשות כאשר אבא ואימא אוכלים, זה את הכבד וזה את הקרביים של השני? אי אפשר לסבול, לא את הצעקות ולא את השתיקות. והוא, כילד קטן, בכה להוריו, התחנן שישלימו, נשבע שיהיה ילד טוב ולא יערים יותר קשיים. הוא הבטיח להפסיק להכות את סיגל ולחדול מלגנוב לה את הבובות והממתקים. הוא אף השתדל מאוד לקיים. אבל זה לא עזר. הצעקות גברו, ואיתן טריקת הדלתות, והקללות והאיומים, והוא בן שמונה שנים בלבד.

בשלב מסוים אבא עזב את הבית. "אנחנו לא מסתדרים" אמר לעידו ואפרת והסביר להם כמו לילדים גדולים, כי הוא זה שחייב לוותר, כי הם צריכים להישאר בבית, עם אימא. עידו לא ישכח לעולם כיצד אחז ברגליו בכל כוחו ואבא ליטף את ראשו ושניהם בכו יחדיו.

"אני לא בורח", הבטיח אבא, "אנחנו נהיה בקשר", "לעולם לא אעזוב אתכם, אבוא שלוש פעמים בשבוע ליהנות איתך, וגם תהיה אצלי בשבתות, עד שהכל יירגע ונוכל להיות משפחה".

"אתה מבטיח?" שאל עידו הקטן; "בטח", השיב אבא, ורק אז עידו הסכים לשחרר את אחיזתו. ואבא הלך לו.

אבא הבטיח, אך לא קיים. ועידו לא סלח לו.

אמנם בתחילה אבא הגיע שלוש פעמים בשבוע אולם אט אט ירד לפעמיים, ולאחר מכן לפעם אחת בשבוע. "אני פשוט לא עומד בעומס העבודה" הסביר לעדו שכל כך רצה מעט זמן איכות עם אבא, אולם תמיד נאלץ לחלוק את מעט תשומת הלב שקיבל, עם סיגל ואפרת.

הריק שנוצר עם עזיבתו של אבא נתמלא עד מהרה ברעל שטפטפה אימו לאזניו. "אבא לא אוהב אתכם." "לאבא לא אכפת שתיכשל בלימודים. הוא לא מוכן לממן לך שיעורי עזר." "אבא לא רוצה שתהנה. הוא לא מוכן להשתתף בקניית האופניים. אבל אני אוהבת אותך. אני אקנה לך. אני אמכור את הכליה שלי ואקנה לך אופניים." "לאבא לא אכפת שהשיניים שלך בולטות אבל אני אלך לעבוד בלילות כדי לשלם לרופא." "אימא לא תעזוב אותך. תשמח עידו. תשמח שיש לפחות אדם אחד בעולם שאוהב אותך ללא תנאי".

אבא הבטיח שהמריבות תיפסקנה, אולם אבא אכזב. מדי יום עידו שמע את אימא מתקשרת לאבא ודורשת כסף. אבל אבא לא נתן. ואימא כעסה. וצעקה על אבא שהוא אפס, ומגעיל, וקמצן, ושונא את הילדים, וחבל שהוא חי, ושימות בתאונה. ואימא צדקה. למה אבא לא נותן כסף לאימא? למה הוא מקשה עליה?

בתוך בטנו של עידו התפתחה לה גולת אש קטנה אך מרירה, שהלכה וגדלה. וככל שצמחה יותר, כך גברה עזות פניו של עידו כלפי אבא. הוא צעק עליו, כמו אימא. הוא כעס עליו, כמו אימא. הוא גם הטיח בפני אבא, ללא בושה, כי הוא שונא אותו. שונא, כי הוא מבטיח ואינו מקיים. נכון שגם אימא לא מקיימת הכל, אבל היא אוהבת אותו. ואבא לא. לאימא מותר, כי היא עובדת קשה, ודואגת לו. ואבא ניסה להרגיע את עידו וחיבק אותו אולם זה כבר לא עזר. אבא השתדל לא לומר אף מילה רעה על אימא, ורק ניסה להסביר שאת כל הכסף שהוא מרוויח הוא מעביר לאימא, ואפילו חזר לגור עם סבא וסבתא על מנת לחסוך ולהביא לאימא כל מה שדרשה, לפסיכולוג, ולקייטנה, ולרופא השיניים. אולם הגולה של עידו היתה כל כך גדולה ולוהטת, שהוא לא ראה את אבא מולו, אלא את האוייב שלו. הוא לא העריך את הכסף שאבא מביא ולא גילה שום אמפתיה אליו.

כאשר עידו שמע כיצד אימא מתרברבת בפני החברות כיצד עורך הדין שלה מציק לאבא הוא אפילו שמח קצת. מגיע לו.

את כל ההכנות לחגיגת בר המצווה שלו הוא עשה עם אימא. את הקליפ הם הכינו בעצמם, ומתוך כל התמונות שהופיעו בקליפ הוא שילב בקושי תמונה אחת של אבא, מלפני הרבה שנים. עידו לא ויתר לאבא ודאג שהוא ישתתף בכל ההוצאות הכספיות, אולם הוא לא שיתף אותו לא בקליפ, לא בברכות, לא בצילומים המשפחתיים ולא בהכנת ההזמנות. בכלום.

אבא הגיע לחגיגה כמו אורח. עידו נתן את כל אהבתו לאימא ושיבח אותה בפני כל המוזמנים. ואבא נפגע. נפגע מאוד. אולם לעידו לא היה אכפת. אבא נשאר במסיבה עד הסוף וסיגל על ברכיו. עידו בקושי התקרב אליו.

זמן קצר לאחר החגיגה עידו הפסיק להיפגש עם אבא. אבא המשיך לשלוח מסרונים לעידו ומדי פעם כתב לו מכתבים ארוכים. אבא שלח מתנה יפה לעידו לגיל 14, אבל עידו לא השיב למכתבים ואף לא התקשר לאבא, להודות לו. עם הזמן אבא ויתר. הוא הפסיק לשלוח מכתבים ורק מדי פעם היה מתעדכן על מצבו מהבנות. 

עידו הודה לבורא שלפחות אימא עמדה לצידו בתקופה הקשה והצדיקה אותו ואת כעסו. בשלב מסוים, והוא אינו זוכר מתי, הוא גם הרג את אבא שלו והמשיך בחייו.

דווקא הגיוס חולל את השינוי. הטירונות הקשה, הרחק מלשונה המושחזת של אימו, ואולי הבגרות שהגיע אליה בטרם עת, ושמא סיפורי החיים הקשים שנתקל בהם מחבריו לאוהל ולמחלקה, על כאלה שגדלו עם אבא מכה, ואחרים שלא ידעו אהבת אבא מעולם; על קשיי יום יום, סבל וייסורים, שינו את קו המחשבה שלו וריככו את לבו. עם הזמן אפילו הרגיש שלא היה מתנגד בעתיד לחדש את הקשר עם אבא, אולם לא היה מסוגל לפתוח דף חדש. עדיין לא.

בשבת שלאחר מסע הכומתה הוא נסע לסבא וסבתא. למרות שהיו הורים של אימא, משום מה הם נטו חסד לאבא. מעולם לא שמע שדברו מילה רעה אודותיו.

לאחר הקידוש והקינוח סבא דיבר על חשיבותה של "שבת מברכין" ובמיוחד זו של חודש שבט. "'שבט' נוטריקון 'שמיעת בשורות טובות'", אמר סבא והמשיך "שבט הוא החודש שבו מתחילים הלבלוב והצמיחה. הוא מסמל את הפריחה וההתחלות החדשות. הימים מתארכים, השמש מתחילה לחמם ולהאיר, והאפלולית של החורף הקר והמת מתחילה לחלוף ולפנות את המקום לצמיחתם של חיים חדשים ורעננים."

"שבט הוא חודש שמסוגל לרפואה", אמר סבא. "כי אין כמו שמחה והתחדשות, כסגולה לרפואה. שבט הוא החודש של התקוה, שלמרות הקלקול הגדול ניתן להצמיח תיקון. לעולם אל תתייאש, ובטח שלא בחודש שבט," סיים סבא בחיוך.

זה מה שעידו אהב בסבא. הוא ידע מה בליבו של עידו, אפילו כשזה לא אמר מאומה.

הגיעה העת. מחלקה שתיים נכנסה בצעדים קלים למגרש המסדרים והסתדרה בשלשות אל מול הדגל. עידו הציג את נשקו ועבר לנוח.

כאשר ה-מ"פ החל בנאומו, עידו השיט את עיניו על הקהל, וחייך לאימא, לסיגל ואפרת שעמדו ונופפו לו בהתלהבות. הוא המשיך לסובב את ראשו, מחפש ללא סיבה... ופתאום הוא ראה דמות מוכרת.

לחלוחית של דמעות הציפה את עיניו וחיוך של שמחה נמתח על שפתיו. אכן, ראש חודש שבט, חודש של נסים ושל התחלות חדשות.

תודה שבאת, אבא. 

כמה טוב שבאת הביתה

הוא עמד, לבד, נזוף,
למול אימו, קוראת "חצוף!"
הרגיש מחסום ומחיצה,
כשאמרה - "דרכך ללא מוצא"
כמעט נפל לדיכאון,
כשהצליפה "אתה על סף אסון!"

המסר לעצמותיו חדר,
ובו כבר כוח לא נותר;
לקח לו תיק, יצא לקור,
יצא ולא הביט אחור,
יצא, על מנת שלא לחזור.

ואז.. אימו פתאום קלטה,
עד כמה היא שגתה;
שבמקום להביע דאגה,
נפלטה לה שאגה;
ונפשה כה דאבה,
שלא נתנה לו אהבה.
שלא היתה בה החכמה,
להיות משען ונחמה.

לילות נדד והתייסר,
ונשבע שלעולם לא יוותר;
אך בטרם חלוף שבוע,
התגבר הגעגוע;
עבר לו בקרבת מקום,
כשעמדה היא בחלון;

מיהרה היא לקראתו,
מכל ליבה חיבקתו;
נפל לזרועותיה,
ובכה אז על כתפיה;
הרגישה, שנשמתה אט אט חוזרת,
ולחשה לו, מאושרת:
"בוא לאימא שכל כך אהבת...
כמה טוב שבאת הביתה!"

מבחן האהבה (שם זמני) - סיפור קבלי אינטראקטיבי בהמשכים. פרק שלישי: ריאליזציה או פסימיזציה?

פרק שלישי: ריאליזציה או פסימיזציה?

דוד בדרכו הביתה, יחד עם עדר הכבשים החביב שלו, ובינתיים, בבית, אמא - לאה, כבר מתפקעת.

"ישי! היא קוראת בקוצר רוח. מה יהיה עם הילד הזה? מה יהיה?! אני לא יכולה לסבול יותר! עד מתי?” היא נאנחת, סופקת כף אל כף, וחוזרת שוב ושוב על אותה מנטרה: “הוא כל כך מוכשר, יודע לנגן, בחור חזק ויפה, יש לו כזה פוטנציאל, והוא מבזבז את החיים שלו בחלומות. למה הוא לא יכול להסתדר בחיים כמו האחים שלו? כל אחד מצא לו מכסה, מצא את מקומו, מצא אישה, התחתן, הביא לי נכדים. למה?! מה כבר עוללנו? על מה הוא מתחשבן איתנו, היושב במרומים?!”.נאנחת, שואפת אוויר מלוא ראותיה, וממשיכה:

"כמה בחורות כבר רצו אותו, והוא לא רוצה לראות אף אחת. מה חסר לילדה של כהן, מה?? ילדה כל כך יפה, בריאה; היא כל כך אוהבת אותו, משתוקקת שיתייחס אליה. ולהורים שלה יש לול מפואר, שיכול לפרנס כמה משפחות. הוא לא צריך לדאוג יותר, רק להתחתן איתה. ועל אושר כזה הוא מוותר כל כך בקלות. לא חבל? מתי הוא יתעורר, כאשר היא תתחתן? אז הוא יצטער על ציפור שהיתה לו ביד והוא זרק?”

ישי מקשיב לה, לא מגיב. בינו לבין עצמו הוא יודע: זה לא יעזור. אם יצדיק אותה, הוא רק ימרמר אותה יותר. ואם ינסה לתמוך בדוד, הוא יעורר את חמתה עליו. לכן, הוא למד, צריך לשתוק, ולתת ללאה לשחרר לחץ. הרי אי אפשר לומר שהיא טועה לחלוטין, הוא פשוט לא יודע מה לומר, אז הוא לא אומר...

אבל לאה לא יכולה לשאת את השקט הזה, ולכן היא ממשיכה: "הבט, ישי, הוא כבר בן 25! זה לא צחוק! אני לא מוכנה שהוא ימתין עוד! אנחנו חייבים לעשות לו ריאליזציה! להעמיד אותו מול קשיי החיים, לנער אותו בצורה רצינית, ולא לתת לו להמשיך ולשגות בהבלי שווא!”. וישי? שותק. מרוב אהבה - שותק. מרוב צער על אשתו – שותק. מרוב תשובות רבות שיש לו לומר, ואף אחת לא ראויה מספיק בעיניו – שותק. שותק.

"למה אתה שותק? ענה לי! אתה לא חושב שאני צודקת? איפה הטעות שלי? אנחנו לא צריכים לקחת אחריות על החיים של הילד שלנו? אני לא יכולה לשאת את השקט הזה! שוב, שוב, שוב, שוב השקט הזה!?”

ישי פותח את פיו בזהירות: “הביטי לאה, יקרה שלי, ריאליזציה - כן. אבל לא פסימיזציה. לא רוצה לשבור את רוחו. אני חושב שאנחנו צריכים להיות סבלניים איתו. בשלב מסויים הוא יגיע לבד להכרה שהוא לא יתחתן לעולם עם הנסיכה, ואז הוא ישחרר אותה. ואז, אם רבונו של עולם ירחם עליו, והיא עדיין תהיה פנויה, הוא יתחתן עם הבת של כהן מתוך בחירה, ולא מתוך פשרה. את יודעת טוב מאוד, כי אם אנחנו נלחץ עליו עכשיו, אנו עלולים לשבור אותו, את הרי יודעת כמה הוא אוהב את הנסיכה. וגם אם נכריח אותו להתחתן עם הבת של כהן, היא תסבול מזה, כי הוא לעולם לא יאהב אותה באמת. לא חבל על הילדה?". “נכון, אהובה שלי, זה מורט עצבים, ההמתנה הזאת, אבל אני חושש שכל פעולה יזומה מצידנו – תחמיר את המצב".

לאה לא היתה צריכה הרבה יותר כדי להתפרץ עליו: “פסימיזציה? לזה אתה קורה פסימיזציה?! אני, אני עושה לו פסימיזציה?! מה פתאום?!? אתה טועה אישי היקר! אני עושה לו אופטימיזציה!! אני משחררת אותו מחסם ההצלחה הכבד ביותר שלו! אתה לא מבין שהוא עצר את החיים שלו בגיל 10? אתה לא מבין שיש לנו בבית ילד חולה אהבה? אתה לא חושב שיש לנו אחריות כלפיו? אני לא יכולה לראות את זה יותר! נכון, כמו כל גמילה, זה יהיה קשה בהתחלה, אבל בסופו של דבר הוא יודה לנו! מה שאני מבקשת הוא לעשות לו ריאליזציה – להציב אותו מול עובדות החיים. לשים לו את זה מול העיניים. זו חובתנו! והינה אתה במקום לדאוג לבן שלך, אתה דואג לבת של כהן?”

ישי מתחיל לצאת מהכלים. זה לא מתאים לו, הצעקות האלה. אשתו יותר מדי רגשית. טוב, מה לעשות, עשרה קבין של רגש ירדו לעולם, אשתו לקחה את כולם...

"תראי, לאה אהובה שלי. אני מבין את הקושי שלך. את חושבת שאני לא אוכל את עצמי? הבן שלנו, דוד – שכל כך ציפינו ממנו לגדולות, "נתקע" ככה, האחים הצעירים שלו כבר מתחתנים, והוא עדיין חולם חלומות. איך לא אשבר בקירבי? אני נורא רוצה לתת לך להוציא ולשחרר לחץ, אבל קשה לי לדבר איתך ככה. יש מצב שנדבר בנחת, או שנפסיק את השיחה?”

לאה מביטה בו "אז זה הפתרון? להאשים אותי שאני אגרסיבית? טוב, אני שותקת. דבר. אני רוצה את חוות דעתך המלומדת..." אומרת ספק ברצינות ספק בציניות. “הינה, אני חוזרת להיות הרעיה הכנועה והמקשיבה, דבר נא, אלוף נעוריי".

דוד מתעלם מהציניות וממשיך:

"הביטי. את אומרת שאת ריאלית. אבל מה זה ריאלי? האם קיים בכלל מושג כזה, ריאלי? את קובעת לך מה ריאלי, בהתאם לנגיעות האישיות שלך. את כאימא, רוצה שהבן שלך יתחתן, יסתדר בחיים, ותורידי את הדאגות שיש לך עליו, מהראש והגב שלך. את חושבת על הטוב שלך. כמובן שבדעתך את חושבת שאת פועלת גם לטובתו. אבל האם את באמת חושבת על טובתו, או שנמאס לך לשמוע מתקווה השכנה, כל חג וכל שבת אומרת, שואלת בחיוך מאוזן לאוזן - “נו... לאה, יש חדש?” או “בקרוב אצל דוד! נו... מתי נשמח בשמחתו?”. ישי עוצר, נותן ללאה להפנים את הדברים, וממשיך: “אני יודע שזה אוכל אותך. זה קשה לי. אבל הריאליות שלך נובעת מהמקום הזה. זו דעתי. השאלה היא האם אנחנו צריכים להתערב בחיים שלו. עד איזה גיל אנחנו ננהל לו את החיים? הוא בן 25, לאה!!”

לאה מקשיבה ומקשיבה, עומדת להתפוצץ. בוררת את המילים. ואז היא פותחת ואומרת:

"תשמע ישי, חייבים להחליט מהו הדד-ליין שאנחנו מושיבים את הילד הזה לשיחה, ומטפלים בו, עד הסוף, בכל הכוח. אני לא מוכנה לשבת בלי לעשות כלום, עד סוף כל הדורות. לא מוכנה שהוא יזדקן לי בבית. כל פעם שאני שומעת את "כוורת" שרה את "ילד מזדקן" אני כמעט משתגעת. לא מוכנה!! אתה רוצה להרוג אותי?? לא אתן לך!!

והחשוב ביותר – אני מתחננת/מזהירה/דורשת שלא תעז לספר לו על התחרות!!”

ישי מביט בה: “סליחה? למה לא לספר לו על התחרות? אולי זה בדיוק מה שהוא צריך? אולי הוא צריך ללכת לתחרות, להסתכן, להפסיד ואז הוא ישחרר אותה מהדמיונות שלו? ומצד שני, אם הוא יזכה בתחרות, הוא יקבל את משאת חייו!! למה לא לספר לו?”

"לא לספר לו, ישי!! בבקשה, אל תנסה אותי!! אתה יודע טוב מאוד למי נועדה התחרות הזאת. הוא יצטרך להילחם שם עם חיות טרף, ולעבור מבחנים קשים ביותר, ואתה יודע שאין מצב שהוא יצליח לעבור את המבחנים האלה. ואני עלולה לשלם בחיים של הילד שלי. ואני לא מוכנה! לא מוכנה שהוא יילחם עם דובים ואריות בשביל בחורה, אפילו אם היא המלכה העתידה!”

"לאה, לאה, את לא חושבת שאנחנו צריכים להשאיר את זכות הבחירה לדוד, אם ללכת לתחרות, או לא? עד מתי נגונן עליו?”

"לא, ישי!!! מכיוון שדוד ילך לתחרות. יש לך ספק בזה? הוא לא חושב באופן הגיוני. הוא יעשה הכל על מנת לזכות בנסיכה. ואני חוששת לחייו. אתה לא חושש לילד שלך? רק אני צריכה לקחת כאן את כל הדאגות?”

לא, לאה, אני דואג לא פחות. אני פשוט חושב שלא נוכל להסתיר את זה, וסתם נגרום לו צער רב".

"יכול להיות שהוא יכעס עלינו. אולם הוא ידע שזה מתוך אהבה עשינו את זה.”

ישי משיב לה – את יודעת לאהל'ה, יש באדם שלושה שותפים. אביו, אימו והקדוש ברוך הוא. עושה לי רושם שאת לוקחת את האחריות של כולם... אולי נשאיר משהו לקדוש ברוך הוא? אם הוא צייד את דוד בתכונות כל כך טובות, את לא חושבת שהוא יעניק לו את ההזדמנות לנצל אותן?

ישי מקשיב לעצמו, ומתלבט, בינו לבין עצמו, האם הוא מאמין בדבריו ללאה, או שמא הוא רק מחפש להרגיע אותה? כן, זו מן גישה כזאת של גברים, הם חייבים לראות את האישה שלהם רגועה, אחרת הם לא בסדר... גבר אמיתי, כך מקובל בארץ ישראל, צריך לפרנס ולהגן על אשתו. עליו לשמח אותה ולדאוג שתהיה רגועה. אישה רגועה – בית רגוע. בית רגוע – גבר רגוע. אם המשימה היא להרגיע את לאה, אז אולי מותר לומר לה דברים רכים? אפילו אם הוא לא כל כך מאמין בהם?

ספק קל נכנס בישי. אומר לעצמו – אולי תפסיק להיות כזה פטרון על אשתך? אולי תתחיל להקשיב בקולה (לתוכן ולמסר) ולא לקולה (לווליום של צעקותיה)? אתה חוטא בדיוק את החטא של האדם הראשון. שומע צעקות ומתחיל להתגונן, לשנות, לתכמן, כדי להשיג שקט. לא ידידי, לא זו הדרך. הקשב למה שיש לה לומר, ותתמודד עם תוכן הדברים. אם היא צודקת, קבל את זה. ואם היא טועה, תתמודד עם זה. אל תברח. אולי היא צודקת? אולי צריך לקום ולעשות מעשה? שקט תעשייתי לפעמים הוא רק משום דחיית הפרענות.

ישי חוזר על עיקרי הדברים ומסדר לעצמו בראש את הנקודות: השאלה היא האם ועד כמה אנחנו יכולים להתערב בחיים של הבן שלנו. האם אנחנו רשאים, או צריכים להסתיר ממנו את הידיעה על התחרות שהוכרזה על ידי המלך. שיקולים:

א. בעד: יש לנו סמכות כהורים להביע את דעתנו. נגד: הסמכות ההורית לא נמשכת עד גיל כזה.

ב. בעד: הוא חייב לכבד אותנו ולהתחשב בנו ובצער שלנו. גידלנו אותו במשך שנים, והוא לא יכול לעשות לנו את זה, קצת הכרת הטוב. נגד: זכות קדימה נותנים, לא לוקחים. אם קשה לנו, אנחנו אלה שצריכים טיפול ולא הוא.

ג. בעד: דוד הוא בגדר חולה עכשיו. הוא מושפע מהרגש. הוא זקוק לעזרה גם אם הוא לא מודע לכך עכשיו. נגד: לא ברור אם אנחנו האנשים הנכונים לכך, אולי אנחנו משוחדים. זאת ועוד, איננו יכולים לדעת, אם העזרה שלנו או של מישהו אחר תעזור או תזיק.

ד. בעד: המצב ללא שינוי כבר תקופה ארוכה ויש לפעול. דוד לא ישנה את זה מעצמו. נגד: לדוד יש חופש בחירה. אם טוב לו המצב כפי שהוא, אנחנו לא יכולים להתערב.

ה. בעד: ניסיון החיים שלנו חשוב ודוד צריך להקשיב לנו. יתכן ויכעס עלינו בעתיד אם לא נתערב. נגד: ניסיון החיים חשוב ביותר, אולם נסים עשויים לקרות.

ובכלל, שואל ישי את עצמו – מה זאת ריאליזציה? ומה ההבדל בינה לבין פסימיזציה? האם יש בכלל מושג כזה "ריאלי" או שזו רק מכבסת מלים? מתי דברים שנאמרים מהלב הינם "ריאליים" ומתי הינם "פסימיים"? איפה מוצאים הגדרה של המושגים האלה? האם בודקים אותם לפי התוכן? לפי הטווח הקצר או הארוך? לפי ההקשר? לפי מי שאומר אותם? האם אנחנו כהוריו בכלל מסוגלים להיות ריאליים?

"בקיצור – מסובך... לא לחינם אני שותק”, מחייך ישי בינו לבין עצמו... "גם לאה שלי לא יודעת מה לעשות, אחרת כבר היתה עושה, אני הרי מכיר אותה...”.

ישי חושב רגע ומשיב ללאה: “את יודעת מה לאה? אני מודה, זו שאלה כבדה שיש לה צדדים לכאן ולכאן. אני לא יכול להכריע בזה. אין לי דעה, צר לי. ואמרו חז"ל, שכאשר יש לנו בעיה הפתרון הוא: "עשה לך רב". מה דעתך שנלך יחד לרבי יצחק ונתייעץ איתו? נשמע מה יש לו לומר, טוב פשוש שלי?

לאה נאנחה והסכימה. "טוב, אלוף נעוריי, מה שתגיד, רק שנזיז את העגלה הזאת מהבוץ. צריך קצת אמונת חכמים, לא? 

אילו הייתם רבי יצחק, מה הייתם מייעצים להורים המודאגים?

לראות את האור מתוך הבית

כל עוד
מילים: אהוד מנור
לחן: בועז שרעבי

כל עוד הירח קם
ומתמלא כל חודש,
כל עוד בוקר מן הים
מסעיר את ראותי.
כל עוד צלם האדם
מבחין בין חול לקודש,
כל עוד החלום התם
פוקד את לילותי.

לא תיפול רוחי
לא יותש כוחי,
כל עוד עד מחר ישאר
לילה אחד לא יותר.
זה אולי תמים
אך תמיד אשים,
את חיי בשתי ידיים
על כנף התקווה.

כל עוד חורש מלבלב
ברשרושי צמרת,
כל עוד אופק מהבהב
בקצב רקותי,
כל עוד בחיבוק אוהב
חידת חיי נפתרת,
כל עוד אש חדרי הלב
תבער בעצמותי.
לא תיפול רוחי...

אין לנו אדם כמו יעקב אבינו שסבל טלטלטות וקשיים מבין האבות. אין לנו מי שהיה צריך להתמודד מול כל סוגי הקשיים. אין לנו אוהב חיים, ואדם שמסתדר בכל צרה כמו יעקב אבינו. הוא באופיו היה איש תם, יושב אוהלים, אולם הגורל שנקבע לו מן השמים היה גורל אחר. לא לשבת וללמוד תורה כל היום, אלא לצאת ולבנות משפחה, להילחם כנגד כל הסיכויים, לעמוד לבד מול כל הקשיים, ולהצליח.

הוא יודע שהוא הבכור, אולם חייב לשתוק, מכיוון שאביו רוצה לקרב את אחיו, עשיו. הוא יודע מי זה עשיו אולם לא ילך ללכלכך עליו לפני אביו. הוא ימתין עשרות שנים עד שיקבל מה שמגיע לו. סבלנות של ברזל.

הוא עובד 7 שנים בעד רחל, לאחר חוזה ברור שכרת עם לבן. כל יום הוא מחכה ומצפה להתאחד עם אהובתו. חתונה. שמחה, בא אליה. והינה בבוקר - הוא רואה את לאה. הרי אפשר להשתגע!!! למרות זאת הוא לא מאבד את העשתונות. הוא מתחתן גם עם רחל ועובד 7 שנים גם בשבילה.

הוא ממשיך לעבוד וכל יום מרמים אותו. אולם על הכל הוא יכול להבליג.

מה היה סוד כוחו של יעקב? הוא ידע, שכל עוד השמש זורחת, כל עוד יש יום חדש, כל עוד אחרי החושך בא האור, אפשר לתקן, אפשר לשפר, שום דבר לא אבוד. העולם הוא כמו סביבון. לפעמים אתה למטה, אולם זה יסתובב, זה ישתנה, אתה תעלה. כל עוד אתה חי, כל עוד הנר דולק, אתה יכול לתקן לשפר. נכון, התחתנת עם לאה, אולם לא הפסדת את רחל. נכון, נאבקת עם אחיך, אולם בסופו של דבר ניצחת. צוחק מי שצוחק אחרון. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה.

קיבלתי פעם מייל עם טיפים של אישה חכמה שהגיעה לגיל 100. אחד הדברים שאמרה הוא, לפני שאתה מתאבל ונשבר על צרה שקרתה לך, שאל את עצמך האם זה יהיה אסון בעוד 5 שנים. מכיוון שהזמן יפתור כל בעיה.

כן, כן הכל נכון. יעקב לא נשבר, אפילו כשאיבד את רחל. אשתו האהובה, צריך לקבור אותה בדרך, אפילו לא תבוא איתו לקבורה. על הכל היה יכול להתגבר. אולם דבר אחד שבר אותו. ממכה אחת הוא לא הצליח להתאושש - כאשר אמרו לו "טרוף טורף יוסף" - אז הוא נשבר. אז הוא נפל. אז קמו עליו כל בניו ובנותיו לנחמו - ושום דבר לא עזר. 20 שנה יעקב לא רואה את יוסף. הוא גמור. רק לאחר שמסרו לו שיוסף חי, והוא עדיין יהודי - רק אז: ותחי רוח יעקב אביהם.

מה אנו למדים מכך? אולי הדבר האינטואיטיבי הוא עד כמה הילדים שלנו חשובים לנו. אנחנו יכולים להתגבר על כל צרה, אולם מתוכנתים לתת את הלב והנשמה לילדים שלנו. כאשר הם חסרי אונים, אנחנו נשברים. כאשר הילד לא מצליח בלימודים או לא מוצא את עצמו, או תועה בדרך כשה אובד; או אפילו כתינוק כשהוא בוכה בלילה - זה קורע את ליבנו. הילדים שלנו הם ההמשך שלאחרינו, הם השקעתנו, הם העתיד. הם נרות חנוכה. אנחנו מבקשים מהקב"ה - שמור עליהם; אנא, אל תקטוף את פרחי הגן, כי זה כואב, זה כואב נורא. אם יהיה צורך ניתן את חיינו במקומם.

כל זאת אנחנו יודעים תמיד, אבל לעתים שוכחים זאת בשוטף. בחיי היום-יום אנו עסוקים במאה ואחד דברים והילדים גדלים לנו בלי שנשים לב. והינה פתאום בר מצוה, והופ, גיוס, והופ חתונה - ואיפה הילד?

החכמה בחג החנוכה היא להאיר את הבית פנימה. לראות מה יש לך. לראות את הטוב. את בן הזוג, את הילדים, את המשפחה. לחבק אותם. אין משפחה ללא בעיות. אין משפחה ללא אתגרים בחינוך. לא קיים. רק מי שאין לו ילדים, לא יודע מה זה צער של גידול ילדים. להעריך ולהודות לקב"ה על מה שנתן לנו. ולהבטיח לעצמנו שנקדיש השנה קצת יותר זמן למשפחה שלנו, גם לילדים וגם להורים, כל עוד אפשר.