תודה! מהותה של מצוות הביכורים

למה הקב"ה צריך את הפירות שלי? כמה פירות נכנסים כבר בטנא? 

נלענ"ד שמהותו של הקרבן הזה הוא הצורך לחשוב. לא לקחת מובן מאליו: יש לך מטע עצים, ברוך השם. העצים מניבים מאות ואלפי פירות. בקלות אתה עלול לשכוח כמה נקודות יסוד:

• ע"מ שיהיה פרי, צריך שיירד גשם. תודה על הגשם.
• על מנת שיהיה פרי, צריך שיהיה לך כוח לעבוד, וברכה. תגיד תודה על הכוחות שקיבלת.
• ע"מ שיהיה פרי, צריך שיהיה לך שקט. ביטחון. שלום. שלא יפריעו לך צרות היום. תודה על כך שאתה מסוגל לעבוד. אפילו אם צריך לעבוד קשה. יש כאלה שמאוד מקנאים בעבודה שלך ובכסף שאתה מרוויח.
• ולבסוף, והמשמעותי ביותר, על מנת שיהיה פרי, ששייך לך, צריך שתהיה לך אדמה. אדמה משלך. ארץ משלך. שבה תוכל לגור להשקיע, לפרוח, ולהוריש. אם האדמה איננה שלך, המחר אינו בטוח.

ראו כיצד אנחנו, בדור החדש, שחזר לארץ לאחר 2000 שנות גלות, כבר מספיקים לשכוח את החשיבות של מדינה ואדמה משלנו, בכל אורחות חיינו. המשמעות הבטחונית, הלאומית, היכולת לגדל את ילדינו, ללכת בגאון. מה שהיה כל כך ברור מיד לאחר השואה, הולך ומיטשטש.

משה רבינו מודע לכך, ולכך כבר בראשית דבריו, עוד בפרשת ואתחנן, הוא מזהיר אותנו מפני סכנת "ונושנתם בארץ" – אתם תקחו הכל כמובן מאליו, תשכחו מה החשיבות של האדמה שאתם יושבים עליה, את עדינותה ורגישותה של העצמאות שלכם, ואת החובה להכיר תודה על מי שנתן את כל אלה.

לכן, קיימת החובה פעם בשנה לעלות לבית המקדש, יחד עם הפירות, המבטאים יותר מכל את מכלול הכוחות – היכולת לעבוד, כוחות הטבע שבאו לעזרתי, הביטחון והשקט, ובעיקר: האדמה.

ועכשיו ברור גם מה אומרת לנו התורה:

"וְהָיָה, כִּי-תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה... וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל-פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָךְ... וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לה', כִּי-בָאתִי אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ."

כבר מספר שנים אני מדבר על כך בשיעורים, כי האירוע החשוב ביותר בתולדות עם ישראל הוא הברית בין הבתרים. ועיקר גדולתה, שיש בה הבטחה שאינה תלויה בדבר ואין בה שום דרישות מאיתנו. זו התחייבות חד משמעית מהקב"ה לתת לנו את הארץ. מצוות הביכורים היא למעשה ההודאה וההודייה שלנו, על כך שאנו יודעים שהקב"ה הבטיח לנו את הארץ והוא קיים את הבטחתו.

"...אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה, וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט; וַיְהִי-שָׁם, לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב...."

מיהו אותו ארמי? האם לבן הארמי? מי הוא גם אובד אבי וגם ירד מצרימה וגם נהיה לגוי גדול? האם זה יעקב? לכאורה לא ברור מיהו אותו אדם שמתקיימים בו כל חלקי הפסוק. ולענ"ד – לא מדובר על אדם ספציפי, אלא על אלה שהתחילו הכל. מאין באתי? מי היו אבות אבותי? אנשים ללא אדמה. אברהם הלך ממולדתו. וגם כאן לא היתה לו מנוחה. וגם כאן היה צריך לקנות קבר לרעייתו. ונכדו לא החזיק כאן. וירד מצרימה. ואמנם גדל – אבל אדמה לא היתה לו. ומה קרה – עינו אותו. כל עוד לא היתה לנו אדמה משלנו, לא יכולנו לזקוף את ראשנו. עתה, כאשר יש לי אדמה, אני מביא את פירותיה, ומודע לגודל המתנה, ובא לומר – תודה!

אמירת התודה היא לא רק בעניין הכרת הטוב, שלא נהיה כפויי טובה, אלא כל עוד אנחנו מעריכים את מה שיש לנו, יש סיכוי שנשמור עליו. ואם נשכח להעריך, גם לא נשמור. ופתאום לאחר שנאבד את הדבר, נזכור אז להצטער על אבדנו. סופו של דבר, מצוות אמירת התודה נועדה לטובתנו. 

אבן מאסו הבונים – היתה לראש פינה

"רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום", כך היה נוהג אבי מורי זצ"ל לומר. נזכרתי בכך השבוע עת הרהרתי כיצד גורמים שונים הסתכלו על ארץ ישראל.  

הכנסיה הנוצרית-קתולית

כך מתמצת משרד החוץ: "בשנת 1897, כשהרעיון הציוני החל להתפשט באירופה וארבעה חודשים לפני התכנסות הקונגרס הציוני הראשון בבאזל,  הודיע כתב העת הישועי רב ההשפעה Civita Cattolica שהכנסייה הקתולית לא תוכל להשלים עם קיומה של מדינה יהודית בארץ הקודש, שבירתה ירושלים והמקומות הקדושים נתונים לשליטתה. כעבור שבע שנים, בשנת 1904, נפגש מייסד התנועה הציונית, תאודור הרצל, עם האפיפיור פיוס ה-10, בתקווה לזכות בתמיכת הכס הקדוש במפעל הציוני. פיוס דחה אותו והכריז שהכנסייה אינה יכולה להכיר בעם היהודי ובשאיפותיו בארץ ישראל, מאחר שהיהודים "לא הכירו באדוננו". מניעיו של הרצל היו  מדיניים; תגובתו של האפיפיור נבעה מהתאולוגיה הקתולית."

מדינת ישראל עבור הכנסיה הנוצרית היוותה "בעיה תיאולוגית," בהיותה סתירה לכך שלאחר רצח ישו (כביכול), היהודים צריכים ואמורים להיות עם נשפל ונדכה ונשלט על ידי הכנסיה.

לאחר קום המדינה התקיימו מגעים רבים בין ההנהגה הצעירה לבין ראשי הכנסיה, עד כי ב-1965 פרסמה מועצת הוותיקן השנייה הצהרה המוכרת בשם Nostra Aetate, שהביאה לשינוי יסודי בקשריה של הכנסייה עם היהודים, וקבעה, בין היתר, ש"האלוהים מוקיר את היהודים בזכות אבותיהם; הוא אינו מתחרט על המתנות שהוא מעניק [להם]". יתרה מזאת, "אי-אפשר להאשים את כל היהודים, ללא הבחנה, במותו ובצליבתו של ישו, לא את היהודים שחיו בימיו ולא את היהודים החיים כיום". אולם יחלפו עוד קרוב ל-30 שנה עד שהוותיקן יכיר בצורה מלאה במדינה.

היהדות החרדית

להבדיל, חלק גדול מאוד של היהדות החרדית אף הוא לא היה מעוניין בהקמתה של המדינה, מכיוון שלא היה מוכן לקבל את הרעיון שתקומתם של ישראל תיעשה על ידי אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות. הגאולה צריכה לבוא משמיים, וודאי שלא על ידי "כופרים" שעושים ההפך מרצון השם. על כן, זה חייב להיות סוג של שקר, כל הנושא הציוני, שקר שימיט אסון על כלל העם היהודי.

גישה זו גרמה להיבדלות של הגוש החרדי מהנהגת המוסדות הציוניים ולאחר מכן מהנהגת המדינה הצעירה, ולהפסד גדול להזדמנות שהיתה להם לתפוס עמדת הובלה.  

לאחר קום המדינה היחס השתנה לאיטו וכיום אלה המחזיקים בגישה זו נותרו בשוליים שבשוליים. רובה של היהדות החרדית משתלב במעגל העבודה, משלם מסים וגם החל להשתלב בצבא. יותר ויותר יהודים חרדים לא מתביישים להצהיר שהם ציונים.

הציונות הכללית

בעיני חלק מהציונים, ארץ ישראל הינה המקום המועדף שבו ניתן להקים בית יהודי, מטעמים פרגמטיים, והוא הסיכוי להוביל להסכמה כוללת של כלל הזרמים, בדבר מקום בו תקום המדינה. 

כאשר כשל הניסיון להשיג צ'ארטר מהממשל העותמאני להתיישבות יהודית בארץ ישראל, הועלו הצעות אחרות, כגון אל עריש, או אפריקה (תוכנית אוגנדה) ופינסקר (קודם לכן) אף דיבר גם על "סוריא".

הנאציזם

עיתון "דבר" מ-10.7.32, עוד לפני עליית הנאצים לשלטון, מתעד שנאצים התנפלו על יהודים בקריאות: "יהודים לפלשתינא, גרמניה אינה ליהודים!"

קיים תיעוד לכך שהנאצים ראו בחיוב את הגישה להקים בית ליהודים בארץ ישראל, לא מכיוון שהיו ציונים, כמובן, אלא כדי שתהיה כתובת אליה יוכלו לסלק את היהודים. כזכור, אף מדינה לא רצתה לקלוט יהודים, ודאי לא בכמויות שהיו באירופה, ואף לא בגרמניה. ובנוסף, אילו היהודים היו משתלבים במדינה ריבונית אחרת, קשה הרבה יותר לצאת נגדה למלחמה על מנת לחסל אותם, מה שלא ניתן לומר על ארץ ישראל, בה מרוכזים יהודים, ואף מסובבים על ידי שונאיהם הפלשתינאים, איתם היו הנאצים בקשר חם.

מדינות אירופה | האומות המאוחדות

חלק גדול ממדינות אירופה היה אדיש, לשון המעטה, לרצח היהודים בתקופת השואה. מה קרה שהן התכנסו על מנת להכיר בנו בכ"ט בנובמבר? האם היה זה מאהבת ישראל? כנראה שלא..

באיזור אירופה הסתובבו מאות אלפי עקורים, שהתרכזו במחנות, ולא אפשרו למדינות אירופה לסגור את פרק המלחמה, ולסגור את הגבולות. הדרך הנוחה ביותר מבחינתן היתה שכולם יסתלקו לארץ ישראל (רחוק מהן...), אלא שהבריטים שלטו שם ולא אפשרו ליהודים לעלות. מה הפתרון? להקים ליהודים מדינה, וכולם "יעופו" לשם, וכך ייפטרו מהבעיה הזאת.

הציונות החרדית-דתית

אי אפשר לסיים ללא גישתו ותורתו של הגאון מווילנא. שעורר בכל כוחו לעלות לארץ ישראל. היא המקום בו תהיה הגאולה, רק בו עם ישראל יזכה לתקומתו ולהביס את הסטרא אחרא. היא המקום אליו התפלל העם היהודי אלפי שנים. ארץ ישראל אינה ברירת מחדל, או האופציה הפחות מועדפת. זו חובה קדושה, זה צו השעה לעלות לארץ. אין ארץ אחרת.

עשרות שנים אחריו, מבשר הציונות הראשון, הרב אלקלעי, אמר שכולנו חייבים לחזור בתשובה, ומהותה של התשובה היא השיבה לארץ ישראל. שניהם אמרו, שהמדינה תקום על ידי יהודים. יותר דתיים, פחות דתיים – זה לא העניין.

במה העניין?

סיפורי ספר בראשית הנוגעים לגאולה, קרי איך נולד מואב, ממנו נולדה רות, ואיך נולד פרץ, אשר משניהם יצא דוד מלך ישראל, הם סיפורים "עקומים". הם מלמדים אותנו, שלעתים הדרך למטרה המקווה עוברת דרך ערפל ובלבול. זו דרכה של גאולת ישראל, בין היתר על מנת לבלבל את המתנגדים.

הנביא אומר: "קומי אורי, כי בא אורך, וכבוד ה' עלייך זרח, כי הינה החושך יכסה ארץ, וערפל לאומים, ועלייך יזרח ה' וכבודו עלייך ייראה". – הזמן לקום ולזקוף את הקומה הוא לחטוף ולנצל את הרגע. כאשר יהיה ערפל, ולא יראו ולא יבינו בדיוק מה קורה, אז תהיה ההזדמנות.

מהגישה הנוצרית אנחנו יכולים להבין עד כמה חשובה היתה לנו הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

הגישה של אומות העולם היא ממש סוג של ערפל. היו להם השיקולים שלהם... אבל בלי שיקולים אלה הם לא היו דוחפים להקמת מדינה.

מדהים לראות שהנאצים, כן הנאצים, ראו בחיוב את ארץ ישראל כמקום ליהודים. ונזכיר את הסכם העברה שנחתם עמם ובזכותו עלו לארץ כ-50 אלף יהודים מגרמניה לפני פרוץ המלחמה.

תארו לכם לרגע אחד, שמה שעשו היהודים בשנת 1945 ואילך, היו עושים 10 שנים קודם. הרי גם בשנים 45-48 היהודים עלו לארץ בלי הסכמה, נגד רצון הבריטים. תארו לכם שכל יהודי גרמניה היו עולים על אניות ובאים ארצה וטוענים – הגרמנים סילקו אותנו ואין לנו מקום אחר! עשרות ומאות אלפים היו עושים את המהלך הזה. מה היה קורה אז? שאלה גדולה שנותיר אותה בצריך עיון.

אפילו הציונים לא היו בטוחים שהם רוצים דווקא את ציון... הם רצו מדינה ללאום היהודי. ההתנגדות העותמאנית ופרעות קישינב הובילו לכך שהתחילו לשקול אופציות אחרות, ואילו אופציות אלו היו צולחות, לא היינו היום כאן, בארץ ציון, אלא באפריקה או ליד קפריסין. מדהים! אבל כל אלה היו הסחות דעת, מחשבות מחשבות מחשבות... הכל משתלב, גם הנקודה הזאת.

יש שאלות עמוקות ביותר שעומדות לי על קצה הלשון בסוגיות אלה... למה האירועים אירעו בסדר כזה דווקא, ואינני מעז אפילו להעלות אותן לדיון מחשבתי ביני לבין עצמי.

במבחן התוצאה, לאחר 70 שנה, מבינים שאין ליהודים מקום טוב יותר מאשר ארץ ישראל. רובם מרגישים כאן טוב. רובם רוצים את הארץ הזאת ולא ארץ אחרת.

יוסף כבר עמד על התופעה הזאת עם אחיו – לא משנה מה אתם חשבתם, אומר להם יוסף, הקב"ה חשב את המחשבות שלו, והמחשבות שלו היו לטובה. וזה מה שמשנה.

המוסד

והספר איתו סיימתי את השנה הוא "המוסד"

כמעט בכל דף שבו, הספר המרתק הזה עורר בי התרגשות גדולה לגדולתה של מדינת ישראל והאנשים הנלחמים עבורה מאחרי הקלעים. כוחות הנפש להתמודד מול אייכמן שמתחיל לדקלם פרקי תהלים בעברית. העוצמות הנדרשות לביצוע משימות מיוחדות מעבר לקווי האוייב.

והכל אמיתי. לא ייאמן.

מדהים לחשוב שלפני 70 שנה היינו על סף כיליון. ולאיפה לקחנו את זה. כמה צמחנו. לאן היגענו. צריך להתבונן בנסים האלה ולהתחזק באמונה ובצדקת הדרך עם פנים מלאי אופטימיות לעתיד טוב יותר.

דברי הנביא מתממשים מול עינינו: אתם ניצבים: "כיום הזה שהוא קיים והוא מאפיל ומאיר, כך האיר לכם וכך עתיד להאיר לכם, והקללות והייסורים מקיימים אתכם ומציבין אתכם לפניו".

פרקים חשובים בדברי ימי עמנו, תיאור מרתק ויפה.
ספר חובה.

פרקים רבים רגשו אותי, אולם פרק הסיום, הכולל את העלאת יהודי אתיופיה לארץ - ריגש מכולם. בחירה מעולה של המחברים.

מות - תקוה - תקומה

ציור מהיר בהשראה, מהערב.
החיבור של יום השואה, עם יום הזיכרון, עם יום העצמאות.
החיבור של המלים מות, עם תקוה - שיוצר יחד תקומה.
קשר סימביוטי
סוף הוא התחלה.
מות הוא חיים.
יאוש הוא שחרור הוא פתח להתחלה חדשה.
אין יאוש בעולם כלל.
2013
שמן על בד 40*50
שי שגב

הרהורים לפני ימי הזיכרון

סיימתי הערב לקרוא ספר יפה, שאני ממליץ עליו בכל פה: "הביתה מערבות השמש" של אורי אורלב (כתר, 2010). ספר זה כמו ספרים אחרים שבנותיי שואלות מהספריה הציבורית, ולאחר מכן ממליצות עליו, ואני קורא, ונהנה.

ספר זה מגולל את סיפורו האמיתי של אלי ("אליושקה") פז (פוזניאק) - סיפור שהחל ביום הולדתו החמישי, בעיירת מגוריו קוסטופול, בפולין ומסתיים בהיותו בגיל 11, בישראל עת הוא יוצא מהקיבוץ. במהלך שנים אלה הוא מספר על תלאותיו בשנים הקשות ביותר של העם היהודי באלף האחרון - שנות השואה וטרום קום המדינה.

שני הרהורים עיקריים אני רוצה לשתף אתכם בעקבות קריאת הספר, אולי שניים שהם אחד:

הראשון, הדור הקודם, ככל הנראה היה הרבה יותר חזק מאשר אנו כיום. מה שהם עברו, התנאים בהם חיו, האתגרים בפניהם התמודדו - עלינו פשוט להסיר את הכובע. להתגורר בתנאים לא תנאים, לנדוד, לראות ולאבד חברים ובני משפחה, לעמוד מול סכנות - היום הרבה יותר קשה. מה קורה לנו?

השני, ואולי קשור עם הראשון, הקיבוצניקים מתוארים בספר כאנשים עצורים מאוד ברגשותיהם, ממעטים לברך בשלום, ללחוץ ידיים ולחבק. הדבר מעסיק את הילד. יום אחד אימו האמיתית מגיעה לבקרו ומחבקת אותו. הדבר הופך להיות שיחת היום, ונושא לצחוק על ידי הילדים. הוא נעלב. כאשר חוזר לביתו, הוא שואל (עמ' 220 - 221):

"זלמן, למה חברי הקיבוץ לא מתנשקים ולא מתחבקים כשהם נפגשים או נפרדים? למה הם לא מנשקים את הילדים שלהם?"

"תלך לבית התינוקות ותראה"

"ראיתי. אני לא מתכוון לתינוקות. אף פעם לא ראיתי שחיבקתם למשל את שי" (שי הוא בנם של ההורים המאמצים, בגיל 13)

"הוא כבר ילד גדול"

"אמא אמרה היום 'שלום' כשנכנסנו לחבר האוכל"

"ומה קרה? התקרה לא נפלה?"

"לא, אבל רק איש אחד ענה לה. לא מיד. לקח קצת זמן. ועוד משהו. כמה פעמים כשאכלתי בחדר האוכל הגדול ראיתי שזוגות נשואים לא יושבים יחד. גם אתה ועופרה. מה יש, אתם מתביישים להיות נשואים?"

"פשוט לא נהוג אצלנו".

"בכל זאת, אולי אתה יכול להסביר לי?"

זלמן חשב רגע והחליט להשיב לי ברצינות.

"אליושה", אמר, "אנחנו חיים בקיבוץ בקרבה יום-יומית כל כך גדולה, עד שכולנו משתדלים לשמור את הרגשות שלנו לעצמנו. רגשות זה משהו אינטימי. אנחנו מוכרחים לשמור על איזושהי פרטיות בצפיפות של החיים המשותפים שלנו כאן. הבנת?"

לא הייתי בטוח שהבנתי.

בבוקר, לפני שזלמן חזר מהמאפייה, שלתי את עופרה את אותה השאלה. שי נעצר בדלת והביט בי הפליאה. עופרה הציצה בו, הציצה בי, והשיבה:

"אתה צריך להבין, באנו לארץ שוממה, חלקה ביצות וחלקה מדבר. אם באמת רוצים סוף סוף להקים מדינה משלנו, צריך להעמיד דור של אנשים קשוחים. אין מקום לרכרוכיות ולפינוקים".

עד כאן.

כיום, במרחק של 62 שנה, דברים אלה נראים הזויים לגמרי.

הדברים הבאים שנאמרים - אינם ממקום של ביקורת, אלא תיאור בלבד.

פעם לא היו מחבקים את הילדים, על מנת שיצאו מחושלים.

פעם היה ברור שהחיילים מקריבים את חייהם למען האזרחים.

פעם חינכו את הילדים על מנת שיהיו חזקים וקשוחים.

כיום, מחפשים את החיילים הבוכים, הרגישים, המתחשבים, המעניקים, גם לאויבים, חמלה ורחמים.

כיום, מוכנים לסכן אזרחים, על ידי שחרור מאות מחבלים, לצורך פדיון חייל אחד.

כיום, ההורים מעורבים ודורשים הרבה יותר תנאים לחיילים. לא להכביד עליהם.

כיום, המודעות לטיפול נפשי, ליווי קב"ן וכו' - הרבה יותר חזקה.

מה זה אומר עלינו? האם שינוי קיצוני זה הוא חיובי או שלילי? האם אנחנו כיום חברה חזקה יותר או חלשה יותר?

כיצד יהיו פני הדור בעוד 62 שנה? האם נחזור לקשיחות של שנות קודם המדינה? או שנהיה יותר רגישים, ויותר בעלי חמלה? או שמא נהיה באמצע באיזשהו מקום?

האויבים שלנו לא נהיו יותר קלים, יותר רחמנים, יותר טפשים - ההיפך הוא הנכון - הם יותר חזקים, יותר עזי נפש, יוצר בעלי חוצפה, בעלי מיומנות בהפעלת נשק, מוכנים למות למען שליחותם. האם החייל הישראלי של שנות האלפיים מוכן יותר לאתגרים אלה? האם החברה הישראלית מוכנה לכך? לא נוכל לומר "ימים יגידו", מכיוון שאין לנו הפריבילגיה הזאת.

מעבר לכל אלה, דברים אלה ראויים לדיון מעמיק גם ברמת הזוגיות. האם זוגיות כזאת, כפי שתוארה בקיבוץ, היא נכונה? היא מזכירה זוגיות של חרדים - יושבים בריחוק, לא מביעים רגשות, לא מחבקים בציבור את ילדיהם (ואפילו לא באינטימיות) ובמרבית הקיבוצים הילדים אף לא היו ישנים יחד עם ההורים. כיצד הדברים האלה נתפסים בשנת האלפיים? על כך, אולי, בפוסט נפרד.