העיקר התנועה :)

איזה יום יותר חשוב - יום החתונה, או יום חתונת הזהב? היום שבו יוצאים לטיול, או היום שבו חוזרים מהטיול? יום הלידה או יום המוות? 


יש מחלוקת ידועה בין בית שמאי לבית הילל, כיצד מדליקים את נרות החנוכה. תלמוד בבלי מסכת שבת דף כא עמוד ב:

"ת"ר (שנו חכמים): מצות חנוכה נר איש וביתו (- נר אחד למשפחה ליום), והמהדרין נר לכל אחד ואחד (קרי כל אחד מבני הבית מדליק חנוכיה), והמהדרין מן המהדרין: ב"ש (בית שמאי) אומרים יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך (עד לנר אחד ביום השמיני) וב"ה (בית הלל) אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך (עד לשמונה ביום השמיני)."
עכשיו עוברים לדון בשאלה מה הטעם של כל אחד ואחר:
"אמר (חכם ושמו) עולא: פליגי בה (בנושא הטעם חולקים שני אמוראים) תרי אמוראי במערבא (בארץ ישראל) ר' יוסי בר אבין ור' יוסי בר זבידא.
חד (רבי יוסי) אמר: טעמא דב"ש (של בית שמאי) (מדליקים מספר נרות) כנגד ימים הנכנסין (כמה עוד ימים נותרו) וטעמא דב"ה (של בית הלל) (מדליקים מספר נרות) כנגד ימים היוצאין (שעברו).
וחד אמר (רבי יוסי השני) טעמא דב"ש כנגד פרי (קוראים - PAREY) החג (הפרים של חג הסוכות, שפוחתים והולכים, בית שמאי למדים מסוכות) וטעמא דבית הלל דמעלין בקדש ואין מורידין.
 אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן שני זקנים היו בצידן אחד עשה כב"ש ואחד עשה כדברי ב"ה זה נותן טעם לדבריו כנגד פרי החג וזה נותן טעם לדבריו דמעלין בקדש ואין מורידין." (זאת אומרת שהם הלכו לפי הטעם השני ולא הראשון)."

זאת אומרת, שבית שמאי הלכו לפי הנוהג ולא ניסו למצוא טעם נוסף. אם התורה גזרה כך בחג הסוכות, אנחנו יכולים לאמץ את זה. ואילו בית הלל הלכו לפי טעם לגופו של עניין - אור הוא משהו שצריך להרבות. אמנם נשאלת השאלה, הרי נר חנוכה הוא איש וביתו, ואילו הפרים היו כנגד אומות העולם. אלא שמשיבים שהנר מודלק בחלון, לפרסם את הנס, וגם הוא כנגד אומות העולם. 

קולמוסים רבים נשברו על המחלוקת הזאת, וכל אחד ניסה למצוא טעמים רבים נוספים, לאיזה כיוון הולכים. יתכן אפילו טעמים שבית שמאי ובית הלל לא התכוונו אליהם. וגם אנחנו נפעל כך. 

להיות בתנועה

השאלה הראשונה שנבקש לשאול היא האם בית הלל ובית שמאי פרסו בפנינו את האופציות היחידות? אומר התלמוד, כי במקור די בכך שמדליקים נר ליום. באים הצדדים ואומרים שמצווה להדליק יותר. אולם יש אפשרות רביעית, שבכל יום נדליק שמונה נרות, על מנת להזכיר לנו את נס שמונת הימים. ומדוע איננו עושים כן? יתכן שהתנועה גם היא חשובה. 

נר אחד או נרות רבים?

נניח שיש לכם כד שמן ואתם יכולים להדליק נר אחד גדול, במקום שבו אתם יושבים, שיאיר לכם את החדר וידלוק יותר זמן, אבל בחדרים האחרים יהיה לכם חושך. או לחלק את השמן לנרות קטנים, שתוכלו לפזר בחדרים, אולם כעת כאשר אתם יושבים בחדר, האור יהיה קטן יותר, וגם יכבה מהר. אולם אם תרצו לעבור מחדר לחדר, אז במשך תקופת זמן מסוימת בכל חדר וחדר יהיה לכם אור. מה הייתם עושים?

שאלה זו אינה תיאורטית... קחו למשל את הכישרון שלכם. האם תבחרו למקד אותו בעניין אחד, או שמא לפזר אותו על פני תחומים רבים? פרנסה. זוגיות. וכן הלאה. מה נכון יותר? 

בראי זה ניתן להביט מחדש על המחלוקת ביניהם:

כיצד מתחילים?

כיצד נכון להתחיל את החיים? האם נכון ללכת על הכל - גם לחפש זוגיות, גם פרנסה, גם לקנות בית, ולהתקדם בכל המישורים, או שמא ללכת צעד אחד צעד - קודם למצוא פרנסה. לאחר מכן לקנות דירה, לאחר מכן להקים משפחה, שאתה יכול לפרנס, ויש קורת גג?

גישתו של בית הלל תהיה - תתחיל בקטן, ותגדל לאט לאט. 

גישתו של בית שמאי תהיה - תפעל בכל המישורים. החיים קצרים. 

ומה לאחר מכן?

בית שמאי - סוד המיקוד

גישתו של בית שמאי יכולה להיות, שלאחר ששמנו כוחות בכל הכיוונים, לאט לאט הדברים מסתדרים והאינרציה עושה את שלה, ואז נוצר הרווח. מה עושים איתו? ממקדים את הכל למקום אחר. נסביר: אתה מתחיל את החיים, שם כוחות על דירה, פרנסה, זוגיות. פרנסה למשל: הולך ללמוד מקצוע, משקיע בבניית עסק וכדומה. בשלב ראשון צריך להשקיע זמן וכסף. לאחר כמה שנים כבר סיימת ללמוד, וסיימת עם ההשקעות הראשוניות, ויש כבר רווח. מה אתה עושה איתו? בשלב ראשון אתה חוסך כסף לרכוש דירה. משקיע וקונה רהיטים וכדומה. לאחר מכן סיימת עם ההוצאות. בשלב ראשון אתה משקיע בזוגיות. חתונה. וכדומה. לאחר מכן מתפנה לך זמן וכסף. מה אתה עושה בזמן הפנוי, בכסף הפנוי, באנרגיות הפנויות - יאמרו בית שמאי, עכשיו לך ותתמקד לאט לאט למקום אחד. תשקיע את הכל בבית. במשפחה. את האהבה, הזמן הפנוי, כסף. נר חנוכה - איש וביתו. 

בית הילל - מוסיפים והולכים

גישתו של בית הלל יכולה להיות שאי אפשר ללכת על כל הדברים בשלב ראשון. נכון שלוקח יותר זמן אבל אסור לקפוץ. צעד אחר צעד. תמצא פרנסה. בשלב ראשון אתה צריך להשקיע זמן בלימודים, וכסף לשכר לימוד, ולפתוח עסק. לאחר שסיימת עם זה, אתה מרוויח, ויש לך כסף - מה אתה עושה? הולך וחוסך לדירה. קנית דירה ומתפנה לך כסף. מה אתה עושה? משקיע לבנות משפחה. ככה בכל שלב אתה מדליק עוד נר ועוד נר. מדרגה למדרגה. עד שדולקים כל הנרות.  

איזו גישה מתאימה לכם יותר?

עכשיו נחזור לשאלה בה פתחנו - היום הראשון או היום האחרון?

אנו עוסקים עתה בנימוק הראשון למחלוקת. לפי נימוק זה, סברת בית שמאי היא שמדליקים כל יום מספר נרות כמספר הימים שנותרו להדליק. ואילו לפי בית הילל מדליקים כמספר הימים שכבר עברנו. 
איזה יום יותר חשוב? באיזה יום הנס גדול יותר?
לפי בית שמאי, ביום הראשון, מכיוון שהשמן ביום הראשון הספיק לשמונה ימים. ואילו ביום השני אותה כמות שמן הספיקה לשבעה ימים, וביום האחרון כמות השמן הספיקה ליום אחד. 
ואילו לפי בית הילל, ביום השמיני, מכיוון שזה היום השמיני שבו קרו נסים בפועל. 
אז....
לפי בית הילל, היום החשוב הוא יום חתונת הזהב, כי בו הצלחת להגשים 50 שנות נישואים, אתגר לא קל. והיום בו אתה חוזר מהטיול, עם כל החוויות שחווית בפועל. ויום המוות, בו הצלחת לצלוח את החיים בצורה מכובדת. למעשה, אומר לך הילל, ההתחלה היא טובה, אולם העיקר הוא הסוף. תמיד תכוון לכך שהיום האחרון יהיה גבוה מהראשון. אם לא תהיה לך השאיפה, לא תגיע בפועל גבוה. הקושי בגישתו של בית הילל הוא שזה מאוד מלחיץ. אדם שעכשיו מתחתן ואומרים לו - תכוון כך שתגיע לחתונת הזהב... זו דרישה גדולה.
לפי בית שמאי, היום החשוב הוא היום הראשון, היום שבו אתה מתחתן, שיש בו הבטחה רבה, יש לך 50 שנה לחיות עם אהובתך! יש לך שבוע שלם של טיול מרגש לפניך, יש לך חיים שלמים לחיות ולחוות. הקושי של בית שמאי הוא שלכאורה, מהיום הגדול, היום הראשון, אתה פוחת והולך. 
אבל היתרון שלו הוא שתמיד אתה יכול להתחיל מחדש. במה דברים אמורים? ניקח זוג שיש לו משבר. או אדם שהגיע למשבר גיל הארבעים. הוא מרגיש שעד עתה חי לא בצורה הנכונה. שפספס. שבדרך לשיא הוא הידרדר מאוד. יהיה לו קשה לעמוד בציפיות של הילל. יבוא שמאי ויאמר לו - אל תדאג. מה שהיה - היה! עכשיו תתחיל מהתחלה. יהא זה היום הראשון של שארית חייך. יהא זה היום הראשון של שארית החיים המשותפים שלכם. ואם זה היום הראשון - יש לכם כל כך הרבה לחוות, לתקן, לעשות. אז תשמח! זה למעשה סוד התשובה, שבכל מקרה יש לך אפשרות לשנות את המסלול, למקום הטוב. 
וגם רבי נחמן מברסלב מדבר בנושא הזה. שהעיקר הוא להתחיל מהתחלה. בכל פעם שאתה מרגיש מדוכא, לא במסלול, תשכח את מה שהיה, ותתחיל מהתחלה. 

שבירת הלוחות ושבירת הכלים

הקבלה, בעקבותיה החסידות ואף גישות טיפוליות שבימינו, מבחינות בין "אורות" לבין "כלים". בטרמינולוגיה טיפולית ניתן לומר, כי "אורות" מייצגים שפע העומד לרשותנו. בהקשר גבוה יותר, משמע – מידע, נתונים, ובלועזית data. בהקשר ארצי יותר, "אורות" מייצגים שפע חומרי ופיזי, רווחה וכדומה – ובאופן כללי, חומר גלם. "כלים" מייצגים את הכוחות השונים באמצעותם ניתן לנצל/לממש את האורות לצרכים ספציפיים.

כאשר אנו מבקשים לסייע לאדם, בתהליך טיפולי, של ייעוץ, אימון, חניכה וכדומה, למלא לו חסר הקיים בו - אחת ההבחנות הבסיסיות שיש לעשות הינה האם החסר בא לידי ביטוי באורות, או שהחסר בא לידי ביטוי בכלים. אם החסר הוא באורות, בדרך כלל יש להפנות לגורמים המתאימים היכולים להעניק את האורות. כאשר החסר הוא בכלים, כוחו של המטפל ויכולת העזרה שלו, הרבה יותר משמעותית.

דוגמא קלאסית להבחנה בין אורות לבין כלים ולחשיבותה: כאשר עניין לנו באדם המכור לסיגריות, למשל, או לשוקולד – ברוב המקרים לא יעזור מאומה אם נציף אותו בסטטיסטיקות על הסיכוי לחלות בסרטן [עישון] או ללקות במחלת לב [עודף סוכר]; מן הסתם כבר דאגו ליידע אותו בכל הסכנות. אדרבה – כל תוספת של מידע רק תרגיז אותם ותגרום להם רע, רגשות אשמה ותסכול. אנשים כאלה זקוקים לכלים להתמודד, ולא למידע נוסף. והוא הדין במקרים רבים אחרים כאשר הבעיה אינה בידיעה על ה"מה", אלא בחוסר כלים ל"איך". במצבים רבים לא רק שמידע לא מועיל, אלא רק מזיק, והחכמה היא יותר מה לא לומר, מאשר מה כן לומר. דוגמה נוספת – האם לתת סיגריה לאדם מעשן? האם לסייע בכסף למכור לסמים המנסה לשכנע אתכם שאין לו כסף להאכיל את הילדים? האם לתת מתנה לילד העקשן?

באופן כללי, תכליתה של הקניית כלים היא סיוע לאדם הזקוק לעזרה להפוך בעצמו ל"כלי" המסוגל לקבל את האור ולעבד אותו – לעשות את השינוי לו הוא זקוק. הסיוע יוצר גשר בין האורות לבין הכלים. יצירת הכלי משמעה בדרך כלל יצירת והקניית כוח הרצון לבצע את השינוי והתיקון. ישנם סוגים שונים של כלים כאשר כאמור לכולם תכלית דומה. דוגמאות:

אהבה, הכלה: הסוג הראשון של הכלים הוא תמיכה רגשית, הקשבה, הכלת הכאב והקושי של האחר, מתן אפשרות לפריקת התסכול – כל אלה מאפשרים לעתים להסיר התנגדויות שונות ולאפשר את ביצוע השינוי.

העצמה, אמונה: כל אלה מפנים את המטופל לצדדים החיוביים שבו, צדדים שהוא זנח מסיבות כאלה ואחרות, ומעניקים לו את הכוח והאמונה בעצמו, לבצע את השינוי.

כעס, תסכול, זעם, הלם: לעתים הרצון לשינוי יבוא ממקום של כעס. לעתים המטפל צריך לגרום למטופל לזעם וכעס על המקום בו הוא נמצא. פעולה כזאת מסוכנת ביותר שכן היא גורמת לכך שהמטופל יוצא משליטה – יוצא מעצמו ואז מקבל את הכוחות להיות מה שבעצם הוא אינו [אולם היה רוצה להיות].

יראה: לעתים הכלי הוא דווקא הפחד מהתוצאות.

כלים הם אפוא כוחות הנפש. כוחות המעוגנים בעיקר ברגש וחוויה. וכפי שאתם ודאי כבר הבנתם, לאחר שזיהינו שהבעיה הינה חוסר בכלים – עדיין צריך להבין היטב מהו הכלי החסר. יש אדם שזקוק יותר מכל להעצמה וביטחון עצמי, ואילו יצירת כעס ותסכול, רק תפיל אותו, כי ממילא הוא כועס על עצמו. יש אדם הזקוק ליצירת "דרייב" ממקום של אתגר, ואילו "הכלה" ואהבה רק תאפשר ותיתן לו הצדקה להישאר במקום בו הוא נמצא. והחשש הגדול ביותר, כמובן הוא משבירת הכלים.

שבירת הכלים הינה מצב, בו יחס לא נכון אל המטופל [או אל הילד המחונך וכדומה] גורמת לשבור גם את מעט הכלים שהוא פיתח בעצמו. קרי – להרוס לו לחלוטין את מעט הביטחון העצמי שנותר בו; לגרום לו להסיק סופית שאין אף אדם בעולם שאוהב אותו [פיתוח מחלות רדיפה למיניהן] וכדומה.

אבל, לעתים, רחוקות מאוד, ובידיים מאוד נאמנות - דווקא שבירתו של הכלי היא תיקונו. דווקא שבירת הכלים [הלא מתוקנים והלא טובים] הינה הפתרון היחיד שיוביל ליצירת כלי חדש ["לב טהור ברא לי אלוקים ורוח נכון חדש בקרבי]. כאשר בוחרים בדרך זו כאמור, נכנסים למקום של בלתי נודע וצריך הרבה מאוד סיעתא דשמיא [עזרה משמיים], שאחרי השבירה יבוא גם מהלך של תיקון.

ועתה נחזור לפרשה שנקרא השבוע בבית הכנסת, פרשת כי תישא, הדנה בחטא עגל הזהב: בני ישראל מחד מקבלים אורות עצומים, מעמד הר סיני; ומאידך חלק מהם יוצרים את עגל הזהב וסוגדים לו. בטרמינולוגיה של אורות וכלים ניתן לראות כאן מהלך כפול [הדברים הבאים הם אינטרפרטציה שלי, ואני מוכן לקבל כל ביקורת]: התורה מתארת את האותיות, כאותיות פורחות באוויר, כאש לבנה. האותיות מסמלות את הידע, האורות, התורה, האור האלוקי שהקב"ה מעניק למשה, על מנת שיעביר אותו לעם ישראל.

לוחות הברית היו מחד אף הם אורות [המכלול של התוכן והצורה כפי שניתן לעם ישראל], אולם ביחס לאותיות שעליהם, הם היו הכלי האלוקי שהכיל את האורות העליונות – את האותיות. 

ובמישור מול בני ישראל – אלה היו כמובן אמורים ליצור לעצמם כלים על מנת לקבל את האורות האלה, את המידע הזה, את המכתב שקיבל משה מאלוקים והיה אמור להעביר לעם ישראל.

משה יורד מהר סיני, ורואה את המצב- הוא רואה, למעשה, שבמהלך ארבעים הימים בהם שהה על הר סיני, בני ישראל לא פתחו כלים מספיקים על מנת לקבל את התורה. היה "מתן" תורה, אולם לא היו כלים ל"קבלת התורה". ואז משה עושה מעשה של שבירת הלוחות – היא למעשה ביטוי של שבירת הכלים לקבלת האור, והאותיות פרחו באוויר. וזאת מכיוון שאור על מי שאינו כלי לקבלו – הופך מסם החיים לסם המוות. על פי חז"ל, אגב, משה אמנם שבר את הלוחות, אולם הלוחות כבר היו למעשה שבורים. מאמר חז"ל אומר שהלוחות היו כבדים – באותו רגע שהאורות לא משתלבים עם הכלים, הכלים אינם ממלאים את ייעודם וגורמים להכבדה מיותרת [ודברים אלה יש ליישם בשינויים המחוייבים בגישה הטיפולית].

שבירת הכלים, דווקא לעיני עם ישראל [כפי שמדגיש זאת משה בספר דברים] יצרה הלם עצום בעם ישראל. צער. תחושת אבדן. תחושת החטאה והחמצה. תחושות אלה הביאו לשבירה. שבירת הלוחות הביאו לשבירת כלים אצל עם ישראל. אולם שבירת כלים זו היוותה גם שבירה של כלים לא טובים. היא פתחה את הפתח ליצירת כלים אחרים לקבלת האור האלוקי של הלוחות. בפעם השניה שעלה משה לקבל את לוחות הברית – עם ישראל היה מוכן. ועל כן אומרים חז"ל – שמשה שבר את הלוחות מעצמו, וקיבל על כך אישור אלוקי: "יישר כוחך ששברת".

מי אני בכלל?

"אומרים כי אני, אינני אני, על כן אני נבהל,

כי אם אני, אינני אני, אז מי אני בכלל?"

שאלה זו נשאלה על ידי קוני-למל (מייק בורשטיין) בסרט "קונילמל בקהיר". בורשטיין משחק מורה חרדי בישיבה, אלמן המגדל בגפו את ילדיו, ולפתע נוחת עליו ר' יונה (חנה לסלאו), שהוא בכלל אישה, חברה של אחיו, מוני, בתחפושת. קונילמל בכלל לא מבין למה אבל הוא נמשך ליונה, ופתאום נכנס להתלבטויות אדירות - האם הוא מגלה שהוא נמשך לגברים? האם פתאום בגיל השלושים שלו הוא פותח תיבת פנדורה של עצמו? מי הוא בכלל? האם הוא נמשך לנשים? לגברים? איך הוא מתמודד עם הידיעה הזאת?

***

מספרים על אחד האדמו"רים שאמר, שכשאדם יגיע לשמים לאחר 120 שנה, לא ישאלו אותו מדוע לא הגיע לדרגתו של אברהם אבינו או של משה רבינו, אלא ישאלו אותו מדוע לא היה עצמו? מדוע לא ניצל את הפוטנציאל שלו. יראו לו, כביכול, שהיה יכול להגיע לדרגות עליונות מאוד, והוא התעסק עם קשקוושים. מסבירים, כי זו הבושה הגדולה ביותר, כאשר אדם מבין שסבל 70 שנה והיה יכול להיות במקום אחר לגמרי. ואנו יודעים היטב, כי לא צריך למות כדי להרגיש לעתים תחושת החמצה, או אפילו בלבול - האם אני נמצא במקום הטוב ביותר עבורי?

לצורך כך (ובכלל...) אדם חייב להכיר את עצמו. השאלה כיצד אנו יכולים להכיר את עצמנו?

***

אדם זוכה להכיר את עצמו מבחינה גופנית, מאז שהוא נולד. הילד לומד את גופו, התינוק מביט באצבעותיו, ממשש טועם, וכו'. לאט לאט האדם לומר להכיר אילו מאכלים טובים לו ואילו גורמים לאלרגיה, לעצירות או לשלשול. הוא לומד לאט לאטל, מתי "היום שלו" ומתי לא, האם הוא טיפוס של בוקר, או של ערב, וכו'.

הבעיה אינה השאלה הפיזית אלא הנפשית.

למה אני יושב עכשיו וכותב? מה גורם לי בנפש לעשות כך? מדוע היגעתי לפעילות ולעיסוקים הנוכחיים שלי? האם יש עיסוקים אחרים, עולם אחר, מקום אחר, שבו אמצה את עצמי, תכונותי וכשרוני, טוב יותר? כיצד בודקים שאלה זו?

מה גורם לי להיות במקום בו אני נמצא? הרגל? פחד? לחץ? שלוה? שלמות עצמית?

כמה מסכות אני עוטה כעת? כמה שריונים אני עוטה על עצמי בעבודה, בבית? מי יכול לסייע לי להוריד חלק מהקליפות ומי גורם לי להיסגר?

זאת ועוד, עד כמה אני חזק? עד כמה אני מסוגל לעמוד בקשיים? נסיונות? עד כמה רחוק אני יכול ללכת? מהו סף הסבלנות שלי? האם בכלל אני צריך להתנסות על מנת לגלות - או שמא אסור לי לנסות את עצמי?

***

מסופר על דוד המלך, שרצה עוד ועוד לגלות את עצמו ועל כן ביקש בתהלים מהקב"ה: "בחנני ה' ונסני..." ובמקום אחר ביקש: "חקרני אל ודע לבבי בחנני ודע שרעפי". הוא רצה להגיע לדרגת האבות, אברהם יצחק ויעקב, שעמדו בניסיונות קשים ומרים. בסופו של דבר, אומרים חז"ל דוד לא ביקש כהוגן, מכיוון שהקב"ה ניסה אותו בניסיון של בת שבע. לאחר מכן מבקשים בתפילה "ואל תביאנו לידי ניסיון, ולא לידי ביזיון".

***

בתלמוד מסופרת אגדה על ברוריה אשתו של רבי מאיר בעל הנס, שהיתה אישה חכמה ודעתנית, והיא יצאה כנגד מאמר חז"ל לפיהם "נשים דעתן קלה". בעלה, רבי מאיר, רצה להוכיח לה בפועל שהיא טועה, ועל כן ניסה אותה, שלח אליה בחור (תלמיד שלו) שהצליח לפתות אותה; מן הסתם שוחחו בחכמה ודברי תורה, ולאט לאט מצאו שפה משותפת והתקרבו אחת לשני. על פי אחת הגרסאות, ברוריה, שנמשכה אחרי הבחור, והגם שלא הגיעה ל"שלב האל-חזור", כאשר גלתה להיכן הדרדרה, התאבדה. ובעלה, רבי מאיר, גלה מארץ ישראל לבבל. איזה מחיר שילם הזוג הזה על מנת לגלות את עצמו!!!

***

אחת מההוראות החשובות למלך, הכתובות בתורה, הינה שלא ירבה לו סוסים ולא ירבה לו נשים, על מנת שלא ישיב את העם מצריימה. מסופר על שלמה המלך שאמר - הואיל ואני מבין מהי תכלית האיסור, אני אתחכם - אני בכל זאת ארבה נשים וסוסים, אולם איזהר מאוד שלא אשיב את העם מצריימה. הרי אני מכיר את עצמי, אני חכם, אני לא אהרוס את הממלכה! והתוצאה היתה שונה לחלוטין - לבסוף שלמה נשא 1000 נשים, אולם האישה שהשפיעה עליו ביותר היתה דווקא המצרית.

***

הלל הזקן היה אומר: "ואל תאמין בעצמך עד יום מותך" - מה עולה מכאן? שאדם לא יכול להכיר את עצמו באמת עד הסוף. כמו שלגבי אחרים יש "כבדהו וחשדהו", כך גם לגבי עצמך, אל תהיה בטוח שתישאר אותו אדם, לאחר שתצא מהסביבה הטבעית שלך. "להכיר את עצמך" משמעו גם להכיר את חולשותיך וגבולותיך, ולעתים מוטב להימנע מלבדוק אותם.

מבחינה מסוימת הדבר מזכיר גם טיפולים רפואיים, לא תמיד צריך לפתוח את הבטן או לבצע צינתור בשביל לגלות מה יש ומה אין, לעתים עצם הגילוי והחיטוט יש בו אלמנט של פגיעה וגרימה של תגובות שרשרת.

***

ובמונחים קבליים: הקבלה מדברת במונחים של אורות וכלים. כל ניסיון הוא אור. אנחנו הכלים. הניסיון בודק את גבולות הכלי. על מנת לעמוד בניסיון (לקבל את האור, מבלי לשבור את הכלי) יש להרחיב את הכלים. דהיינו, להגביר את הסבלנות, איפוק, גבורה, אהבה, וכדומה (כל ניסיון מצריך הרחבת כלי או כלים מסוימים). על פי הקבלה, הרחבת הכלים (ההתמודדות שלנו) גורמת מיד לקבלת אור נוסף (הפעם - אור במובן של שפע). במצבים הרגילים, פעמים רבות אנו נמצאים סטגננטים ולא מוכנים להרחיב את הכלים שלנו, ועל כן איננו מקבלים אור נוסף. הניסיון מחייב אותנו להרחיב את הכלים, ולאחר מכן נוכל לקבל אור (שפע) גדול יותר. עם זאת, לעתים התמודדות מול אורות חזקים מדי, שאיננו מסוגלים להתמודד איתם, עלולה להביא ל"שבירת הכלים" וזה החשש בניסיון. חז"ל מסבירים לנו, כי משמיים אין מנסים אדם בניסיון שלא יוכל לעמוד בו, ומשכך ניסיון הוא דבר חיובי, מלשון נס - להתנוסס (להתעלות ולהתרומם); אולם נסיונות שהאדם מוביל את עצמו אליהם, עלולים לגרום לו לשבירת הכלים, ועל כן מוטב שאדם ינהג בגדר "ונשמרתם לנפשותיכם".

***

למרות כל זאת, אין אנו פטורים מהצורך להכיר את עצמנו, תכונותינו וסגולתנו, על מנת שלא נגיע לאותו שלב בחיים שנאמר, שחיינו היו לשווא, ואילו היינו יודעים פעם מה שאנו יודעים כיום, כל החיים שלנו היו נראים אחרת לחלוטין.

היהדות אומרת לנו דבר מדהים - אם אתה רוצה להכיר את עצמך, אתה לא יכול להיעזר רק בעצמך. אתה צריך גם מבט אובייקטיבי. אתה צריך מישהו שיסתכל עליך מהצד, ויאיר לך נקודות שאינך רואה. לשם כך יש לך ארבעה סוגי בני אדם שיכולים לעשות כן:

החשוב/ה ביותר הוא בן/בת הזוג: זאת שהולכת איתך לישון וקמה איתך, זה שמכיר אותך עם ובלי האיפור, אלה שנמצאים איתכם ומכירים את הסודות כמעט הכמוסים ביותר, מכירים אתכם בצורה שאתם לעולם לא תכירו. האישה הטובה הינה "עזר- כנגדו" (והגבר הוא "עזר כנגדה"- אם כי הגבר צריך להיזהר יותר בהערותיו לרעייתו, מכיוון ש"דמעתה מצוייה") דווקא משום שהיא המראה שלך, והיא יכולה לומר לך "בפנים" את כל יתרונותיך ומגרעותיך, אתה צריך לכבד ולהוקיר אותה, ואת אותו, ולבקש את הביקורת וההערות הבונות, מכיוון שזו המתנה הגדולה ביותר שאפשר לקבל.

הכלי השני הוא החבר או החברה: "קנה לך חבר" (או חברה) אשר מאיר לך ובך פנים שבן הזוג לא יוכל להכיר; הדבר נכון הן בשל הריחוק שלו יחסית לבן הזוג, שנותן לו פרופורציה אחרת על הדברים (וגם אובייקטיביות מסוימת יחסים לבן הזוג), ולעומת זאת הן בשל הקירוב שלו אליך (יחסית לבן הזוג), בשל היותו מאותו מין (למשל, שניכם גברים, כך שהוא יכול להבין דברים אחרים שבת הזוג אינה מסוגלת להבין). על כן, חבר אמיתי הוא חבר שאומר לך "בפנים" ומגלה לך על עצמך. חז"ל מסבירים, כי חבר צריך "לקנות", קרי שיהיה קניין, חבר אמיתי, שאתה משקיע בו, והוא משקיע בך, שתוכל לספר ולשפוך את הלב, לעתים דברים שאינך מסוגל לספר לבת הזוג.

הכלי השלישי: "עשה לך רב" (המורה הרוחני): רב הוא המורה הרוחני, בעל הניסיון והחכמה, שהעמיד תלמידים, ראה כל מיני דברים, ומהמקום שבו הוא נמצא, יכול לספר לך דברים רבים על עצמך.

הכלי הרביעי: הילדים/תלמידים/חניכים: להבדיל מהאחרים, הילדים בוחנים אותך "מלמטה", הם רואים כל תנועה שלך, ורוצים ללמוד ממך, ובתוך כך מחקים אותך - אף אחר מהאחרים לא נוהג כך. הם לעתים גם ישאלו אותך, ללא בושה: "למה אתה עושה כך וכך?" ואסור לך לדחות אותם בקש ותירוצי שווא - שאלה כזו משמעה התמודדות עם ההתנהגות שלך במובן העמוק ביותר. זאת ועוד, כאשר אתה מביט בהתנהגות הילדים, תוכל ללמוד על עצמך הרבה מאוד. וכשאתה שופט את התנהגותם, אנא זכור, כי בראש ובראשונה אתה שופט למעשה את עצמך! ועל כן נאמר, מכל מלמדי השכלתי, ומתלמידי יותר מכולם!

***

אז איך נגמר הסיפור עם קוני למל? בסוף הסרט הוא מגלה שיונה הוא לא בחור אלא בחורה, ואז הוא נרגע... "כנראה שאני הוא כן אני...."