קרבן

הידעתם, כי המילה "קרבן" אינה מופיעה בתורה לפני ספר ויקרא? אולם לא זו בלבד, גם השורש ק.ר.ב. על הטיותיו אינו מופיע בחומשים במובן של זבח, או העלאת הקרבן, אלא להתקרב (אפילו אם מופיע בבניין הפעיל – כמו "ופרעה הקריב"). המילה "קרבן" היא אפוא מילה חדשה בחומש שלנו. במובן זה השימוש המקורי שלה היה במובן של קרבה פיזית והשימוש החדש הוא שימוש משני כיוצא לפועל מתכליתו.

עיון במקרא מראה שמוזכרת הקרבת קרבנות עוד לפני הקמת המשכן – קין והבל הביאו קרבן, וגם נח, ואפילו בני ישראל. אולם בכל אותם מקומות, לא מצוינת המילה קרבן, אלא שהם הביאו – מנחה (קין והבל), עולה (נח, עקדת יצחק ועוד) ושלמים (מעמד הר סיני).

נראה לי, כי המיוחד לכל הקרבנות האלה, שהם הובאו מרצונם של המקריבים, ללא חיוב כלשהו, ועל כן הם מהווים הבסיס לקרבנות הנדבה, במובן החיובי של המילה, קרי על ידי איש אשר נדבו ליבו לכך. ומעניין, שבתחילת ספר ויקרא מופיעים קרבנות אלה בדיוק – העולה, המנחה וזבח השלמים. וכולם תחת הפסוק הראשי הפותח (ויקרא א ב) – "אדם כי יקריב מכם קרבן..." כי יקריב – אם יקריב – לרצונו ומנדבת לבו.

התפיסה כי מדובר בקרבנות נדבה הובילה אותי לתובנה משמעותית מאוד בסיפור עקידת יצחק. כאשר הקב"ה ביקש מאברהם: "קח נא את בנך... והעלו שם  לעולה" – זה לא היה ציווי של הקב"ה, אלא בקשה. ולא בכדי מופיעה מילת בקשה (נא), שכן אילו היה זה ציווי, לא היה זה קרבן נדבה כלל! הדבר מעצים את הניסיון של אברהם, שזכאי היה לסרב, והקב"ה לא יכול היה להאשימו בכך. ומכאן גם המדרש, שאמר אברהם לקב"ה – הרי יכולתי לסרב, וגם טענה היתה לי, שהרי הבטחת לי. ולכן אמר המלאך שירא אלוקים הוא, שהרי רשאי היה לסרב, אולם לא עשה כן. ולא זו בלבד, אילו היה משתהה במעשיו, היינו חוששים שהוא פעל כך מחמת אי נעימות אולם לא מאהבת ה', ובא הכתוב ומספר לנו שאברהם לא השתהה, אלא השכים בבוקר וכו' ולאחר מכן העלה את האיל לעולה. ואולי כבר מכאן למדנו, שלא השחיטה היא העיקר, אלא הכוונה וההשתדלות הן עיקרו של הקרבן.  

יוצא דופן אחד הוא הפסח, שאינו מכונה בספר שמות כקרבן, אלא בשמו כ"פסח" או כזבח פסח. רק בספר במדבר יינתן לו שם קרבן, אולם כאן מדובר ב"קרבן ה'" (במדבר ט יג). מעניין משחק המלים שבין קרבן, למי שלא הקריב, מכיוון שהיה בדרך רחוקה וכו'.

מצאנו אפוא, שהמילה "קרבן" הינה מילה כללית, הן  לקרבנות הרשות והן לקרבנות החובה שיגיעו בהמשך ועליהם אנו שומעים לראשונה בספר ויקרא – החטאת, האשם והמילואים.

מה פירוש השם קרבן ומה הוא בא להביע?

מילה זו נמנית עם החברות במשקל קטלן, כמו שקרן, חמסן, שחקן וכדומה. ולהבדיל, ה' המכונה רחמן, מוחלן וסלחן. ואם בדוגמאות האחרונות עסקינן, פירוש מלים אלה, בראי העובדה שלעתים ה' גם נוקט את מידת הדין הקשה, היא שהקב"ה במהותו רחמן וסלחן, גם אם אינו נוהג כך תמיד.

ומבחינת המילה קרבן – במהותו תפקידו לקרב. אך לא הכבש עצמו הוא המקרב, כשלעצמו. ועל כך הרי בוכה הנביא: לא די בעצם השחיטה על מנת לקרב לה'. זה לא הכבש. אלא התהליך בכללותו. קרי, רצון האדם (המכוון את לבו), המאמץ, ההשקעה וכדומה.

יחד עם זאת, הואיל והחפץ המשמש כקרבן הוא פסיבי, במהלך השנים נולדו משמעויות חדשות למונח קרבן, האחת: "קרבן" הוא אדם פסיבי, שפגעו בו (דגש על הפגיעה ועל הנפגע). השניה: "קרבן" הוא סוג של ויתור מסוים לצורך השגת מטרה אחרת, לעתים נעלה יותר, ולעתים תוך שימוש לרעה באותו קרבן. לעתים שתי המשמעויות מתחברות יחדיו.

ובמקביל נוצרו לנו פעלים חדשים:

"להקריב" – כעניין נעלה, לוותר על משהו שאנחנו מאוד רוצים, לצורך השגת מטרה אחרת; ובמיוחד הדבר נעלה כאשר מדובר בהשגת מטרה מוסרית. כמו הקריב את חייו למען מדינת ישראל. אבל גם "להקריב" כפעולה לא מוסרית, לדוגמה: הקריב את החיילים לצורך קידום מטרות אישיות וכדומה. ניצול לרעה של הכוח על אחרים ו/או רכושם. מבחינה לשונית, ההקרבה באה בכדי לקרב אותנו למטרתנו.

"להתקרבן" – סוג של בעל טרוניה, שהוא כביכול הפך מושא לקרבן בידי אחרים. שהוא לא פועל מבחירתו החופשית, אלא משמש ככלי משחק. שהוא מסכן וכו'.

עוד מעניינת המילה "קרב" מלשון מלחמה, שהוא מצב ששני אוייבים קרבים זה לזה אולם לא למטרות שלום אלא להיפך מכך.

המילה קרביים אגב, אינה קשורה למשפחת הקרבן, אלא באה מהמילה קֶרֶב, שהינו החלק הפנימי בגוף, באיזור חלל הבטן. ומעניין הקשר בין קרב לבין קבר.  

מלה נוספת שאנו מוצאים בסביבת הקרבנות הינה זבח, ולו שתי משמעויות. האחת הינה פעולת השחיטה ללא אכילה. למשל: "וזבחת את עולותיך" (שהרי קרבן עולה אינו נאכל). השניה הינה סעודה שבה אוכלים בהמה שנשחטה, לאו דווקא קרבן, וראו רש"י על בראשית לא נד: "ויזבח יעקב זבח" – "שחט בהמות למשתה". "זבח השלמים" או "זבח חג הפסח", מייצגים את השחיטה והסעודה גם יחד, והן ההקשר שלהם כקרבן. וכן מצאנו זבח גם במשמעות של קרבן. ומעניין הקשר שבין זבח לבין טבח – שטביחה גם היא מהווה שחיטה.  

קרבן אפוא בא לקרב. אולם בסוף ימיו אומר לנו משה, "כי קרוב אליך הדבר מאוד", ואידך זיל גמור.

מבעד ללשון - ב' השימוש והשפעתה על הפרשנות

הכהן הגדול. מקור: ויקיפדיה

בשפה העברית 7 אותיות השימוש: משה וכל"ב. מעניינת אותנו האות ב', המככבת בתחילת פרשת השבוע, פרשת אחרי מות, העוסקת בעבודת יום הכיפורים.

וַיְדַבֵּ֤ר ה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה אַחֲרֵ֣י מ֔וֹת שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן בְּקָרְבָתָ֥ם לִפְנֵי-ה וַיָּמֻֽתוּ: בקרוא הפסוק צצה מיד השאלה, מדוע יש להוסיף את המילה וַיָּמֻֽתוּ, אם כבר נאמר לנו שהדיבור לאהרון היה אחרי מותם? ואם נאמר כי הפסוק נחלק לשני חלקים, שהשני מתחיל במילה בְּקָרְבָתָ֥ם, מהי משמעותה של בְּקָרְבָתָ֥ם, ומהם יחסי הגומלין בין מילה זו לבין ה- וַיָּמֻֽתוּ?

לשם מענה על שאלה זו עלינו ראשית להיזקק למשמעותה של ה-ב' של בְּקָרְבָתָ֥ם.

משמעויות שונות של ב' השימוש

ובכן, מבחינה פרשנית יש מספר אפשרויות:

·      ב' כתאור זמן: דהיינו, בעת קרבתם לפני ה' – הפסוק מבהיר מתי הם מתו ולפיכך יש משמעות רבה למועד שבו מתקרבים. 

·      ב' כתיאור סיבה: בשל קרבתם לפני ה' – הפסוק מבהיר למה הם מתו – הם התקרבו מדי. ומעבר לפשט, אומר הזוהר, כי הם מתו מכיוון שקרבו (דחקו) את השעה, שרצו לשרת בקודש עוד בחיי אביהם ודודם. וגם זה תיאור סיבה.

·      ב'  כתיאור מקום: בְּמָקוֹם קרבתם לפני ה' – הפסוק מסביר היכן הם מתו, במקום שבו מתקרבים אל ה', בקודש ושם הדין תקיף יותר.

·      ב' כתיאור אופן: דהיינו הם מתו באופן של התקרבות לה'. דוגמא קלאסית לב' כתיאור אופן: לכל אשר יקראוהו באמת" (תהלים קמה יח). הסבר זה דומה להסבר השני, אולם ההבדל הוא בכך שאיננו מבקשים לדעת למה הם מתו, אלא באיזה אופן. ונראה שפירוש זה מדבר על צדקתם, שמותם היה באופן של התקרבות לה'.

·      ב' כתיאור מצב: הם מתו במצב שבו היו קרובים לה' – מתו כצדיקים.

·      ב' כניגוד: ומעבר לפשט (ואולי כמשלים להסבר הרביעי הנ"ל), אומר אור החיים הקדוש, כי יש לפרש בקרבתם – למרות קרבתם, או על אף קרבתם, שלא יחשבו משה ואהרון, כי הם צדיקים ולהם זה לא יקרה, לכן הזהירם אזהרה יתרה, שלמרות מעלתם של בני אהרון, גם הם מתו ולכן הזהירו כדלקמן.

ולפני שנמשיך נאמר, כי משמעות הפשוטה המילה קרבתם – הוא מלשון התקרבות, קרי מחמת שהם קרבו, או במקום שבו מתקרבים, או בשעה שעשו כן, או במצב של קרבה, וכו', ולא מלשון הקרבת קרבנות, למרות שיש הדורשים גם לשון הקרבה.

כלים שלובים

ובכן, עולה השאלה, לאיזו אופציה פרשנית מכוון פשט הפסוק? ברור לנו ששבעים פנים לתורה, ולכן הפרד"ס "סובל" את כל האפשרויות הפרשניות לעיל. אולם שאלתנו היא לאיזו אופציה מכוון פשט הפסוק לאור ב' השימוש הנ"ל.

ובעקבות זאת, פשט יכול לסבול גם צירופים של מספר אופציות. לדוגמה – בני אהרון מתו מחמת קרבתם, בעת הלא מתאימה. אמור מעתה, אילו היו מתקרבים בזמן אחר, לא היו מתים (צירוף של אופציות 1 ו-2).  דוגמה נוספת: בני אהרון מתו מחמת קרבתם, במקום הקודש. אמור מעתה, אילו התקרבו במקום אחר, לא היו מתים (צירוף של 2 ו-3), ולפירוש זה ניתן להוסיף גם את 1. וכן הלאה. לפיכך, עולה השאלה האם לצורך הפשט עלינו לבחור באופציה יחידאית, או בצירוף של כמה אופציות.

הערה לעניין ו' השימוש ושאר ירקות

מאמר קצר זה לא נועד להבהיר משמעות ה-ו' של וַיָּמֻֽתוּ, יחד עם זאת נציין, כי יש אפשרות לפרש באופן שיש קשר בין הקרבה למוות, ויש אפשרות לפרש שאלו שני עניינים נפרדים – הקרבה לחוד, והמוות לחוד. קרי שהמוות אינו נובע מהקרבה (קרי ממועד הקירבה, או מעצם הקירבה או מקומה וכדומה). לצורך העניין נניח שיש קשר.

ועד שחוזרים אנו לפשט, נציין עוד שני מדרשים ידועים: האחד, שהכפל של אחרי מות וכן וימותו, בא ללמד שמתו פעמיים, הן עצם המיתה והן העובדה שבנים לא היו להם (זוהר). והשניה, ש בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן מצויין, שהיו עדיין ברשות אביהם.

כל זאת לפני שאלות נוספות, למשל, מדוע התחיל הדיבור במשה אם מטרתו לאהרון. ומדוע נאמר "אחרי" ולא אחר (שמשמעותה בד"כ ריחוק בזמן), מדוע לא הסתפקו ב"בני אהרן" והדגישו "שני" בני אהרון ועוד.

ולגוף השאלה

ובכן, רש"י תורם לנו, שעניין של קרבתם הוא אזהרה לאהרון, אזהרה המהווה פתיח להוראות שיבואו בהמשך. מכאן שדרך הפשט מחייבת פירוש המתיישב עם מגמה זאת.

לשון הפסוקים לאחר מכן מתייחסת לעבודת יום הכיפורים, ובצורה יותר נקודתתית מדגישה את המועד שבו קרבים אל הקודש (ואל יבוא בכל עת), ולאופן שיש לעשות זאת (באמצעות בגדים מיוחדים המצביעים על ענווה וכן באמצעות קרבנות), וכל זאת מחמת קדושת המקום.

ואכן, פירוש "דעת מקרא" אוחז את תיאור הזמן דווקא, אולם לענ"ד נראה שיש כאן שילוב מספר אלמנטים:

באופן כללי, הם מתו בגלל קרבתם, ובפירוט: שעשו כן לא באופן הראוי (וראו רש"י – שלא ימות כדרך שמתו בניו) ולא במועד הראוי, כמתחייב בהיותם במקום הקדוש ביותר. אך יחד עם זאת לא למותר יהיה להוסיף כי הלשון באה ללמד (באופן המשתלב עם דברי "אור החיים" לעיל), כי אופן מיתתם (קרבתם) ומצבם בעת זו, מלמד על צדקותם, שמתו בצדקתם, למרות טעותם.

האהבה שלי והאהבה שלו

"אמרת,

שהחיוך,

שלו מביא לך את האביב 

ואם את בצרה,

 אז הוא תמיד מקשיב 

ולמה רק איתי יוצא לריב 

כי הוא אחד כזה,

 שזבוב לא יעליב 

והוא אוהב אותך, 

אמרתי: "למה לא?" 

אבל האהבה שלי היא לא האהבה שלו." 

מילים: יהונתן גפן

לחן: יצחק קלפטר

בשיר החביב והידוע הזה, יש אימרה החוזרת על עצמה ומאוד מצאה חן בעיני. אימרה זו מתייחסת להשוואות. 

למה אתה לא ילד טוב כמו האח שלך? למה את לא הבאת ציון כל כך יפה כמו האחות שלך? למה אתה לא מתייחס אלי יפה כמו שמשה מתייחס לאשתו? למה את לא מבשלת לי את המרק כל כך טעים כמו אימא שלי?

השוואות, רבותיי. השוואות. 

יש להן נטיה לגמד. כאשר משווים, מישהו יוצא יותר, ומישהו פחות. השוואה כזאת היא דבר רע. 

גם לא תמיד היא נכונה. שהרי יתכן והילד הטוב במקרה אחד, הוא ילד רע במקרה אחר. יתכן ועתה האחות הביאה ציון יפה בחשבון, אולם באנגלית הביאה ציון פחות יפה, וכן הלאה. 

אבל בשיר הזה, של גפן, הוא לא מתווכח עם האישה, הוא פשוט אומר, אני מכבד את זה שהוא אוהב אותך. אבל לו יש אהבה מסוג אחד, ולי יש אהבה מסוג אחר. כמו שאני מכבד את האהבה שלו, תבדקי אצלי האם אני אוהב. שהרי הייתי יכול להשיב בקלות - נכון, הוא לא יריב איתך. אולם האם הוא יתייחס אלייך יפה כמוני? הוא תמיד מקשיב לך, אולם האם הוא יסכן את חייו על מנת להוציא אותך מהצרה? וכן הלאה. 

אחת מהדוגמאות היפות לכך הינה הסיפור של החכם והתם. התם היה רצען. והעבודה שלו לא היתה מי יודע מה. וגם המחיר שהיה גובה היה נמוך. ואישתו תמיד ניסתה להשוות אותו לאחרים. אולם הוא סרב להיכנס למלכודת הזאת. וכך מספר רבי נחמן מברסלב:

"והיה רק מלא שמחה וחדוה תמיד. כשהיה גומר המנעל, ומן הסתם היה לו שלשה קצוות, כי לא היה יכול האמנות בשלמות כנ"ל, היה לוקח המנעל בידו, והיה משבח אותו מאד, והיה מתענג מאד ממנו. והיה אומר: אשתי, כמה יפה ונפלא המנעל הזה; כמה מתוק המנעל הזה; כמה מנעל של דבש וצוקיר (סוכר) המנעל הזה.

והיתה שואלת אותו: אם כן, מפני מה שארי רצענים נוטלים שלשה זהובים בעד זוג מנעלים, ואתה לוקח רק חצי טאליר (היינו זהוב וחצי).

השיב לה: מה לי בזה; זה מעשה שלו, וזה מעשה שלי. ועוד: למה לנו לדבר מאחרים. הלא נתחיל לחש בכמה וכמה אני מרויח במנעל זה מיד ליד: העור הוא בכך, הזפת והחוטים וכו' בכך, ושארי דברים כיוצא בזה בכך. לאפקיס (המילוי שבין העורות ) בכך, ועתה אני מרויח מיד ליד עשרה גדולים , ומה אכפת לי רוח כזה מיד ליד. והיה רק מלא שמחה וחדוה תמיד."

וזה דבר גדול - לא להשוות את עצמנו לאחרים. שהרי השוואה כזאת, או שמנמיכה אותנו, או שמנמיכה את האחר. ופרט ללשון הרע שיש בכך, איזו תועלת יש בכך? העיקר שהוא אוהב. גם אם האהבה שלו באה לידי ביטוי בצורה אחרת. 

העיקרון הזה מופיע בכל נושא הקורבנות בספר ויקרא. 

רואים אנו שחלק מהקרבנות, הינם בהתאם ליכולת הכלכלית של מי שמביא אותם. לכאורה, היינו אומרים, שהקרבן הגדול, למשל של פר, יהיה יותר מכובד ונחשב, מאשר מי שהביא מתנה קטנה יותר, כמו יונה או כמה ביסקוויטים. אולם התורה לא אומרת זאת. להיפך. במסגרת זאת קובעים חז"ל את אחד העקרונות החשובים ביותר שלהם.

לאחר שהתורה דברה על הקרבנות הגדולים, היא עוברת לקרבן מן העוף. בפסוק י"ז (ויקרא א) מציינת התורה כי גם קרבן זה הוא "ריח ניחוח" (קרי - מרוצה ומקובל לפני הקב"ה). ומסביר רש"י בשם המדרש: "נאמר בעוף ריח ניחוח, ונאמר בבהמה ריח ניחוח, לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין את לבו לשמים:"

או במלים אחרות - העובדה שהבאתי עוף והוא מביא פר, אינה אומרת שאני אוהב פחות! זאת האהבה שלו, וזאת האהבה שלי. אני מתאמץ לא פחות ממנו, כאשר אני מביא עוף. אז אל תשווה אותי למה שהוא הביא, אלא תשווה האם אני אוהב. וזה העיקר, אם אני אוהב, זה החשוב ביותר. 

ובמלים אחרות - הכבוד שנותנים לך בשמיים הוא לפי ההשתדלות שלך (האהבה) ולא לפי התוצאות. אז אם אתה אוהב, אל תתבייש באהבה שלך. העיקר שזאת אהבה. 

פסח הוא חג האהבה. יותר מט"ו באב. פסח הוא החג בו בני ישראל יצאו ממצרים והלכו בעיניים עצומות למדבר אחרי הקב"ה. לפני היציאה ממצרים באו מלאכי השרת ואמרו לקב"ה – אלו ואלו עובדי עבודה זרה. אז למה אתה מעדיף את בני ישראל? במלים אחרות – המלאכים עשו השוואה. הקב"ה אמר להם: “האהבה שלהם, היא לא האהבה שלהם"... ומאז הכל היסטוריה