אונס דינה - עוצמת המלים השקטות

אחד מהדברים הגדולים שאנו למדים מהתורה, הוא כיצד לכתוב סיפור קשה במלים עדינות. וכיצד להביע ביקורת אדירה בלשון מתונה.

פתגם יפה ששמעתי לאחרונה: אל תגביה את הקול שלך, הגבהה את המלים. אתה לא צריך לצעוק על אדם, דבר בקול רגיל, אך עשה שימוש במלים חריפות יותר. משפט זה נאמר לדור שלנו, שבוחר בצעקות ולעתים באלימות פיזית של ממש, ומבקש שלפחות תישאר ברמה של המלים. התורה מעלה אותנו הרבה יותר גבוה – היא מראה לנו כיצד ניתן לכתוב ביקורת קשה, אבל במלים בודדות ומרומזות ובלי להשתמש בפורונוגרפיה מילולית.

כמובן שהדבר מצריך גם עיניים בוחנות, היודעות לזהות את הרמזים ואת משמעותם, ולא כמו היום, שאם הדברים לא כתובים בפירוט, ובמלים מפוצצות ורדודות, עם מיליון כותרות והסברים, אף אחד לא רואה ולא מבין.

במה דברים אמורים?

כולנו מכירים את הסיפור של האונס של דינה. הבחורה הצעירה ששכם הכוחני אונס, וכולא והאחים מגיעים ומשחררים. סיפור מזעזע, גם אם הוא כתוב בצורה קצרה.

ואז באים חז"ל ואומרים את המלים המקוממות הבאות: שדינה, יצאנית היתה. ואוו! עוד פעם מאשימים את הנאנסת באונס? זה נראה כל כך לא פיר? הרי כשאת אומרת לא, אז לא הוא לא. לא?

אז בואו נראה את הלב של סיפור, הנפרס על שני פסוקים בלבד (פרק לד פסוקים א-ב):

לד,א וַתֵּצֵא דִינָה בַּת-לֵאָה, אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב, לִרְאוֹת, בִּבְנוֹת הָאָרֶץ.

לד,ב וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן-חֲמוֹר, הַחִוִּי--נְשִׂיא הָאָרֶץ; וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ, וַיְעַנֶּהָ.

כלל הפסוק הפותח

חשוב להבין, כי לְעולם יש משמעות חשובה לפסוק שפותח סיפור. זה לעולם לא יהיה סתם פסוק אינפורמטיבי, או פסוק של מַעֲבָר לשיא, אלא הוא נוטע יסודות חשובים ביותר בסיפור. ומה אומר הפסוק הפותח בפרשת דינה? הוא אומר דברים חמורים ביותר, שוב, גם אם בלשון עדינה:

וַתֵּצֵא – מה אומרת המילה ותצא? מאין יצאה דינה? ומה עושה המילה הזאת כאן? אדם שיוצא, הוא אדם שעוזב מקום מסוים. יציאה היא עניין פיזי, רוחני, נפשי. לצאת מהגבלות, לפרוץ גדרות. כמו "ויצא יעקב מבאר שבע" – זו לא היתה סתם יציאה. הוא עזב את באר שבע ואת הוריו למשך 22 שנה והלך לארץ אחרת. גם כאן רוצים לומר שדינה עשתה מעשה מאוד מאוד לא פשוט, לא מעשה מקובל בכלל, וכנראה גם טיפשי – היא יצאה מהמחנה שלה והלכה למחנה אחר. זה משהו יוצא דופן, חמור. זו פריצת גדרות. זו יציאה מהמורשת המשפחתית – שהרי גם יצחק וגם יעקב מצאו את הנשים שלהם במרחק רב ובדרך ארוכה, ולא עם בנות הארץ – ומהדהדת לנו אזהרתו של אברהם לאליעזר: בראשית כד ג-ד: "וְאַשְׁבִּיעֲךָ בה' אֱלֹקי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹקֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא-תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ: כִּי אֶל-אַרְצִי וְאֶל-מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק: "

דִינָה בַּת-לֵאָה – מה בא לומר לנו הייחוס? למה להזכיר את אימא לאה? ומה זה תורם לנו בכלל? על כך מסביר רש"י, שהדברים, שוב, לא נאמרו לחינם. כאשר מזכירים סיפור בעייתי, יש משמעות גדולה בתורה שמזכירים גם את הייחוס (ראה עניין קורח, ופנחס וכו'). וכך אומר רש"י: "בת לאה - ולא בת יעקב, אלא על שם יציאתה נקראת: בת לאה, שאף היא יצאנית היתה, שנאמר 'ותצא לאה לקראתו' (בראשית ל, טז)". מסביר לנו כאן רש"י שהתורה כאן סוגרת חשבון עם לאה. ושוב, ראו באיזו עדינות הדברים נאמרים, למרות שהם דברים קשים ביותר. באותו מקום שהיה העניין של לאה, התורה לא אומרת כלום. היא מחכה לכאן. בשאנו קוראים את הסיפור של יציאת לאה ליעקב, אנחנו חושבים עליה בצורה רומנטית וחביבה. אולם כאן התורה מאירה לנו אותו באופן אחר. חשבו לרגע על מצב בו הנשים סוחרות בבעל שלהן, מי תשכב איתו בכל לילה. אבל לא בכך הבעיה, אלא שלאה יוצאת לקראתו, בפרהסיה, על מנת לממש את ההסכם. יעקב חוזר מהשדה, והיא יוצאת לקראתו ואומרת לו במרחב הציבורי שהיא "שכרה את שירותיו לאותו לילה" ומכניסה אותו לאוהל שלה. ואנו מדברים על המחנה של יעקב שאנו למדים מהפרשה שלנו שהפך לשני מחנות – מחנה גדול. מן הסתם היו שם אנשים וראו את המחזה הזה. זה לא מכובד, לא צנוע, לא מתאים למשפחת יעקב, למורשת משרה סבתו. אכן, לאה אוהבת את יעקב. היא רוצה אותו. זה מקובל וטוב. אבל עובדה היא, יציאתה עשתה רושם אצל בתה, דינה, וכידוע, כל דבר שאנו עושים, גדל והולך כשהוא מגיע לילדים.

אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב – המפרשים לא עוצרים על המלים האלה, שאף הן נראות מיותרות כאן. הרי ברור שלאה ילדה ליעקב. אין לנו שמץ של חשש שלאה ילדה אותה לגבר אחר, לא כן? למרות שנהגה שלא בצניעות, אין לנו ספק שהיא ילדה ליעקב. לא את זה בא הכתוב להדגיש, למרות שאולי ליצני הדור יכולים לומר, שאם דינה עשתה כזה מעשה, זה לא מהגנים של יעקב. אולי היא לא הבת של יעקב. אבל קשה לי להאמין שמישהו יעליל ככה על לאה ולכן מלים אלה לא באו לנקות את לאה מחשש כזה. נראה לי שהן באו להדגיש שדינה היתה אהובה ליעקב. היא היתה "של יעקב". ומה שקרה לה גרם לו עגמת נפש מיוחדת. כמו שאומרים – "הבנות שייכות לאבא". זו היתה המתנה המיוחדת ליעקב, והמתנה הזאת חוללה על ידי בני עוולה. זה המקום הקטן של יעקב, שאולי מסביר גם את הפסיביות שלו, בהמשך הסיפור.

לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ – מה לדינה ולבנות הארץ? מה היא צריכה לראות אצלן? כיצד הן עובדות אלילים? או את הלבוש הפרובוקטיבי שלהן? את הזימה שהן עסוקות בה? וכן הלאה... הדברים ברורים ומובנים, ועתה אנו מבינים איזו עוצמה יש לפסוק הזה, פסוק הפתיחה שמסביר לנו כל כך הרבה על התלבטויותיו של יעקב, כיצד לנהוג בשכם.

האונס 

ועכשיו מגיע הפסוק השני – סיפור האונס שפתאום מקבל מימד חדש מהמלים ומבעד להן -

וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן-חֲמוֹר, הַחִוִּי--נְשִׂיא הָאָרֶץ; – שכם בן חמור, נשיא הארץ, היה עשיר, ומכובד, ויכל להשיג כל בחורה שרצה. מן הסתם הוא הגיע לבנות היפות ביותר וכו', ועשה בהן כרצונו. איך פתאום הוא הגיע למצב שהוא שם את העיניים שלו על דינה? ודי לנו בשאלה, נכון?

וַיִּקַּ֥ח אֹתָ֛הּ – קודם כל אנו צריכים להתמקד במילה "ויקח". על פי התורה, ב-99% מהמקרים, לוקחים אדם – לא בכוח פיזי, אלא במלים, בדיבור, בשכנוע. הוא אמנם יוזם, הוא הלוקח, אולם לא בכוח, אלא בהסכמה. גם על אברהם ושרה כתוב שהוא לקח אותה למסע לארץ ישראל, הוא לא לקח אותה בכוח, אלא בשכנוע. בהסבר. היא הלכה מרצונה. תרגום אונקלוס מתרגם את המילה הזאת בצורה יפה – ויקח = ודבר. הוא דיבר איתה, והיא הלכה איתו. וזה להבדיל ממקרים בודדים מאוד, שלקיחה נעשית בכוח ואז היה מהווה חטיפה. אבל המקרה שלנו הוא לא כזה. שכן מגיעה לנו המילה השניה, שסותמת את הגולל על כל אפשרות אחרת של פרשנות: "אותה" – כתוב "אתה" – כאילו אומר "איתה". לא זו בלבד שהוא לא הכריח אותה, אלא שהדבר נעשה בשיתוף פעולה, יחד איתה. בשלב הזה לא היה שום אונס.

זה התחיל ביציאה שלה. ולאחר מכן היא היתה מספיק בולטת, שעוררה עניין אצל שכם. ובהמשך התפתחה ביניהם שיחה. הרי הוא לא אמר לה "בואי" והיא הלכה מיד, נכון? הוא קצת דיבר איתה, ומשך אותה בדברים, והיא, נמשכה אחריו. וכפי שרואים מהמשך הפסוקים (שלא נדון בהם כאן), שכם יודע לדבר, ויודע להלהיב, ויודע למשוך במלים, הוא כריזמטי. הוא יודע את העבודה שלו. והוא מפתה את דינה. דינה בחורה צעירה וחסרת ניסיון והוא מנצל זאת, אבל אי אפשר לומר שהיא נקיה לחלוטין. שהרי הדברים החמורים מעידים בעד עצמם: כשאנו שומעים "ויקח אתה" – לאן לקח אותה? הוא לקח אותה מהרחוב, מהמרחב הציבורי שהיתה בו, אל חדרי חדרים. אל מקום שבו הם היו יכולים להתייחד. הלו, דינה? איך את הולכת איתו ככה? למקום נסתר, בלתי ידוע? מה קורה כאן? תמימה, תמימה, אבל כל הפעמונים צריכים לזעוק כאן שאת נכנסת למחוזות שאינם שייכים אלייך.

וַיִּשְׁכַּ֥ב אֹתָ֖הּ – ושוב נוספת לנו בפעם השלישית המילה – אתה. לומר לך, עם כל הצער שבדבר, כי השכיבה הראשונה נעשתה מרצון, בשיתוף פעולה מלא של דינה. זה הסיפור רבותיי. הוא מסופר בעדינות. אבל זה הסיפור. בתו של יעקב. הלכה שבי (תרתי משמע) אחרי שכם בן חמור ושכבה אתו מרצונה.

וַיְעַנֶּֽהָ – סיום מדהים לקטע הזה. פה כבר לא כתובה המילה "אתה". חסרונה של המילה זועק לנו. ורש"י מסביר אותו בשתי מלים: "וישכב אתה: כדרכה. ויענה: שלא כדרכה." במלים אחרות – השכיבה (הראשונה), היתה מרצונה, כדרכה. אבל הפעם השניה – כבר לא היתה בהסכמה. היא לא היתה כדרכה. היא היתה עינוי. זה היה אונס.

WOW.

עכשיו, רבותיי. תכניסו את עצמכם במקום יעקב.

בא נשיא העם החיוי ליעקב ואומר לו "שמע ידידי, הבת שלך אצלי. היא התיידדה עם בני. שכבה איתו מרצונה. והוא רוצה להתחתן איתה." ויעקב ודאי שואל את עצמו – רגע אחד. אם היא שכבה איתו מרצונה, אולי הם כבר נשואים? אולי התאהבה בו? הרי הפעם הראשונה לא היתה מאונס. והבת שלי היא לא זונה (וכך בדיוק אמרו בניו לאחר מכן!!) ולכן היא לא שכבה איתו "בעילת זנות". היה ביניהם משהו אמיתי. ודאי מצידו, אבל מן הסתם גם מצידה, לפחות לאותו רגע. אז אולי הם נשואים? ואולי כדאי לסיים את זה בחתונה?

האם אנחנו יכולים לומר שיעקב היסס מפחד? או משיקול דעת לא סביר? ממש לא!! הוא חשב בהיגיון, מהראש, ולא מהבטן!! הרי אילו חיים יהיו לדינה אם למרות שהיא אוהבת את הבחור הוא יקח אותה חזרה ובמחנה שלה ובכל מחנה אחר היא נחשבת כבר סוג ג'? אלה יהיו חיים טובים יותר? ומה אם היא בהריון?

האחים של דינה היו הרבה יותר קשים. ונחרצים. וקיצוניים. את האחות שלנו לא יחזיקו בכוח, אמרו. האחות שלנו היתה תמימה. והבחור הזה פיתה אותה והפיל אותה בפח. הוא לא יקבל אותה כמתנה. והוא לא יחזיק אותה בכוח. אחרת כל הבנות שלנו יעברו תהליך דומה. זו גישה אחרת לגמרי, ויתכן שגם היא נכונה. אולם אי אפשר לשלול את גישתו של יעקב ואת היסוסו.

ואגב חשוב לזכור כי יעקב לא כעס על ילדיו מכיוון שהרגו את שכם ולקחו את דינה. הוא כעס עליהם מכיוון שהם בזזו את העיר. לכך הוא לא יכול היה להסכים. מכיוון שהביזה שללה לחלוטין את כל התוקף המוסרי של מעשיהם וכך שמו של יעקב יצא בנזק כפול – גם הבת שלו עשתה מה שעשתה. וגם הם רמאים שבזזו את העיר.

סיפור עצוב.

וכל זה, במלים בודדות, ועדינות, ובלי להרים את הקול, ובלי להרים את המלים, אבל עם המון המון מוסר השכל. 

אחים בדם - לפרשת וישלח

ע

וד מרחוק, כאשר ראינו את השליח, הרגשנו שמשהו לא בסדר; הרי רק לעתים רחוקות אבא קורא לנו לחזור הביתה מן השדה באמצע היום[i].

שאלנו אותו מה קרה, והוא אמר לנו שאבא מחכה לנו, כי יש בעיות.

"אילו בעיות?" שאלנו.

"דינה," השיב במילה אחת, שאמרה הכל. דינה נעלמה לנו ולא ידענו היכן היא.

"מה קרה לה?" שאלנו, מודאגים.

"שכם, בנו של נשיא שבט החוי, אנס אותה ועכשיו בא לבקש את ידה."

עזבנו הכל ורצנו הביתה.

d c

שמעון: "לוי נעצב אל לבו. בדרך הוא אמר לי – 'איזה עוול נגרם לה, למסכנה. לקחת נערה בתולה ולענות אותה כך.' ואני השבתי לו בכעס: 'זה לא רק עצוב. זו לא רק עוולה. זה הרבה יותר גרוע. לפרוץ ככה גדר במשפחתנו. אף אומה לא נוהגת כך.'"

עד שהיגענו הביתה, הם כבר היו שם, ממתינים.  

לוי: "ראינו אותם, ליד אבא. ישבו בשקט. כל אחד מכונס היה בעצמו, השפיל מבטו. האווירה היתה כבדה. אבינו הרים מבטו מדי פעם, חיפש אותנו. מיד כשהיגענו הוא סימן לכולנו להצטרף. הבחור הצעיר היה לבוש בבגדים מהודרים, מצועצע בכל מיני תכשיטים, פניו ארגמניות כסלק, רגליו נעו בעצבנות. גבו נמתח ונקמר חליפות, חיכך ידיו זו בזו. המבוגר אף הוא לבוש היה בהידור ובזקיפות קומה, ופניו הביעו כבוד."

"תכירו," אמר אבא. "האיש המכובד, נשוא הפנים, הוא חמור, נשיא העיר הגדולה הסמוכה, של החוי. וזהו בנו, שכם."

שמעון: "היבטתי בהם בזעם עצור. איזו חוצפה יש לו לבוא לכאן, אלינו. והילד המפונק הזה, שרגיל לקבל כל מה שהוא רוצה, בא לכאן וחושב שאנחנו נכרע ברך לפניו."

לוי: "נזהרים בכבוד אבא, שמרנו על השקט, ואז חמור התחיל לדבר לכולנו בצורה יפה ונעימה. הוא אמר לנו ששכם הוא הבן שלו. נכון שהוא נהג בצורה לא יפה, אבל הוא עדיין הבן שלו, לכן הוא בא לבקש עבורו ולנסות להסדיר את הנושא ברוח טובה. ועוד ניסה ללמד עליו זכות באומרו, כי שכם עשה את מה שהוא עשה כי הוא חשק באחותנו."

שמעון: "איזו חוצפה, חשבתי לעצמי. האבא הזה היה צריך לחנך את הבן הסורר שלו. 'חשקה נפשו' אז זהו? מותר לו לעשות הכל? והנושא הזה של "חשקה נפשו" – מה הוא רצה לרמוז? שאחותנו פיתתה אותו, גרמה לו לחשוק? נהגה בצורה לא ראויה לבת ישראל? מנסה להפוך את בנו לקרבן ואת אחותנו לאשמה?".

לוי: "חמור הביט לכולנו בעיניים, וביקש שכולנו נסכים לנישואים של בנו עם דינה, וכך גם כבודה יישמר, ויתרה מזאת, זו תהיה תחילתה של ידידות מופלאה בין החוויים ליהודים, 'נתחתן אלה באלה, הארץ תהיה לכולנו. שלום וסדר אזורי חדש', כך הבטיח לנו."

שמעון: "והמנוול הקטן הזה ראה שאיננו עונים לדברי אביו, ואז הוא קפץ והתנצל. 'סליחה,' הוא אמר, 'נהגתי לא בסדר. אני רוצה שנשלים בינינו. מה שתגידו לי, אעשה. כמה כסף שתגידו לי, אתן;' כאילו הכסף הטמא שלו יכול לקנות את אחותנו. לזונה הפך אותה, מסכנה."

שמעון: "קודם כל היה לנו מוזר שדינה לא חזרה הביתה. מה קורה שם? למה היא עדיין אצלו? ואז הבנו – הוא תופס אותה בכוח. לא די בכך ששכב איתה וביתק את בתוליה, עכשיו הוא אוחז בה כשבויה. זה הולך ומחמיר מרגע לרגע. שהרי אין לו אפשרות לעשות כנבלה הזאת, אלא אם כן מקבל הוא גיבוי של כל תושבי עירו, והם שומרים עליה שם, כאשר הוא בא אלינו לכאן."

לוי: "אכן, המצב לא היה פשוט. אם נסרב לו, האם הוא יחזיר אותה ככה בלי מאבק? שכם היה נראה להוט אחרי דינה. פחדנו שיזיק לה אם נסרב לו. וגם אם לא יזיק לה, כיצד נוכל לחלץ אותה, כיצד נוכל להילחם כנגד כל תושבי עירו?"

שמעון: "גם לא סמכנו עליהם. תבינו, אצלנו זה לא נהוג לקחת בנות ולאנוס אותן. אם אבא שלו ועל תושבי עירו עברו על כך לסדר היום, אז מה יהיה בעתיד, אם נסכים להם? יחטפו גם בנות אחרות שלנו. יותר גרוע מסדום ועמורה."

כל האחים ראו שאבא שותק ושתקו גם הם, אבל אנחנו לא היינו מוכנים לשתוק וחשבנו איך אפשר להציל את דינה. קודם כל התחלנו להוכיח את חמור ואת שכם.

שמעון: "הוכחתי את שכם על מעשהו הנורא. 'איך אתה, שיש לך הכל, ולא חסר לך כלום, הולך ועושה כזה מעשה? איך אתה לוקח בחורה צעירה ופוגם בה כך? ואתה אמור להיות מנהיג. אמור להיות סמל ודוגמה. בוש והיכלם לך!'. הוספתי ואמרתי לו שהאומות הרי גדרו את עצמן מן העריות, ואין נוהגים כך, וכיצד הוא מעז לפרוץ גדר, ועוד עם אורחים שזה מקרוב באו. הכיצד הוא מרשה לעצמו לעולל לילדה בתולה ומסכנה מה שלא העזו פרעה מלך מצרים ואבימלך מלך פלשתים?"

שניהם הרכינו את ראשם, לא ידעו היכן לקבור את עצמם.

לוי: "ואני המשכתי והוכחתי את שכם על כך שטימא את דינה. אנחנו כיהודים מלים את בשרנו ביום השמיני, ואיננו מתערבבים עם הגויים, אמרתי לו. והוא במעשהו טימא אותה וגרם לנו צער גדול מאוד. ולכן איננו יכולים להסכים בשום פנים ואופן שהוא יתחתן איתה."

שמעון: "כך הוכחנו אותו שתי וערב. אני ולוי. לוי ואני. אני מרים קולי, ולוי מעווה את פניו. לוי נכנס לדבריי, ואני סופק את כפי זו בזו. שכם החל לדמוע וחזר ומלמל בקשת סליחה. חזר ואמר שיהיה מוכן לשלם הכל. וחלילה לו לפגוע בנו. וחזרנו ואמרנו לו כמה כולנו פגועים. שיראה את אבא שלנו, כל כך שפוף. הבת שלו נאנסה. איזו בושה. מה הם עשו לנו. אימא שלה לא יכולה להוציא את הראש שלה מהאוהל מרוב בושה. הוא לא היה מסוגל להביא באבא, רק הרכין ראשו ושב והתחנן שנסלח ואמר שהוא מוכן לשלם כל פיצוי, וימלא אותה באהבה, אם רק נסכים. אבא שלו הוסיף כי דווקא בשל כך הכי חשוב שיתחתנו מהר וכך נסדיר הכל. כן, בדיוק, כך הוא חשב למחוק את העוול שעשה."

ואז אמרנו לו בעדינות ובקול יותר נעים, שהוא כנראה אינו מבין מה שאמרנו לו. זה לא עניין של כסף. אנחנו פשוט לא יכולים להתחתן איתכם, אמרנו. אתם ערלים. גם אילו תמלאו את בתינו כסף וזהב, לא נוכל, כי אנחנו שומרים על המילה, ואתם לא.

"אז מה עושים?" הוא שאל. "האם אינכם מאמינים שאני אוהב את אחותכם ומעוניין בה?"

לא השבנו לו. המתנו שנינו בשתיקה. לא שתיקה רועמת היתה זו, אלא שתיקה מהורהרת. והוא הביט בנו. התחושה שלו היתה שאנו מחפשים פתרון, וככל שהתמהמהנו יותר הוא התעודד יותר, ובטחונו שיהיה פתרון, התחזק. חסר מנוחה היה, ברכיו רעדו. הוא קם והתיישב. פכר אצבעותיו. ביקש להתקרב אלינו, והתרחק. ומדי פעם הוסיף ואמר: "מה שתרצו. מה שתרצו. רק תסכימו."

לוי: "ואז השבנו לו שנינו. הבהרתי לו שאין מה לדבר. אנחנו לא יכולים לתת את אחותנו לערל. אבל אם ייאותו כולם להימול, נהיה לעם אחד, ואז נוכל לממש את הצעתו. אם אתה רוצה, בבקשה, אמרתי לו."

שמעון: "ואני מיד הוספתי: מה שאחי אומר. אבל אם אתם תסרבו, אנחנו ניכנס לשם, וניקח את אחותנו, יהיה מה שיהיה."

הוא לא היה צריך לשמוע את ההצעה פעם נוספת, ואף לא את האיום... הוא קפץ מיד והסכים.

d c

שכם הפך את כל עירו, משך את אביו ושניהם שכנעו את טובי העיר. הם התחייבו לכל התושבים כי בני יעקב הם ישרים ובאים בתום לב. כי כדאי לתושבים לימול, ורק טוב יהיה להם. הזקנים קבלו את דברי נשיאם וגם את דברי בנו ועברו ברית מילה. ביום השלישי נכנסו שמעון ולוי, רצחו את כל הגברים, כולל שכם וחמור, לקחו את דינה והלכו. יעקב, שכל חייו נרתע מהתחכמויות כאלה, לא סלח להם על כך והתחשבן איתם על כך לפני מותו.

שי שגב, כסלו תשע"ה

---

[i] על פי אור החיים, יעקב המתין כי הוא שלח לקרוא להם.