ההספד - אברהם סופד לשרה | פרשת חיי שרה

"קבורת שרה" מאת גוסטב דורה

ת

ושבי חברון היקרים. אתם ניצבים כאן לרגליה של האישה המופלאה ביותר שהתהלכה כאן עלי אדמות. אהבת נעוריי, זו שליוותה אותי ושמרה עליי כמעט כל ימי חיי. האישה שלא זכיתם להכיר.

d c

מי אני בכלל שאעמוד לספוד לך. והרי כל מה שיש לי – בזכותך הוא. וכי האם הייתי מגיע אי פעם לאיזשהו הישג בלעדייך? בעוד ראשי היה ברומו של עולם, היית את שתמיד החזקת אותי עם הרגליים על הקרקע. הגב והמשענת שלי. היציבות לה הייתי זקוק בעולם רב תהפוכות. הכוח המאזן. שמחתי בצאתי, כי את היית באוהלי. תמיד יכולתי לצאת לאתגרי העולם, ללא חשש, ביודעי כי את תומכת בי, ללא תנאי. את כל מסעותיי בעולם, החל מהצעד הקטן, צלחתי, באשר ידעתי שאת מחזיקה לי את הבית.

מי שראה אותך לראשונה התפעל מיופייך. מעולם לא היית זקוקה, לא לצבע ולא לעזרים אחרים. יפה היית בזכות עצמך. אולם מי שהכיר אותך מעט יותר, הבין שמאחרי היופי מסתתרת אישה אדירה, שככל שעוצמתה גדולה יותר, מידותיה הטובות גברו על אחת כמה וכמה.

שותפה מלאה היית לדרכי. אני מגייר את האנשים ואת – את הנשים. אני רץ אל הבקר, ואת – לשה ואופה עוגות. בעלת חסד היית, לא פחות ממני. וכאשר נפקדת בבן, לא רק את נפקדת, אלא כל העקרות נפקדו איתך. ואת חלבך לא שמרת רק לבנך, אלא הינקת והענקת. שכך היתה דרכך, שלא החזקת טובה לעצמך.

טפל הייתי לך בנבואה. אולם לא רק בנבואה. תמיד ידעת מה צריך לעשות וכיצד לנהוג. אישה חזקה היית, ללא חת. תמיד כיבדת אותי וכופפת את ראשה, אולם לא נרתעת להילחם על האמת, ורק מכיוון שהיא אמת. אומץ לב היה לך לעמוד מול שליטי עולם, פרעה ואבימלך, ללא חת, ואפילו מולי, כשצריך.

בטהרה חיית את חייך, ובטהרה השבת את נשמתך. צדקותך הוכחה מן השמיים. נסים התרחשו לידך ובידך, כדבר שבשגרה. הנר הדולק מערב שבת לערב שבת, העיסה שתמיד ברכה שרתה בה, וענן השכינה שהיה קשור דרך קבע מעל אוהלך. היכן אמצא עוד אישה כמוך?

כרוך הייתי אצלך עוד מנעורייך וכבר אז הודיתי לבורא העולם על המתנה הגדולה שהעניק לי. מי יכול להבין את כאבי? רק הקב"ה. גדול אבדני מנשוא. שקעה עלי השמש. אורו של העולם הועם ונחסר. מי תעמוד לי בעת אתגר? מי תלמד את העולם חסד אמיתי מהו? מי תתמוך בי בעת ניסיון?

לא זכיתי להיפרד ממך. קיבלתי את השמועה המרה בהיותי רחוק, רחוק מדי. לא זכיתי לומר לך עוד פעם אחת, עד כמה אני אוהב אותך. כמה יפה את בעיניי. כמה אני מודה לך שפסעת לצדי. וכי האם אפשר בכלל לתאר את עבותות האהבה בהן קשרת את גורלך בגורלי? ומי תלך אתי בארץ לא זרועה? ואולי גם זו לטובה. שאילו היית לידי, הרי שהייתי אוחז בך בכל כוחי ולא משחרר לעולם.

מאה שנה, עשרים שנה ושבע שנים הגיעו לקיצן. וכולן, כולן שוות לטובה. שתמיד ראית הטוב, ובירכת על הטובה, ורעה – לא ידעת מהי.

ריבונו של עולם, תהא רעייתי זו כקרבן עולה שהקרבתי לפניך.

שרה שלי, אחותי, רעייתי, יונתי, תמתי - תמיד הורית את הדרך כמנהיגה אמיתית, ואף בלכתך הענקת לי את מתנת מערת המכפלה. לא ירחק היום בו אצטרף אלייך, ודרכנו לא תיפרד עוד.

d c

 אברהם סיים את הספדו הקצר, ולאחר שהחניק את הבכי שאחז בו, מיד הוא פנה לעסוק בכבודה האחרון של שרה, ברכישת חלקת קבר עבורה, במערת המכפלה. לשם כך הוא שילם כל מחיר שנדרש ממנו ללא שום ויכוח, ואף עסק בעצמו בקבורתה של שרה, למרות גילו המבוגר. לימים, לצידם של אברהם ושרה, (הקבורים על פי המסורת ליד לצד אדם וחווה) נקברו גם יצחק ורבקה, יעקב ולאה. מערת המכפלה הפכה למקום המקודש ליהודים עד עצם היום הזה.

שי שגב, מרחשון תשע"ה

שרה משיבה מלחמה - סיפור לפרשת וירא

בס"ד

על אהבה - נלחמים / ד"ר שי שגב*

איזה יום היה לי היום! שיאו של שבוע אחוז תזזית והפתעות. עדיין רועדת מיראת אלוקים, אשר בכבודו ובעצמו נגלה אלי, דיבר אתי והבטיח לי בן משלי, ומה עוד אוכל לבקש?

מוזיאון ישראל

d c

הסיפור שלי עם אברהם בן תרח מתחיל למעשה מאז שנולדתי. הרי אנחנו משפחה. כאשר מלאו לו עשר שנים אני נולדתי לאחיו, הרן (אחיו מאותו אב אך לא מאותה אם). מה אוכל לומר על האדם הענק הזה, שעוד מגיל שלוש החל להדהים את כל העולם? מי לא העריצו? ומי לא אהבתו? הקלה בעיניכם המשימה לחיות בצילו של חידוש כזה בעולם, אדם שכולם אוהבים ורוצים להתחבר אליו, תוך שהם מתעלמים מרצוני האישי לקבלו מעט לעצמי, לנהל חיי משפחה ככל האדם? הקל התפקיד לו יועדתי, לשמש עזר כנגדו של מי שהחליט להביא את בשורת האל האחד עד קצות תבל? מעולם לא היתה לו מנוחה. כל חייו הוא במסע פנימי ובמסע רגלי; הלוך ונסוע מעיר לעיר ומארץ לארץ, ואני אחריו, עמלה על מטעמים מעשי ידיי לכל אורח-פורח על מנת להיטיב את כרסו ולפתוח את ליבו לדברי אמונה, וכל זאת רק כי אישי סבור כי הדרך לקבלה עוברת בנתינה?

אלוף נעוריי הגיע בהכרה שכלית עליונה למציאותו של בורא לעולם, ומהשכל השיבהּ אל לבבו, על שני יצריו, הכרה שעבורה והיה מוכן לקפוץ אף לכבשן האש. נכנס בשלום ויצא בשלום. אלא שאבי ז"ל נכנס בעקבותיו, ואת גופו גירדו בכפית מלאה מאפרו. היה זה אברהם שעשה עמי חסד גדול ואסף אותי, היתומה, לתוך בית והכניסני תחת כנפיו.

תכונה מיוחדת יש לו לדוֹדי, שאין הוא מתייאש לעולם. הוא נותן לאחרים גם כשאין לו עצמו. ואם יש צורך בדבר, הוא אינו מהסס להתחייב. באופיו הוא מצליח לצאת מכל בעיה, לגבור על כל מכשול, ולהתקדם הלאה. תכונה מופלאה כזאת שאין אתה יכול להיוותר שווה נפש לנגדה.

טהור כאברהם לא ראיתי מעודי. ישר. חי באמונתו ומוסר עליה את נפשו. משום כך קשרתי גורלי בגורלו ונשבעתי כי אלך אחריו עד קצה השמיים. א'להיו – א'לוהיי. הלכתי אחריו אל הבלתי נודע ונפרדתי מאחותי מילכה. היגעתי לארץ המובטחת, למקום שממה, ולא הוצאתי מילה מפי. הרי מה מבקשת אישה כשרה? קורת גג, כרית להניח עליה את הראש ובעל טוב שתוכל לפנק ולאהוב. ביקש ממני לירד למצרים, והלכתי אחריו בארץ לא זרועה. ביקשני להזדהות כאחותו ולא רעייתו, וכופפתי ראשי. אישה נאמנה אני, העושה רצון בעלה. בעוד הוא נכנס לכבשן האש, אני נכנסתי לבדי למאורת הנחש, פרעה. ואין לי כל טרוניה כלפיו, הרי את חיי הייתי מעניקה לו ברצון שכן אין ביכולתי לראות את חיי בלעדיו. דבר אחד לא הצלחתי להעניק לו למרבה צערי, והוא בן זכר שימשיך את מורשתו. אין דבר שהעיק על שמחתי יותר מחסר זה. חסר של צחוק של ילד. חסר של פרי אהבתנו.

בתוכי תמיד ידעתי, שלא אוכל להעניק לאברהם בן, שהרי רצה הבורא ונולדתי בלא רחם. אולם אישי, האיתן באמונתו, לא הפסיק לדבר על ליבי ולהרגיעני פעם אחר פעם, שהא'לוהים נגלה אליו והבטיח לו בן. וזה יקרה. כך היה מלטפני במילותיו, אותן גמעתי בשקיקה. שנים על גבי שנים נוח היה לי להאמין בכך, אולם כאשר חדל להיות לי אורח כנשים, ואברהם עצמו אף הוא התחיל לבוא בימים, החלטתי לעשות מעשה.

מי שלא עברה את ייסוריי האישה המבקשת להפוך לאם, לא תבין זאת. מי שלא יראה לאבד את אהבת נעוריה, תאמר כי פתיה אנוכי, אפילו טיפשה. אבל הנכון הוא שאוהבת אנוכי. האם מיטיבי ואלוף נעוריי צריך לשאת על גבו את מחיר מצפונו העל-אנושי? לוותר על בן שימשיך את מפעל חייו רק מחמת אי נעימות ממני? האם אני במקומו הייתי מוכנה לשלם מחיר כזה? לכן, בחלוף עשר שנים מבואנו לכנען, ולאחר היסוסים לא מעטים הענקתי לו את שפחתי, הגר. ידעתי כי אברהם נאמן הוא לי למרות כל הפיתויים, וכך יישאר לעולמי עד.

* אודה ולא אבוש, הגר הצליחה לערער בי משהו. לא שאיבדתי את האמון באיש אמוני, חלילה. אלא שהיא הדאיגה אותי, למרות שמשך עשר שנים מילאה תפקידה כראוי, היא עדיין צעירה וכמו רבות אחרות, גם היא התלהבה מאברהם. המחשבה שהגר תישא ברחמה את ילדם המשותף שינתה אותה לחלוטין והיה די ברור שהיא שואפת לירש את מקומי. וכן לא ייעשה, לא במקומנו ולא בשום מקום מתוקן אחר!!

סופו של דבר, בין אם היתה אדם מן היישוב ובין אם היתה נסיכה מהאגדות, אביה מסרה לי כמשרתת. משרתת! ואני נהגתי בה כמשפחה (שפחה – מלשון משפחה). משך עשר שנים נהגתי בה כבתי – נערתי ואשת אמוני. אביה הפקידהּ בידיי מתוך הכרה שאצלי תמצא חיים מלאי מוסר ומידות טובות. ואני האמנתי בה וביקשתי לרוממה, קירבתיה לאישי, היקר לי מכל. הנראה לכן שהיא היתה האופציה היחידה עבורי? הרחם היחיד בסביבה? ממש לא! לא נהגתי בה כבזונה, אלא ביקשתי להעניק לה את תחושת השייכות המלאה למשפחתו של אברהם; את חווית הלידה. וכי האם הייתי לוקחת ממנה את ילדהּ? האם הייתי מונעת ממנה את חוויית ההורות? לא ולא! אלא שהיא, ככפויית טובה, ביקשה דווקא באמצעות פוריותה ורחמה – מה שנמנע ממני בגזירת אלוקים – להשפילני ולגזול את אהבת חיי. ומהי פוריות האישה אם לא מתנת האל? היא לא עמלה עליה ולא התפללה עבורה. מה יש לה להתגאות במתנה שקיבלה?! ובחוסר רגישות משווע להתנשא עלי בשל העובדה שנולדתי פגומה וחסרת רחם? זו התנהגות פסולה, בזויה, פוגעת. מרושעת! אין זו התנהגות של אדם, אלא של פרא אדם. לא פלא שילדה ילד כזה. הבנתי, מעט באיחור, כי הדרך היחידה להותירה בתוך ביתי היא לרדות בה ולהציב לה גבולות ברורים, פן תילחם בי ותירש את מקומי, וכשהיא תעשה כן, לא הייתי זוכה, אפילו ליחס שהיא זכתה ממני. וכאשר אמר לי אברהם לימים כי הקב"ה שינה את שמי לשרה, לשון שררה, ידעתי כי צדקתי.

שהרי שתי דרכים סלולות לו לאדם המעוניין לרומם את עצמו. במקום מולדתה לימדו אותה כי הדרך הנכונה להרגיש גבוה יותר היא להשפיל את האחר, לקחת ממנו. ואילו בביתו של אברהם למדנו, שעל מנת להתעלות אין צורך בכך, אלא אדרבה ישתדל האדם וירים את עצמו. והינה לאחר עשר שנים, מתברר כי היא לא למדה מאומה. נשאה היא את מורשת בית אביה ויודעת אני שכך או אחרת היא תשוב לגילוליו. על כן, אפילו שם שפחה לא מגיע לה. אין היא ראויה להיות יותר מאמה. אמה פשוטה ונחותה. אכן, כפי שאברהם סילק את לוט, בראותו כי הוא לא למד מאומה, כך בדיוק היה צריך לנהוג עם צרה זו.

המצב החדש הציב בפניי שתי אפשרויות. האחת היא להתעלם. לטמון ראשי בחול, להותיר את הטיפול בבעיה לאברהם, ולקוות שזו תיעלם מעצמה. יכולתי לשכנע את עצמי להאמין ולבטוח באיכויות שלי, שאינני סתם חפץ שניתן לזרוק אותו, שאין הוא רואה אותי כאישה בלה שיש להחליפה ברעננה ממנה, כסנדל בלוי ומרופט; להאמין שאני שווה יותר, וכך לשבת בשקט ולהמתין שהיא תמשיך לחתור תחתיי. הייתי אפילו יכולה לשכנע את עצמי בכך שאם אברהם טיפש דיו על מנת להחליף אותי תמורת האמה הזו, כנראה שהוא אינו ראוי לי, ומגיעה לו ריבה זו...

אולם זו לא אני, ידידיי. אני בחרתי באפשרות השניה. אהבתו של אברהם היתה היקרה לי ביותר. בלעדיו חיי אינם חיים. החלטתי שלא לנטוש אותו לבדו בניסיון. אברהם הוא איש החסד, וגם חסד צריך גבולות. מוסריותו וחסדו היו עלולים להובילני לשלם מחיר כבד מדי. אהבה מחייבת גם להילחם עליה. כן כן. גם אם אהפוך לרעה בעיניו. אפילו אם אעורר את חמתו עלי. ואף אם אצא מרשעת בעיניו ובעיני אחרים, ואהפוך למשל ושנינה, אך בתמורה אמשיך ואחזיק בו יחד אתי - אני מוכנה לכך. אין משמעותה של אהבה לבחור תמיד בדרך הקלה והשקטה, אלא דווקא בדרך שתאפשר לנו לממש אותה, להגן עליה, גם אם מדובר במלחמה. אלמלא יצאתי למערכה זו, מי היה יודע לאן הייתי מגיעה...

שתים עשרה שנים קשות עברו עלי מאז. שנים בהן היא הביאה ילד לאברהם. נאלצתי לראות כיצד בנה גדל והולך, כיצד היא שמחה איתו וכיצד אברהם מאיר לו פנים, ומאידך חיזקתי עצמי להמשיך ולהאמין לכנותו של אברהם, המבטיח לי שעתידה אני לילד לו בן זכר.

לפני שלושה ימים הגיע אלי אברהם עם דבר חדש – "לא ייקרא שמך שרי עוד, כי אם שרה". כך אמר לי. [*] ותרי על ה-י' של העולם הבא, פצלי אותה ל-ה' אחת עבורי, וה' אחת עבורך, וכך נרוויח את העולם הזה.

שמונים ותשעה אביבים נשאתי שם זה בגאווה גדולה, והינה ביקשני אישי לשנותו במצוות הבורא. ושוב כופפתי ראשי. מה לא אעשה למען בעלי.. והינה אומר הוא לי כי זה עתה צווה הוא למול את ערלתו וכל ערלת בני ביתו ומיד פנה לעשות זאת לפני שאספיק למנוע בעדו מלעשות כן.

ועתה, כאשר כל משרתיו הצעירים שוכבים באוהליהם, מעולפים מכאבים, הגיבור שלי יושב בחוץ, כמדי יום ביומו, בין אם שלג לרגליו, ובין אם חמה מעליו, ממתין לעוברי אורח. ואני תמהה לי כמדי פעם, ממה הוא עשוי? האם מבשר ודם ככל האדם הוא ורק האמונה היא הנוסכת בו כוחות כאלה? וכאילו על מנת להסיח את דעתו הגיע אדון העולמים לבקרו ושוחח עמו כאיש המשיח עם רעהו, ואני מתוך האוהל מביטה בו, משתאה למראה המרגש. מלאכים הרי מסתובבים בביתנו כבני בית, אך ריבונו של עולם זה כבר משהו אחר...

 וכאשר הבחין הוא בעוברי האורח זינק ממקום מושבו ורץ להכניסם בצל קורתו. לא זו בלבד, רץ לבן האמה וזירזו במלאכת האירוח, ואף את אוהלי פקד, וציווני להעמיד עיסה נאה, ללוש ולהכין עוגות. ואם לא די לי בפלאות שאך ראו עיניי, הרי עם תחילת לישת הבצק בידיי תחושה מוזרה פלחה את גופי ונדהמתי לגלות... כי בשרי התעורר לחיים ודרך נשים שבה לפקוד אותי, כאילו היתה שם מאז ומעולם ולא נטשה אותי לאנחות.

אברהם היה כה עסוק באירוח האורחים המאובקים, עד כי לא התייחס כלל לכך שהבהרתי לו כי ייאלץ לוותר על העיסה. עפר אני לרגלי בעלי, אולם בינה יתרה ניתנה לי ואולי אף מעט בנבואה. הרגשתי כי עוברי אורח אלה – אין תוכם כברם. אינני צייתנית[1] כשאר נשים, אולם הפעם למרות שנחבאתי לי באוהל נותרה אזני כרויה לשמע שיחתם.

והינה שומעת אנוכי שאחד מהם פותח את פיו ושואל את אברהם היכן שרה אשתו. ותמהתי לי מניין ידע הוא את שמי ומדוע נקב בו. סקרנותי גברה, ואברהם מצביע על האוהל ואני מאחריו; ועובר האורח ברך את אברהם שבעוד שנים עשר ירחים בדיוק הוא ישוב לכאן לבקרני בעת שמחתי והפתעתי על הבן שיוולד לי. ושוב נקב בשמי החדש: "והינה בן לשרה אשתך".

[*] אינני יודעת כיצד אתן הייתן נוהגות, אולם עבורי זה היה מעל ומעבר. שלושה ימים של שיגעון: שינוי שם, ושוב הבטחת בן ממני, שלאחריו ברית מילה לאברהם, ושיחה עם הבורא שבא לבקרו, ובשרי ששב והתעדן לו, והאורחים האלה וברכתם – זה היה פשוט יותר מדי טוב מכדי להיות אמיתי. ולא במובן של יותר מדי טוב מכדי שאאמין בכך, חלילה, אלא טוב יותר מכדי שאאמין שאני זכאית לכל החסדים הגדולים האלה. מרוב ההפתעה הזאת, צחקתי בקרבי, צחקתי על קרבי, על קרביי שהתעוררו להם לחיים ובורכו בכך שבקרוב יישאו בתוכם חיים חדשים. חיים להם ציפיתי כל חיי.

[*] ואז הגיע הרגע הגדול מכולם. ריבון העולמים נגלה לאברהם ושואל אותו מדוע צחקתי. וכאשר אברהם פנה אלי נתמלאתי יראה עצומה על אודות קרביי, מחשבותיי הכמוסות שנתגלו לעיני כל, וכיחשתי. ולא שכיחשתי, אלא שהבהרתי שלא צחקתי צחוק של כפיות טובה, לא היה זה צחוק של קטנות אמונה, אלא צחוק של הפתעה, של שמחה והכרת תודה שאחרי בלותי היתה לי עדנה, והינה נגלה אלי יודע כל המחשבות ואמר לי לא – כי צחקת! והסביר לי, שכפי שמאומה לא נפלא ממנו, וקורא הוא מחשבות בני אנוש, כך כלום לא ייפלא ממנו לעשות. ואחרי שאמר לי דברים אלה גמרתי דעתי כי כך יהיה, ויהי מה.

ואני עדיין כאן, מעכלת את היום הזה. בתודה עצומה לבורא העולם, שישועתו כהרף עין ■

d c

 שרה אכן ילדה את יצחק בגיל תשעים. יצחק שמו, על שם ההפתעה ועל שם השמחה הגדולה שהביא עם הולדתו. שרה תמשיך להילחם על כך שיצחק יזכה לבכורה, עד כדי גירוש הגר. כאשר מלאו לה מאה עשרים ושבע שנים אברהם לקח את יצחק לעקידה. היה זה יומה האחרון של שרה. שרה הצליחה במלאכתה. יצחק נבחר להמשיך את מורשתו של אברהם והיא זכתה להיקבר על ידו במערכת המכפלה.

שי שגב, מרחשון תשע"ה

---

* החלק הארי של הדברים הכתובים כאן מבוסס על מדרשים. חלק נוסף מפרשנות שלי. סימון [*] ליד קטע מסוים משמעו שמדובר בדברי פרשנות שלי.

[1] מלשון ציתות/האזנה; תנחומא וישב ו.

חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי - סיפורה של הגר / לפרשת לך לך

חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי / ד"ר שי שגב*

ש

לום לך, כן, אתה, שהסבת פניך מפניי ועתה מביט בי אתה בעיניים קפוצות ובשפתיים קמוצות. נכון, זו אני הגר, העומדת לפניך. ידוע לי, לצערי, שהורגלת לשמוע עלי רק דברים רעים. שאני בסך הכל שפחה מצרית. שהקלתי ראש בגבירתי. שאני אמו של ישמעאל, שיגרום צער רב לבני עמך; שהתרשלתי בחינוכו של בני יחידי; והגרוע מכל, שהשלכתי אותו תחת אחד השיחים, במקום לסעוד אותו באהבת אם, בעת גסיסתו. אכן, מי ישמע ולא ידביק בי תואר של מפלצת מהלכת על שתיים? אולם אם סבלנות תהא לך ויושר פנימי על מנת לשמוע את גירסתי, אולי אצליח לשנות את דעתך ולו במשהו.

d c

כידוע לך, אני בתו של פרעה מלך מצרים; להזכירך – המעצמה הגדולה בתבל. לא אלאה אותך בפירוט על אודות חייה של נסיכה מצרית אמיתית, יפה, צעירה ובשלה, שכל עתידה לפניה; מן הסתם, אם מעט שכל בקודקודך תוכל לחשב הדברים בכוחות עצמך. יועדתי להינשא לאחד מגדולי עולם ולבלות את ימיי בחיי נוחות רפודים בפאר והדר. בהיותי במצרים פונקתי בכל מנעמיה; סביבי כרכרו משרתות שעמלו למלא על אתר את כל מוצא שפתיי. מצב זה נהפך על פניו לאחר בואם של אברם ושרי[1] למצרים.

תשאל מה לנסיכה יפהפיה שכל חייה לפניה ולזקן ערירי בן 75? אכן שאלה טובה. תשובה מילולית על כך כמעט ואינה אפשרית, שכן אברם לא היה מסוגם של האנשים הרגילים בהם אתה נתקל בחיי היומיום. למעשה, הוא היה אדם שונה מכל אדם אחר שפגשתי מעודי. צריכים הייתם לראותו על מנת להבין. להרגיש את האנרגיות שלו. לראות את הוד פניו ומאור עיניו. את עמידתו האיתנה, חוסנו הגופני והביטחון העצמי שהפגין. את המרץ הרב בו ניחן, העולה על זה של בחור צעיר, את ראיית הטוב שבו, למרות הקשיים אותם עבר. ומעל לכל – החכמה. דומה היה עלי כמי שהמציא את הדיבור. כאשר הוא פתח פיו לדבר – אחרים הקשיבו. הוא הקסים את כל באי הארמון, ואת אבי יותר מכולם. לא היה אחד שלא התאהב בו. השתעשעתי במחשבה שראוי לי לקשור את גורלי דווקא עם גבר כמוהו, בעל ניסיון חיים, חכמה אדירה טוב ולב ועוצמות בלית נדלות. אולם באותו יום בו ראיתיו לראשונה, כמובן שלא היה זה יותר מהרהור ראשוני שעד מהרה הגשים את עצמו. 

למחרת בבוקר נפל דבר. אבי קרא לי. הוא פתח בדברים אותם ידעתי כבר מעצמי – כי אברם הינו אדם קדוש ומיוחד וכי נכון לו עתיד גדול. אך יחד עם זאת הוא הפתיעני בכך שאברם אינו רווק אלא נשוי לשרה, אותה הציג כאחותו. הוא הסביר לי כי אירעה אי נעימות בינו לבין שרה ועל מנת ליישב את העניין הוא מעניק אותי לשרה לשמש כנערתה, אך הדבר נעשה לטובתי. אבי אף הוא אמן הדיבור היה. לא אמר לי מראש כי הוא מייעד אותי לתפקיד של שפחה.  לא התמרדתי כנגדו גם כאשר נודע לי הדבר, מכיוון שידעתי כי צודק הוא וזכות תהא בחלקי לחסות בצילו של אברהם.

כך בוצע הטקס – אבי מסרני כחפץ לידיה של שרי ואמר לה – "הרי שכרך". ובשפתנו "הא אָגרֵך" ומאז נלקח ממני שמי הראשון כנסיכת מצרים ודבק בי שם זה, "הגר", על מנת שאשכח מניין באתי, אולם לא אשכח לעולם מהו תפקידי ומעמדי. לימים שמי זה יהפוך לשורש בפני עצמו בשפה העברית, המסמל את ניתוקו של אדם מארצו, מולדתו ובית אביו, ועקירתו לעולם חדש ומנוכר לכל שידע קודם לכן.

יצאנו לכנען וככל שהתוודעתי יותר לאברם כך הבנתי עד כמה ענק שבענקים הוא ועד כמה שפר גורלי עלי לשמש זנב לאריות. אף גברתי נהגה בי ביושר, בהגינות ואף בנעימות והשנים חלפו להן במהירות, כאשר אני מתבגרת, ורואה כיצד הזמן אינו עוצר מלכת אף עבורי, והקמת משפחה משלי - אין.

עשר שנים מאז מכירתי לשרי נפל דבר. גבירתי פנתה אלי והחלה להכין אותי נפשית לשמש כפילגשו של אברם, באשר שניהם עדיין לא הצליחו להביא ילדים. הבנתי מיד כי לא מאהבתי הרבה עושה היא כן, אלא מחמת חששה כי אברם ישא לו אחרת. הרגשתי כמובן אי נעימות רבה להסכים וסירבתי לכך בכל תוקף; הרי גם לשפחה יש מעט כבוד עצמי, ולא לשם יצאנות נמסרתי לשרי. אולם גבירתי עמדה על כך בעדינות אך בנחישות ואספה אותי לחיקו של אברם במתק לשונה, ליפפה אותי במילותיה עד שנחה דעתי כי היא עושה כן בלב שלם, וכבר לא יכולתי עוד לסרב מבלי לפגוע בה.

הכנתי את עצמי נפשית וגופנית לקראת זיווג עם האדם אותו הערצתי מכל וגבירתי המשיכה לחזק את בטחוני: "אשריך שזכית לידבק בגוף קדוש כזה" אמרה לי. הביאתני לחדריו וכולי רועדת מהתרגשות. לא אוכל לתאר בפניכם חוויה כזאת, שכולה התרוממות רוח שלא מהעולם הזה. נכנסתי אליה כבתולה ויצאתי כאישה. הצצתי כנערה, ונפגעתי כרעיה. מבלי שהבנתי מה עובר עלי טיפסתי לעולמות רוחניים של עונג, שכלל לא הייתי מודעת לקיומם. יצאתי מאהלו בידיעה ברורה, כי מאותה עת ואילך שלו אני לנצח נצחים, בין אם נשוי הוא ובין אם לאו. הרי לא התגנבתי למיטתו מאחורי גבה של שרי, אלא היא עצמה הגישה אותי אליו, כפרי בשל הצמא לאהבה ומשפחה משלו.

ויותר משנפגעתי אני, נפגעה שרי. לעתים חשה אני חמלה עליה, שמחמת מצוקתה היא ואהבתה לאברהם עשתה מעשה שתצטער עליו עד יומה האחרון.

ודע לך קורא יקר, כי חוק היה בעולם העתיק. מרגע ששרי החליטה למסור אותי לאישהּ כאישה, לא רק שהפכתי לאשתו, אלא גם שוחררתי מעבדותי. שמחתי על כך כפליים היתה, הן על הזכות לזיווג קדוש, והן על שחרורי מעבדותי הבזויה. ואם לא די בכך שאצבע אלוקים רקמה כל זאת, הרי חתמה את מעשיה בכך בנס הגדול על פיו והתעברתי מביאה ראשונה.

אמור נא אתה קורא יקר אילו היית במקומי, ולאחר הודיעך אלוקים כל זאת, האם לא היה מתרחב לבבך? האם לא היית חש אושר עילאי כאשר נופל עליך אור כזה גדול? ברוב טיפשותי לא יכולתי להסתיר את השמחה שננסכה על פניי, ועוררתי את קינאתה הלוהטת של שרי, שהרגישה שפָּחַת הכבוד הראוי לה משִפְחתהּ. בתמימותי לא הבנתי עד כמה קשה כשאול קינאה. ולא לקלונה נתכוונתי, אלא שמחה חשתי ושהוקל ממני משא העבדות וצער הבדידות. לראשונה נתוודעתי לעינה הרעה ששמה בי והפילה את פרי בטני.

הכיצד יכולתי להשלים עם אכזריות כזאת? הלזו ייקרא צדקת, אשר ממש דחפה אותי לזרועות בעלה על מנת שאהרה מזרעו, ולאחר שהריתי, כרצונה, נתנה בי עינה הרעה והרגה את פרי בטני? ציערה אותי בדבריה, ובמקום לחוש למועקה הגדולה אליה נקלעתי, טרחה להזכיר לי הן בדברים והן במעשים כי אני עדיין שפחתה, וכי תנאי התנתה בעת מסירתי לאברם, כי לא שוחררתי מעבדותי ואף לא אשוחרר. וככל שסירבתי לקבל טענתה היא הלכה עמי בחמת קרי, העבידה אותי בפרך והצליפה בי במילותיה הקשות עד שכרעתי תחת הנטל. חילופי הדברים בינינו הביאוני להבנה כי כוונתה היתה להיבנות מרחמי ולנכס לעצמה את בני כבנה.

ואם לא די בכך, ולאחר כל זאת, והפעם ביד חזקה, שוב קירבה אותי לבעלה. הייפלא בעיניך שנקלעתי לסערת רגשות אדירה שהדירה ממני כל מנוחה? מחד גיסא התשוקה האדירה שיידע אותי שוב ושוב, שיעלני לגבהים אותם ידעתי ויזכה אותי להעניק לו ולעצמי פרי בטן, ומאידך ההתקוממות האדירה כנגד הזילות בכבודי, על היותי לא יותר מאשר חפץ, רחם להשכיר, כחומר ביד היוצר בידי מי שהיתה עבורי אימא שניה והפכה לעריצה קנאית על לא עוול בכפי?

ושוב ידע אותי אברם במצוות אשתו. יתכן והוזה אני, אך יש דברים שאישה מרגישה. לבי אמר לי שאין הוא אדיש אלי וליבו אינו חסום לגמרי כלפיי. חשה אני כי רשפי תשוקתי מצאו מסילות ללבו והוא לא ידעני אך כמי שכפאתו שרה. אולי, רק אולי, גם מסיבה זו שרי כה קינאה בי. היא זימנה אותו למשפט בפני אלוקיו, מדוע בעוד היא חשבה עליו, הוא התפלל רק בעבורו ולא כלל גם אותה בתפילותיו. תוכניתה של שרי נהפכה על פניה – ביקשה היא להיבנות מרחמי, והרסה לעצמה. קנאתה מנעה ממנה מלהבין, כי אברם אהב את שרי אהבה כה עזה, עד כי מעולם לא חשב על אף אישה אחרת בלעדיה, וכי ברור היה לו כי ילדים, אם וככל שיהיו לו, יהיו רק ממנה, וכגוף אחד כלולה היתה מאליה בתפילתו. ועל טרונייתה אליו וזימונו למשפט קיזזו ארבעים ושמונה שנים מחייה.

רחמי קלט שוב את זרעו של אברם באהבה והריתי לו שנית. *או אז החלטתי לברוח מביתם מחשש להריוני. אלא שבעת שעצרתי מנוסתי על עין המים, לבכות על מר גורלי, נגלה אלי מלאך ה'. ואל יהא פלא בעיניך שלא נתקפתי יראה למראה המלאך, שהרי מלאכים הסתובבו בביתו של אברם באופן תדיר.

ביקש המלאך להיכנס עמי בדברים, וסיפרתי לו על קורותיי עד בריחתי מבית שרי גבירתי. המלאך ציווני לשוב ולהתענות תחת ידיה בלב שלם ובנפש חפצה; אף הודיעני כי שמע ה' לעניי וראה את עינויי, והבטיח לי בשם ה' כי אם אשוב לגבירתי ואדע לכוף ראשי בפניה, הרי שלא רק שלא אאבד את התינוק, אלא שהוא ירבה את זרעי עד שלא ייספר מרוב. כאות וסימן לכך שלא רק ששמע לנאקותיי בעבר, אלא הוא גם יגן עליו בעתיד, הוא ציווני לקרוא שמו ישמעאל.

ועוד נבואה שם באזניי, כי בני יהא פרא אדם, הכל שונאין אותו ומתגרים בו, אך למרות כל זאת חזק יהיה, וזרעו גדול. זהו גורל, קורא יקר. כך רצה אלוקים. ברור היה שייעד לבני תפקיד גדול בדברי הימים ולכן אל לך להטיל עלי את האחריות לדרדורו, ואף לא על אביו, שלמרות שאהבו והרביץ בו חינוך ומוסר, הלה הפך רובה קשת והשתית חייו על חרבו.

חזרתי לביתו של אברם וילדתי לו בן בריא וחזק, שכיבד את אביו ואף הסכים להימול בגיל שלוש עשרה ללא כל פקפוק. לא רק אני כאימו אהבתי אותו, אלא גם אביו. ברור היה לי כי את אשר איחד בן זה, איש בל יוכל לנתק, וקשרתי את פתחי עבור אברם עד שיבוא מועד, תוך שייקרתי בליבי כל קרבה לאברהם, על כל מילה או אף מבט בו זיכני במשורה. שרי הפסיקה לקרוא בשמי החדש "הגר" ובפיה הפכתי להיות רק ה"אמה" הנוכריה חסרת השם. לאחר שנולד יצחק קיוויתי ששמחתה של שרה תרפה קצת את כעסה כלפיי, אך לא זו בלבד שלא עידנה את התנהגותה כלפיי, אלא אף התנערה כליל מהבן אותו רצתה לנכס לעצמה, והפכה אותו ל"בן האמה". פלא שישמעאל הרגיש מרירות על התנהגותה כלפיי ומחמת המחיר שנאלץ לשלם בשל קינאתה? פלא שקינא ביצחק, שהפך להיות יקיר אביו לאחר ארבע עשרה שנה שזכה לתשומת ליבו? יחד עם זאת ספגתי כלימתי וכופפתי ראשי כמצוות המלאך ואף הזהרתי את ישמעאל לבל יעז פניו כלפיה, וכל זאת על מנת לשמור על חייו מעינה הרעה.

כאשר החליטה שרה לימים, לסלק אותי עם בני, לא התווכחתי איתה. אברהם ניסה להילחם את מלחמתי אך קיבל אות משמים שכך רצון הבורא. כל שרציתי באותה עת היה לברוח באשר יגורתי בא לי, ושרה נתנה עינה בבני, שהתכווץ כולו וחלה מאוד, וחששתי לחייו.

אף אברהם עצמו השכים בבוקר. בראותו עד כמה נחלש ישמעאל הוא העמיס אותו על שכמי ואני נמלטתי משם כל עוד רוחי בי. למרות הקושי של נשיאת נער בן כ"ח שנים על גבי למוד העמל, הרמתי רגליי ומיהרתי ככל יכולתי לאותו מקום בו נגלה אלי מלאך האלוקים לראשונה. השלכתי לפניו את הנער תחת אותו שיח בו הבטיחני כי ישמע לתפילתי בעתיד וזעקתי אליו במפגיע – הא לך אל ראי – הינה הנער שנולד בברכתך. קיימתי אני את מצוותך, וחזרתי להתענות תחת גבירתי. עתה קיים אתה את הבטחתך והצל אותו!

* השלכתי אותו וברחתי משם, שיראתי מעוצמת הדין. ברוב ייאושי נכשלתי בפנייה לבקשת עזרה מעבודה הזרה לאברהם. ועתה כשפניתי לאלוקיו הותרתי את בני שם, שאם אין לי זכות לכך, שלא ישפיעו הדינים המיועדים לי על דינו של בני. מהומה גדולה קמה בשמיים וכל מלאכי מרום נזדעקו כנגדו בעוד כוחו הולך ותש; אך הרחמן גזר, שאין פוסקים את דינו על פי העתיד, אלא באשר הוא שם; * באשר הוא שם – בנסיבות בהן נולד. באשר הוא שם – במקום בו הבטיח הקב"ה לשמור על חייו. באשר הוא שם – בנסיבות בהן חטאיו בהווה אינם מצדיקים את מותו ואין שופטים אותו על פי העתיד. בסופו של משפט סוער גברו רחמיו של הבורא ובני ניצל.

חלפו השנים ואני עדיין ממתינה לו, לאברהם. יודעת אני שהוא שלי. ויהיה שלי, ואמתין לו עד שיחנני ויקרא לי לשוב אליו, כי חולת אהבה אני. ■

d c

 הגר אכן המתינה לאברהם שנים רבות וסירבה לכל הצעה עד כי כונתה בשם "קטוּרה" על שם שקשרה את גורלה באברהם.  לאחר פטירת שרה לקח אותה אברהם שנית, והיא הביאה לו עוד ששה ילדים. לפני מותו אברהם שילח אותם עם מתנות רבות למזרח הרחוק ואומרים שמתנות אלה לא היו מתנות פיזיות אלא בעיקר היו הכלים הרוחניים של בני המזרח. ישמעאל אמנם הפך פרא אדם, אולם בסוף ימיו חזר בתשובה וסיים את חייו כצדיק. חז"ל מבקרים את התנהגותה הקשה של שרה כלפי הגר, שלימים היוותה אחד הגורמים של שעבוד בניה לזרעו של ישמעאל, כמידה כנגד מידה[2].

שי שגב, תשרי תשע"ה

---

* החלק הארי של הדברים הכתובים כאן מבוסס על מדרשים. חלק נוסף מפרשנות שלי. סימון [*] ליד קטע מסוים משמעו שמדובר בדברי פרשנות שלי.

[1] לשון אברם ושרי או אברהם ושרה ננקטו בהתאם לעניין, קרי בהתאם לתקופה בה שמם היה כך.

[2] רמב"ן טז ו ד"ה ותענה שרי.

האישה והמחזור החודשי

אֹרַח כַּנָּשִׁים: כאשר התורה מספרת על שרה, היא אומרת ששרה זקנה, והפסיק להיות לה, "אורח כנשים". (כך בסיפור שבאים המלאכים ומבשרים לאברהם שיהיה לו בן, ושרה צוחקת).

ואילו כאשר רחל פונה ללבן אביה, היא אומרת שאינה יכולה לקום, מכיוון ש"דרך נשים לי" (בראשית לא לה).

מעניין הקשר בין דרך לאורח, המציינות מסלול. אלא שכאשר רחל מציינת זאת, היא מתייחסת למנהג (דרך = מנהג) הנשים שהיה לה באותה עת.

ואילו כאשר מדובר בשרה, אורַח מלשון אורֵח – אדם ההולך בדרך, הבא לבקר בביתו של מישהו אחר. מוטיב של זמניות, המסמל את המחזור החודשי בכללותו (הבא לבקר מדי חודש), שפסק לשרה.

ועוד מעניין, כי אצל שרה רואים את כ' הדימיון , להבדיל מרחל. לרחל היתה דרך נשים. ואילו לשרה - לא אומרים שפסק אורח הנשים, אלא שפסק אורח *כמו* שיש לנשים. מעניין האם הדבר בא לומר משהו על נשיותה של שרה. האם היא פחות "אישה" בשל כך. מה אתן אומרות?

מה לדעתכן מגדיר את האישה כאישה, ומה את נשיותה?