כיצד מנחמים?

זה בזו נביט
ונתמה שנית
אם ראינו נכונה...
לפעמים אני
לפעמים אתה
כה זקוקים לנחמה!

מלים: רחל שפירא; לחן: נורית הירש. ביצוע: אילנית

הפוסט הזה נכתב בשלהי היום הקשה הזה, של תשעה באב. בשעות אלה מתחילות לזרום אנרגיות של נחמה.

השבת הקרובה נקראת שבת "נחמו", על שם ההפטרה שלה, בה הקב"ה מבקש "נחמו נחמו עמי". ונשאלת השאלה כיצד מנחמים? אנו רואים אדם עצוב, לאחר אבדן או קושי, סבל וכדומה, איך מנחמים אותו?

ראשית, צריכים אנו להבין מהי נחמה. בתורה, "וינחם ה'" שנאמר בפרשת בראשית (הקב"ה "מצטער" על בריאת העולם) ובפרשת כי תישא (הקב"ה משנה דעתו על הרצון להעניש את ישראל בעקבות חטא העגל) – נחמה הינה בבחינת שינוי הדיעה. הקב"ה סבר כי הבריאה ובמיוחד האדם הינה בגדר "טוב מאוד" ולאחר מכן שינה את דעתו. וכן הקב"ה חשב לגרום רעה לעם ישראל, ולאחר מכן בזכות משה רבינו, שינה את דעתו.

באותו משקל, לנחם אדם משמעו לשנות את דעתו. אם דעתו של אותו אדם עייפה ועצובה וקשה ורצוצה,, הביטחון שלו באדמה, הוא סבור שהוא כישלון, שהעולם כבר לא יהיה אותו דבר, שאין מוצא וכו', מטרת הנחמה היא לשנות את דעתו, לשכך את הכאב, להמריץ אותו להתמקד בטוב ולא ברע, למצוא את ההרחבה בתוך הצרה (כפי שאומר רבי נחמן מברסלב).

עדיין נשאלת השאלה כיצד עושים זאת.

הצעד הראשון, והחשוב ביותר, הוא הכלה (מלשון להכיל). כאב הוא דבר פנימי. באחד השיעורים עמדתי על כך שניסיון, וכאב, הוא בד"כ דבר אישי, שאחרים אינם מרגישים אותו במלואו. ומחקרים פסיכולוגיים מראים, כי כל אדם בטוח, שהכאב שלו הוא מיוחד, ואף אחד לא מסוגל להבין אותו (מה שפעמים רבות, ממש נכון). במצב כזה, מה שחשוב הוא לאפשר לאותו אדם להוציא מה שמעיק לו על הלב, לשפוך את הכאב החוצה, להרגיש כי מי שמדבר איתו, מבין על מה מדובר, מבין את הקושי שלו, מזדהה ומכיל את הכאב שלו, אפילו במקצת.

ההקשבה צריכה להיות הקשבה אמיתית, "לב שומע". האדם המספר צריך להרגיש שאתם ממש מתחברים לדברים שלו ומנסים להבין, גם אם לא מצליחים להבין הכל. חלק מההקשבה הינה חזרה על הדברים שהוא עצמו אומר, ופשוט "לפתוח" אותו ולאפשר לו להוציא הכל. גישות פסיכולוגיות וטיפוליות מודרניות יוצאות מנקודת הנחה, כי לאדם יש את כל התשובות שהוא זקוק להן, בתוכו. לכל היותר ניתן לכוון אותו באמצעות שאלות, שאלות שהוא ורק הוא יתן את התשובות עליהן. האדם אינו זקוק כעת לעצות, במיוחד לא בשלב הראשוני, הוא זקוק להכלה, לשמיעה, לאמפתיה.

במרבית המקרים, הצעד השני יהיה להותיר את האדם להתמודד עם האבדן, לאחר שהוא הצליח להקל חלק מהעומס. השלב האקטיבי של הנחמה, קרי להכניס מלים מעודדות, לראות את הטוב, אסור שיבוא מוקדם מדי, מכיוון שהוא עלול להתפרש כאילו אתם כבר מבקשים להתנער ממנו, ואז רק תעצימו את הסבל שלו. לאחר שהאדם המנוחם הוציא מליבו, קל לו יותר להתמודד עם הקושי, אולם הוא עדיין צריך לעכל את הדברים אצלו. לכן, לעתים לאחר ששמענו את האדם, צריך לתת לו זמן ומרחב להתמודד מחדש עם הכאב.

ואז, לעתים הצעד הבא, יהיה שוב לשמוע את האדם, שוב לתת לו לשפוך, אפילו מלים קשות, כואבות, דהיינו – לחזור על הצעד הראשון. ואם, רק אם מתאים, להתחיל גם במלים של נחמה.

התנועה המעגלית הזאת של נחמה, נרמזת גם בפרשות האלה, המכונות "שבע דנחמתא" - שבע הפטרות של נחמה – נחמה אינה עניין מיידי, של "זבנג וגמרנו" אלא עניין מעגלי, החוזר על עצמו. אדם לא יוצא מדיכאון צ'יק צ'אק, זהו תהליך מעגלי ולעתים ארוך מאוד להתגבר על אבדן או על קושי, במיוחד אם הוא מתמשך – ואכן פסוקים רבים כתובים באופן כפול: נחמו נחמו עמי... עורי עורי דברי שיר... התעוררי התעוררי קומי ירושלים... עברו עברו בשערים...

הצעד הבא, הוא מציאת הטוב, הנקודות הטובות בתוך האבדן. למשל, הנפטר לא סבל; הפיטורים הינם סגירת דלת אחת ופתיחת דלת חדשה, וכדומה. צריך אימון רב כדי לראות את הטוב. אם אינכם מסוגלים למצוא דברים טובים, אל תאלצו אותם, מכיוון ששוב - הדבר יתן אפקט שלילי בלבד. חיבוק עדיף בהרבה על מלים של הבל. כאמור, מלים אלה, חייבות להגיע בזמן המתאים. אם הן תגענה מוקדם מדי, הדבר רק יחזק את התחושה שאף אחד לא מבין אותי ואת הצער שלי, ובמקום להקל, רק יחמיר.

והשלב השלישי הוא בניית החזון, העתיד, מילוי החסר באנרגיות טובות. מילוי החסר מתחיל בראש ובראשונה במציאת התכונות הטובות של מי שאנו מנחמים אותו. למקד אותו בטוב שבו, ובפוטנציאל שלו. יש לסייע לו ולתעל אותו מכאן ואילך למחשבות קדימה - לאיפה ממשיכים הלאה, לא לשקוע באבדן אלא מתוך הקושי לצמוח, למצוא עבודה חדשה, בן זוג חדש, עיסוקים של נתינה והשפעה, למלא את היום ואת הנפש.

והכל – בהרבה הרבה אהבה, סבלנות ונתינה.

בבניין ירושלים ננוחם!

רשמים מסדנה למדריכים

בשבוע שעבר נתבקשתי לשוחח עם מדריכים בתנועת נוער דתית (גילאי המדריכים 15-17). אמנם הכנתי איזושהי שיחה אולם בשל נסיבות שונות החלטתי לערוך איתם סדנה ולשוחח איתם קצת על ההדרכה. השיחה נמשכה קרוב לשעתיים באוירה טובה. ברשימה זו אבקש לפרט מעט ממנה, ואולי תהיה לעזר למדריכים אחרים ולמנחי קבוצות.

מדוע פניתם להדרכה?

השאלה הראשונה ששאלתי את כל המדריכים (כ-21, שליש מהם בנות, ו-2/3 בנים) היתה מדוע פניתם להדרכה. התשובה של מרבית המדריכים היתה הרצון להשפיע ולתרום לחניכים. חלקם אף הוסיפו כי בקשו לתרום גם לעצמם מעצם השליחות. תשובה נוספת שקיבלתי היתה הרצון לקיים את הסניף ולטפח אותו. ככל הנראה אותו סניף מצוי במצב עדין, מה שרק מגדיל את האתגר שלהם. לאחר מכן שאלתי אותם האם רק מטרות אלטרואיסטיות הניעו אותם? ומה עם התחרות וההישגיות? והשיבו, לגבי אותו סניף, כי אצל הבנים אין הישגיות, מכיוון שכמעט כל מי ששורד עד הסוף נשאר להדרכה (יש כ-10 חניכים בקבוצות הגבוהות יותר), זאת לעומת הבנות, אשר אצלן יש תחרותיות גבוהה - כ-30 חניכות בקבוצה).

על פניו נראה (באותה קבוצה) כי הבנות מגיעות להדרכה ממקום יותר איכותי, אולם באופן פרדוקסלי האתגר מצוי אצל הבנים, להגדיל את מצבת החניכים.

מהי השפעה?

השאלה השניה ששאלתי את המדריכים היתה - אם באתם להשפיע, אנא הסבירו לי מהי השפעה בעיניכם? מה הייתם רוצים להשפיע על החניכים? תשובה אחת שקיבלתי מהבנים היתה ללמד אותם מסגרות, תשובה שניה היתה לחשל אותם ("שלא יהיו חנונים"). מצד הבנות לעומת זאת נשמעה התשובה להקנות להם ערכים טובים יותר, כבוד הדדי, יושר, אהבת הארץ וכו'. ואז התעורר מיני ויכוח - המדריכים שאלו את הבנות האם הן באמת סבורות שהן מסוגלות להנחיל ערכים כאלה. ראוי לציין כי לאחר מכן גם חלק מהבנים סברו שהשפעה הינה במובן של הקניית ערכים.

ואז שאלתי את המדריכים את השאלה הבאה: הרי פער הגילאים ביניכם לבין החניכים שלהם הוא לעתים שנתיים - שלוש: "מי שמכם" להיות במדרגה של "משפיעים", הרי רק אתמול הייתם חניכים כמותם וכבר היום אתם המורים הרוחניים שלהם?? והם הסבירו כי היתרון שלהם על פני מורים או הורים, הוא שהם מבינים יותר את החניכים שלהם, מכיוון שרק לפני שנים ספורות היו כמוהם, ומעמדה זו הם יכולים להשפיע עליהם יותר.

לא קל לתת דוגמה אישית!

הדרך להשפיע, אמרו כולם, הינה דוגמה אישית. אולם מפתיע שדווקא המדריכים הגיעו לתובנה מעניינת - זה לא קל לתת דוגמה אישית! מדריך אחד סיפר שלא קל לו שהחניכים שמתפללים איתו בבית הכנסת בוחנים אותו, כיצד מתפלל, האם הוא תמיד מרוכז וכו'; מעניין שהבנות, שהציבו לעצמן רף גבוה יותר בהשפעה (להשפיע ערכים) דברו יותר על הקשיים. הן מודעות היטב לכך שהן צריכות לשמש דוגמה אולם לא מצליחות. ועל כן לא מתביישות לומר לחניכים: "אין מה לעשות אנחנו גם בני אדם"... מעניין האם מאותו מקום המדריכים הצעירים יכולים יותר להבין את ההורים שלהם... גם הבנים הזכירו כי החניכים מקפידים להזכיר להם כל העת כי הם מצויים במבחן מתמשך, והמדריכים יודעים לסנן מהי ביקורת אמיתית ומהי סתם התגרות.

כיצד מתמודדים עם החניך המפריע?

אחת השאלות הקשות ביותר בקטע של השפעה הינה כיצד להתמודד עם החניך המפריע, השונה, הבעייתי, המרביץ וכו'. במסגרת זאת מצאתי יותר בלבול אצל המדריכים. מרביתם דברו על הדרך השלילית, קרי לעתים יש צורך בשימוש בכוח, לעתים יש צורך להעמיד את החניך באותו מצב לא נעים שהוא מעמיד בו את הקבוצה (למשל, להפריע לו לדבר, או התעלמות מכוונת וכו') ורק אחרי שהוא חווה על בשרו, הוא ילמד ויפסיק את הפעילות. לעומתם אחת המדריכות העדיפה את הדרך החיובית, לשוחח עם החניך, להתקרב אליו, להסביר לו שהדבר מפריע וכו'.

כיצד מתמודדים עם חוסר אכפתיות?

אחת השאלות שדווקא עוררו המדריכים היתה חוסר האכפתיות של החניכים לסייע בעבודות ניקיון וסדר. גם כאן הושמעו מספר דעות. חלק אמרו שהם מתחילים לנקות והחניכים מצטרפים. חלק אמרו שהדבר לא מסייע ואז הציעו את שיטת העונשים "לא תהיה פעילות כזאת...". שאלתי אותם -הרי אתם רוצים להשפיע עליהם, והרי כל הפעילויות כמעט מצריכות ניקיון וסדר לאחר מכן, אם לא תעשו פעילויות אפשר לסגור את הסניף... זו לא הדרך, מה גם שאסור לאיים עם אקדח לא טעון... יש למצוא דרך אחרת ליצור מוטיבציה לנקות.

לסיכום

המפגש היה מעניין ומפרה. בסוף המפגש אמרתי להם מאוד בקצרה את דעתי מנסיוני כמדריך בעבר ולאחר מכן בקבוצות שונות.

ראשית, יש להם הזדמנות שאין להרבה הרבה מדריכים אחרים בנסיבות אחרות - החניכים מעריצים אותם, קל מאוד להביא לקשר טוב בין המדריך לחניכים, וקל מאוד להשפיע עליהם, מהמקום בו הם נמצאים. על כן העובדה שהחניכים מסתכלים ובוחנים כל צעד שלהם הוא ברכה, והמדריכים חייבים להבין שזו שליחותם העיקרית, להקפיד מאוד על התנהגותם.

שנית, על מנת להשפיע על החניך, חובה ליצור איתו קשר, טוב, לזכור שמות, לזכור את הפרטים הקטנים, להביע התעניינות בחייו, לכבד אותו, לעתים לבקר אותו בבית. ככל שהחניכים יאהבו אתכם יותר, הם יעשו הכל כדי לא לאכזב אתכם. הדבר נכון כשיש קבוצה קטנה, ונכון גם כשיש קבוצה גדולה. אדרבה, הקבוצה הקטנה תהפוך לגדולה. גישות שליליות אינן לכתחילה, אלא אם בכלל, אך ורק אם שום שיטה אחרת אינה עוזרת. ובכל מקרה אסור להתרגז ולצאת מהכלים, שהרי החניכים בוחנים אתכם ויציאה מהכלים משמעה שהפסדתם את ההשפעה והפסדתם את הכבוד שלכם בעיני החניכים. להקפיד על החיזוקים החיוביים - החניכים "מתמכרים" לחיזוקים חיוביים אמיתיים (לא חנופה!!!) והם יהיו מוכנים להשקיע ולהוציא את המיטב, על מנת לקבל חיזוקים חיוביים. ו... כמובן כמדריכים (כמו הורים) צריך לפתח חוש שישי, מה לבקש מהחניכים ומה לא לבקש מהם...

שלישית, פעולות הן התוכן החינוכי באמצעותו אפשר להטמיע ערכים בחניכים. אולם מאידך החניכים יזכרו ויצרבו דווקא את החוויות האישיות ולא את הפעולות. ועל כן חובה להקפיד על היחס האישי, כאמור, ואת הפעולות יש למחזר, דהיינו, מכל פעולה להוציא מסר עיקרי, ואת המסר הזה לחזור ולהזכיר בהזדמנויות שונות, עד שהדבר מוטמע. למשל, אהבתי לשמוע את אחת המדריכות, המקפידה ללכת עם חניכותיה מהסופר עד הסניף, וכך היא איתם עוד 20 דקות של איכות. ובמקרה כזה, יום אחד, כשיעלה הצורך, יתכן אפילו מספר שנים לאחר הפעולה, החניך ישלוף את המסר הזה ויעשה בו שימוש חיובי. בנוסף, יש לעורר פעילות למען הקהילה, פעילויות חסד, לחוות את עשיית הטוב ואת הכרת הטוב של מקבלי החסד.

רביעית, נשאלה השאלה כיצד ליצור גיבוש בקבוצה. ובכן הדרך היא, כפי שאמרה הקומונרית, לעורר יחס של כבוד ואהבה והערכה בין החניכים. מעבר לכך, לערבב את הקבוצה בפעילויות השונות, וכך למעשה לפתוח את החניכים לחניכים אחרים, פחות מוכרים. שילוב של שני מרכיבים אלה יוביל לגיבוש הקבוצה.

לא קל להיות מדריך. אולם להורים אוכל לומר - חשוב מאוד לאפשר לילדים להיות מדריכים, הדבר תורם להם, הופך אותם להיות אחראים ואכפתיים, ובמידה מסויימת, להבין אתכם יותר. עם זאת, גם הם רק בתחילת דרכם וזקוקים להדרכה. וכאן אני פונה לקומונרים ומעלה - דאגו לסדנאות עם המדריכים!