איך אתם רוצים את האחדות שלכם?

פורים בפתח. בתחילתו אנחנו צמים לזכר מאורעות מלפני למעלה מ-2000 שנה. מדוע? ולשם מה? והאם זה קשור לזיכרון של אירועים שאירעו בתקופתנו? ומה עלינו לדעת מכך ממש לימים אלה?

תענית אסתר?

אנחנו צמים בי"ג אדר. מדוע? חלק מכנים תענית זאת, "תענית אסתר", על שום הצום של שלושה ימים. אולם הצום ההוא נערך בחודש ניסן. אז מדוע אנחנו צמים בחודש אדר? מסבירים הפוסקים, כי בניסן לא צמים. ולכן מקדימים את הצום לחודש אדר. אבל עדיין נותרת השאלה, שהרי הצום של אסתר היה שלושה ימים, ולא יום אחד, והחשוב ביותר – הצום נערך בתאריכים י"ד, ט"ו, ט"ז ניסן. אז מדוע אין אנחנו צמים שלושה ימים באדר? ומדוע אנו צמים דווקא בי"ג? ולא באחד מהימים י"ד, ט"ו או ט"ז אדר? ואכן, עפ"י שו"ע לא מוזכר שהתענית היא תענית אסתר (או"ח תרפו א)

תענית של שמחה?

הסבר אחר על פי הפוסקים הוא שהתענית אינה לזכר אותם שלושה ימים קשים בחודש ניסן, אלא לתענית אחרת. המן, כידוע, הפיל פור בחודש ניסן, והפור נפל על י"ג אדר בשנה שלאחריה. לכאורה, כאשר הגיע מועד הפור, הכל היה צריך להיות כבר שקט, שהרי הגזירה המקורית בוטלה ימים ספורים לאחר שניתנה, המן סולק, יש חילופי שילטון, והשולטים כעת הם היהודים אסתר ומרדכי. לכאורה, הזוי לגמרי לחשוב שעדיין עלולה להיווצר בעיה. אבל עובדה. עדיין היו צריכים היהודים להילחם על נפשם מפני צורריהם.

אלא שהפעם היהודים היו מחוזקים. הם יצאו למלחמה, לא מעמדת חולשה אלא מעמדה של כוח. ולפני היציאה למלחמה, הם צמו, כצום של תפילה ובקשה להצלחה, גם כאשר הם חשו שהם חזקים, עדיין לא שכחו מי הנותן להם כוח לעשות חיל.

והעמדה המקובלת בפוסקים הינה שדווקא לזכר הצום הזה אנו צמים – זהו צום של שמחה. ומוסיף שו"ע, שיש כאלה שמתענים 3 ימים, לזכר תענית אסתר (שם ג), דהיינו לשיטתו אין התענית שלנו לזכר תענית אסתר. ואפילו הרמ"א אמר שהתענית אינה חובה וניתן להקל בה במידת הצורך (שם, סעיף ב)

סופו של עניין – אנו צמים לא בגלל התקופה הקשה, אלא לזכר הניצחון - היציאה למלחמה, והתקומה.

ומדוע אנו שמחים בפורים?

זה כבר מופיע במגילה עצמה, אנו חוגגים: "לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר, וְאֵת יוֹם-חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ:  בְּכָל-שָׁנָה, וְשָׁנָה.  כַּיָּמִים אֲשֶׁר-נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאֹיְבֵיהֶם,..." אנו חוגגים ומציינים את הימים שבהם נחו היהודים.

כיצד אנו מציינים את השמחה?

אנו מציינים את השמחה על פי ההלכה (מעבר למנהגים החביבים), בביטויים של אחדות – משלוח מנות ומתנות לאביונים. ומדוע? כי הכל התחיל בגלל חוסר האחדות. מפני שהיו יהודים שעלו לארץ ישראל בשיבת ציון ונלחמו על הקמת הבית היהודי שם, ואילו בפרס היו יהודים שחגגו יחד עם אחשורוש את מנעמי הגולה. המן נקרא במגילה – צורר היהודים – מי שגרם ליהודים להתאחד. בתחילה, עם ישראל היה מפוזר ומפורד, ולכן שרתה עליו הגזרה. והגזרה בוטלה באמצעות האחדות – לך כנוס את כל היהודים. ולאחר מכן אסתר הקפידה כי חגיגות אלה תהיינה חגיגות של כל היהודים באשר הם.

ומה אנו למדים מכך?

ראשית, במיוחד כיום, הדבר העיקרי שעלינו לזכור מסיפור פורים הוא שהאחדות היא הנושא החשוב ביותר. אנו יכולים להגיע לאחדות בשמחה, או עלולים להגיע אליה מתוך צער. אחדות חייבת להיות, השאלה איך נגיע אליה. על כן, למרות הפערים והמרחק שבין יהודי הגולה לבין יהודי שיבת ציון, היה הכרח שחג זה יצויין על ידי כל בית ישראל, אחרת לא היתה לו משמעות. ועל כן היהודים קיימו וקיבלו על עצמם את החג הזה, כביטוי של אחדות, הגם שזו לא היתה ברירת המחדל שלהם.

נושא זה (של אחדות כל בית ישראל שחוגג את פורים) הוא כל כך משמעותי, ועל מנת להמחישו – תארו לכם שכל בית ישראל, השמאל והימין כולם ישמחו שתהיה ממשלה בישראל. שמחים על כך שקמה מדינה ויש לה ממשלה, אפילו אם היא של "הצד השני". עד כדי כך זה משמעותי ההוראה שכוווולם יחגגו את פורים. אחרת אין משמעות לחג הזה. כל המשמעות של האחדות היא כשאני שמח גם כאשר הצד השני הוא שניצח. האם אנו מסוגלים לכך בטוב? כפי שקרה בזמן פורים? או שמא אנו זקוקים לעוד מלחמה, על מנת להבין זאת בדרך אחרת?

שנית, ועל כך יש לדון בנפרד, כמו בפסח, עיקר הזיכרון והפעולות הסימליות הנלוות (אפילו הצום), אינם מתמקדים בקושי ובצער, למרות שהיו כאלה, אפילו לא באנטישמיות, אלא דווקא בניצחון, ברווחה, בנקמה ובתקומה שהיו לאחר מכן.

עבורי, כמי שעוסק כמה וכמה שנים בזיכרון השואה, ומשווה אירועי זיכרון אחרים בעם ישראל, הדבר פותח פתח לשאלה ודיון, שכאמור אין המקום להשיב עליו כעת, אבל אין ספק שהוא צריך עיון.

ועוד משהו לקראת סיום: מספר הגאולה 6 מופיע בצורה מובהקת בתקומה: בשושן הרגו 510 אויבים, ולמחרת 300 אויבים, ובכל הממלכה, 75,000. המנוחה הסופית היתה ב-15 (1 + 5 = 6) בחודש אדר (החודש ה-12).

האם מצווה לזכור את השואה, או שמא מצווה לשכוח ולפתוח דף חדש?

האם נכון או לא נכון לזכור את השואה, קרי את הרצח, העינויים, הרעב, הקושי, מצעדי המוות, הקרונות, האכזריות הנוראית של הנאצים, הפולנים, האוקראינים...? פולמוס מתקיים בשאלה זו כבר שנים לא מעטות.

הארה לשאלה זו מצאתי בפרשת השבוע. בו מצווים אנו למחות את זכר עמלק. לא למחות את עמלק, אלא את זכרו. הציווי ייכנס לתוקף לאחר שיניח לנו הקב"ה מכל אוייבנו מסביב. נשאלת השאלה אפוא מה הטעם למצווה זו.

הדעה המקובלת היא שעמלק הוא עם רע, שיזם מלחמת חינם איתנו, כאשר היינו בדרך ועייפים, ולא ביקשנו מלחמה, ולא סיכנו אותו. הוא רצה מלחמה לשם מלחמה. ורוע כזה צריך למגר, אפילו מהזיכרון. אולם ככל שכך עדיין נותרת השאלה מדוע להמתין עד שנסיים את כל המלחמות שלנו לשם מחיית זכר עמלק. אם צריך למחות, נמחה מיד, לא?

אפשרות שניה שחשבתי עליה, היא שונה לחלוטין - והיא שאנו זקוקים למחיית זכר עמלק, לטובתנו. עמלק גרם לנו למורך, לחולשה, והיכה בנו בעת שהיינו חלשים. הוא הזיכרון הראשון של כישלון לאחר יציאתנו ממצרים, וזיכרון ראשון תמיד נחקק, ועל כן על מנת למחות את הזיכרון הזה מתוכנו, שלא יחליש אותנו בעתיד, שלא יזכיר לנו שהיינו חלשים, ועייפים ולא יראי אלוקים, ויתכן גם שלא יבייש אותנו בפני אומות העולם, עלינו למחות את זכרו.

ולגבי השאלה מדוע למחות את זכרו רק כאשר יניח לנו ה' מכל אויבינו מסביב? יתכן וזכרו של עמלק דווקא כן חשוב מאוד, שכן כל עוד אנו נלחמים, חשוב שנבין שהאוייב אינו מרחם, והוא יגיע ויכה בנו, בין אם אנו חזקים ובין אם אנו חלשים, בין אם אנו חפצי שלום ובין אם אנו חפצי מלחמה. הוא לא יתחשב בנו ולכן לנו אסור להתחשב בו. אך לאחר שננוח מכל המלחמות, לא ניזקק לזיכרון מר זה, ונמחה אותו על מנת לפתוח בדף חדש. (ולגבי השאלה האם אנו צריכים לזכור את הרשע על מנת שלא נידרדר לרשע בעצמנו, יש מספיק פסוקים בתורה שמחייבים אותנו להומניות, גם כלפי עמים אחרים, ויתרה מכך, אפילו האיסור לשנוא מצרים, מכיוון שגרים היינו בארצם וכו').

ואולי זה גם פתרון לוויכוח הקיים כיום, האם יש לזכור את השואה אם לאו. יש הסוברים כי צריך לפתוח דף חדש ולא לזכור את הצרות שעברנו, שהן מפילות אותנו. הפתרון של התורה הוא, שיש בזה משהו, אולם רק לאחר שנסיים את המלחמות ויגיע שלום אמיתי, רק אז עלינו להיפרד מהזכר הרע (שלא יפתה אחרים לחזור עליו), וכמובן לזכור רק את הדברים הטובים, הנספים, האבדן, העושר התרבותי, לזכור ולכבד את האנשים שהיו שם, אולם למחות את זכר הרשע, ולאפשר צמיחתו של עתיד טוב יותר ואופטימי לעם ישראל ולאנושות.

עדות בזמן אמת מתוך התופת

אחת העצות הידועות לסופר המתחיל הינה ככל האפשר להביא את עצמו לעיני הקורא. שהדמויות בספר תהיינה קשורות אליו, שהדברים יהיו אמיתיים, כנים ויוצאים מהלב.

זה היתרון האדיר של הספר "העוד יוותר מי שיבכה", המכיל יומנים של אב (קופל פיז'יץ) ובתו (מירה פיז'יץ, לימים פלינט) מגטו ורשה, שנכתבו בזמן אמת, בעת המאבק המתמיד על החיים, בעת הגירושים, הבריחה, המעברים מדירה לדירה, הפחדים והדאגות הבלתי נגמרים. וזה גם החיסרון שלו... אתה קורא וקשה לך להאמין שדברים כאלה התרחשו במציאות. שאנשים עברו כל כך הרבה טלטלות אבל עדיין נותר בהם כוח להיאבק על חייהם, כאשר כל מי שנמצא מסביב פשוט מתמוטט ומוסר את גרונו לשחיטה מחמת היעדר כוחות וחוסר אונים ורק יחידי סגולה נאבקים לשרוד או להשיב מלחמה.

שלושה חלקים עיקריים לספר:

החלק הראשון הוא פרי עטה של העורכת המוכשרת, חוי דרייפוס, הסוקרת את קורותיה של המשפחה והכתבים שהשאירה אחירה ולאחר מכן מביאה בצורה ברורה ומדויקת את קורות יהודי ורשה בתקופת השואה.

החלק השני מביא את יומניו של קופל פיז'יץ. קופל, בנו של דוד פיז'יץ הוא האח היחיד שהצליח לשרוד את השואה מאלה שנותרו בפולין, יחד עם רעייתו גניה, ושתי בנותיו, מירה ורות. שני אחים אחרים של קופל הצליחו לברוח קודם לכן. ההורים יתר האחים לא שרדו. קופל ינק עוד מנעוריו את אהבת ישראל שפעפעה בעורקי הוריו, החסד והעזרה לזולת, וכל ימיו פעל למען הציבור. מעיון ביומניו שזורות מאליהן פעולותיו הברוכות בתחומי הסעד, החינוך והמוזיקה בגטו ועשייתו הציונית, במיוחד עבור הילדים, ובין היתר הניהול של המטבח הציבורי ברחוב פרוסטה 8, ששירת 800 ילדים הן בצד הפיזי והן בצד הרוחני תרבותי. זוהי דוגמה ומופת לכך שכאשר יש רצון, ניתן לעשות חסד בכל מקום ובכל מצב, להפוך את העולם ולהביא תוצאות בנסיבות בלתי אפשריות בעליל. אישיותו של קופל וזכות האבות שלו תסייע לו לשאת חן בעיני גורמים שונים, לקבל הלוואות, ואף להיכנס למחבוא ברגעים הקריטיים.

קורותיו במלחמה מסתיימים בידיעה שקיבל בתאריך 24.11.43 על טבח "חג הקציר" ובו נרצחו הוריו, אחיו, אחותו בנה, והעוזרת האהובה שלהם. ידיעה זו שברה אותו וכך הוא מסיים את יומנו:

"אוי לי, על גורלי המר. איך אוכל בכלל לשבת ולכתוב על דבר האבידה היקרה. איך אוכל לחיות, לאכול ולישון בשעה שהאנשים היותר קרובים לי נהרגו באופן כל כך טרגי ואכזרי, אלו הקדושים והטהורים שמסרו את נפשם על קידוש השם. – ייזכרו לטוב!" (עמ' 97-98).

החלק השלישי מביא את רשימותיה של מירה. בעיני זהו החלק היפה ביותר של הספר, ותהא הסיבה שהותירו אותו לסוף הספר, אשר תהא, זו היתה בחירה מעולה. להבדיל מקופל, שכתיבתו יותר מאופקת, מעט יותר פורמלית, ועוסקת בתוצאות ובפעילות הציבורית-כללית, כתיבתה של מירה נכנסת לקרביים של האירועים, והיא מחייה אותם באמצעות תיאורים מפורטים מחיי היום יום. הקורא יכול לעקוב אחרי המאורעות ולדמיין אותם מול עיניו. היתה זו ממש יד המזל שטרפה את הקלפים בכל פעם כאשר כפסע היה בינה לבין המוות. ואדגים רק על קצה המזלג:

"באחת מפעולות הבלוקדה שברו חיות הטרף הנאציות את דלת הדירה. בחדר הראשון הם עשו פוגרום של ממש. כל מה שהיה במזנון ובארון היה שפוך על הרצפה. הכריות שעל הרצפה מרוטשות, שמיכת החורף במטבח על הרצפה. למרבה המזל לא העלו על דעתם המנוולים שמאחורי הארון, בשקט מוחלט, במתח ובחרדה איומה, מסתתרים 11 בני אדם – נתח ראוי להשביע בו את האינסטינקטים הרצחניים שלהם" (עמ' 203).

"ביום חמישי בספטמבר (1942) בסביבות השעה שלוש בלילה, העירו אותנו קולות של תנועה בלתי רגילה ברחוב. עדיין אין לנו מושג מה קורה, אבל חרדה עצומה משתלטת עלינו. תחושות מוקדמות הכי נוראות שאפשר להעלות על הדעת משתלטות עלי. אני מתלבשת בחיפזון ורצה למטה... סביבנו מתקבצים אנשים אשר כמוני נשפכו בבהלה מדירותיהם ארצה... 'עד שעה 10 בבוקר, 6 בספטמבר כל היהודים שנשארו בגטן חייבים לעזוב את דירותיהם, לקחת איתם מזון ליומיים, ולבוא לכמה מקומות ריכוז... מי שיימצא מחוץ לשטח הזה אחרי השעה 10, יירה במקום...', משתררת חרדה תהומית. אנחנו יודעים ומרגישים שזה הסוף שלנו... לצאת מהבלוקים שלנו לשטח שהם קבעו – הרי זו כניעה מוחלטת, ייאוש גמור. ואם לא נלך... מוות ביריה מצפה לנו. להסתתר? איפה? ... אלוהים, מה לעשות?!..."

זו היתה האווירה בה נאלצו אנשים לחיות בפחד מתמיד מאקציה לאקציה, מגירוש לגירוש, אנשים מתים ברחובות מרעב, מיריות, ממחלות, ממה לא. ואלה שלא נהרגים, נלקחים למקומות בלתי ידועים.

ככל שהיא מתקדמת בתיאור המאורעות, המתח גובר והולך. אין זה משנה שהסוף ידוע מראש. היא ממש מצליחה לחבר את הקורא למאורעות. שיא המתח מגיע ב-19 לאפריל 1943, עת הגרמנים החלו אקציה נוספת, ובתמורה קיבלו את המרד הגדול. אימה ואחותה הצליחו להימלט לצד הארי ימים ספורים קודם לכן, והיא נותרה עם אביה ויתר המשפחה. שלושה ימים לאחר מכן הגרמנים מחליטים על חיסול הגטו. מי שיימצא בגטו, יירה ויומת. מי שיצא, יגיע למחנה עבודה עם תנאים טובים. היה זה שקר כמובן, כל מי שפונה, נרצח. אולם הדבר לא היה ידוע. בני המשפחה המורחבת כבר התייאשו. אפילו קופל כבר התייאש. אולם מירה נלחמה כלביאה ולא ויתרה. היא עברה ממקום למקום, חיפשה בונקר בו תוכל להסתתר יחד עם אביה. היא מתארת את שעות החרדה בפרוטרוט וקשה להאמין שבחורה צעירה קיבלה כוחות כאלה.

"המחשבה על אימא, ועל הרגשתה משייוודע לה שנסענו למחנה עבודה, על הייאוש וייסורי החרדה האיומים שיתקפו אותה, מעבירה בי זרם אנרגיה. "אבא, אנחנו לא נוסעים", אני אומרת, "הרי אימא ורות ייצאו מדעתן מרוב צער כאשר יוודע להן שאנחנו אינם. ואני חשה שאם ניסע, כבר לא נראה אותן לעולם". פני אבא אפורים-צהובים. כוחותיו אזלו. הוא חסר כל רצון עצמי, כמו ילד קטן" (עמ' 257).

אין לי אפשרות להביא ציטוטים נבחרים מכאן ואילך, מכיוון שהקטעים האלה כל כך מותחים, שאי אפשר להשמיט אפילו אות אחת. שניה אחר שניה הקורא עוקב אחריה, ממש ללא נשימה. היא עוברת ממחבוא אפשרי אחד לשני, וכולם סגורים, נעולים, חתומים בפניהם. האבא (קופל) גורר רגליים, השלים כבר עם מותו (כמו יתר בני המשפחה שיירצחו זמן קצר לאחר מכן בפוניאטובה), אולם היא אינה מוכנה לוותר. בדרך נס הם מגיעים למקלט ובו מסכימים לדחוס אותם יחד עם עוד רבים אחרים. שם היא מתארת את רגעי החרדה, הקשיים הפיזיים, חיפושי הנאצים, הילדה המשתעלת, החום, המחנק, השקט הכפוי, ומאידך את נקודות האור.

בשלב זה כנראה לא היתה אפשרות למירה להמשיך ולכתוב, וכך מסתיים היומן, בשיא השיאים של המתח. עבורי היתה זו אכזבה עצומה... אני מבין שהרצון היה להביא את היומן האותנטי, אולם כל כך חסרה לי הכתיבה הקולחת והמותחת של מירה, בתיאור המשך עלילותיהם, וכיצד הצליחו לחצות את הקווים, לעבור לצד הארי, לשרוד, להתחבר עם האימא והבת.

אחד מספרי העדויות החשובים ביותר שקראתי. מומלץ!!

 העוד יוותר מי שיבכה? יומן וכתבים של משפחה מגטו ורשה

(הוצאת יד ושם, 2013)

כוחו של זיכרון - או - להעלות נר תמיד

שבת זו, כידוע, הינה "שבת זכור" (כמו כן, בשבת זו אנו גם קוראים על הציווי לאסוף כסף לרכישת שמן, על מנת להדליק את נר התמיד). התורה מצווה אותנו לזכור. לזכור את יציאת מצרים, את המן, מלחמת עמלק, ועוד. מהו הזיכרון? מדוע הוא כל כך חשוב? ובכן, הזיכרון הוא כוח, הוא אנרגיה, הוא מחזק, הוא מנוע לצמיחה ולשינוי.

יש קטע מקסים בתורה רכ"ב של רבי נחמן: "צריך להיות תמיד בשמחה ולעבוד את ה' בשמחה. ואפילו אם לפעמים נופל ממדרגתו, צריך לחזק עצמו בימים הקודמים, שהיה מזריח לו איזה הארה קצת. כמו שאנו רואים, שכמה סומים מחזיקים עצמן באיש אחד שאינו סומא, ומאמינים בו והולכים אחריו. וגם הסומא מאמין למקלו, שהולך אחרי מקלו אף שאינו רואה כלל; מכל שכן שראוי לילך אחר עצמו, דהיינו מאחר שבימים הקודמים הזריח לו קצת והיה מתחזק ומתעורר לבו לה' יתברך, אף שעכשיו נפל מזה ונסתמו עיניו וליבו, עם כל זה ראוי שיאחז בימים הקודמים וילך אחריהם, דהינו כמו שאז היה מתעורר לבו להתחזק בעבודתו יתברך, כן גם עכשיו יחזק לבו מאוד, וילך אחר ההתעוררות והזריחה שהיו לו אז, אף שעכשיו נפל מזה כנ"ל, עד אשר בקצת ימים יעזרוֹ ה', ויחזור ויזרח לו אורו יתברך, אמן".

אומר רבי נחמן, כי אין אדם שאין לו עליות וירידות. אין אדם ללא קשיים. לעתים הוא "על הגובה" ולעתים עמוק עמוק בקרקעית. עמוק כל כך, שאינו מסוגל לראות אפילו טיפה אחת של אור. הכל נראה לו חושך מוחלט. מה יעשה?

אומר רבי נחמן – שבימים כאלה, הוא חייב להיזכר בימים הטובים. למשל: אם הוא ירד ממדרגתו הרוחנית והתפילה אינה מדברת אליו, עליו להיזכר בימים שבהם התפילה "היתה עושה לו את זה", ולהאמין שהוא מסוגל לחזור למדרגה זו. ואם מדובר בזוג שהאהבה בינהם התקררה, עליהם להיזכר בשנים הראשונות ובאהבה הגדולה שהיתה שם, ולהאמין שזה עוד לא אבוד. ואם מדובר בילד שסטה מן הדרך, על הוריו – לפני שיפלו לייאוש – להיזכר בתקופות היפות של אותו ילד, ולהאמין כי אם השורש טוב, הילד עוד יחזור לכור מחצבתו.

כי כך הורונו רבותינו, השאלה הינה האם נותרה "קוסטא דחיותא", קרי האם נותר גרעין חיות – אפילו אם העץ יבש לחלוטין, האם נותרה בו עוד לחלוחית של חיים. אם זה המצב, אין לאבד תקוה, ויבוא יום והעץ היבש יצמיח ענפים חדשים וירוקים, עלים רעננים ופירות מתוקים.

וכל עוד העץ מצוי בחורף, בשלכת, כל עוד האדם הולך בחושך, מה יעשה? יאמץ את עצמו להיזכר בתקופות היפות. זיכרון זה יתן לו כוח לשמר את אותו גרעין חיים, עד שיגיע זמנו לפרוץ החוצה.

נראה לי, שדברים אלה של רבי נחמן מתאימים, יותר מכל, לזיכרון יציאת מצרים. גם כשעם ישראל בגלות, ומרבית היהודים אבודים ומבולבלים, גם אז יש לזכור את התקופות היפות של יציאת מצרים, האהבה הגדולה, הניסים "המסות הגדולות שראו עיניך" ולהאמין כי ימים יפים אלה עוד יגיעו "כימי צאתך מארץ מצרים, אראנו נפלאות".

ואומר האדמו"ר הזקן, שבכל יהודי יש "אהבה מסותרת" לקב"ה, היא היא הגרעין שממנו לעתים צומחת אמונה חזקה ביותר, שמחזירה אותו לחיק אבותיו. הוא נר הנשמה – נר התמיד, שאינו כבה לעולם. אפילו כאשר הכל חשוך בחוץ, הנר דולק. "וכל עוד הנר דולק – אפשר לתקן".

גם אני משתדל להחזיק באמתחתי את "ספר הזכרונות" הוירטואלי שלי, ובו זכרונות מכל מיני מינים וסוגים. זכרונות של שמחה, זכרונות של הצלחה למרות קשיים, זכרונות של אהבה וקרבה, זכרונות של התפעמות מעוצמתה של ההשגחה הפרטית, ועוד ועוד. זכרונות אלה הם כמו הנר הקטן שיש לי בלב, ולעת הצורך, כאשר אני שפוף, עייף, מותש וקצת חלש, אני מוציא אותם, מגלה את הנר הקטן, שהופך לאבוקה, ומאיר לי את החושך, עד שאוכל להתייצב מחדש. זהו כוחו של ה"זכור".