אחת העצות הידועות לסופר המתחיל הינה ככל האפשר להביא את עצמו לעיני
הקורא. שהדמויות בספר תהיינה קשורות אליו, שהדברים יהיו אמיתיים, כנים ויוצאים
מהלב.
זה היתרון האדיר של הספר "העוד יוותר מי שיבכה", המכיל
יומנים של אב (קופל פיז'יץ) ובתו (מירה פיז'יץ, לימים פלינט) מגטו ורשה, שנכתבו בזמן אמת, בעת המאבק המתמיד
על החיים, בעת הגירושים, הבריחה, המעברים מדירה לדירה, הפחדים והדאגות הבלתי
נגמרים. וזה גם החיסרון שלו... אתה קורא וקשה לך להאמין שדברים כאלה התרחשו
במציאות. שאנשים עברו כל כך הרבה טלטלות אבל עדיין נותר בהם כוח להיאבק על חייהם,
כאשר כל מי שנמצא מסביב פשוט מתמוטט ומוסר את גרונו לשחיטה מחמת היעדר כוחות וחוסר
אונים ורק יחידי סגולה נאבקים לשרוד או להשיב מלחמה.
שלושה חלקים עיקריים לספר:
החלק הראשון הוא פרי עטה של העורכת המוכשרת, חוי דרייפוס, הסוקרת את
קורותיה של המשפחה והכתבים שהשאירה אחירה ולאחר מכן מביאה בצורה ברורה ומדויקת את
קורות יהודי ורשה בתקופת השואה.
החלק השני מביא את יומניו של קופל פיז'יץ. קופל, בנו של דוד פיז'יץ
הוא האח היחיד שהצליח לשרוד את השואה מאלה שנותרו בפולין, יחד עם רעייתו גניה,
ושתי בנותיו, מירה ורות. שני אחים אחרים של קופל הצליחו לברוח קודם לכן. ההורים יתר
האחים לא שרדו. קופל ינק עוד מנעוריו את אהבת ישראל שפעפעה בעורקי הוריו, החסד
והעזרה לזולת, וכל ימיו פעל למען הציבור. מעיון ביומניו שזורות מאליהן פעולותיו
הברוכות בתחומי הסעד, החינוך והמוזיקה בגטו ועשייתו הציונית, במיוחד עבור הילדים,
ובין היתר הניהול של המטבח הציבורי ברחוב פרוסטה 8, ששירת 800 ילדים הן בצד הפיזי
והן בצד הרוחני תרבותי. זוהי דוגמה ומופת לכך שכאשר יש רצון, ניתן לעשות חסד בכל
מקום ובכל מצב, להפוך את העולם ולהביא תוצאות בנסיבות בלתי אפשריות בעליל. אישיותו
של קופל וזכות האבות שלו תסייע לו לשאת חן בעיני גורמים שונים, לקבל הלוואות, ואף
להיכנס למחבוא ברגעים הקריטיים.
קורותיו במלחמה מסתיימים בידיעה שקיבל בתאריך 24.11.43 על טבח
"חג הקציר" ובו נרצחו הוריו, אחיו, אחותו בנה, והעוזרת האהובה שלהם.
ידיעה זו שברה אותו וכך הוא מסיים את יומנו:
"אוי לי, על גורלי המר. איך אוכל בכלל לשבת ולכתוב על דבר האבידה היקרה. איך אוכל לחיות, לאכול ולישון בשעה שהאנשים היותר קרובים לי נהרגו באופן כל כך טרגי ואכזרי, אלו הקדושים והטהורים שמסרו את נפשם על קידוש השם. – ייזכרו לטוב!" (עמ' 97-98).
החלק השלישי מביא את רשימותיה של מירה. בעיני זהו החלק היפה ביותר של
הספר, ותהא הסיבה שהותירו אותו לסוף הספר, אשר תהא, זו היתה בחירה מעולה. להבדיל
מקופל, שכתיבתו יותר מאופקת, מעט יותר פורמלית, ועוסקת בתוצאות ובפעילות
הציבורית-כללית, כתיבתה של מירה נכנסת לקרביים של האירועים, והיא מחייה אותם
באמצעות תיאורים מפורטים מחיי היום יום. הקורא יכול לעקוב אחרי המאורעות ולדמיין
אותם מול עיניו. היתה זו ממש יד המזל שטרפה את הקלפים בכל פעם כאשר כפסע היה בינה
לבין המוות. ואדגים רק על קצה המזלג:
"באחת מפעולות הבלוקדה שברו חיות הטרף הנאציות את דלת הדירה. בחדר הראשון הם עשו פוגרום של ממש. כל מה שהיה במזנון ובארון היה שפוך על הרצפה. הכריות שעל הרצפה מרוטשות, שמיכת החורף במטבח על הרצפה. למרבה המזל לא העלו על דעתם המנוולים שמאחורי הארון, בשקט מוחלט, במתח ובחרדה איומה, מסתתרים 11 בני אדם – נתח ראוי להשביע בו את האינסטינקטים הרצחניים שלהם" (עמ' 203).
"ביום חמישי בספטמבר (1942) בסביבות השעה שלוש בלילה, העירו אותנו קולות של תנועה בלתי רגילה ברחוב. עדיין אין לנו מושג מה קורה, אבל חרדה עצומה משתלטת עלינו. תחושות מוקדמות הכי נוראות שאפשר להעלות על הדעת משתלטות עלי. אני מתלבשת בחיפזון ורצה למטה... סביבנו מתקבצים אנשים אשר כמוני נשפכו בבהלה מדירותיהם ארצה... 'עד שעה 10 בבוקר, 6 בספטמבר כל היהודים שנשארו בגטן חייבים לעזוב את דירותיהם, לקחת איתם מזון ליומיים, ולבוא לכמה מקומות ריכוז... מי שיימצא מחוץ לשטח הזה אחרי השעה 10, יירה במקום...', משתררת חרדה תהומית. אנחנו יודעים ומרגישים שזה הסוף שלנו... לצאת מהבלוקים שלנו לשטח שהם קבעו – הרי זו כניעה מוחלטת, ייאוש גמור. ואם לא נלך... מוות ביריה מצפה לנו. להסתתר? איפה? ... אלוהים, מה לעשות?!..."
זו היתה האווירה בה נאלצו אנשים לחיות בפחד מתמיד מאקציה לאקציה,
מגירוש לגירוש, אנשים מתים ברחובות מרעב, מיריות, ממחלות, ממה לא. ואלה שלא
נהרגים, נלקחים למקומות בלתי ידועים.
ככל שהיא מתקדמת בתיאור המאורעות, המתח גובר והולך. אין זה משנה
שהסוף ידוע מראש. היא ממש מצליחה לחבר את הקורא למאורעות. שיא המתח מגיע ב-19
לאפריל 1943, עת הגרמנים החלו אקציה נוספת, ובתמורה קיבלו את המרד הגדול. אימה
ואחותה הצליחו להימלט לצד הארי ימים ספורים קודם לכן, והיא נותרה עם אביה ויתר
המשפחה. שלושה ימים לאחר מכן הגרמנים מחליטים על חיסול הגטו. מי שיימצא בגטו, יירה
ויומת. מי שיצא, יגיע למחנה עבודה עם תנאים טובים. היה זה שקר כמובן, כל מי שפונה,
נרצח. אולם הדבר לא היה ידוע. בני המשפחה המורחבת כבר התייאשו. אפילו קופל כבר
התייאש. אולם מירה נלחמה כלביאה ולא ויתרה. היא עברה ממקום למקום, חיפשה בונקר בו
תוכל להסתתר יחד עם אביה. היא מתארת את שעות החרדה בפרוטרוט וקשה להאמין שבחורה
צעירה קיבלה כוחות כאלה.
"המחשבה על אימא, ועל הרגשתה משייוודע לה שנסענו למחנה עבודה, על הייאוש וייסורי החרדה האיומים שיתקפו אותה, מעבירה בי זרם אנרגיה. "אבא, אנחנו לא נוסעים", אני אומרת, "הרי אימא ורות ייצאו מדעתן מרוב צער כאשר יוודע להן שאנחנו אינם. ואני חשה שאם ניסע, כבר לא נראה אותן לעולם". פני אבא אפורים-צהובים. כוחותיו אזלו. הוא חסר כל רצון עצמי, כמו ילד קטן" (עמ' 257).
אין לי אפשרות להביא ציטוטים נבחרים מכאן ואילך, מכיוון שהקטעים האלה
כל כך מותחים, שאי אפשר להשמיט אפילו אות אחת. שניה אחר שניה הקורא עוקב אחריה,
ממש ללא נשימה. היא עוברת ממחבוא אפשרי אחד לשני, וכולם סגורים, נעולים, חתומים
בפניהם. האבא (קופל) גורר רגליים, השלים כבר עם מותו (כמו יתר בני המשפחה שיירצחו
זמן קצר לאחר מכן בפוניאטובה), אולם היא אינה מוכנה לוותר. בדרך נס
הם מגיעים למקלט ובו מסכימים לדחוס אותם יחד עם עוד רבים אחרים. שם היא מתארת את
רגעי החרדה, הקשיים הפיזיים, חיפושי הנאצים, הילדה המשתעלת, החום, המחנק, השקט
הכפוי, ומאידך את נקודות האור.
בשלב זה כנראה לא היתה אפשרות למירה להמשיך ולכתוב, וכך מסתיים
היומן, בשיא השיאים של המתח. עבורי היתה זו אכזבה עצומה... אני מבין שהרצון היה
להביא את היומן האותנטי, אולם כל כך חסרה לי הכתיבה הקולחת והמותחת של מירה,
בתיאור המשך עלילותיהם, וכיצד הצליחו לחצות את הקווים, לעבור לצד הארי, לשרוד,
להתחבר עם האימא והבת.
אחד מספרי העדויות החשובים ביותר שקראתי. מומלץ!!
(הוצאת יד ושם, 2013)
