ישעיהו גולדברג הרפזי - ביאליסטוק - ממקימי קן השומר הדתי

בשבועות האחרונים אני עובד על פרוייקט מאוד קרוב ללבי, של תולדות הציונות הדתית.

ראשוני הציונים הדתיים היו כמובן יהודים שהיום היינו קוראים להם "חרדים": כובע. זקן. כיפה שחורה. כמו הרב מוהליבר, והרב ניסנבוים. ועוד רבים אחרים. היום, כאשר אנו רגילים לראות כיפות סרוגות, הדמויות האלה נראות לנו כל כך רחוקות מהציונות הדתית. אבל זהו. שלא.

לכל אלה היה משהו מיוחד ב-DNA - הם ניסו תמיד לשלב את שני העולמות. לראות את הטוב שבכל עולם. במתינות הם ביקשו להכיל את כולם. רק מי שהיה כזה, יכול היה לזרום עם הזרם המיוחד הזה. שראה את הטוב, גם בציונות, ובציונים, וגם במסורת ישראל. שבחר כלפי יריביו במתינות על פני התלהמות. וכל זאת לא פגע כהוא זה בנחישות שלו להשגת המטרות. תוך שלא בחר בדרך הקלה ולא ביטל את יריביו הרעיוניים ותמיד השתדל להתייחס לכולם באהבה.

ועם הזמן מתברר שלא רק המנהיגים דגלו בדרך זו. הגיע אלי לאחרונה מידידי יוחנן בן יעקב, שעשה את עבודת הדוקטורט שלו על הציונות הדתית, פרטים על נער הפלא הזה, שעוד בהיותו בן 14 שיגע את כל ביאליסטוק, הקים את קן "השומר הדתי" ועשה פעולות רבות למענו, למען לימוד העברית ועוד.

השיר הזה שהוא חיבר, מביא בדיוק את השורש הרעיוני של הציונות הדתית. אומרים לנו, הוא אומר, שהיהדות מפריעה לנו להגשמת הציונות. אבל האמת היא, שזה לא נכון. אנחנו בוחרים להרים את שני הדגלים. ויום יבוא, וכולם יבינו את זה.

הבחור הזה, ישעיהו גולדברג הרפזי, נפטר בדמי ימיו, באופן טראגי בטביעה, והוא בן 16 בלבד. מי יודע מה היה מספיק עוד לחולל בעם היהודי. יהי זכרו ברוך.

סיפורו כל כך נגע לליבי, במיוחד בתקופה הזאת. ולכן לקחתי את השיר, ניקדתי אותו וסידרתי קצת עם פרטי הבחור. ואתם מוזמנים לשתפו ולעשות בו שימוש.

והאמת - מאין תימצא?

העולם הזה הוא עולם השקר, אומרים חז"ל. אימרה זו לא היתה קלה לי במשך שנות נעוריי ואף מאוחר יותר, אך ככל ששערות שיבה ממלאות את ראשי ומוצא אני דבריהם מכוונים יותר ויותר.

דברים אלה במיוחד בתקופתנו, ולנוכח החדשות. למשל:

-          כיום פועלים ברחבי הרשת רובוטים מיוחדים, שמתוכנתים להגיב ברשתות החברתיות תגובות אוטומטיות שכאילו אנשים אמיתיים כתבו אותן. באמצעות נוכחות של תגובות אלה מבקשים להטות את דעת הקהל.

-          אמנות ה"פייק ניוז" משתכללת והולכת, מופצות ברשת ידיעות רבות שהן שקר מוחלט, ומבוססות על חצאי אמיתות, או על אמונות כוזבות, או יושבות על כפתורים רגשיים כאלה ואחרים. ואתה כבר לא יודע למה להאמין.

-          פרשיות כאלה ואחרות "מתפוצצות" בזמנים מסוימים, ואתה לא יודע מה מהן אמת, מי בעל האינטרס להפיץ אותן, ומדוע עכשיו.

-          העברת ידיעות מגמתית, למשל פרסום ונתינת כותרות לסוג אחד של ידיעות, והצנעת סוג אחר של ידיעות, בהתאם לרקע הפוליטי או האידאולוגי של הגוף המפרסם.

-          כל אלה בהיבט הציבורי, ומעבר לכך באופן הפרטי שוב ושוב שומעים סיפורים לעתים מצחיקים על תדמית שאנשים מנסים לבנות לעצמם באינטרנט, עם פרופילים מזוייפים, או תמונות משופצות, או פרטים שלא היו ולא נבראו, וכו וכו.

לאט לאט, כמו שנאמר: "והחכמה מאין תימצא", רואים אנו גם את התקיימות הפסוק: "ותהי האמת נעדרת" (ישעיהו נט טו). אתה כבר לא יודע למה להאמין, הופך להיות ציני, וכאשר מספרים לך דברים שבאים לנגוע בלב, הלב חסום בהגנות מפני עוד עובדות שקריות.

הדבר היחיד שמעודד אותנו בתופעה זו הינו שזה אחד הסממנים הברורים של הגאולה. שתגיע העת שאנשים יקיאו מתוכם את כל התרבות הזאת ויחפשו בנרות אחר האמת.

אחת הדמויות החסידיות הקשות ביותר לפענוח הינו האדמו"ר מקוצק זצ"ל, שזיהה את התופעה הזאת של עלמא דשיקרא, וכל חייו ניסה לדייק את עצמו ואת חסידיו לכיוון האמת. עד שלבסוף התייאש ובחר להתבודד מן העולם ואפילו מחסידיו, שפרשו ממנו אט אט.

האם האדמו"ר מקוצק הקדים את זמנו? האם הוא ביקש להיות נביא הזעם על מה שקורה בתקופתנו?

לענ"ד הוא יצא קודם כל כנגד החשש שעקרונות החסידות יגרמו לטשטוש האמת. שהרצון לקרב יהודים, לחזק ולעודד אותם, יגבה מחיר כבד. מבחינה זו אולי היה הוא האדמו"ר הליטאי הראשון (אביו, אגב, היה מתנגד; אך סבו מצד אמו היה תלמיד של הבעש"ט). למרות שחסידיו מצומצמים, נראה שהשפעתו על עולם החסידות והיהדות רבה באופן משמעותי. וכיום בהחלט היינו יכולים להיזקק לאדם אחד שזועק את זעקת האמת.

לאחר שעלתה דמותו בעיניי לצורך מאמר זה, פניתי לראות את יום פטירתו, וכמו בפעמים קודמות בעבר נדהמתי לראות שבשבוע שאתם תקראו את המאמר, יחול גם היארצייט שלו – כ"ב שבט תרי"ט, בדיוק לפני 160 שנה . זיע"א.

אורלה פולין

אורלה. כיום חיים בה כ-2800 תושבים

בכיתה א', לפני הרבה שנים, למדה איתי ילדה בשם אורלה. אני זוכר ששאלתי אותה מה פירוש השם, לא הבנתי מה הכוונה אור – לה... אני מכיר אור לי. אם האור הוא לה, למי האור? למי היא רוצה להאיר? והיא לא ידעה לומר לי. "ככה ההורים שלי החליטו", אמרה, וכך הסתיימה לה שיחת ילדים בני 6. חלפו השנים ואני הפכתי מדריך פולין ואז גיליתי שיש עיירה בפולין בשם אורלה. מעניין אם אותה ילדה נקראה על שם אותה עיר או בקשר אליה.

יש תיעוד על העיירה הזאת עוד מהמאה ה-16. מלך פולין האחרון, סטניסלב פוניאטובסקי ישב בה תקופה קצרה, ומשם הודיע על התפטרותו. בחלוקת פולין בשנת 1794 עברה אורלה לחלק הרוסי. בתקופת המלחמה ניתנה לרוסיה במסגרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב.

יהודי אורלה

אורלה היתה עיירה קטנה, שבמהלך השנים הרוב בה היה יהודי (למשל, ב-1867 חיו בה 1375 תושבים, 90% מהם יהודים). יהודים החלו לגור בה מאמצע המאה ה-17. בשנת 1754 הוקם בה בית כנסת מפואר. במאה ה-19 הוקם בה בית קברות יהודי. שניים מבתי הכנסת שלה נשרפו בשנת 1938 עקב שריפה גדולה שפרצה בעיירה. בשנת 1900 היו בעיירה כ-4300 תושבים, מתוכם כ-3600 יהודים. לאחר מלחמת העולם הראשונה מספר היהודים פחת בה, אולם עלה שוב לקראת מלחמת העולם השניה, עת התגוררו בה כ-2500 יהודים, שהיוו כ-75% מתושבי העיירה.

יהודים מפורסמים שנולדו באורלה:

הרב אריה לוין

הרב חיים שלמה רוזנטל (מהזרם הליטאי, ממנו יצאה שושלת רבנים חשובים), שהגיע לארץ בשנת 1905 באותה אוניה יחד עם הרב אריה לוין, הידוע בכינויו רב האסירים, שניהם ילידי אורלה.

פעיל ההגנה שלמה זלוטניק, שיש רחוב על שמו בפתח תקוה, בסמוך לגבעת שמואל.

כליונה של עיירה

בתקופת השואה חיו בעיירה כ-2500 יהודים. חמישה ימים לאחר תחילת מבצע ברברוסה נכנסו הנאצים לעיירה, גזרו גזירותיהם ומינוי יודנרט שסיפק להם יהודים לעבודות כפייה. כשנה וחודשיים לאחר מכן (אוגוסט 1942) הוקם גטו. שלושה חודשים לאחר מכן גורשו היהודים לביילסק פודלסקי ומשם (למעט 200 יהודים בעלי מקצוע, ובני משפחותיהם, שנותרו בגטו המקומי) יחד עם יהודים נוספים – לטרבלינקה.

אורלה כיום ושילובה במסע לפולין

האבן של אורלה בטרבלינקה - A40, ממש על השביל הראשי

אורלה נותרה עיירה קטנה. חיים בה כיום כ-2800 תושבים. היא נמצאת כ-60 ק"מ בלבד מביאליסטוק, אולם אינה מצוייה במסלול הרגיל של המסעות לפולין. נותר בה בית כנסת מפואר, והתמונות שלהלן ראיתי ברשת. אפשר לשלב את אורלה במספר אופציות, הכל תלוי כמובן כמה שעות יש לנו במהלך היום.

אופציה א' – יציאה מביאליסטוק, לטיקו'צין, יער לופוחובה, אורלה, טרבלינקה וורשה. מספר לנו את סיפור יהודי הצד הרוסי. חלקם הלכו לבורות וחלקם פונו לטרבלינקה.

אופציה ב' – יציאה מביאליסטוק לטיקוצ'ין, יער לופוחובה, אורלה ומשם אפשר (אם יש זמן) לשלב את סוביבור, או את לוקוב, ולסיים בלובלין.

תמונות בית הכנסת של אורלה 

(צולמו ב-2014 על ידי יאנוש תחת אלבום בשם: "בית הכנסת הנשכח באורלה", ותודה לגב' לילי הבר על שיתוף האלבום בפייסבוק). 

בית העלמין באורלה

בית עלמין אחד שהיה ליד בית הכנסת, נמחק לחלוטין. בית העלמין שנותר, נטוש ומוזנח וכ-50 המצבות שנותרו בו, בינותם רועה הבקר המשועמם, מעידות בעד עצמן. תמונות משנת 2009

ב - אנדרטת בראשית

ב

עיר ורשה מצויות אנדרטאות רבות. אולי הצנועה שבהן, הנחבאת אל הכלים בסמוך לאנדרטת רפופורט, נקראת "אנדרטת בראשית." היא מדמה פתח ביוב, ומסמלת את גיבורי המרד, שהסתתרו והתניידו בתעלות הביוב, משטח הגטו לשטח הפולני וחוזר חלילה, לרכוש נשק, לבצע תיאומים מול המחתרת הפולנית, לאסוף ידיעות, ועוד. על האנדרטה תבליט עדין של עלה זית וכן האות "ב" – מהמילה "בראשית", שבאה (על פי יוצרי האנדרטה) לסמל את הרצון לפתוח דף חדש ולהתחיל מבראשית.

ועלתה בליבי שאלת הביצה והתרנגולת, האם המילה "בראשית" הפכה כה חשובה מכיוון שהיא פותחת את התורה, או שמא מכיוון שהיא כה חשובה היא זו שנבחרה לכך. אולם דורשי אותיות אינם מסתפקים בשאלה זו ושואלים – מדוע דווקא האות ב' היא האות שנבחרה לפתוח את המילה הראשונה, של הפסוק הראשון, של הפרק הראשון, של הפרשה הראשונה, של הספר הראשון בתורה. לכאורה, היה ראוי לפתוח באות הראשונה באלף-בית, היא האות א', המייצגת את הא-לוקים, הבורא. ומשיבים דורשי רשומות, כי כמו שקרא עם הירח, הקב"ה ביקש להנמיך את גבהותה של האות א' ולכן פתח באות ב', אולם כפרס ניחומים העניק לאות א' את הפתיחה של עשרת הדברות. ואפשר לומר – שהעניק לה מתנה נוספת, והיא הפתיחה של תולדות השמים והארץ: "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם...." (בראשית ב א), שהיא חזרה על מעשה הבריאה, בסיפור בריאת האדם.

ועדיין נשאלת השאלה, האם לאות ב' מעלה משל עצמה, פרט לעובדה שביקשו תחליף לאות א'.

עיון בתורה מראה את התופעה הבאה: שתי המילים הראשונות פותחות באות ב' – בראשית ברא. זאת ועוד, האות הראשונה, של בראשית, היא ב' רבתי, תופעה נדירה בתורה (יש 12 אותיות כאלה בכל התורה), וכאילו מילה בפני עצמה. ויתרה מכך – הפסוק הראשון בפרק ב' – "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" – האות ה' של "בהבראם" היא אות זעירא, וכאילו אינה קיימת, מה שיוצר לנו חיבור של פעמיים ב', גם כאן. הדבר מרמז לנו כי בחירת האות ב' היתה מעשה מכוון. מדוע?

יש המתייחסים לצורתה של האות ב', כידוע, שהיא פתוחה רק קדימה, לרמוז לנו שאין מה לשאול על מה שקרה לפני בראשית. ויש המתייחסים למהותה של האות ב', כאות המייצגת ביטחון, ביתיות וכו'. לענ"ד, המאפיין העיקרי הוא היותה של האות ב' אות שימוש (מקבוצת אותיות בכל"ם, או הנרחבת יותר - משה וכל"ב). ככזו היא נועדה לסייע, לתמוך ולהוסיף מידע למלים העיקריות אותן היא פותחת. ואכן, במקרה שלנו מתלבטים המפרשים איזה שימוש יש לייחס ל-ב' של בראשית – האם תיאור תכלית (בשביל ראשית ברא את העולם), או תיאור זמן  (בעת ראשית), (וזאת פרט לדרש של  כפילות – ב' ראשית - פעמיים ראשית).

וכן הדבר למילה "בהבראם" – על פי הפשט, תיאור זמן – בעת היבראם. אולם על פי הדרש מדובר בתיאור אופן – באמצעות האות ה' - בראם. ואם תרצו, בהבראם נחלקת לשתי מלים, שתיהן פותחות באות ב' – "בראשית ברא" לעומת "בה' בראם".

צא ולמד, שהקב"ה ביקש לפתוח את התורה באות משמשת. באות מעניקה.

הדבר מזכיר את דבריו של הילל הזקן – מצד אחד "אם אין אני לי מילי" ה-אני – ה-א'. אולם "כשאני לעצמי – מה אני?" כאשר ה-א' משמשת רק את עצמה, אז מה היא שווה? מה האני שווה אם אין בו נתינה לאחר? על כן האות א' אינה מתאימה לפתוח את התורה. אין לפתוח באות שמסמלת התנשאות, אגו, גאווה. המסר הוא לפתוח עם אות שימוש, אות מתחברת, אות משרתת. וכפי שאמר האדמו"ר מפיאסצ

נה הי"ד: "ילדים יקרים, ילדים מתוקים. זכר! 'הדבר הגדול בעולם הוא לעשות טובה למישהו אחר!'". ואם תרצו, זהו ספר בראשית. שעיקר סיפוריו מתמקד על הקו שבין האגו, הרצון לקבל, הדורסנות ותוצאותיה, לבין החסד, וכוח הנתינה.

ואם תרצו, הדבר סוגר לנו מעגל עם מורדי הגטו. שיותר משעשו למען עצמם, עשו הם למען הציבור, ולמען הרוח היהודית והדורות הבאים. על כן ראויים הם לאות ב'. 

עדות בזמן אמת מתוך התופת

אחת העצות הידועות לסופר המתחיל הינה ככל האפשר להביא את עצמו לעיני הקורא. שהדמויות בספר תהיינה קשורות אליו, שהדברים יהיו אמיתיים, כנים ויוצאים מהלב.

זה היתרון האדיר של הספר "העוד יוותר מי שיבכה", המכיל יומנים של אב (קופל פיז'יץ) ובתו (מירה פיז'יץ, לימים פלינט) מגטו ורשה, שנכתבו בזמן אמת, בעת המאבק המתמיד על החיים, בעת הגירושים, הבריחה, המעברים מדירה לדירה, הפחדים והדאגות הבלתי נגמרים. וזה גם החיסרון שלו... אתה קורא וקשה לך להאמין שדברים כאלה התרחשו במציאות. שאנשים עברו כל כך הרבה טלטלות אבל עדיין נותר בהם כוח להיאבק על חייהם, כאשר כל מי שנמצא מסביב פשוט מתמוטט ומוסר את גרונו לשחיטה מחמת היעדר כוחות וחוסר אונים ורק יחידי סגולה נאבקים לשרוד או להשיב מלחמה.

שלושה חלקים עיקריים לספר:

החלק הראשון הוא פרי עטה של העורכת המוכשרת, חוי דרייפוס, הסוקרת את קורותיה של המשפחה והכתבים שהשאירה אחירה ולאחר מכן מביאה בצורה ברורה ומדויקת את קורות יהודי ורשה בתקופת השואה.

החלק השני מביא את יומניו של קופל פיז'יץ. קופל, בנו של דוד פיז'יץ הוא האח היחיד שהצליח לשרוד את השואה מאלה שנותרו בפולין, יחד עם רעייתו גניה, ושתי בנותיו, מירה ורות. שני אחים אחרים של קופל הצליחו לברוח קודם לכן. ההורים יתר האחים לא שרדו. קופל ינק עוד מנעוריו את אהבת ישראל שפעפעה בעורקי הוריו, החסד והעזרה לזולת, וכל ימיו פעל למען הציבור. מעיון ביומניו שזורות מאליהן פעולותיו הברוכות בתחומי הסעד, החינוך והמוזיקה בגטו ועשייתו הציונית, במיוחד עבור הילדים, ובין היתר הניהול של המטבח הציבורי ברחוב פרוסטה 8, ששירת 800 ילדים הן בצד הפיזי והן בצד הרוחני תרבותי. זוהי דוגמה ומופת לכך שכאשר יש רצון, ניתן לעשות חסד בכל מקום ובכל מצב, להפוך את העולם ולהביא תוצאות בנסיבות בלתי אפשריות בעליל. אישיותו של קופל וזכות האבות שלו תסייע לו לשאת חן בעיני גורמים שונים, לקבל הלוואות, ואף להיכנס למחבוא ברגעים הקריטיים.

קורותיו במלחמה מסתיימים בידיעה שקיבל בתאריך 24.11.43 על טבח "חג הקציר" ובו נרצחו הוריו, אחיו, אחותו בנה, והעוזרת האהובה שלהם. ידיעה זו שברה אותו וכך הוא מסיים את יומנו:

"אוי לי, על גורלי המר. איך אוכל בכלל לשבת ולכתוב על דבר האבידה היקרה. איך אוכל לחיות, לאכול ולישון בשעה שהאנשים היותר קרובים לי נהרגו באופן כל כך טרגי ואכזרי, אלו הקדושים והטהורים שמסרו את נפשם על קידוש השם. – ייזכרו לטוב!" (עמ' 97-98).

החלק השלישי מביא את רשימותיה של מירה. בעיני זהו החלק היפה ביותר של הספר, ותהא הסיבה שהותירו אותו לסוף הספר, אשר תהא, זו היתה בחירה מעולה. להבדיל מקופל, שכתיבתו יותר מאופקת, מעט יותר פורמלית, ועוסקת בתוצאות ובפעילות הציבורית-כללית, כתיבתה של מירה נכנסת לקרביים של האירועים, והיא מחייה אותם באמצעות תיאורים מפורטים מחיי היום יום. הקורא יכול לעקוב אחרי המאורעות ולדמיין אותם מול עיניו. היתה זו ממש יד המזל שטרפה את הקלפים בכל פעם כאשר כפסע היה בינה לבין המוות. ואדגים רק על קצה המזלג:

"באחת מפעולות הבלוקדה שברו חיות הטרף הנאציות את דלת הדירה. בחדר הראשון הם עשו פוגרום של ממש. כל מה שהיה במזנון ובארון היה שפוך על הרצפה. הכריות שעל הרצפה מרוטשות, שמיכת החורף במטבח על הרצפה. למרבה המזל לא העלו על דעתם המנוולים שמאחורי הארון, בשקט מוחלט, במתח ובחרדה איומה, מסתתרים 11 בני אדם – נתח ראוי להשביע בו את האינסטינקטים הרצחניים שלהם" (עמ' 203).

"ביום חמישי בספטמבר (1942) בסביבות השעה שלוש בלילה, העירו אותנו קולות של תנועה בלתי רגילה ברחוב. עדיין אין לנו מושג מה קורה, אבל חרדה עצומה משתלטת עלינו. תחושות מוקדמות הכי נוראות שאפשר להעלות על הדעת משתלטות עלי. אני מתלבשת בחיפזון ורצה למטה... סביבנו מתקבצים אנשים אשר כמוני נשפכו בבהלה מדירותיהם ארצה... 'עד שעה 10 בבוקר, 6 בספטמבר כל היהודים שנשארו בגטן חייבים לעזוב את דירותיהם, לקחת איתם מזון ליומיים, ולבוא לכמה מקומות ריכוז... מי שיימצא מחוץ לשטח הזה אחרי השעה 10, יירה במקום...', משתררת חרדה תהומית. אנחנו יודעים ומרגישים שזה הסוף שלנו... לצאת מהבלוקים שלנו לשטח שהם קבעו – הרי זו כניעה מוחלטת, ייאוש גמור. ואם לא נלך... מוות ביריה מצפה לנו. להסתתר? איפה? ... אלוהים, מה לעשות?!..."

זו היתה האווירה בה נאלצו אנשים לחיות בפחד מתמיד מאקציה לאקציה, מגירוש לגירוש, אנשים מתים ברחובות מרעב, מיריות, ממחלות, ממה לא. ואלה שלא נהרגים, נלקחים למקומות בלתי ידועים.

ככל שהיא מתקדמת בתיאור המאורעות, המתח גובר והולך. אין זה משנה שהסוף ידוע מראש. היא ממש מצליחה לחבר את הקורא למאורעות. שיא המתח מגיע ב-19 לאפריל 1943, עת הגרמנים החלו אקציה נוספת, ובתמורה קיבלו את המרד הגדול. אימה ואחותה הצליחו להימלט לצד הארי ימים ספורים קודם לכן, והיא נותרה עם אביה ויתר המשפחה. שלושה ימים לאחר מכן הגרמנים מחליטים על חיסול הגטו. מי שיימצא בגטו, יירה ויומת. מי שיצא, יגיע למחנה עבודה עם תנאים טובים. היה זה שקר כמובן, כל מי שפונה, נרצח. אולם הדבר לא היה ידוע. בני המשפחה המורחבת כבר התייאשו. אפילו קופל כבר התייאש. אולם מירה נלחמה כלביאה ולא ויתרה. היא עברה ממקום למקום, חיפשה בונקר בו תוכל להסתתר יחד עם אביה. היא מתארת את שעות החרדה בפרוטרוט וקשה להאמין שבחורה צעירה קיבלה כוחות כאלה.

"המחשבה על אימא, ועל הרגשתה משייוודע לה שנסענו למחנה עבודה, על הייאוש וייסורי החרדה האיומים שיתקפו אותה, מעבירה בי זרם אנרגיה. "אבא, אנחנו לא נוסעים", אני אומרת, "הרי אימא ורות ייצאו מדעתן מרוב צער כאשר יוודע להן שאנחנו אינם. ואני חשה שאם ניסע, כבר לא נראה אותן לעולם". פני אבא אפורים-צהובים. כוחותיו אזלו. הוא חסר כל רצון עצמי, כמו ילד קטן" (עמ' 257).

אין לי אפשרות להביא ציטוטים נבחרים מכאן ואילך, מכיוון שהקטעים האלה כל כך מותחים, שאי אפשר להשמיט אפילו אות אחת. שניה אחר שניה הקורא עוקב אחריה, ממש ללא נשימה. היא עוברת ממחבוא אפשרי אחד לשני, וכולם סגורים, נעולים, חתומים בפניהם. האבא (קופל) גורר רגליים, השלים כבר עם מותו (כמו יתר בני המשפחה שיירצחו זמן קצר לאחר מכן בפוניאטובה), אולם היא אינה מוכנה לוותר. בדרך נס הם מגיעים למקלט ובו מסכימים לדחוס אותם יחד עם עוד רבים אחרים. שם היא מתארת את רגעי החרדה, הקשיים הפיזיים, חיפושי הנאצים, הילדה המשתעלת, החום, המחנק, השקט הכפוי, ומאידך את נקודות האור.

בשלב זה כנראה לא היתה אפשרות למירה להמשיך ולכתוב, וכך מסתיים היומן, בשיא השיאים של המתח. עבורי היתה זו אכזבה עצומה... אני מבין שהרצון היה להביא את היומן האותנטי, אולם כל כך חסרה לי הכתיבה הקולחת והמותחת של מירה, בתיאור המשך עלילותיהם, וכיצד הצליחו לחצות את הקווים, לעבור לצד הארי, לשרוד, להתחבר עם האימא והבת.

אחד מספרי העדויות החשובים ביותר שקראתי. מומלץ!!

 העוד יוותר מי שיבכה? יומן וכתבים של משפחה מגטו ורשה

(הוצאת יד ושם, 2013)

"ליד כפרים שקטים" מאת יהודית הנדל.

כשהיא מתייחסת לחסידי אומות העולם היא כותבת:

"והיו כאלה. בודדים. מאוד בודדים. יחידי סגולה.
והרי אז, בפולין, ראש סוכר בשביל ראש יהודי. והרי היו קופקות כאלה, קונוסים של ראש סוכר  עטוף בנייר סגול, גוש סוכר לבן ארוז בצורת קונוס, שהיקשו אותו.
ראש סוכר בשביל ראש יהודי, וגם בלי ראש סוכר.
ובפולין היו אז שלושים מיליון פולנים. והיו שלושה וחצי מיליון יהודים.
שלושה וחצי מיליון יהודים שהומתו ליד כפרים שקטים".

ספר קצר מחוויותיה של יהודית הנדל על מסע לפולין, 1987. כתוב נפלא. חודרת לרגש במילותיה. מומלץ.

קישור לאתר הספר ב"סימניה"