בשבועות האחרונים אני עובד על
פרוייקט מאוד קרוב ללבי, של תולדות הציונות הדתית.
לכל אלה היה משהו מיוחד ב-DNA - הם ניסו תמיד לשלב את שני העולמות. לראות את הטוב שבכל עולם.
במתינות הם ביקשו להכיל את כולם. רק מי שהיה כזה, יכול היה לזרום עם הזרם המיוחד
הזה. שראה את הטוב, גם בציונות, ובציונים, וגם במסורת ישראל. שבחר כלפי יריביו
במתינות על פני התלהמות. וכל זאת לא פגע כהוא זה בנחישות שלו להשגת המטרות. תוך
שלא בחר בדרך הקלה ולא ביטל את יריביו הרעיוניים ותמיד השתדל להתייחס לכולם באהבה.
ועם הזמן מתברר שלא רק המנהיגים
דגלו בדרך זו. הגיע אלי לאחרונה מידידי יוחנן בן יעקב, שעשה את עבודת הדוקטורט שלו
על הציונות הדתית, פרטים על נער הפלא הזה, שעוד בהיותו בן 14 שיגע את כל
ביאליסטוק, הקים את קן "השומר הדתי" ועשה פעולות רבות למענו, למען לימוד
העברית ועוד.
השיר הזה שהוא חיבר, מביא בדיוק את
השורש הרעיוני של הציונות הדתית. אומרים לנו, הוא אומר, שהיהדות מפריעה לנו להגשמת
הציונות. אבל האמת היא, שזה לא נכון. אנחנו בוחרים להרים את שני הדגלים. ויום
יבוא, וכולם יבינו את זה.
הבחור הזה, ישעיהו גולדברג הרפזי,
נפטר בדמי ימיו, באופן טראגי בטביעה, והוא בן 16 בלבד. מי יודע מה היה מספיק עוד
לחולל בעם היהודי. יהי זכרו ברוך.
סיפורו כל כך נגע לליבי, במיוחד
בתקופה הזאת. ולכן לקחתי את השיר, ניקדתי אותו וסידרתי קצת עם פרטי הבחור. ואתם
מוזמנים לשתפו ולעשות בו שימוש.
