"...
ואיש עם מקל אומר: "תסתכל",
זה מה שנשאר.
זה מה שנשאר,
רק כמה רגעים,
הרבה בדימיון, מעט בחיים,
זה מה שנשאר,
אני מדליק את האור,
אומר לעצמי, מחר זה מחר,
מחר היא תחזור,
זה מה שנשאר."
שלמה ארצי שר על אדם, שככל הנראה הוא קצת "ישן", וחולם על אישה שעזבה אותו, שמחר היא תחזור. הוא מנסה להדליק את עצמו, מדליק את האור בחדר החשוך (מזכיר שיר אחר שלו, לא?) ומאמין בכל ליבו שהיא תחזור. אבל, בא איש עם מקל, כנראה מייסר אותו קצת, ואומר לו: "תסתכל". על מה להסתכל? על החדר הריק, אולי, על הארון שכבר אין בו בגדים, על המקלחת הריקה ללא הבשמים והתכשירים השונים, המיטה הקרה, ועל כל הסממנים המאפיינים בית שיש בו אישה.
וכאילו מהצד הוא שר, שזה מה שנשאר, מעט מאוד בחיים, החיים עוברים מהר מאוד, מהר מדי, ונשארים רק כמה רגעים, שאנו חוזרים ומשננים ומשחזרים אותם בדמיוננו, ואולי מפתחים אותם קצת יותר. אבל, הרוב הוא בדימיון ולא בחיים.
תיזה מעניינת, אבל אני מניח שלא כולם יסכימו איתה. על פי דיפאק צ'ופרה, בספרו "ספר הסודות" יתכן וכלל אין מציאות. או כמו שאומר אודי דוידי: "המציאות היא המציאות בדמיונך". ולכן, אם כך, אין כלל מציאות, מה שנשאר הוא הכל דמיון. אין חיים לעומת מציאות – החיים והמציאות הם הדמיון. ונבהיר.
צ'ופרה עומד על כך, שאין שום הוכחה מדעית, ולא ניתן להוכיח, שקיימת מציאות אובייקטיבית מחוצה לנו. דקארט הצליח להגיע הכי הכי רחוק, כאשר הוכיח שאנחנו קיימים. כל אחד קיים, מכיוון שהוא מצליח לחשוב. ומה נובע מכאן? האם נובע מכאן שיש מציאות מחוצה לנו? לא. הכל דמיון.
ומהן הדמיון – הכלי שמעביר למוח את הנתונים שהחושים שלנו שואבים מהסביבה. החושים שלנו הינם כמובן יחסיים. הם תלויים באיכויות הכלי והרגלים שונים. למשל: יש אדם שעבורו חדר המואר בכמות מסויימת של אור, הינו חדר מואר, ועבור אחר, הוא חדר חשוך. יש אדם, שעבורו קול בעוצמה מסוימת הוא חלש, ויש שחזק. יש אדם שעבורו מלים מסויימות אינן אומרות מאום, ויש אדם שעבורו מלים מסויימות מרגיעות ומחזקות, ועבור אחר, אותן מלים מחלישות ופוגעות.
ואם נחזור לאור, אומר צ'ופרה, אותו מוח, שמזהה אור, ויודע מהו – הוא עצמו קופסה קרירה וחשוכה לחלוטין. אם כך כיצד הוא יודע מהו האור? רק באמצעות כלים המתרגמים לו אותות חשמליים כאלה ואחרים המסמלים לו שמדובר באור. ובהתאם לכך המוח פועל ומעביר אלינו את התחושות והפקודות המתאימות.
דבר טבעי הוא שהחושים שלנו מטעים אותנו, ואנשים שונים רואים דברים אחרים. דוגמה פשוטה: נניח שעשרה אנשים היו עדים לתאונת פגע וברח. יעבור שוטר ויבקש מהם תיאור של התאונה. כמעט ברור לנו שלא תהיה גירסה אחידה לכל העשרה. חלקם יאמרו שצבע המכונית אפור, חלקם שחור, חלקם כחול כהה וכו'. חלקם יאמרו שמדובר במיצובישי, ואחרים שזה סוברו וחלק בכלל יטענו שהיתה זו גולף או מאזדה. חלקם יאמרו שהנהג לבש חולצה כזאת וחלקם אחרת. חלקם ישימו לב לפרטים מסוימים, ובהתאם יבנו סיפור מסוים – וחלקם אחר. לדוגמה – חלקם יטענו כי הנהג נעצר לשניה, ואח"כ המשיך ויסיקו כי הוא היסס, רצה לעצור אולם פחד ולכן נסע, ואולי יפתחו סוג של הבנה למעשהו; ואחרים לא ישימו לב לפרט זה, ויתמלאו זעם על מעשהו הנפשע.
מעבר לעצם השוני בקליטת המידע שנמצא כביכול מחוצה לנו, קיים שוני עצום אצל כל אחד ואחד בעיבוד המידע למחשבות, רגשות ומסקנות.
מנסיוני בעבודה עם אנשים ראיתי עשרות ומאות פעמים שוני עצום בפרשנות של תמונות ותצלומים זהים שמציגים בפני אנשים. כל אחד מהם עשוי לתאר את התמונה אחרת, לשים לב לפרט אחר, ולספר סיפור שונה לחלוטין.
אנשים המתגוררים יחדיו עשויים לראות כל אחד תמונה שונה לחלוטין. תרגיל פשוט שערכתי עם בני זוג – ביקשתי מכל אחד שיתאר את הסביבה שלו. הסביבה מורכבת מגורמים שונים, בית, עבודה, חברים, משפחה. חלקם של גורמים אלה משיק, ומשותף כמובן. למשל, הבית. למרות זאת, כל אחד מבני הזוג תאר את הבית אחרת. זו אותה סביבה כביכול, אולם התמונה של אותה סביבה, שונה אצל כל אחד ואחד, למרות חיי השיתוף יחדיו.
התרשים אפוא הוא כזה:
ומכאן שהתחושות שלנו תלויות במסקנות, והמסקנות תלויות במערכת עיבוד הנתונים. אמנם דמיון מוחלט הוא דמיון שאין בו מאומה מה"מציאות" קרי מהנתונים שאנו קולטים מבחוץ, כמו במצב של שינה. אולם גם זה לא יהיה מדוייק לומר, שהרי כל דימיון מבוסס על עולמנו הפרטי, ועל חוויות שעברנו, ועל מציאות מסויימת. קשה לדמיין דברים שמעולם לא ראינו או שמענו. מאידך, כפי שציינו, בדרך כלל לא יהיה בידינו מלוא המידע ומלא הנתונים, ואנו מחליטים באמצעות הדמיון כיצד להשלים ולפרש, ולכן מחליטים מה להסיק, וכיצד להרגיש ולפעול לאחר מכן.
על כן אומרים חז"ל שצריך לפרש הכל לטובה; שצריך לדון כל אדם לכף זכות; ובעצם, לא לדון שום אדם עד שלא נגיע למקומו, ואומר רבי נחמן, שלעולם לא נגיע למקומו, ולכן צריך להימנע מלשפוט אנשים.
זאת ועוד, ברור לנו שכל התייחסות לעבר או לעתיד הינה דמיון מוחלט. שהרי העבר כבר היה ואנו משחזרים ומדמיינים אותו, והעתיד טרם היה ולכן אנו רק מתארים לעצמו בדמיון כיצד יהיה. הרגע היחיד בו אנו יכולים להיות "מציאותיים" הוא כביכול הרגע הנוכחי בלבד. אולם הוא רגע בודד, שמיד נעלם. לכן צריך לחיות את הרגע הזה, הוא המציאות. וגם הוא, כאמור, רוב רובו – דימיון.
דברים אלה מקשרים אותנו לפרשת השבוע, פרשת ראה [ספר דברים], הפותחת במלים:
כו רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה.
כז אֶת-הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ, אֶל-מִצְוֹת ה'... אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם.
כח וְהַקְּלָלָה, אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֹת ה', וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם, לָלֶכֶת, אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים--אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם. {ס}
כט וְהָיָה, כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ--וְנָתַתָּה אֶת-הַבְּרָכָה עַל-הַר גְּרִזִים, וְאֶת-הַקְּלָלָה עַל-הַר עֵיבָל...."
הנביא אומר לנו שהחיים בנויים מבחירות שאנו עושים. הבחירות תלויות בחושים שלנו – ראיה ושמיעה. יש אפשרות לראות את המצוות, המטלות ודרך החיים שלנו, כקללה, כעול, ויש אפשרות לראות את הטוב, את המסלול, את הדרך, את נקודות האור שבדרך. זו הברכה. היא תלויה בראיה, בעין טובה, בראיית הטוב. העיין עצמה אינה טובה. הדמיון, המעבד, הוא הטוב. העין היא אותה עין. שימו לב שהוא מדגיש את המילה היום. הרי הציווי כבר ניתן, אולם חשוב הרגע הזה, להתמיד, ולבצע. ולהסתכל אח"כ בראיה לאחור ולראות את התוצאות הטובות.
עוד אומר הנביא, שכאשר נגיע לארץ, נבצע טקס שבו ממש נביא את הברכה, בכל החושים שלנו. "לתת את הברכה" כי היא בידיים שלנו, אנו מחליטים ואנו נותנים אותה.
וזו מהות הבחירה החופשית:
הבחירה אילו פרטים לקלוט
הבחירה על מה לשים את העיקר ועל מה את הטפל
הבחירה אילו נתונים לעבד, באילו כלים, טכניקות, וכיצד להשלים את הפרטים החסרים
הבחירה כיצד להרגיש
הבחירה מה לזכור ומה לשכוח
והבחירה כיצד לפעול במציאות
שיהיה לנו סוף שבוע של בחירות טובות!
