ומי יקום בעד העם?

על שלושה עמודים נשענת היהדות – על התורה, על הארץ ועל העם. הלכה היהדות החרדית ואימצה את התורה. היהדות הדתית לאומית אימצה את הארץ. 

בעצם זה לא כל כך מדוייק. שהרי היהדות החרדית מצטיינת בפעילויות חסד, למען עם ישראל, וחלק גדול ממנה יושב בארץ ישראל ותומך במדינה. ומאידך המפעל התורני הדתי לאומי גדל באופן מרשים ויוצא דופן מאז קום המדינה, וגם השירות הלאומי נשען בעיקר על הבנות הדתיות-לאומיות. אבל אם תשאלו כל מגזר, על מה הוא ימסור את נפשו, אם ימסור את נפשו, על מה הוא מוכן להפיל ממשלה, אם יפיל אותה, אלה יאמרו – התורה, ואלה יאמרו – האדמה.

וכמובן שבדברים לעיל לא באתי לגרוע מאומה מחלקו של כלל הציבור הלא-דתי גם בתורה (מעבר לאהבת התורה שיש לחילונים רבים מאוד, כולם משלמים מסים, ולכן תומכים בדיעבד גם בישיבות), גם בחסד (עמותות חסד רבות ומרשימות, וכולם משתתפים בביטוח לאומי) וגם בארץ באהבה, ובשמירה עליה ועל כל אזרחי המדינה במסגרת צה"ל. וכמו כן יש לזכור את ההתעוררות העצומה שבאה למען ארץ ישראל דווקא מהצד של המשכילים בעליות הראשונות שבלעדיהם המפעל הציוני לא היה יוצא לפועל.

מי צודק?

לפני כחודשיים התחלתי, לדאבוני, לומר קדיש אחרי אבי מורי ז"ל. ולראשונה שמתי לב להבדל קטן, אבל גדול (ונדייק – אחד ההבדלים) בקדיש דרבנן בין בנוסח הספרדי לאשכנזי.

בנוסח הספרדי (המכונה "עדות מזרח") כתוב: "... דעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא קַדִּשְׁתָּא. דִּי בְאַתְרָא הָדֵין וְדִי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר..." – מה קדושה? התורה.

ואילו בנוסח האשכנזי כתוב: "... דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא. דִּי בְאַתְרָא קַדִּישָׁא הָדֵין וְדִי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר" – מה קדושה? הארץ.

רוצה לומר – התשובה אינה כה פשוטה. התשובה אמנם היתה קלה יותר, כאשר ישבנו בגולה, והארץ היתה רעיון נבואי לאחרית הימים, באותה תקופה התגייס העם היהודי להגנה על התורה.

סיפורה של ישיבת וולוז'ין

ישיבת וולוז'ין - איך נכנסו כאן 500 תלמידים?

כאשר אני מגיע עם קבוצות לבית הקברות בוורשה אחת התחנות היא קברם של הנצי"ב זצ"ל ושל הבעל של נכדתו, הרב חיים סולובייצ'יק זצ"ל (רבי חיים מבריסק, אביו של הגאון מבריסק).

הנצי"ב, רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, ראש ישיבת וולוז'ין (שהוקמה ב-1802 על ידי רבי חיים מוולוזין, תלמידו הגדול והמובהק של הגר"א) החל משנת 1853 (באותה שנה בה נולד רבי חיים!) ובמשך כמעט ארבעים שנה. ישיבה זו התפרסמה בעמל התורה שלה, וגם המשורר ח.נ. ביאליק למד בה, וכתב בהשראתה את שירו הנודע "המתמיד". רבי חיים מבריסק לימד בה בעשר השנים האחרונות לקיומה. תחת הנהגת הנצי"ב הישיבה פרחה ומספר התלמידים בישיבה גדל במאות אחוזים, עד 500 תלמידים. 

לעת זקנה רצה הנצי"ב לעלות לארץ ישראל, וביקש למנות כיורשו את בנו, ר' חיים, שהיה רבה של מוסקבה, אך חלק מהתלמידים התנגדו, כי רצו את רבי חיים סולובייצ'יק. תסיסה זו גרמה בסופו של דבר להלשנה לשלטונות על "תפקודה הלקוי" של הישיבה, שהביאה להתערבות שר ההשכלה הרוסי. 

הרוסים החליטו לדרוש מהישיבה להוסיף לימודי חול, ובעיקר לימוד השפה הרוסית. ונתגלעה מחלוקת איתנים בתוך הישיבה. האם להמשיך את קיום הישיבה, במחיר הכנסת לימודי חול, או שמא חייב לצאת מסר, שתורה היא תורה, ויש למסור על כך הנפש, אפילו במחיר חורבן הבית. בסופו של דבר בלב כבד נסגרה הישיבה בחודש שבט תרנ"ב (2/1892).

הנצי"ב

האבדן והדאגות מה יהיה על התלמידים ועל תורתם, היה כבד מנשוא עבור הנצי"ב. הוא רצה לעלות לארץ, אולם חלה מאוד, בקושי הגיע לוורשה ושם נפטר וגם נקבר, בחודש אב תרנ"ג (8/1893). לימים נקבר צמוד אליו, רבי חיים (7/1918) ושניהם שוכנים יחדיו תחת אותו אוהל. האמת והשלום - אהבו. 
בדיעבד, אומרים החרדים, זה היה לטובה שנסגרה הישיבה, מכיוון שכל התלמידים נקלטו במוסדות אחרים, תורניים, שבהם לא היה ערבוב בין קודש לחול, והתורה נשמרה. מי יודע מה היה עולה בגורלם אילו היה נוצר השעטנז הזה.

ועוד אומרים בשם רבי חיים, שהיה ממובילי הגישה לסגור את הישיבה, שאמר, שבתחילה הנצי"ב איפשר קו פשרני שבו למדו את השפה הרוסית מחוץ לישיבה, והישיבה נסגרה לבסוף כי הרוסים "קיבלו תיאבון" והעלו את הדרישות. אולם אילו היו ראשי הישיבה עומדים מלכתחילה בתוקף ללא שום פשרות, אז הרוסים היו מוותרים, והישיבה לא היתה נסגרת. כך אומרים... מי יודע...

זה היה הקו במשך אלפיים שנה, שהתורה שמרה על עם ישראל, על לכידותו, על אופיו ותרבותו, ובלעדיה אין לנו שום סיכוי. השאלה הגדולה היא האם גם כיום, לאחר שחזרנו לארצנו, והמקום הגדול בעולם שבו ניתן ללמוד תורה הוא ארץ ישראל, שברור שבלעדיה עולם התורה יתמוטט, האם גם כיום אותה גישה עדיין אקטואלית או שמא צריך לעשות חישוב מסלול מחדש ומה האיזון הנדרש כיום. מי אני שאכניס ראשי בכך.

ועם ישראל?

כאשר משוחחים איתי חברים ומביעים תרעומת על המלחמה בנושא הגיוס, וחסימות הכבישים, אני אומר להם – שחשוב שבעם ישראל יהיה חלק שמוסר את נפשו על התורה. שכן האמצע, הממוצע, נקבע על ידי השוליים. בדיוק כמו שחשוב שיהיו כאלה שמוסרים את נפשם על הגבעות (כן, רבותיי, וגם כאלה שמעוררים אותנו לשמור על כבוד האדם). אלה גם אלה מעוררים אותנו לשמור על האידיאלים הנעלים ביותר, שבלעדיהם לא תהיה יהדות.

מה יותר חשוב? משה הכריע - עם ישראל

הבעיה הגדולה שלנו, הינה שאין מי שמרים את הדגל של עם ישראל. אין מי שמוסר את נפשו עבור עם ישראל, למעט, אם תרצו, ארגון חב"ד במידה מסוימת, אבל מעט מדי ביחס לצרכים של עם ישראל. המחלוקות בתוך הארץ קשות מנשוא, והדעות הולכות ומתקצנות. ואילו בחו"ל? ההתבוללות אוכלת הכל, ויהדות התפוצות הולכת ונעלמת.

אומרים חז"ל, עבור שניים נעשה מעשה בראשית - עבור התורה ועבור עם ישראל. בפרשת כי תשא קראנו על מחלוקת מטלטלת בין הקב"ה למשה. מי יותר חשוב: ברור היה שלנוכח חטאו של העם, לא יוכלו התורה והלוחות לחיות יחדיו. דעתו של משה היתה ברורה – אם אתה מעדיף את התורה, "מחני מספרך", אמר, ירד ושבר את הלוחות. בדיעבד חיזק אותו הקב"ה ואמר לו "יישר כוחך ששברת." כאשר נפטר משה רבינו זעקה השכינה: "מי יקום לי עם מרעים?!" לימים קיבל עם ישראל את רבי ישראל בעל שם טוב, שאביו ציווה עליו, לא על הארץ, ולא על התורה, אלא "תאהב כל יהודי." 

פעילותו של הבעש"ט עבור עם ישראל, הצילה יהודים רבים. מי יקום כיום להרים את הדגל הזה, של עם ישראל, בטרם יהיה מאוחר מדי?

צלילי הנפילה

התורה היא שירה, ושירה מבוססת גם על הצליל. המוטיב העיקרי בפרשת השבוע - פרשת בהר, מתייחס לאחיך ההולך ומידרדר מבחינה כלכלית, ובלשון התורה – "וכי ימוך אחיך". השורש של המילה ימוך הינו מ.ו.ך. האות ו' היא נחה, ולכן עיקר השורש הוא מ.ך.

עיון בשורשים דומים מלמד כי שתי אותיות אלה מייצגות משפחה שלמה בעלת משמעות דומה או קרובה: ל.מ.ך. / נ.מ.ך. / ס.מ.ך. / ת.מ.ך. וכן – מ.כ.ה., מ.כ.ר. וכן – מ.ע.ך. ואולי גם מ.ס.ך. (שמורידים) לכולן משמעות דומה של ירידה, הנמכה, או תמיכה לאלה שנשענים / נופלים הזקוקים לכך (לתמיכה או לסמיכה ועוד).

הצליל הזה, הנובע מהאותיות מ.ך. מופיע רבות בפרשה שלנו – עשרות פעמים, הן במילה ימוך, הן בשורש מ.כ.ר (הן בפועל והן בשמות עצם על הטיותיהם), והן במלים עם צליל דומה, כמו עמך/עמכם, "מִכֶּסֶף", "כַּרְמֶךָ". 24 פעמים מופיע הצירוף מ.כ., ו-10 פעמים הצירוף מ.ך. פרט ל-3 פעמים בה מופיעה המילה "ימוך" עצמה.  

בנוסף על אלה, הפרשה, שכל כולה פרק אחד עם 55 פסוקים, מלאה עשרות ועוד צירופים עם צלילים קרובים, כמו "וְלִבְהֶמְתְּךָ", "וְלַאֲמָתֶךָ", "לָכֶם" ועוד. ובמקביל: אחיך, אחוזתו, עמיתך, אלוקיכם, ואכלתם, ברכתו, ועוד ועוד – והכל בערבוב צלילים דומים, שלא מרפים מאיתנו, כמו "וַעֲשִׂיתֶם אֶת-חֻקֹּתַי, וְאֶת-מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" המם והח' (שדומה לכף) השזורות בפסוק זה – חוקותי ומשפטיי וכו'; ובהמשך "וציוותי את ברכתי בשנה השמינית". "מאחוזתו"/"אחוזתם", חומה, ועוד.

שלוש המלים הראשיות בפרשה הינן כמובן: "וכי ימוך אחיך" שהצליל המרכזי בו הוא הנובע מאותיות ח/כ/ך. צליל זה מופיע בפרק 216 פעם (!). הצליל הנובע מאותיות מ/ם מופיע 240 פעם (!).

וכל האמור לעיל בולט אף יותר, אם ניקח בחשבון שבפרשה כולה כ-600 מלים בלבד, אולם רק כמחציתה עוסקת בתהליך העוני ממש (כ-350 מילה). מספרים אלה נותנים לנו מושג על האינטנסיביות שבצלילים אלה, המופיעים כמעט בכל מילה. על כן, מי שמעט מטה אוזן אינו יכול שלא לראות עד כמה התאמצה התורה להשמיע אותנו שוב ושוב את הצירוף הנורא הזה של מ.ך. – המבקש להכות בנו שוב ושוב, עד שתיכנס בנו ההכרה ואפילו החוויה בתחושה של אדם היורד אט אט מנכסיו, מאבד את הביטחון הכלכלי שלו, ואת כבודו בעיניו ולאחר מכן גם בעיני הבריות. והמצווה הזאת לעצור את התהליך ולהרים אותו על רגליו.

ואם תנסו לגלגל את צמד האותיות האלה - מם (בפתח/קמץ) וכף (שוואית), תוכלו ממש להרגיש את הנפילה – מךךך, המם נשמטת והכף הקולטת אותה כשהיא נמרחת בקרקע התהום.

הידרדרות הינה פעמים רבות עניין של תהליך אטי המתרחש לנגד עינינו ממנו אנו בוחרים להתעלם, כל עוד האדם אינו מבקש עזרה (ולעתים גם לאחר מכן). התורה מבקשת לעקור את ההתעלמות הזאת. שכן כאשר אדם מן היישוב כבר מגיע למצב שהוא צריך לבקש, מצבו כנראה קשה מכדי לעזור לו באמת. בדיוק כמו שבקבוצות הווטסאפ מבקשים מכולם להתפלל בדחיפות לרפואת פלוני, אז אתה יודע שכנראה שהמצב כבר כנראה ללא תקנה.

ולמול השורש הזה של אותיות מ.ך. עומד לנו השורש ההפכי, המציין לנו את תמצית הרע, והוא ניצול המצוקה ונטילת הריבית מאדם הזקוק לכסף. הריבית מתוארת בפרשה כ-נ.ש.ך, כיוון שהיא נושכת כמו נחש. בעת נטילת ההלוואה היא רק עוקצת אותך ומזרימה את הארס. האדם אינו חש בכך, מכיוון שהוא מתענג על האשליה שהשיג כסף לעת הקרובה. אולם בהמשך הארס יתבע את שלו ויותיר אחריו חללים. וזו עוצמתה של האות ש' המייצגת תהליכים גדולים המתרחשים מאחרי הקלעים, והמסתתרים מאחרי שקט ושלוה שמטעים כלפי חוץ, עד שפורצים החוצה. וזהו בדיוק הנשך – הנפילה (נ') עם השקט (ש') עד ההתרסקות (ך). 

ולסיום:

מכבד: האדם המכבד מה עושה? *מכפיף* את עצמו, לא זוקף את עצמו, לא מרים את אפו, אלא מנמיך את עצמו כלפי אחרים ומדבר אתם בגובה העיניים.

חמלה: התרופה ל-מך הינה מידת החמלה, צליל הפוך, של מתן חום ואהבה, ותמיכה ועידוד, עם הרבה אמפתיה, עד שהאדם יכול שוב לעמוד על רגליו בכוחות עצמו. 

 ■

מה הכי חשוב?

התלבטו חכמים בשאלה, מהו הפסוק הכי כולל בתורה. שימו לב, לא בטוח שהפסוק הכי כולל הוא גם הכי חשוב, אלא פסוק שנגזרים ממנו הרבה כללים שבתורה, רעיון כללי שממנו נובע הכל. וכך כתוב בהקדמת עין יעקב שמביא את המדרש:

בן זומא אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". (דברים ו' ד')

בן ננס אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא" ואהבת לרעך כמוך". (ויקרא יט' יח')

שמעון בן פזי אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא: "את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים". (שמות כ"ט ל"ט)

עמד ר' פלוני על רגליו ואמר: "הלכה כבן פזי! דכתיב "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו". (שמות כה' ט')

במה הם חולקים?

"בן זומא אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". (דברים ו' ד') – דהיינו על פי בן זומא, הדגש הוא על הקשר שבין האדם לאלוהים וחובת העשייה. אלפי שנים לאחר מכן יבוא קאנט ויעמיד את התורה המוסרית שלו על החובה. ואם כל אחד יעשה את חובתו, ממילא יהיה טוב לכולם ויכבדו זה את זה.

בן ננס אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא "ואהבת לרעך כמוך". (ויקרא יט' יח'). על פי בן ננס, הדגש הוא על הקשר שבין בני האדם זה לזה, שכולם נבראו בצלם אלוהים. ואם אדם יהיה ישר ואוהב עם הבריות, ממילא יאהבו אותו מלמעלה.

שמעון בן פזי אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא: "את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים". (שמות כ"ט ל"ט). פסוק זה אינו ברור. מה כל כך כולל בו? רוב המפרשים הולכים לכיוון של קרבן התמיד, של חובת ההתמדה – לא משנה מה תיקח, העיקר שתתמיד. גם אם תיפול, קום על הרגליים ותמשיך לצעוד. וזה עניין גדול מאוד. אפשרות שניה היא לומר שהוא הלך בכיוונו של רבי שמעון בן זומא, שהרי עבודת הקרבנות הינה בין אדם למקום, אולם הוסיף בן פזי שלא די במודעות (שמע ישראל) אלא יש צורך גם בעשיה – וזה השילוב של ההתמדה.

ואני מציע אפשרות שלישית לפיה שמעון בן פזי בא לרמוז דבר אחר – הרי עסקינן בפסוק הכולל ביותר בתורה. והוא אומר – בן זומא ובן ננס – שניכם צודקים, ואי אפשר לוותר על שני הדגלים. את הכבש האחד – שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד – תעשה בבוקר. איך שאתה קם, מודה אני, שיותי ה' לנגדי תמיד. ואת הכבש השני – התחשבות בשני, באחר – בין הערביים – כאשר אתה חוזר הביתה לאחר יום העבודה, למשפחה, לקהילה, תתחשב בשני, באחר. ואם תרצו, אל תעלה על מיטתך לפני שתשאל האם וכיצד התחשבתי ב"שני". שניהם בדרגת חשיבות אחת וצריך תמיד לשלב את השניים. גם הלוחות ניתנו 10 דברות, חמש כאלה וחמש כאלה.

נימוקו של ר' פלוני

עמד ר' פלוני על רגליו ואמר: "הלכה כבן פזי! דכתיב "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו". (שמות כה' ט')" – למעשה דבריו של ר' פלוני (שלא ברור מדוע איננו יודעים מיהו) באים להסביר את עמדתו של בן פזי, שאינה ברורה על פיה. ונשאל כיצד פסוק זה מסביר את עמדתו של רבי שמעון בן פזי? כיצד הוא מסביר את עיקרון ההתמדה? הרי לכאורה המשכן מיוחד לעבודת האל. שאלה שנתייחס אליה בהמשך. אם נלך לכיוון הפרשנות השניה שהזכרתי, הרי שהמלים "כן תעשו" מלמדת על הצורך שאדם לא רק יאמין בלב, אלא גם יעשה. והדבר מסתדר היטב.

ואם נלך לפי הפרשנות שהיצעתי – הרי שהחלק הראשון מתייחס לכלל: "אני מראה אותך, את תבנית המשכן" (התייחסות לאלהים, וכפי המשך הפסוק הדורש ביצוע בהתאם להוראותיו) וגם התייחסות לפרטים, לאנשים: "תבנית כל כליו".  

כיוון אחד להתייחס לדבריו של ר' פלוני: מחלוקת זאת עוסקת גם בשאלה גדולה ורחבה יותר, והיא האם ראוי שנחזיק בעניין אחד בחיים – כמו רק תורה (כמו ההדס) או רק מעשים טובים (כמו הלולב), ובהם להתמקד. או שמא ראוי לאחוז את שני הצדדים גם יחד (כמו האתרוג). כאשר אתה אוחז שני צדדים, אתה נכנס ליותר דילמות, יותר ספקות, אתה גם לא יכול להתמקד וממילא מפסיד עשייה רבה שנופלת בין הכסאות. האם תמיד מה שיותר כולל הוא יותר ראוי? ואולי על שאלה זו בא ר' פלוני לתת תשובה – "תבנית המשכן ותבנית כל כליו" אם אתה רוצה להיות כולל אתה צריך להתייחס גם לרעיון הכללי (המשכן) אך לא להזניח את הפרטים על חשבון הכלל (ואת כל כליו). הכלל כשלעצמו אולי נועד להסביר את הפרטים, אולם לא יכול לסתור אותם.למצוא את הכללים התיאורטיים זה נחמד. אבל העיקר הוא העשיה של הפרטים. על פי בן פזי, "את הכבש אחד תעשה בבוקר", הדגש הוא על העשיה, היומיומית, ההתמדה בדברים גם שנראים בנאליים שאנו מבצעים מדי יום. להקפיד עליהם. זה הכי חשוב. זה מה שמלווה אותנו. וזה מה שמחזק ר' פלוני – "וכן תעשו". 

קהילה, אסיפה או כינוס?

ישנן מספר מלים בעברית המבטאות חיבור וצירוף של אנשים, ובין היתר – קהל, ציבור, אסיפה, כינוס, התוועדות, קיבוץ. מה ההבדל ביניהן?

קהל

כיום, הפרשנות המקובלת מבדילה ב-מהות החיבור. כך, על פי ויקיפדיה, קהל מייצג בעברית בת ימינו ציבור אנשים המתקבצים על מנת לצפות, להאזין או להשתתף בהתרחשות אמנותית, ספורטיבית, לימודית, מקצועית, חברתית או פוליטית. הקהל עשוי להימצא פיזית במקום האירוע, אולם עשוי להתקבץ גם וירטואלית (צופים בטלוויזיה וכו') ולעתים גם בזמנים שונים.  מילה זו יצרה אוסף של ביטויים הרלוונטיים להגדרה האמורה, כמו "חביב הקהל", "קהל הצופים", "דעת קהל", "פחד קהל" ועוד.

אסיפה

"אסיפה" לעומתה, מתייחסת אף היא להתכנסות, אולם פעמים רבות במונחים של עניינים רשמיים, החל באסיפה כללית של בעלי דירות בבית המשותף, או אסיפה של בעלי המניות, של ועדת הבחירות, ועד כדי "האסיפה המכוננת", המנסחת את החוקה.

ציבור

"ציבור" מתייחס כיום לקבוצה של אנשים במובנה הבסיסי ביותר ואף ללא צורך לחפש איזשהו מכנה משותף ביניהם (להבדיל מהקודמים). חז"ל אף אמרו שצבור משמעו בראשי תיבות: "צדיקים, בינוניים ורשעים", קרי אוסף לא הומוגני של אנשים לעתים גם ללא מטרה מסויימת, והדגש הוא על הכמות.

כינוס

"כינוס" מייצג כיום חיבור של אנשים רבים למפגש המוקדש לנושא מסוים. השורש כנס מצביע על מיקוד. 

ועידה

"ועידה" מייצגת לעתים משמעות כמו של כינוס, לעתים במובן יותר פורמאלי ("המלכים נועדו", אז וגם היום – ועידת המפלגה וכדומה). ע"פ החסידות התוועדות הינה דווקא דבר הפוך, מפגש רעים.

יחד עם זאת פעמים רבות אנו מוצאים בלבול מסוים בין המונחים והגדרת מונח אחד באמצעות משנהו.

ובתורה

בתורה אנו מוצאים בעיקר את (קהל). פחות מכך אנו מוצאים את (אסף) ואת (ועד). (צבור) מופיע בלשון חז"ל ואילו (כנס) מהווה תרגום אונקלוס של (קהל) שלאחר מכן נמצא אותו גם בטקסט עצמו (כמו: "כונס כנד מי הים"), שעל פי הפרשנים במשמעות של אסיפה דווקא ולא של קהל.

פירוש מכיוון אחר - רש"י

ובנוגע לפרשנות המונחים מאיר לנו רש"י אור חדש בתחילת הפרשה. על פי רש"י אין מדובר במהות דווקא, אלא באופן. וכך הוא אומר: "שאינו אוסף אנשים בידיים, אלא הם נאספים על פי דבורו, ותרגומו ואכנש". יתכן והתוספת של רש"י על התרגום מלמדת אותנו כי רש"י אינו מסכים עם התרגום.

ובמלים אחרות: על פי העברית המקראית, כאשר אנשים נאספים מעצמם, מרצונם, או לכל היותר לאחר שקבלו קריאה – הרי זו קהילה, התקהלות וכדומה. לעומת זאת, כאשר צריך ללכת ולאסוף אותם באופן אקטיווי, הרי זו אסיפה.

מבט חדש על פסוקים בתורה

פירוש זה פותח לנו צוהר חדש להבנת המקרא. למשל, בתחילת שמות מצווה משה על ידי הקב"ה – לך ואספת את זקני ישראל – מכיוון שהם לא יסתפקו במילותיך, אתה צריך להיות יותר אסרטיבי. ואילו בפרשתנו, פרשת ויקהל, לאחר שמשה יורד מההר במוצאי יום כיפור, די בכך שהוא אומר מילה והם רצים אליו. ובאותה מידה, בפרשה הקודמת כאשר העם נקהל על אהרון, השימוש בא לגנות אלה שמיהרו להתכנס ובאו מעצמם. ואומר החזקוני – שאם תמצא התקהלות "על", כמו התקהלות על אהרון (קרי על אדם מסוים, באופן אישי לגופו של אדם ולא לגופו של עניין), יש לכך משמעות שלילית ואילו התקהלות "אל" הינה במובן חיובי, למטרה.

אגב, פירוש רש"י משתלב עם משמעות הביטוי "ויקח" בהקשר של בני אדם. המשמעות הרגילה בתורה היא היא שלוקחים אדם באמצעות מלים בדיבור ולא בכוח.

עוד עיון בפסוקים מלמד כי התוועדות שמורה לעניינים יותר נשגבים כמו מפגש של משה עם הקב"ה (ונועדתי לך שם) או עם זקני ישראל וכדומה. 

הוא לא פראייר

כל כך הרבה האכילו אותנו בסיפור של יעקב ועשיו, עד כי הרושם העולה לנו הוא שהרמאי, החכם והתככן הוא יעקב, ואילו המסכן והטיפש הוא עשיו. לא רק המבקרים אומרים זאת, אלא לעתים נראה שזה הרושם שעולה גם אצלנו. ואפילו שיעקב נענש עקב התנהגותו.

אילו רק נטריח את עצמנו לקרוא את המלים בתורה, את הפשט, נבין שהסיפור שהתורה מספרת לנו שונה.

התורה פותחת בכך שהיא מציגה שוב את הנפשות הפועלות – יצחק ורבקה. ושוב היא מפרטת את הייחוס שלהן. יצחק הוא בנו של אברהם. ואילו רבקה היא בתו של בתואל, ואחותו של לבן הרמאי. וכי האם איננו יודעים זאת? האם סתם השחיתה מלים לצורך הקדמה לסיפור, או שיש כאן משהו מעבר?

אם נדלג על הקטע המדהים של הנבואה שניתנה לרבקה (שהרי אין אנו עוסקים בה ובמה שעבר עליה, אלא ביעקב),  התורה רומזת שהילדים אינם דומים. תומים ולא תאומים. ובלשון הנבואה: ממעייך ייפרדו. שני עולמות שונים, למרות שחלקו רחם אחד.  

התורה מעידה על עשיו שהוא איש יודע ציד, איש שדה. מכיוון שאנו כל כך פרובינציאליים, כל כך עירונים, אנו נוטים לשכוח מהי משמעות המלים איש יודע ציד, איש שדה. אדם שיודע לחכות בסבלנות, לזהות את הטרף שלו. להתקרב אליו בערמומיות. בשקט. לנהוג באכזריות וללא רחמים. לא זו בלבד, הוא איש שדה, הוא יודע לשרוד. חושיו מחודדים. הוא יודע לזהות מכשולים, ולהתגבר עליהם בעוצמה. בקיצור, עשיו ממש לא פראייר... אבל יש בכך עוד משהו. אדם שאוהב ציד הוא אדם בעל תאווה. הוא רוצה לכבוש, להתגבר להראות שלטון ועליונות. זה מה שהפיל אותו. לא טיפשותו.

התורה מתארת את יעקב כאיש תם. כיושב אוהלים. תם מלשון שלם. יש לו הכל. אין לו שאיפות חומריות גדולות. אמיתי. ישר. אפילו קצת "חנון". יושב באוהל, אינו מפתח שרירים. טיפוס ביתי.

עד כאן אילו תיארתי לכם במשפחה אחרת את שני הילדים האלה ושואל מי לדעתכם הוא זה שזקוק להגנה, הייתם אומרים, מן הסתם – יעקב.

התורה ממשיכה ומסבירה כי יצחק הכריח את עצמו לאהוב את עשיו (ויאהב – בניין הפעיל), כי ציד בפיו. כי עשיו הוא המאכיל, המפרנס. וזאת עוד לפני עומק הפשט, על פיו הוא השתמש בכשרונות הציד הערמומיים שלו בכדי לגרום לאביו להשתדל לאהוב אותו. רבקה, לעומת זאת, תפסה את הצד של יעקב.

אבל יש פה עוד רמז דק. יצחק תפס את הצד של עשיו ולהיפך. ואילו רבקה – את הצד של יעקב.

במה דברים אמורים?

התורה העידה על יעקב, כי היה איש אמיתי. על כך אין לנו מה להתווכח. אנו נראה בהמשך שיעקב אינו מעוניין לרמות את אביו, אפילו על מנת לקבל את מה שמגיע לו. מהיכן ידע לנקוט חכמה וערמומיות? מהגנים! אותם גנים של רבקה בת בתואל אחות לבן שמוזכרים בהתחלה. האופי שלו היה הפוך בתכלית, אולם היו לו הכלים הנדרשים כשנזקק להם.   

ואילו עשיו היה גיבור, פעיל, כובש, כריזמטי, שורד, וגם נדיב, מאכיל את אביו, מכבד. מנין קיבל את כל עוצמות הנפש האלה? גם הוא קיבל מהגנים, מהצד של יצחק, בן אברהם. אבל בדומה ליעקב, האישיות שלו היתה שונה. הוא לקח את כל הכוחות האלה והשתמש בהם לרוע. מן הסתם יצחק זיהה את הכוחות האלה, וביקש לדייק אותם לצד הטוב.

יעקב איש תם היה, אך לא פראייר. עשיו הפסיד, אך לא מכיוון שהיה רפה שכל, אלא חלש אופי. למזלנו.

כְּשַׂמְּחָךָ יְצִירְךָ בְּגַן עֵדֶן מִקֶּדֶם - סיפור לפרשת בראשית

טל רינקוב - עץ הדעת

ח

ז"ל מספרים לנו, כי האדם פרש מחווה אשתו במשך מאה ושלושים שנה מאז שהֶאֱכִילה אותו מפרי עץ הדעת. מאה ושלושים שנה של בדידות ומרמור, כנגד שעה קלה של הנאה שחווה איתה. לאחר שעייף לו מבדידותו ובשומעו דברי ביקורת מהדור השישי לצאצאיו, מבקש אדם מבוראו שיעניק לו את הכוח למחול לרעייתו ולטוות מחדש את החוטים הדקים שנפרמו בטרם עת.  

d c

הימים קצֵרים. הלילות מתארכים. רוח נעימה נושבת בעורפי. סימנים קטנים לכך שהחורף קרב. זו העת לשוב הביתה.

מהו בעצם בית? מה הופך את המערה שאליה אני מתעתד לחזור להיות "בית" ובמה היא יותר "בית" מאשר מקומי הנוכחי? שמא העובדה שזו המערה הראשונה שכוננתי עבור מה שהיתה פעם המשפחה שלי? ואם כן, מה בכך? הרי ילדיי כבר אינם, וצאצאיהם נפוצו לכל עבר. שמא לבית תיחשב, בשל היותה נוחה ומרווחת, או בטוחה יותר, מֵצֵלָּה מפני החמה ומגנה מפני בעלי חימה? ממש לא. ודאי תאמרו – הרי אשתך נמצאת שם, אם כל חי; היא רעייתך ואם ילדיך, היא היא ביתך, האין זאת? אמור מעתה, "לחזור הביתה" משמעו לשוב לחיקה החם והאוהב. אך לא יקיריי, אין טעות גדולה מזו. אם יש סיבה שברחתי מהבית, לאחר שגורשתי מביתי הראשון, הריהי חוה. אם יש סיבה שנמנע אני מלשוב לשם – הריהי זו שכיבתה את אוֹרִי – לשעבר אורו של עולם ועוצמתו הייתי, והיום – כל שנותר ממני הוא בקושי עור ועצמות. ואולי חסר בית אנוכי, כִּבְנִי שנע ונד לו בעולם, חסר מנוח, עד שמצא את מותו מידי הַחִימֵש שלו?

החורף הקרוב יהא החורף המאה ושלושים מאז אותו יום מר ונמהר. היום הראשון לחיי, היום שבו לזמן קצר מאוד, קצר מדי, טעמתי טעמם של חיים אחרים, ביושבי ברומו של עולם, ממנו נפלתי עד שאול תחתיות. מאה ושלושים חורפים, והכאב לא הוּעם ולוּ במשהו. עדיין מאוכזב. עדיין כועס. עדיין חווה את השפלת הגירוש. עדיין תמה על מה ולמה ושאלת "אַיֶּכָּה" מהדהדת בראשי ומטריפה את דעתי. למה באתי, ולמה גורשתי; לשם מה נוצרתי, מהו תפקידי ומה בעצם שווים חיי; על מה ולמה כל הסבל בעולם – אח קם באחיו, החזק שולט בחלש ואיש את רעהו חיים בלעו. האם הכל היה צפוי מראש, ואם כן, למה.

שרוי הייתי בגן העדן. שיעור קומתי לא יתואר. עיני הִלכוּ להן מסוף העולם ועד סופו. כל חיות השדה באו לחסות בצילי, ואני קראתי להן בשמות. הכיצד אתאר לכם כיצד נראיתי בשעתי היפה? על אנושי, עטוף ברוחניות, שרוי באושר עילאי. לבד הייתי בעולם ולא חסר לי מאומה. לעולם לא תוכלו להבין משמעות המילה "אדם". פלא שנוצר מן האדמה הגשמית והתעלה עילוי אחר עילוי, עד שְמֵי שְמָיָא.

אֲדוֹנִי ציווני ליהנות מכל הטוב הזה. לִפְרוֹת ולִרְבּוֹת. לפַתֵּח ולִרְדוֹת. לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ; וגם השמירה בכלל הטוב היא, שהרי מֶשַמַּרְתּוֹ. ציווני לאכול מכל עץ הגן, אך להימנע מעץ הדעת; וכה יעשה לי אלוקים וכה יוסיף אם לא גמרתי בדעתי למלא כל שיצווה עלי. ולא שביקש בוראי למנוע ממני הנאה כלשהי, אדרבא; ביקש הוא להותיר למול עיניי תזכורת קטנה לקיומו בעולם הגשמי הזה, שלא אטבע בים החומר שברא, וכך אֲשַמֵּר את צלמו שבקרבי. ומתוך הזכירה וקבלת העול אשווהו לנגדי תמיד ביתר שאת. *על כן קרא שם האילן "דעת" – ללמדני שהשער לְדעת הטוב הוא בַּהימנעות ובאיפוק דווקא; ואילו הֶפֶכן – סגולה לדעת הרע. *ודע לך שדעת שמו. לא עץ החכמה, אלא עץ החיבור. וככל שתַקְשֶה ממילות "ונפקחו עיניכם והייתם יודעי טוב ורע" – אין כוונתו לידיעת החכמה, אלא לחיבור. והזהיר מפני סכנת החיבור לרע, שכן לרע לא היתה שום נגיעה בִּי בטרם החטא, ועתה – חדר הוא לקרבִּי וּמֶאַכֶּל את נשמתי.

תחילת נפילתי בתרדמה שֶיְחִידוֹ-שֶל-עוֹלם הפיל עלי. בודד נרדמתי ואיש קמתי. יצירה חדשה שרועה היתה לצדי. טהורה היתה, כמלאך, שלא כְּזוֹ שאת שמה אֶמַּנָע מלהזכיר. שמחתי עליה שמחה גדולה וִיְּתֵרָה על כל שמחה אחרת שהיתה לי בבואי לעולם; ויותר מחידושה שמחתי על יצירתה מעצמי ובשרי, ועל כן קראתיה "אישה" ומיד ידעתיה בטהרה והיא – כהרף עין נזרעה זרע, וכפורחת עלה ניצה והבשילו אשכולותיה, עת הניחה על ברכיי את קין ותאומתו. טרם שככה התרגשותי ידעתיה שנית ושוב הפכנו לבשר אחד, עת הניחה בחיקי את הבל ותאומתו.

היתה זו אישה, שקראה לקין בשמו, מלשון קניין. היא היתה קנייני, וקין – קניינה. היא נוצרה מעצמי הקשה והוא – מרחמה העוטף והעדין. אך כאשר הביאה את הבל כבר ידעה היא בבינתה היתרה, שהעולם כולו הבל הבלים הוא, ולכן קראה שמו הבל; ואולי גם כי חזתה את ימיו הקצרים של בנה הקטן. ובחוקרי את העניין הבנתי, כי גם אני להבל דמיתי, שהרי גם ימיי הארוכים אינם נמשכים יותר ממשכו של צל העובר ופורח באוויר.

ושוב נפלה עלי תרדמה. התעוררתי לקול דחיקותיה של אישה לאכול פרי. עדיין מטושטש הייתי, כסומא באפילה אך יחד עם זאת ראיתי שפניה אינם כמקודם. ביקשתיה שהות על מנת ליישב דעתי עליי, אולם היא דחקה בי בקול, שטרם שמעתי כמוהו. כאיוול הנחתי לצלילי קולה להנהיג את מעשיי ובדעה טרופה טעמתי מהפרי האסור. כהרף עין דעך אוֹרִי והצטמקה לה קומתי. קול פנימי ייסרני שמשהו השתנה לו, לבלי שוב. הבנתי מיד מה אירע, ונפלה רוחי. היבטתי בה בתמהון לבב, כשואל למה? והשיבה: כי מאחר ודבקת בי, נועדנו להיות יחד. באש ובמים. בטוב וברע. אישי אתה, תשוקתי ומנת חלקי. באשר אלך – תלך עִמדי.

ומאז בא פרי הדעת לבטננו, חכמה ניטלה מראשנו. יראה נפלה עלינו למשמע קולו של הבורא מתהלך בגן וניסינו להסתתר. התירוץ שלי להמריית פיו של מַלְכִּי נשמע כל כך עלוב וכפוי טובה. ובאותה עת למדתי שלושה דברים: לעולם אל תשים מבטחך בבן תמותה, קרוב כרחוק; לעולם אל תסב אשמתך לאחרים, אלא קח אחריות על חייך; ולבסוף, אל לך להאמין בטוב, שהרי מעשה קטן יכול להפכו ברגע אחד.

גורשנו מגן העדן. הושפלתי מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. בבהילות הוצאתי ואת אושרי השארתי שם, לצידו של עץ החיים. סוגרים עליהם שערי הגן ולהט החרב המתהפכת. ויודע אני שלשוב לשם – לא אוכל לעולם. מאז - עמל אני למזונותיי ומלא מרמור על אישה שהובילתני לכך.

מִנִּי אז לא יכולתי לִקְרָב אליה. למרות החרטה שהביעה בפניי שוב ושוב, לא יכולתי לסלוח לה ואף את שם אהבתי אליה - "אישה" - נטלתי הימנה ואות קלון הטבעתי בה. "חוה יהא שמך", פסקתי. חוה - על שם הנחש שפיתה אותך. חוה - על שם העונש בו תישאי עד קץ כל הדורות. הַמְּשִיכָה העזה שחשתי אליה כאשר הובאה אלי לראשונה, התפוגגה כלא היתה. הפכתי נע ונד. הנחש – ידידה של האישה הפך לאויבה; בנותיה ידעו את צער העיבור והלידה, וכל אלה כאין כנגד ריחוקי ממנה. ברגע קטן עזבתיה ואין בי הרחמים הגדולים להם אני נזקק על מנת לקרבה שנית.

*העונש הכבד ביותר שקיבלתי הוא המוות. עם הזמן הבנתי עד כמה צדק שופט-כל-הארץ בהזהירני "ביום אכלך ממנו - תמות". ואכן העולם ההוא מת עבורי, ואני מת בעולם הזה. ולא מכיוון שחיי קוצרו לכדי יום אחד של הקב"ה. שהרי מחלתי בקלות על שבעים שנה לבֶּן-דָוִיד, והייתי מוותר אף על יותר. מה טעם יש בחיי לאחר שסולקתי מגן העדן? מה טעם יש בהם לאחר שטעמתי אוויר של מרום, טוהר שלפני החטא ואהבה זכה לְאישה – וכל אלה ניטלו ממני לבלי שוב? להיות בודד בעולם, חי את העבר שלא ישוב עוד? להתעורר ליום שבו בני הבכור קם על הצעיר ורוצחו נָפש, ולאחר מכן צריך לברוח עד קצה העולם? איזה מין עולם זה? חיות השדה שהיו ידידיי, הפכו לאוייבי. ומי יודע מה צופנות להן עוד שמונה מאות שנה שנותרו לי בעולם הזה.

חורפים ארוכים וקשים הסתובבתי לי, חסר יכולת להשלים עם עונש כה כבד בגין רגע אחד של חוסר תשומת לב. התחושה הקשה של חטא אחד ששינה את כל מסלול חיי ללא דרך חזרה, הפכה את חיי לגיהנום. ואולי תחושות אלה הן שנתנו כוח לקין לדרוש במפגיע מהקב"ה לקבל את תשובתו. אולם עבורי... עבורי הידיעה שניתן היה לבקש מחילה ולפתוח דף חדש ואף זאת חמקה ממני, אך החמירה את יגוני. שרשרת ארוכה של טעויות וחוסר ידיעה עליהן אשלם כל חיי. זה גורלו של נזר הבריאה, משל ושנינה מעתה ועד עולם.

אז למה אני טורח לשוב הביתה, אתם ודאי שואלים ובצדק. במשך שנים כלל לא חשבתי על כך. לא אביתי. לא יכולתי. לשם מה? אך לפני ימים אחדים עלה לֶמֶך לְרַגְלִי. מסתמא ביקש אחוות גברים; בא לקונן על צרתו, ולהתנחם לו מצרתי. קבל לפניי על נשיו ובמיוחד על צילה שחפצה נפשה גם היא בילדים. אמרתי לו שלא יהרהר אחר מידותיו של מקום ומנין מצא לו היתר להחזיק אישה לצרכי תשמיש בלבד, בעוד צוּוָה על פריה ורביה? והשיב לי "וכי האם טוב אתה ממני? שמא מתכחש אתה לכך שפרשת מאשתך זה מאה ושלושים שנה?! קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים!" היבטתי בו. הרי תשובה היתה מזומנת עבורו. ואף אם לא – מדוע פקד את קברי? האם לזרות מלח על פצעיי? אולם הארכתי את אפי והודיתי בדבריו, ולוּ על מנת שלא יוותר על מצוות פריה ורביה. די לי בעוון אחד ואין אני רוצה לתלות שרצים נוספים בקופתי.

"צודק אתה," השבתי לו. "אכן, פרשתי מאשתי. בודד נותרתי בעולם. עלי לשוב אליה ולקיים מצוות בוראי". "לאו" אחד היה לי – ונכשלתי בו. "עשה" אחד היה לי – והשלכתי אותו. את ה"לאו" – אין להשיב. אבל ה"עשה" אפשר לתקן כל עוד דולק נרי, גם אם כבה אוֹרי. 

והינה אחר כל הדברים האלה שב אני הביתה. ומהרהר אני שעדיין לא הנחתי תשתית לזרעי בעולם. שהבל היה – ואיננו. וקין – אף כשהיה, כאילו לא היה. ומצוות הבורא טרם קויימה, ואין עלי להרהר אחריה. ותפילה אחת בלבי – שיוסיף לי הבורא אהבה ותאווה לאם כל חי. ויתן לי הכוח להינחם על אבדני ולמחול לרעייתי, שהרי מה לי להלין עליה שנתפתתה לנחש עת ישנתי על משמרתי; ומה אכעס על כך שנתייראה לאבדני מאהבתה אלי ומה לי יתרון בריחוק ממנה, ומי ינחמני אם לא היא. ומי כמוני ידעתי טיבו של צער על בקשת מחילה שאינה נענית. ואם עליה לא אוכל ללמד זכות, על מי כן...

עזרני אפוא, בעל הרחמים, לחדש אהבתי אליה ושמחתי על קרבתה, כשמחך יצירך בגן עדן מקדם. למענה. למעני. למענך אלוקיי. ■

שי שגב, תשרי תשע"ה

ביטויי גנאי בתורה

השפה העברית היא שפת הקודש. וכל כך למה? לדעת הרמב"ם (מו"נ ח"ג פ"ח), כי היא שפה נקיה, שאין בה תיאורים לאיברים המוצנעים וכדומה. יחד עם זאת, ומבלי לגרוע מהאמור לעיל, בשפה העברית מצאנו ביטויי גנאי כאלה ואחרים, הגם שהתורה משתדלת למעט בהם, והדוגמה הידועה לכך הינה "הבהמה אשר איננה טהורה" בפרשת נח (התורה כתבה ביטוי ארוך במקום פשוט לכתוב: הבהמה הטמאה, ללמדנו שיש לעשות שימוש ככל האפשר באופציה היותר נקיה). וגם ביטויים אלה ננקטו בלשון עדינה במקורה, ולראיה, בחלק מהם נעשה גם שימוש שאינו שלילי.  

ביטויים כאלה באים בחלק מהאיסורים המופיעים בפרשות האחרונות ומופיעים במיוחד בפרשת קדושים בספר ויקרא (הפרשה שנקרא השבוע). לעתים הם באים להוסיף הסבר מסויים על האיסור, להבדיל מאיסורים מסויימים ללא ביטוי גנאי, שככל הנראה הם כה מגונים עד שאין צורך להוסיף עליהם כינויים. נעמוד על מעט מהם, כדלקמן:

עָוֶל: מעשה לא תקין הפוגע באושיות האמון הדין והסדר הטוב, כמו עיוות הצדק (יט טו) או זיוף ומרמה במידות ובמשקלות (שם לה).

עֶרְוָה: ערוה היא מילה נקיה המבטאת עניינים מוצנעים, או כאלה שהשתיקה יפה להם. (רש"י ד"ה 'הערה', ויקרא כ יח: "כל לשון 'ערוה', גילוי הוא").

טמא – מסואב: טומאה היא הצד האחר של הקדושה. אם הקדושה הוא ייחוד משהו לעניין טוב, רוחני, אזי הטומאה הינה ייחוד משהו לצד הרע. למען טמא את מקדשי (ויקרא כ ג): לייחד את מקדשי לדבר רע, לעבודה זרה. לטמא את הארץ: לבטל את מעלתה הרוחנית של ארץ ישראל. 

חלל: השורש ח.ל.ל מתייחס לביטול הקדושה – להפוך את הקודש לחול. ומשמעות הפסוק הנ"ל היא שאת המקדש אפשר להפוך לדבר טמא, אך לא ניתן לטמא את שם ה', אולם יכול במעשהו להפכו לחולין. ודוק, לא תמיד שורש זה מבטא גנאי. לעתים פעולת החלול נעשית לשם פדיון תרומה וכדומה, כך שלא תהיה בה קדושה וניתן יהיה לעשות בה שימוש של חול, כמו אכילה, מכירה ועוד.

לקלל: להטיל קלון. חובה על כל אדם לכבד את אביו ואמו ולירא מהם, ואם אינו עושה כן, ואף מקלל אותם, חייב מיתה.

תֶּבֶל (מלעיל): על פי רש"י, תבל היא מילת גנאי כללית. ופירוש נוסף שהוא נותן: לשון ערבוב ובלבול (שורש ב.ל.ל.). כאשר אדם שוכב עם כלתו, יש בכך ערבוב של הדורות, ועניין זה גנאי הוא.

תועבה: המילה תועבה והשורש ת.ע.ב, מבטאים פעולה של התייחסות שלילית לפעולה מסויימת, לדבר או לאדם מסויים שאינם רצויים ואף מאוסים.

זִמָּה: קשירת קשר לביצוע חטא (על פי התרגום). עדים זוממים – עדים שקשרו קשר למתן עדות שקר. זמם (שם עצם) הוא מחסום (קשר) ששמים על פיה של חיה מסוכנת, על מנת שלא תזיק. התיאור של מעשה עם אישה ועם אמהּ יחדיו, מבטא קשר זה.

נְבָלָה: מעשה גס, ברברי, לא מקובל, פגיעה חמורה בכבוד של אחר. כמעשה האונס של שכם את דינה.

חֶסֶד: נכתבת ונהגית כמו המילה החיובית, אולם משמעותה הפשוטה שלילית, שהינה לשון בושה, חרפה וקלון. ומעניין שרש"י מביא גם מדרש, שקין עשה חסד עם אחותו שנשא אותה (הפסוק מדבר על ערוות האחות).

נִדָּה: לשון נידוי, חרם, הרחקה. דבר מנודה – דבר שיש להתרחק ממנו. כרוצים לבטא את חומרת המעשה (פרק כ' פסוק כא).      

לקוּץ: למאוס. מוקצה – מאוס. לשקץ – למאוס, להפוך למאוס. ■

מבעד למלים עם ד"ר שי שגב

בין העצמה לביקורת

דבר יפה שמעתי מידידי ר' עו"ד יצחק מצרי בשבת שעברה. "כתוב זאת בעיתון" ציווני, ואכן הדברים ראויים לפרסום, ללימוד וליישום.

לקראת סוף רשימת התורמים למשכן מופיעים הנשיאים: "והנשאים הביאו את אבני השהם ואת אבני המילואים לאפוד ולחושן" (לה, כז). וידועים דברי רש"י בשם המדרש: "אמרו הנשיאים: יתנדבו צבור מה שמתנדבים, ומה שמחסרים אנו משלימים... ולפי שנתעצלו מתחילה נחסרה אות אחת משמם- והנשאים כתיב". במלים אחרות, כשהתורה רצתה לבקר את הנשיאים, עשתה זאת כמעט באופן בלתי נראה, בסה"כ החסירה אות י' אחת, פעם אחת משמם.

אך כאשר הללו התנדבו (פרשת נשא) התורה לא ייתרה אות אחת בשמם, אלא עשרות פסוקים ומאות מלים, בפרשה הארוכה בתורה.

ומכאן למדנו, שכאשר מותחים ביקורת, עושים זאת בעדינות ובמיעוט מלים. אך כאשר מפרגנים ומעצימים, אין לחסוך במלים, אלא לעשות זאת מכל הלב!

לקחת פסק זמן

בס"ד

"לקחת פסק זמן" / ד"ר שי שגב

לקחת פסק זמן ולא לחשוב 
לשבת מול הים ולא לדאוג 
לתת לראש לנוח מהפיצוצים 
לתת ללב לנוח מהלחצים 
אני יודע שזה לא הזמן 
בעצם גם אני עוד לא מוכן 
אבל הנשמה רוצה קצת מנוחה 
לתפוס אויר בשביל לחזור לעבודה 
אולי זה רק משבר קטן וזה חולף 
אולי פשוט אני נהייתי קצת עייף 

[אריק אינשטיין]

בפרשיות אלה עוסקים אנו בנושאי טומאה וטהרה. נושאים לא קלים ואף לא נעימים. אולם החיים כידוע, מורכבים גם מנושאים "כבדים" ומעיקים, ואף בהם יש עניין לדון ולענות בו. דיני הטומאה והטהרה פותחים דווקא בטומאת היולדת ויש לברר על שום מה דווקא טומאת היולדת היא המייצגת נושא זה. ובנוסף יש להידרש לשאלה מדוע היולדת צריכה להביא קרבן חטאת על מחשבותיה [ברור היה ומובן אילו חוייבה להביא קרבן תודה על הצלחת הלידה, אולם קורבן חטאת על שום מה?]

אומר הרמב"ן מלים אלה: “בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת 'לא אזקק עוד לבעלי'. ועיקר הכוונה בזה, כי בעבור שהיא נשבעת מתוך הצער, ואין השבועה ראויה להתקיים... רצתה התורה לכפר לה מעלות רוחה...“. אומר הרמב"ן למעשה, כי האישה, מתוך צערה, אומרת דברים שאינם מתכוונת אליהם. וכפי שאין דנים אדם בעת צערו, גם לאישה מתירים את דבריה. ואילו קרבן החטאת הוא הפרוצדורה באמצעותה מכפרים לאישה על מחשבות אלה. וכאמור – אף זה עדיין דורש ביאור.

וכידוע, שאחד מההוראות המופלאות בפרשת פרה אדומה, הוא שהמטהר – הופך להיות טמא בעצמו. ואף זה דורש ביאור בענייני טומאה וטהרה. וננסה לבאר כל אלה על יסוד הקשר בין הגוף לבין הנפש.

האדם הוא בשר ודם. בשר ודם, שלו עליות ומורדות. יש ימים שמחים יותר, ויש ימים שמחים פחות. גם השנה נחלקת לחודשים בהם מרבים בשמחה, ויש חודשים בהם ממעטים בשמחה. יש ימים בהם אנו מלאים אנרגיות של עשיה, ויש ימים בהם אנו עייפים וזקוקים למנוחה. לא רק ביהדות, אלא גם בתרבויות המזרח, עמדו כבר לפני שנים רבות על הרשא שבין הגוף לבין הנפש. חולשתה הרגעית של הנפש מקרינה על הגוף ורומזת לו לעצור. הכאב הוא מין סימן כזה שהנפש מאותתת לנו באמצעות הגוף, שעלינו לקחת פסק זמן, לתת למערכות לנוח ולחדש את עצמן. בדיוק כמו כל יצור רב שנתי, המחוייב בתקופת מנוחה, כמו העצים, העומדים בשלכת לפני הפריחה, הדובים, היוצאים לשנת חורף, ועוד. וזאת להבדיל מיצורים חד עונתיים, המגיעים לעולם הזה, נותנים כל מה שיש להם, וקמלים.

הטומאה הינה אמצעי של הגוף, המכריח את האדם לקחת פסק זמן. לא לחשוב על טרדות היום. להחליף אווירה. לחשוב על עניינים אחרים. לצאת מהקופסה. להתחדש. להשיל את העור היבש, ולאפשר לעצמו לעטות עור חדש נקי ובריא.

כך עניין פרה אדומה. הכהן המיטהר סופג אליו, בין אם ירצה ובין אם לאו, את האנרגיות השליליות של כל אלה שהוא טיהר. בדיוק כמו שהאדמו"ר או להבדיל הפסיכולוג, איש הייעוץ או המאמן, סופח אליו חלק מהאנרגיות השליליות של מטופליהם. אמנם מבחינה רציונאלית, מוטב היה להם אלמלא נתנו לאנרגיות אלה לחדור אליהם, אולם חלק מהצלחת הטיפול הוא דווקא ההזדהות והשיתוף בעול. ומשכך, לא ניתן להצליח בו, ללא שאיבת חלק מהאנרגיות. על כן, גם אלה זקוקים להפסקה והיטהרות משל עצמם.

ובאשר לאישה: דווקא היא, שטומאתה מגיעה ממקום של שמחה, מעידה על כך שטומאה באה לצורך מנוחה, פסק זמן, כמו האישה לאחר סבל ומאמץ של תשעה חודשים, שצריכה להקדיש את הזמן לעצמה, לגופה, לרפאו ולחדשו. וכמובן שאין דנים אותה על כך שבעת צערה אמרה ונשבעה דברים קשים, שוודאי לא התכוונה אליהם, אולם דווקא עובדה זו, היא הנותנת שהאישה זקוקה למנוחה, ולניקיון האנרגיות השליליות שנצברו בה. מובן, שמבחינתה היתה מוכנה היא לעבור את התהליך, על מנת לזכות בפרי בטן. להבדיל, כך גם אדם החוטא. החטא משמעו נטישה ועזיבה של דרך טובה, ופניה לדרך אחרת, שאינה טובה ואינה מועילה לאדם. לעתים זקוק הוא לפסק זמן, על מנת להרהר במעשיו ולחזור לתלם.

ועתה, בימינו אנו, כאשר דיני טומאה וטהרה מצומצמים יותר, נזקקים אנו להקשיב יותר לגופנו, לשמוע את המסרים והאותות שהוא מעביר אלינו. אנו מרגישים כעוסים? לחוצים? חסרי סבלנות? הגוף מאותת לנו שעלינו להוריד את הרגל מהגז. אנו מרגישים כאבי גב? צוואר? גרון? עלינו לשחרר לחץ, לנוח, להחליף אווירה, לשחרר מה שמעיק עלינו, ולא להמתין שהגוף יקרוס ויחייב אותנו לקחת את פסק הזמן.

ואולי גם בכך יש את הרמז הברור לחשיבותה של השבת. פסק הזמן השבועי, להחליף את האווירה, לא לחשוב מענייני החול, להיות במצב נפשי שבו כל מלאכתנו עשויה, להרגיש בני מלכים, לענג את הגוף, וגם את הנשמה, ומכוח זאת לקחת אנרגיות טובות לכל השבוע. ומשום כך נאמר כי השבת היא מקור הברכה של כל ימי השבוע.