כְּשַׂמְּחָךָ יְצִירְךָ בְּגַן עֵדֶן מִקֶּדֶם - סיפור לפרשת בראשית

טל רינקוב - עץ הדעת

ח

ז"ל מספרים לנו, כי האדם פרש מחווה אשתו במשך מאה ושלושים שנה מאז שהֶאֱכִילה אותו מפרי עץ הדעת. מאה ושלושים שנה של בדידות ומרמור, כנגד שעה קלה של הנאה שחווה איתה. לאחר שעייף לו מבדידותו ובשומעו דברי ביקורת מהדור השישי לצאצאיו, מבקש אדם מבוראו שיעניק לו את הכוח למחול לרעייתו ולטוות מחדש את החוטים הדקים שנפרמו בטרם עת.  

d c

הימים קצֵרים. הלילות מתארכים. רוח נעימה נושבת בעורפי. סימנים קטנים לכך שהחורף קרב. זו העת לשוב הביתה.

מהו בעצם בית? מה הופך את המערה שאליה אני מתעתד לחזור להיות "בית" ובמה היא יותר "בית" מאשר מקומי הנוכחי? שמא העובדה שזו המערה הראשונה שכוננתי עבור מה שהיתה פעם המשפחה שלי? ואם כן, מה בכך? הרי ילדיי כבר אינם, וצאצאיהם נפוצו לכל עבר. שמא לבית תיחשב, בשל היותה נוחה ומרווחת, או בטוחה יותר, מֵצֵלָּה מפני החמה ומגנה מפני בעלי חימה? ממש לא. ודאי תאמרו – הרי אשתך נמצאת שם, אם כל חי; היא רעייתך ואם ילדיך, היא היא ביתך, האין זאת? אמור מעתה, "לחזור הביתה" משמעו לשוב לחיקה החם והאוהב. אך לא יקיריי, אין טעות גדולה מזו. אם יש סיבה שברחתי מהבית, לאחר שגורשתי מביתי הראשון, הריהי חוה. אם יש סיבה שנמנע אני מלשוב לשם – הריהי זו שכיבתה את אוֹרִי – לשעבר אורו של עולם ועוצמתו הייתי, והיום – כל שנותר ממני הוא בקושי עור ועצמות. ואולי חסר בית אנוכי, כִּבְנִי שנע ונד לו בעולם, חסר מנוח, עד שמצא את מותו מידי הַחִימֵש שלו?

החורף הקרוב יהא החורף המאה ושלושים מאז אותו יום מר ונמהר. היום הראשון לחיי, היום שבו לזמן קצר מאוד, קצר מדי, טעמתי טעמם של חיים אחרים, ביושבי ברומו של עולם, ממנו נפלתי עד שאול תחתיות. מאה ושלושים חורפים, והכאב לא הוּעם ולוּ במשהו. עדיין מאוכזב. עדיין כועס. עדיין חווה את השפלת הגירוש. עדיין תמה על מה ולמה ושאלת "אַיֶּכָּה" מהדהדת בראשי ומטריפה את דעתי. למה באתי, ולמה גורשתי; לשם מה נוצרתי, מהו תפקידי ומה בעצם שווים חיי; על מה ולמה כל הסבל בעולם – אח קם באחיו, החזק שולט בחלש ואיש את רעהו חיים בלעו. האם הכל היה צפוי מראש, ואם כן, למה.

שרוי הייתי בגן העדן. שיעור קומתי לא יתואר. עיני הִלכוּ להן מסוף העולם ועד סופו. כל חיות השדה באו לחסות בצילי, ואני קראתי להן בשמות. הכיצד אתאר לכם כיצד נראיתי בשעתי היפה? על אנושי, עטוף ברוחניות, שרוי באושר עילאי. לבד הייתי בעולם ולא חסר לי מאומה. לעולם לא תוכלו להבין משמעות המילה "אדם". פלא שנוצר מן האדמה הגשמית והתעלה עילוי אחר עילוי, עד שְמֵי שְמָיָא.

אֲדוֹנִי ציווני ליהנות מכל הטוב הזה. לִפְרוֹת ולִרְבּוֹת. לפַתֵּח ולִרְדוֹת. לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ; וגם השמירה בכלל הטוב היא, שהרי מֶשַמַּרְתּוֹ. ציווני לאכול מכל עץ הגן, אך להימנע מעץ הדעת; וכה יעשה לי אלוקים וכה יוסיף אם לא גמרתי בדעתי למלא כל שיצווה עלי. ולא שביקש בוראי למנוע ממני הנאה כלשהי, אדרבא; ביקש הוא להותיר למול עיניי תזכורת קטנה לקיומו בעולם הגשמי הזה, שלא אטבע בים החומר שברא, וכך אֲשַמֵּר את צלמו שבקרבי. ומתוך הזכירה וקבלת העול אשווהו לנגדי תמיד ביתר שאת. *על כן קרא שם האילן "דעת" – ללמדני שהשער לְדעת הטוב הוא בַּהימנעות ובאיפוק דווקא; ואילו הֶפֶכן – סגולה לדעת הרע. *ודע לך שדעת שמו. לא עץ החכמה, אלא עץ החיבור. וככל שתַקְשֶה ממילות "ונפקחו עיניכם והייתם יודעי טוב ורע" – אין כוונתו לידיעת החכמה, אלא לחיבור. והזהיר מפני סכנת החיבור לרע, שכן לרע לא היתה שום נגיעה בִּי בטרם החטא, ועתה – חדר הוא לקרבִּי וּמֶאַכֶּל את נשמתי.

תחילת נפילתי בתרדמה שֶיְחִידוֹ-שֶל-עוֹלם הפיל עלי. בודד נרדמתי ואיש קמתי. יצירה חדשה שרועה היתה לצדי. טהורה היתה, כמלאך, שלא כְּזוֹ שאת שמה אֶמַּנָע מלהזכיר. שמחתי עליה שמחה גדולה וִיְּתֵרָה על כל שמחה אחרת שהיתה לי בבואי לעולם; ויותר מחידושה שמחתי על יצירתה מעצמי ובשרי, ועל כן קראתיה "אישה" ומיד ידעתיה בטהרה והיא – כהרף עין נזרעה זרע, וכפורחת עלה ניצה והבשילו אשכולותיה, עת הניחה על ברכיי את קין ותאומתו. טרם שככה התרגשותי ידעתיה שנית ושוב הפכנו לבשר אחד, עת הניחה בחיקי את הבל ותאומתו.

היתה זו אישה, שקראה לקין בשמו, מלשון קניין. היא היתה קנייני, וקין – קניינה. היא נוצרה מעצמי הקשה והוא – מרחמה העוטף והעדין. אך כאשר הביאה את הבל כבר ידעה היא בבינתה היתרה, שהעולם כולו הבל הבלים הוא, ולכן קראה שמו הבל; ואולי גם כי חזתה את ימיו הקצרים של בנה הקטן. ובחוקרי את העניין הבנתי, כי גם אני להבל דמיתי, שהרי גם ימיי הארוכים אינם נמשכים יותר ממשכו של צל העובר ופורח באוויר.

ושוב נפלה עלי תרדמה. התעוררתי לקול דחיקותיה של אישה לאכול פרי. עדיין מטושטש הייתי, כסומא באפילה אך יחד עם זאת ראיתי שפניה אינם כמקודם. ביקשתיה שהות על מנת ליישב דעתי עליי, אולם היא דחקה בי בקול, שטרם שמעתי כמוהו. כאיוול הנחתי לצלילי קולה להנהיג את מעשיי ובדעה טרופה טעמתי מהפרי האסור. כהרף עין דעך אוֹרִי והצטמקה לה קומתי. קול פנימי ייסרני שמשהו השתנה לו, לבלי שוב. הבנתי מיד מה אירע, ונפלה רוחי. היבטתי בה בתמהון לבב, כשואל למה? והשיבה: כי מאחר ודבקת בי, נועדנו להיות יחד. באש ובמים. בטוב וברע. אישי אתה, תשוקתי ומנת חלקי. באשר אלך – תלך עִמדי.

ומאז בא פרי הדעת לבטננו, חכמה ניטלה מראשנו. יראה נפלה עלינו למשמע קולו של הבורא מתהלך בגן וניסינו להסתתר. התירוץ שלי להמריית פיו של מַלְכִּי נשמע כל כך עלוב וכפוי טובה. ובאותה עת למדתי שלושה דברים: לעולם אל תשים מבטחך בבן תמותה, קרוב כרחוק; לעולם אל תסב אשמתך לאחרים, אלא קח אחריות על חייך; ולבסוף, אל לך להאמין בטוב, שהרי מעשה קטן יכול להפכו ברגע אחד.

גורשנו מגן העדן. הושפלתי מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. בבהילות הוצאתי ואת אושרי השארתי שם, לצידו של עץ החיים. סוגרים עליהם שערי הגן ולהט החרב המתהפכת. ויודע אני שלשוב לשם – לא אוכל לעולם. מאז - עמל אני למזונותיי ומלא מרמור על אישה שהובילתני לכך.

מִנִּי אז לא יכולתי לִקְרָב אליה. למרות החרטה שהביעה בפניי שוב ושוב, לא יכולתי לסלוח לה ואף את שם אהבתי אליה - "אישה" - נטלתי הימנה ואות קלון הטבעתי בה. "חוה יהא שמך", פסקתי. חוה - על שם הנחש שפיתה אותך. חוה - על שם העונש בו תישאי עד קץ כל הדורות. הַמְּשִיכָה העזה שחשתי אליה כאשר הובאה אלי לראשונה, התפוגגה כלא היתה. הפכתי נע ונד. הנחש – ידידה של האישה הפך לאויבה; בנותיה ידעו את צער העיבור והלידה, וכל אלה כאין כנגד ריחוקי ממנה. ברגע קטן עזבתיה ואין בי הרחמים הגדולים להם אני נזקק על מנת לקרבה שנית.

*העונש הכבד ביותר שקיבלתי הוא המוות. עם הזמן הבנתי עד כמה צדק שופט-כל-הארץ בהזהירני "ביום אכלך ממנו - תמות". ואכן העולם ההוא מת עבורי, ואני מת בעולם הזה. ולא מכיוון שחיי קוצרו לכדי יום אחד של הקב"ה. שהרי מחלתי בקלות על שבעים שנה לבֶּן-דָוִיד, והייתי מוותר אף על יותר. מה טעם יש בחיי לאחר שסולקתי מגן העדן? מה טעם יש בהם לאחר שטעמתי אוויר של מרום, טוהר שלפני החטא ואהבה זכה לְאישה – וכל אלה ניטלו ממני לבלי שוב? להיות בודד בעולם, חי את העבר שלא ישוב עוד? להתעורר ליום שבו בני הבכור קם על הצעיר ורוצחו נָפש, ולאחר מכן צריך לברוח עד קצה העולם? איזה מין עולם זה? חיות השדה שהיו ידידיי, הפכו לאוייבי. ומי יודע מה צופנות להן עוד שמונה מאות שנה שנותרו לי בעולם הזה.

חורפים ארוכים וקשים הסתובבתי לי, חסר יכולת להשלים עם עונש כה כבד בגין רגע אחד של חוסר תשומת לב. התחושה הקשה של חטא אחד ששינה את כל מסלול חיי ללא דרך חזרה, הפכה את חיי לגיהנום. ואולי תחושות אלה הן שנתנו כוח לקין לדרוש במפגיע מהקב"ה לקבל את תשובתו. אולם עבורי... עבורי הידיעה שניתן היה לבקש מחילה ולפתוח דף חדש ואף זאת חמקה ממני, אך החמירה את יגוני. שרשרת ארוכה של טעויות וחוסר ידיעה עליהן אשלם כל חיי. זה גורלו של נזר הבריאה, משל ושנינה מעתה ועד עולם.

אז למה אני טורח לשוב הביתה, אתם ודאי שואלים ובצדק. במשך שנים כלל לא חשבתי על כך. לא אביתי. לא יכולתי. לשם מה? אך לפני ימים אחדים עלה לֶמֶך לְרַגְלִי. מסתמא ביקש אחוות גברים; בא לקונן על צרתו, ולהתנחם לו מצרתי. קבל לפניי על נשיו ובמיוחד על צילה שחפצה נפשה גם היא בילדים. אמרתי לו שלא יהרהר אחר מידותיו של מקום ומנין מצא לו היתר להחזיק אישה לצרכי תשמיש בלבד, בעוד צוּוָה על פריה ורביה? והשיב לי "וכי האם טוב אתה ממני? שמא מתכחש אתה לכך שפרשת מאשתך זה מאה ושלושים שנה?! קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים!" היבטתי בו. הרי תשובה היתה מזומנת עבורו. ואף אם לא – מדוע פקד את קברי? האם לזרות מלח על פצעיי? אולם הארכתי את אפי והודיתי בדבריו, ולוּ על מנת שלא יוותר על מצוות פריה ורביה. די לי בעוון אחד ואין אני רוצה לתלות שרצים נוספים בקופתי.

"צודק אתה," השבתי לו. "אכן, פרשתי מאשתי. בודד נותרתי בעולם. עלי לשוב אליה ולקיים מצוות בוראי". "לאו" אחד היה לי – ונכשלתי בו. "עשה" אחד היה לי – והשלכתי אותו. את ה"לאו" – אין להשיב. אבל ה"עשה" אפשר לתקן כל עוד דולק נרי, גם אם כבה אוֹרי. 

והינה אחר כל הדברים האלה שב אני הביתה. ומהרהר אני שעדיין לא הנחתי תשתית לזרעי בעולם. שהבל היה – ואיננו. וקין – אף כשהיה, כאילו לא היה. ומצוות הבורא טרם קויימה, ואין עלי להרהר אחריה. ותפילה אחת בלבי – שיוסיף לי הבורא אהבה ותאווה לאם כל חי. ויתן לי הכוח להינחם על אבדני ולמחול לרעייתי, שהרי מה לי להלין עליה שנתפתתה לנחש עת ישנתי על משמרתי; ומה אכעס על כך שנתייראה לאבדני מאהבתה אלי ומה לי יתרון בריחוק ממנה, ומי ינחמני אם לא היא. ומי כמוני ידעתי טיבו של צער על בקשת מחילה שאינה נענית. ואם עליה לא אוכל ללמד זכות, על מי כן...

עזרני אפוא, בעל הרחמים, לחדש אהבתי אליה ושמחתי על קרבתה, כשמחך יצירך בגן עדן מקדם. למענה. למעני. למענך אלוקיי. ■

שי שגב, תשרי תשע"ה