עם הנצח, עיר הנצח, תורת הנצח

ללא ספק היה זה השבוע של ירושלים. השבוע שהתחיל בזכייתה של נטע ברזילי והכרזתה: "בשנה הבאה בירושלים". כידוע, ניתנו הוראות פנימיות, אפילו לא לציין את שמה של ירושלים בשידור, והזכיה באה כתשובת נגד מוחצת. השבוע המשיך כמובן בשלושה ימים מלאים ועמוסים לציון 51 שנה לשחרור ירושלים. 51 כמנין "נא" – אנא ה' הצליחה נא. וביניהם חנוכת שלוש שגרירויות בירושלים, ובראשן האמריקאית, אירוע שקשה להפריז בערכו.

51 שנה חלפו מאז שחרור העיר, עד שהעולם מתחיל להכיר ולהודות בכך שירושלים היא היא עיר הבירה של העם היהודי ומדינת ישראל. 51 שנים של הרחבה ובניה ושגשוג יצרו את העובדות בשטח, שלא ניתן עוד לערער עליהן. ברור מאליו, ככל שדבר יותר נחשק, יש עליו יותר מלחמות. העובדה שאומות העולם נלחמו ונלחמות כל כך על ירושלים, רק צריכה לעורר בנו את ההכרה בחשיבותה והגאווה שמכל העמים דווקא אנו זכינו בה.  

אחד מסודות הגאולה, כפי שלימד הגר"א את תלמידיו, וכפי שהם מימשו במסירות נפש, היה סוד "הרחיבי מקום אוהלך...", על פיו הגאולה תלויה בפריצת החומות והפעולה למען ההרחבה. היו אלה תלמידי הגר"א וממשיכיהם, שיצאו מן החומות והקימו את השכונות הראשונות מחוצה להן. אחת מהן היא "נחלת שבעה", שאבן הפינה שלה הונחה בתאריך ה' אייר (שהוא יום מסוגל על פי תלמידי הגר"א) תרס"ט (98 שנה לפני שחרור ירושלים).

כמו במקרים אחרים, בהם נשמעו קולות של מורא מצעדים חד צדדיים, כמו הקמת המדינה, והכניסה לשחרור ירושלים, כך גם היו הסתייגויות עצומות מהיציאה מהחומות ואנשים חששו לצאת וללון מחוץ לירושלים. הם העדיפו לחכות שיבנו 50 בתים קודם לכן. הדבר מזכיר את הוויכוח הגדול האם להתחיל לבנות את המדינה הצעירה מאפס, מאחד מעיר ושניים ממשפחה (ציונות מעשית), או שמא לחכות להסכמת האומות (ציונות מדינית). בסופו של דבר, אלמלא החלוצים שהיו מוכנים לפרוץ את הדרך, לא היינו מגיעים לשלב המדיני.

כך היה גם בנוגע לירושלים. אחד ממנהיגי הציבור החרדי, הרב יוסף (יושע) ריבלין החליט שאם אין אחרים, הוא עצמו יוצא לגור בבית הבודד בנחלת שבעה, הוא ורעייתו ובתם היחידה שנולדה להם אחרי 15 שנות נישואים. כך הם התגוררו מחוץ לחומה במשך שנתיים ושמונה חודשים, עד שמשפחות אחרות הצטרפו אליהן. המשפחה שלמה מחיר כבד. באחת הפעמים שר' יוסף לא היה בביתו, פרץ אליו ערבי וניסה לאנוס את אשתו. היא נלחמה איתו בכל כוחה, הצליחה לחטוף את הפיגיון שלו ו(בשפתנו כיום) "לנטרל" אותו. אולם המאמץ הכבד עלה לה בחייה והיא נפטרה לאחר זמן מה. ואף איבד את ביתו כאמור. אולם לא התייאש.

כאשר אנו חוזרים אחורה בזמן אנו מוצאים שוב ושוב את אותה התופעה, תמיד היינו זקוקים לאותו אחד, או לאותה אחת, שיהיו מוכנים לצעוד בראש, לסכן את עצמם, על מנת לפתוח פתח לאחרים.

אברהם, שנכנס לכבשן האש. משה, שיצא מהארמון המפנק, ונלחם במצרי שהכה איש עברי. נחשון בן עמינדב, שזינק למים הסוערים. יהושע, שצווה "בחר לך אנשים – וצא" – צא מן הענן – "והילחם בעמלק". ועוד רבים אחרים שפתחו לנו את הפתח.

אברהם אבינו כונה "אברהם העברי", מכיוון שהוא היה מוכן לעמוד לבד, מעבר לנהר. מחוץ לחומות. כנגד כולם.

כך היתה גם הבחירה לקבל את התורה. הר סיני הוא ההר שבו ירדה השנאה לעולם. הקנאה בעם ישראל. ההחלטה לקבל את התורה, ללא שאלות, היתה החלטה בלב אחד להפוך לעם קדוש, עם מיוחד, עם שיקדיש את חייו למען שימור התורה, וב"תמורה" יזכה בשנאת העולם. עד כמה עם מוכן להתמסר למשימתו, על מנת לממשה? עד כמה רחוק יהיה מוכן ללכת, על מנת למלא את ייעודו?

תשאלו את הגיבורים משיבת ציון. את החלוצים. את ההרוגים והשרופים על ייחוד קדושת שמו.

על מנת למלא את ייעודו, עם ישראל צריך היה להיות כפי שהוא. לא עם גדול, לא ריבוי של אנשים. אלא דווקא מעט. מעט ואיכותי. אילו היו רבים, כל אחד היה זורק את האחריות אל כתפי השני. דווקא מכיוון שאנחנו מעטים, כל אחד יודע שיש לו אחריות אישית לכך שנר התמיד ימשיך לבעור, בכל רחבי הגלובוס – אם לא בריתי יומם ולילה...  

עם הספר. לימוד התורה העניק לעם היהודי את השכל כמו גם את הכוחות לשרוד בין שבעים זאבים במשך תקופה של אלפי שנים. הצלחנו לעשות זאת כנגד עמים שקמו לכלותינו בכל דור ודור, ובידינו לא היה לא נשק, ולא כלי מלחמה, ולעתים גם לא ממון, אלא רק חכמתנו, החכמה שקיבלנו ולמדנו מהתורה. לא לחינם כאשר הנאצים ימ"ש הגיעו ללובלין, הדבר הראשון שהם עשו היה לשרוף את כל הספרים שבישיבה ובכך בקשו למחוק את החכמה היהודית. 

גם כיום מלמדים אותנו משמים שוב ושוב – אין לנו לסמוך רק על עוצמתנו הצבאית. בגולה שרדנו ללא עוצמה צבאית. במלחמת השחרור ניצחנו למרות שהיינו בנחיתות צבאית משמעותית. לאחר מלחמת ששת הימים לא למדנו את הלקח, ושילמנו את המחיר במלחמת יום כיפור. ובשנים האחרונות, כל הכוח האדיר שלנו אינו מעניק תשובה ניצחת כנגד טרור של עפיפונים וסכינים. אשרינו שיש לנו צבא וכוחות ביטחון מהמעולים בעולם, ישמרם ה', אבל לא לשכוח מי נתן לנו את הכוח לעשות חיל.

התורה ניתנה לנו על ידי הבורא. ניתנה – מלשון מתנה. והנותן – בעין יפה הוא נותן. אין עוד ספר כזה. וזה החג להוקיר אותו עד מאוד. חג שמח!

זכרון ירושלים תיבנה ותכונן

"אז יאמרו בגויים"

בשבוע שעבר השתתפתי ביום עיון הנוגע לזיכרון השואה. זהו אחד האתגרים של הדור הבא. המדינה משקיעה הון במוזיאונים, מכוני שואה ומסעות בני נוער לפולין. זיכרון השואה הוא זיכרון מעצב. שימורו הוא אתגר, במיוחד בדור הזה, שבו יש הצפה במידע שנראה הרבה יותר אקטואלי ומעניין. 

האתגר גדול בהרבה, בדור שלעתים נלחם על מחיקת זיכרון העבר הרחוק יותר. שכל פעולה בכיוון של מורשת ישראל הינה "הדתה" אסורה. שתשעה באב אינו אומר מאומה. שחלוקה של ספרי תורה לילדים חינם אין כסף, באירוע של חב"ד עם יובל המבולבל, הופכת לידיעה תקשורתית. במצב כזה אין אפילו ניסיון ללמוד מההצלחה המדהימה של היהדות, לשמר את עשר הזכירות משך למעלה מ-3300 שנה.

"דבר"

כאשר מזלזלים במורשת של אלפי שנים, אין פלא שמזלזלים כיום בזיכרון השואה. מניסיוני, הידע של רוב הישראלים מאוד מצומצם בכל הנוגע לשואה. מבוגרים לא מתעניינים כל כך בנסיעה לפולין, ואם נוסעים, מעדיפים ללכת לשופינג או לראות נופים.

בהרצאה המרתקת בה השתתפתי פירטו בפנינו את השלבים השונים שבה הטכנולוגיה באה בשירות הזיכרון. מהקלטות קוליות בסמוך לאחר המלחמה, להסרטות בוידאו, עד פרוייקט מורכב ביותר של צילום העד בתלת מימד ב-50 מצלמות בו זמנית, וחוויית אותנטיות מלאה. והדור הבא שכבר כאן – סיורים וירטואליים באושוויץ, והשמים הם הגבול. למי שמתעניין בתחום יכול לקרוא סקירה מפורטת על ההרצאה בבלוג שלי. segevlaw.blogspot.co.il

"מעריב"

לענ"ד האתגר הגדול בשימור הזיכרון אינו דווקא לשכלל ולשפר את הטכנולוגיה. מכיוון שגם אם יביאו לנוער את המידע עד לטלפון הנייד שלו באפס מאמץ (קיים כיום), עדיין אם לא ישכנעו אותו למה חשוב לזכור, הוא יעדיף להיכנס לאפליקציות אחרות, כמו אינסטגרם, שהרבה יותר מרגשת אותו, מאשר סיפורים על השואה. אך אם יהיה חשוב לו לזכור, הוא כן יתאמץ, גם אם זה אומר לטרוח עד הספריה (רחמנא ליצלן) ולהזמין ספר קריאה. 

זיכרון הוא אנרגיה. הוא עוצמה. הוא שורש. אדם ללא זכרונות משול לגזע עץ ללא שורשים. בתקופת חולשה כל רוח קלה עוקרת אותו מן העולם. עם ישראל הצליח לשמר את זיכרון יציאת מצרים, מתן תורה וחורבן בית ראשון, במשך אלפי שנים, וכל זאת ללא כל הטכנולוגיות שיש כיום.

"דבר"

לכל אדם יש אתגרים, פחדים וחששות. לחיזוק האמונה בבורא יש לנו את זיכרון השבת. אחד הדאגות המרכזיים מתייחס לפרנסה. כנגדו יש את זיכרון המן. הקושי לקיים מצוות ולהעמיק בתורה. כנגדו יש את זיכרון מעמד הר סיני. הקושי להישאר יהודים והחשש שיתייאשו בגלות. כנגדו יש את זכר יציאת מצרים. החשש משאננות ולחילופין אימה מהגויים. כנגדם יש את מלחמת עמלק ואת הזיכרון של בלק ובלעם. התרעומות שיש לנו לעתים על הקב"ה, כנגדם יש הזיכרון של מה שהקציפו אבותינו במדבר. על מנת להתחזק באהבת ישראל ובמניעה מגרימת נזק אחד לשני, יש לנו זיכרון מרים הנביאה.

אחד מעשרת הזיכרונות שמצויים אנו לזכור הוא זיכרון ירושלים. אלפי שנים התפללו יהודים "ותחזינה עינינו בשובך לציון". הם עמלו ושימרו את זיכרון תפארתה של ירושלים כמו גם את זיכרון חורבנה. בתקופות הקשות בגלות, עת היינו עף סף ייאוש, זיכרון ירושלים זקף מעט את קומתנו ונתן לנו כוח להמשיך ולהתפלל לראות בבניינה.

עיתון "הארץ"

על כן, אין פלא כי בעת שחרור ירושלים היתה תחושה של גאולה של ממש. השבוע פרסמו דברים שנכתבו בעיתון "הארץ" באותה עת. "הארץ"! נכנסתי לאתר עיתונות היסטורית, לעיתון "דבר" ו"על המשמר" - נראה כאילו כל העיתונים חזרו בתשובה באותה עת, ציטוטים מהתנ"ך, ועוד. ניתן לראות קטעים בבלוג שלי.

חלפו בסך הכל 51 שנה מאז. והנה ירושלים הפכה מסימן לגאולה, לסימן למלחמות. מקוצנזוס למחלוקת. ישראלים רבים אינם מגיעים לכותל המערבי. עשו סקר קטן בין חבריכם, מתי בפעם האחרונה ביקרו במקום הקדוש ביותר לעם היהודי?

"אז יאמרו בגויים..." ואז נאמר "הגדיל ה' לעשות עמנו". מדינה אחר מדינה ובראשן ארה"ב מכירות בחשיבותה של ירושלים לעם היהודי, וכבירת ישראל, זמן לא רב לאחר שהאו"ם החליט אחרת (זוכרים את זה בכלל?).

"הארץ"

מתפקידנו לשמר את הנסים העצומים שהיו כאן במלחמת ששת הימים, את ההתלהבות האדירה שהיתה כאן בעת שחרור הכותל. לא יתכן שהיא תיעלם בסה"כ 50 שנה לאחר מכן. זה כל מה שפעלו 2000 שנה של גלות? התלהבות רגעית של 50 שנה?

פרשת בחוקותי. "בקומה זקופה". היתה זקיפת קומה ראשונה בעת הכרזת העצמאות, אולם הקומה הזקופה והאיתנה – שמורה לפרשה שלנו.

אם אתם עוברים על רש"י בחלק הברכות של פרשת השבוע אינכם שלא להרגיש את ההתלהבות העצומה שבה הוא מפרש ומתאר את התממשות הברכות. איזה פאתוס! אם הוא התלהב במידה כזאת, בהיותו בגולה, 1000 שנה לפני הגאולה, מה צריכים לומר אנו, שזכינו לראותה עין בעין? 

"על המשמר"

חג שמח לכולנו!  

לשנה הבאה בירושלים הבנויה !

בדיוק בשעה הזאת, שעת בין ערביים של ערב חג הפסח, היה כל עם ישראל מתכנס כאן, בהר הבית, באחדות מופלאה, ומקיימים את טקס חג הפסח.

זה היה מעמד מרומם ומרגש, ואנשים היו מתכוננים אליו משך שבועות ועולים לרגל לירושלים מרחוק ומקרוב.

ומאז חורבן בית המקדש, במשך אלפיים שנה אנו מאחלים איש לרעהו, לשנה הבאה בירושלים הבנויה. 

ולמרות שחלק מהעם היהודי כבר חזר לארצו, ולמרות שברוך ה' שחררנו את ירושלים וראינו ניסים ונפלאות בבניין הארץ ובתקומת העם היהודי לאחר השואה, אנו ממשיכים לברך איש את רעהו בברכה זו.

וגם אני מברך אתכם חברים, שירושלים עירנו תמשיך להיות מאוחדת בליבות עם ישראל, שלמה, ללא מחלוקות, ללא חששות, ללא פיגועים, בשמחה ובאור, עיר שממנה תצא הבשורה לכל העולם כולו, ברכה לעם מאוחד ושמח בבניין ארצו ומולדתו, שנזכה סוף סוףף לשלום ושלווה, אמן! 

ל ש נ ה        ה ב א ה          ב י ר ו ש ל י ם             ה ב נ ו י ה !

רגעים גדולים

רגעים גדולים / שי שגב

החיים הם אוסף של רגעים
יש רגעים בנאליים, חסרי משמעות
יש רגעים לא ברורים וללא מהות
יש רגעי הכנה ומריטת עצבים
ויש גם סתם, רגעים חביבים

אך מעל כולם מתנשאים
כניצוצות אור נדירים
הרגעים הגדולים, המכוננים
הרגעים - שבצילם אנו חיים
הרגעים שאת חיינו חותכים
ללפני - ואחרי

לעתים, נרגיש בהם בזמן אמיתי
ולעתים - רק במבט לאחור
לעתים יהיו הם רק זיכרון פרטי
שאותו נחבק וננצור,
ולעתים זיכרון משותף עם אחרים
שאותנו יחבר לעד, חברים!


***********
נכתב לכבוד שבת הגדול, אותה נציין השבת
נרים כוסית לכבוד הרגעים הגדולים שהיו, ועוד יהיו!

נצרבת בנשמתי

נצרבת בגופי,

כמו הלייזר שצרב את התקליטור,

נצרבת בעורי,

כמו השמש שצרבה באור

נצרבת בוורידיי,

ובדמי, הזורם הלוך וחזור

נצרבת במוחי

ובמחשבותיי פנים ואחור

נצרבת בליבי,

נחקקת בו מני אז, ומדור לדור

* * * * * * 

חושב על פארך,

וסומק עולה לי בלחיים;

שומע על הדּרֶך,

וזרם עובר לי באוזניים;

רואה את יופייך,

ודמעה מבצבצת בעיניים;

הוגה את שמך,

ורעד עובר לי בשפתיים;

ומייחל לשוב ולחון את עפרך,

הו, ירושלים!

נכתב לכבוד ירושלים עיר הקודש, עיר הבירה של העם היהודי לדורותיו, לנצח נצחים. 

האנרגיות הטובות והרעות: באות מהמקום או מהאדם?

האם האדם עושה את המקום, או המקום עושה את האדם? האם האדם מפאר את הבגדים, או שמא הם מפארים אותו? על כך במאמר חדש שפרסמתי באתר "מאמרים" לכבוד ירושלים ויום ירושלים.

קישור למאמר