כששואלים אותי מהן לדעתי הסיבות שפחות אנשים מתחתנים (- או נכנסים לזוגיות) ויותר אנשים מתגרשים (ואם תרצו - בונים את החיים שלהם באופן חד כיווני, חד צדדי, חד הורי וכו'), אני משיב - סיבה אחת: אנשים לא מבינים מהם נישואים.
רוב האנשים חושבים שנישואים הם מצב שבו נתחבר עם מישהו שנקבל ממנו - קרי נקבל אהבה, ביטחון כלכלי, נקבל שותפות, נקבל וכך נשפר את חיינו. הם אומרים: "אני כל כך אוהב/ת אותו/ה כי הוא מצחיק אותי, מעניין אותי, הוא יעשה לי טוב. "
וזו הטעות.
מכיוון שאם אני עושה חשבון כלכלי, ברוב המקרים שווה להחזיק עובדת ניקיון בבית ולשלם לה משכורת ופיצויי פיטורים אחרי 5 שנים. זה הרבה יותר זול מאשר לתת חצי מהבית, לא?
מכיוון שאם אני עושה חשבון כלכלי, לתת 24 שעות 7 ימים בשבוע, כדי להיות סופרוומן, גם לעבוד בחוץ, וגם להיות סוכנת הבית, וגם האימא שמגדלת את הילדים, וכל זה תמורת מה? עדיף לעבוד בשביל עצמי, להיות חופשייה ולא חייבת כלום לאף אחד.
מכיוון שאם אנחנו עושים חשבון כלכלי, להביא ילדים לעולם, לגדל אותם ולתמוך בהם כל כך הרבה שנים, ומה אנחנו מקבלים בסוף? זה בכלל שווה את זה?
ולכן לא מתחתנים.
ואם מתחתנים, מבינים בסוף שבפועל אני לא מקבל. ואם אני מקבל, זה הרבה פחות ממה שאני נותן.
ונפרדים כי היא כבר לא מרגשת אותי, הוא כבר לא נותן לי אהבה, היא לא האישה שהתחתנתי איתה, הוא לא נותן לי ביטחון כלכלי.
אז באמת למה להתחתן?
התשובה הפוכה לגמרי....
נישואים הם מצב שבו אנחנו באים קודם כל לתת.
והמשפט הנכון הוא: "אני כל כך אוהב/ת אותו/ה כי לו/לה אני רוצה להעניק את אהבתי וכל כולי. מצאתי אותו/ה הכי ראוי/ה להעניק לו/ה את כל האוצרות שלי!".
חז"ל קוראים לנישואים "עול". נישואים הם מצב שאתה בא לקחת את השני/ה ולשים אותו/ה על הגב שלך. ואומרים "טוב לגבר שיישא עול". הכיצד? מה, אני פראייר/ית? בקושי אני סוחב/ת את עצמי, אז איך אני אסחב גם את הצד השני?
שתי סיבות:
האחת, ככל שאתה נותן יותר, אתה לא נהיה קטן יותר אלא גדול יותר. אדם הוא אדם רק כאשר הוא מתחתן, אומרים חז"ל, ומדוע? כי אז הוא במצב של נתינה תמידית. והנתינה הופכת אותו להיות בן אדם. ולכן הזוגיות ממשיכה למקום של ההורות, בנתינה, וחינוך ועיצוב הדור הבא, דור של אנשים שיעשו טוב לעולם, זו המשימה הגדולה ביותר לאנושות.
השניה, אל תשכח שיש צד שני, שגם הוא התחתן אתך על מנת לתת לך את כל כולו. זה לא שאתה נותן ולא מקבל... וכאשר את/ה נותן/ת מכל הלב, את/ה גם אמור/ה לקבל כפל כפליים ונמצא שאינך חסר/ה מאומה.
כמובן שזה עובד כאשר שני הצדדים מבינים את המהות של הזוגיות. כי כאשר צד אחד בא עם רצון של נתינה, והשני עם רצון של קבלה בלבד, אז הנותן הוא אומלל. זה פשוט נורא. זו אכזבה שאי אפשר לתאר. לתת מדי יום ביומו ולקבל רק תלונות. בלא מישהו שמעריך אותך, רק מכיוון שהוא חושב שאתה חייב לו. וצריך להיות מלאך כדי להישאר בזוגיות במצב כזה.
אבל כיום הכל התעוות, וקודם כל רואים את העצמי, מה אני צריך, מה אני רוצה, איך אני צריך לאהוב את עצמי ולקבל את עצמי, מה התכלית שלי, והשאיפות שלי, והחופש שלי, ומרוב שאנחנו עסוקים עם עצמנו איננו מותירים מקום לאף אחד להיכנס לחיים שלנו, אלא אם כן הוא מסתדר עם התוכניות שלנו לגבי עצמנו. במצב כזה מעגל הבדידות יילך ויתרחב, עד שתהיה זעקה גדולה ואנשים יבינו שצריך לשנות שוב את הכיוון.
ואין חלילה בדברים למתוח ביקורת על מי מחבריי שאינם נמצאים בזוגיות. כפי שציינתי, במצב הדברים כפי שהוא היום, כאשר שני הצדדים לא מכווננים למהותה של זוגיות, הגיוני מאוד כיום להישאר ללא זוגיות מחייבת. אבל אני אופטימי ויודע שזה ישתנה. כי האדם לא נולד להיות לבד, ולא טוב היות האדם לבדו. לא ירחק היום והשינוי המבורך יגיע.
