מי יהיה בן הזוג של החוכמה?

אחד הספרים החביבים ביותר של הרב נחמן מברסלב זצ"ל הוא "סיפורי מעשיות משנים קדמוניות". ספר זה מאגד מספר סיפורים ארוכים שכתב הרב או שאימץ מסיפורי עם שונים, והוסיף להם נופך משלו. בכל הסיפורים האלה קיימים מסרים נסתרים ועמוקים שהרב רצה להנחיל לקוראיו. לעתים, כידוע, כוחו של המשל להעביר מסרים חזקים בהרבה מאשר במסר הישיר, ועל כך כתבתי במקום אחר ("תקשורת הדרך הפרד"ס). לרב נחמן מברסלב סיפורים רבים נוספים הפזורים בספריו, עם זאת, יש חשיבות ועמקות דווקא בסיפורים אלה.

כוחו של סיפור הוא שאתה מתחבר אליו, לדימויים שלו, חושב עליו, ולאט לאט מוצא את התשובה בעצמך, יתכן אפילו תשובה שלא היתה בכוונתו של הכותב.

סיפוריו של רבי נחמן הם מעין חידת היגיון שמרגע שאתה מתחיל לקרוא אותם, אתה מחפש את הרמזים הקטנים למסר הגדול שרבי נחמן רצה להעביר.

אתמול קראתי את הסיפור השני בספרו, הנקרא: מעשה ממלך וקיסר. כאמור, מדובר בסיפור ארוך, ואין טעם להדביק כאן את הטקסט, עם זאת, אני ממליץ בחום לקרוא את הסיפור הזה פעם ופעמיים לפני שאתם קוראים את השורות הבאות (כמובן אם בהנחה היגעתם עד הלום...).

מסופר על קיסר אחד ומלך אחד, שלאף אחד מהם לא היו ילדים. ועם נפגשו בפונדק אחד, התוודעו אחד לשני, ולבסוף כרתו ברית, שאם לזה יוולד בן, ולזו בת, הם ישתדכו ביניהם. אמנם לקיסר נולדה בת, ולמלך בן, אולם הם שכחו מכל העניין. אולם כאשר שלחו את הילדים ללמוד, הילדים התאהבו והתארסו בסתר; הנסיך נתן טבעת לנסיכה. כאשר הגיעה העת להתחתן לא הנסיכה ולא הנסיך, לא רצו להתחתן עם אף אחד, מכיוון שנשבעו אמונים זה לזו. כאשר שמע על כך המלך, הוא הזכיר את ההתחייבות הנושנה לקיסר. הקיסר ביקש לבחון את הנסיך, ככל הנראה הנסיך לא הראה כשורי הנהגה ושלטון. אולם הנסיכה והנסיך נפגשו והחליטו לברוח. הנסיך היה מיואש, אולם הנסיכה הבטיחה לו שהכל יסתדר בסופו של דבר. כאשר ברחו הנסיבה העבירה את הטבעת לנסיך, הוא שם אותה לידה, ויצא שהטבעת אבדה. גם הנסיך וגם הנסיכה יצאו לחפש את הטבעת, ואבדו אחת את השניה.

מכאן הסיפור מתמקד בתלאותיה של הנסיכה. הנסיכה היתה בודדה, ללא שום עזרה, ללא כוח, חלושה, ויש לה אינטראקציות שונות עם דמויות שונות: הראשונה היא דמותו של הסוחר שרצה להינשא לה (הנסיכה מצליחה לקחת את כל ממונו ולברוח בספינה); השניה היא דמותו של בן מלך שרצה להינשא לה (הנסיכה בורחת יחד עם עוד 11 נסיכות); השלישית הם שודדים (הנסיכה מערימה עליהם והורגת את כולם). סופו של הסיפור שהנסיכה מתחפשת לנסיך, ומצליחה להתחתן עם מלכה, שאת בעלה הרגה (הנסיכה). או אז היא מצליחה לאתר את הסוחר ולבן המלך, מחזירה להם את כל מה שלקחה מהם ואף יותר מכך, ומאתרת גם את נסיך נעוריה, והולכת לחיות איתו בטוב ובנעימים.

ובכן, השאלה המתבקשת הינה מיהי הנסיכה? מה היא מייצגת? ומיהו או מהו הנסיך ומה הוא מייצג? הרמז החשוב ביותר שמצאתי בסיפור, והוא כיוון אותי לתיזה שלי עליו (שכמובן הינה תיזה שלי בלבד, יכול להיות שזו כלל לא היתה כוונת המספר; ומאידך יכול להיות שאחרים כתבו על כך לפני), הוא הדברים הבאים שהנסיכה אומרת לשודדי הים:

אַחַר כָּךְ רָאוּ כְּמו אִי בתוך הַיָּם, וְהתְקָרְבוּ לְשָׁם, וְהָיוּ שָׁם שְׁנֵים עָשָׂר גַּזְלָנִים שודדי ים, וְרָצוּ השודדים לְהָרוג אותן וְשָׁאֲלָה הִיא: מִי המנהיג הַגָּדוֹל שֶׁלָכֶם ? וְהֶרְאוּ לָהּ. אָמְרָה לוֹ: מַה מַּעֲשֵׂיכֶם ? אָמַר לָהּ, שֶׁהֵם גַּזְלָנִים. אָמְרָה לוֹ: אַף אֲנַחְנוּ גַּזְלָנִים. רַק שֶׁאַתֶּם גַּזְלָנִים בַּאמצעות הגְּבוּרָה שֶׁלָּכֶם, וַאֲנַחְנוּ גַּזְלָנִים עַל יְדֵי חָכְמָה"

דברים אלה היוו רמז מבחינתי שהנסיכה הינה האנשה של החכמה. ואכן, אנו רואים כי הנסיכה התחילה את דרכה ללא כסף, ללא כוח, ללא הגנה, ובכוח החכמה שלה הצליחה לצבור עושר ושלטון. רמז נוסף לכך הינה שמרבית הסיפור מתרחש בים. וידוע הביטוי "ים החכמה"; החכמה היא כמו ים, היא עצומה, ורחבה, ופעמים רבות רק חלק קטן ממנה גלוי, והרוב - נסתר.

דברים אלה מובילים לכך שהחכמה, שהינה כוח עצום, התמודדה עם 3 כוחות אחרים בדרך לשלטון:

הסוחר מסמל את הכסף, ההון. שהוא כמובן כוח אדיר. מי יותר חזק - החכם או העשיר? מקובל לומר, כי בעל המאה הוא בעל הדעה. לכן, לכאורה, העשיר חזק יותר מהחכם. אומר רבי נחמן - מה פתאום. הרי באמצעות החכמה הצליחה הנסיכה לקחת את כל עושרו של הסוחר ולהותיר אותו חסר כל.

בן המלך מסמל את כוח השלטון. כוח אדיר ורב עוצמה. הסמכות השלטונית. מי יותר חזק, המלך או היועץ שלו? הרי המלך אומר לחכם מה הוא רוצה? אולם החכם יכול להצליח לשנות את רצונותיו ועמדתו של המלך ולהטות אותו לרצונו. וכך היה, הנסיבה לקחה את כוחו של בן המלך, שנבע מהנסיכות שהחזיק איתו, וכך הוא הוגלה.

הפיראטים מסמלים את כוח הזרוע, האלימות, העוצמה הפיזית. מי יותר חזק, חכם חלש, או טיפש חזק? דוד או גולית? על פי הסיפור, ברור כי החכם הצליח להתגבר בקלות על החזק.

קיים סיפור משנה נוסף של בן מלך שעלה על ראש התורן והנסיכה הצליחה מרחוק להפילו לים והוא טבע. וכאשר הוציאו את בן המלך הזה מהים, ראו שהמוח שלו היה שרוף. יש אנשים שמטפסים מעלה מעלה, אולם אם אין להם חכמה, הם נופלים מהר...

רואים אפוא שהחכמה התחילה מעניות, אולם כוחה היה לצבור את העוצמה הנדרשת ומאפס להגיע ל-100.

עד כאן הכל ברור ופשוט. ואז נשאלת השאלה מיהו אותו נסיך? מה הוא מסמל? הרי לכאורה, ראויה החכמה לבן זוג עשיר או חכם, ואילו כאן החכמה לא חפצה בהם, היא לקחה מה שיש להם, והמשיכה הלאה. לעניות דעתי זו השאלה העמוקה יותר.

קריאה חוזרת של הסיפור מובילה למסקנה, כי הנסיך מסמל את האמת, התמימות, הנאמנות. והוא הוא בן הזוג של החכמה. הדברים ברורים, הן מבחינה סיפורית, והן מבחינה רעיונית.

מבחינה סיפורית: הסיפור דן ומתחיל בעניין של הבטחה שיש לקיימה, הנסיך והנסיכה היו נאמנים זה לזה, הטבעת. ברור כי הקיסר חפץ בנסיך לביתו, שיהיה בעל כוח הנהגה, וכנראה שלמידת האמת, כשלעצמה, לא היתה אפשרות זאת; ואז מגיע הקטע של הורדת הטבעת, דהיינו ויתור על התמימות והידידות, מה שמחייב את האמת לצאת למסע (הוא הנסיך, שהופך להיות עבד) וגם את החכמה, לחפש כוחות אחרים, עד שהיא מבינה שבן זוגה הראשון, הוא המתאים ביותר עבורה. בדרך החכמה מתמודדת עם קשיים, אולם גם עושה מעשים שלא ייעשו, גניבה, הונאה, רצח, התחזות, ועוד. לבסוף היא מוותרת על הכל ומתחברת חזרה לאמת.

מבחינה רעיונית, רבי נחמן מברסלב מעביר כאן מסר יפהפה. הכוח החזק בעולם, אומר רבי נחמן, הוא החוכמה. באמצעות החוכמה, תשיג הכל. וגם שלמה המלך דן באריכות בספר קהלת בסוגיית החכמה. אומר זאת בצורה יפה (קהלת ז יט): "הַחָכְמָה תָּעֹז לֶחָכָם, מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים אֲשֶׁר הָיוּ בָּעִיר". אומר שלמה המלך, כי החכמה היא הכוח החזק ביותר שיש לחכם (כמובן החכם הוא מי שיודע להשתמש בחכמה) יותר מכל כוח אחר, ויתכן שהוא רומז ל-10 הספירות והכוחות האחרים שקיימים בעולם.

החכמה אינה זקוקה לעושר כבן זוגה, או לשלטון כבן זוגה, או לכוח פיזי - כל אלה היא יכולה להשיג מאחרים ולהפוך אותם לעבדים, למכשירים בידיה.

בן הזוג של החוכמה, מי שמפרה אותה, ושומר עליה, היא האמת, היושר והתמימות. החכמה אינה יכולה להשתמש באמת, אינה יכולה להפוך אותה למכשיר שלה, אחרת זו כבר לא תהיה אמת. האמת חייבת להיות שוות ערך לחכמה. ובלעדי האמת, החכמה הינה בעלת פוטנציאל הרסני, החכמה עשויה להפוך לפיראטית (כמו הציטוט שראינו לעיל). חכמה עלולה להפוך לעריצות (ולא בכדי היא ביתו של הקיסר דווקא). חכמה בידיים של אדם לא ישר, הינה חומר נפץ. רק המוסר, היושר, האמת - הענווה - יכולים להיות בני זוג מתאימים לחכמה, לרסן אותה ולהפוך אותה למשהו פרודוקטיבי.

בן הזוג של החכמה יהיה אפוא היושר, האמת והמוסר.

לא חתמתי!

לעתים מתעוררת שאלה מה קורה כאשר אדם מתגונן בטענה שלא חתם על מסמך. בדרך כלל חתימה מעידה על קבלה, הסכמה, גמירות דעת, ובלא חתימה אי אפשר לחייב אדם. להלן ניתן מספר דוגמאות מתחומים שונים:

1. אדם טוען שלא חתם על אישור מסירה של קבלת תביעה. האם אי החתימה משמעו שהוא לא קיבל, או שאפשר להוכיח שהוא ידע על התביעה או על פסק הדין בעניינו ממקור אחר, כתחליף לחתימתו?

2. אדם טוען שלא חתם על חוזה, ולכן אינו מחוייב על פיו. עם זאת המו"מ בין הצדדים הגיע לשלב מתקדם ביותר ולמעשה היה סיכום בעל פה שלא הגיע למסמך חתום. שאלה זו חשובה בעיקר בעסקאות של מכר מקרקעין, המחוייבות במסמך בכתב. האם הוא יהיה מחוייב למרות שלא חתם?

3. זוג לקח משכנתה. רק הבעל טיפל במשכנתה. נרשמה משכנתה על הדירה. לאחר שהמשכנתה לא שולמה כסדרה, הבנק רוצה לממש את המשכנתה ואז האישה אומרת שלא חתמה על המסמכים, אלא בעלה זייף אותם. האם תתקבל טענתה?

השתק

אחת הסנקציות החשובות במשפט האזרחי (ולעתים גם הפלילי) הינה ההשתק. טענה זו כה חשובה ויסודית, שיש לה מקורות עוד בתנ"ך בסיפור של אדם, חוה והנחש, ועל כך הרחבתי פעם במקום אחר. משמעות סנקציה של השתק הינה שאני יודע שיש לך לכאורה טענה ראויה, אולם מסיבות אחרות (בעיקר של חוסר תום לב, לעתים רשלנות, או שיקולי צדק) אינני מאפשר לך להעלות את הטענה שלך. והואיל ואין לך טענה ראויה, אתה מחוייב.

למשל, אם נפעיל את סנקצית ההשתק בדוגמה הראשונה - אנו אומרים לנתבע, אנו יודעים שלא חתמת, אולם הואיל ואתה ידעת על התביעה, יכולת להתגונן ולא נגרם לך נזק. אולם אתה פעלת בחוסר תום לב והתחמקת מהתמודדות עימה. בנסיבות אלה אני משתיק אותך מלטעון שלא חתמת. עכשיו נראה אם יש לך הגנה אחרת או סיבה אחרת מדוע לא התגוננת כנגד התביעה, ואם לא, תישא בתוצאות של אי ההתגוננות.

הדוגמה השניה אף היא נדונה בפסיקה, במקרים של אנשים שסיכמו את כל פרטי העסקה, אולם לאחר מכן התחרטו, לאחר שלא ניתן היה להתחרט, וכל הגנתם התבססה על הטענה שהם לא חתמו. בנסיבות כאלה בתי המשפט הפעילו את סנקציית ההשתק, תוך שראו את הצדדים כאילו כן התקשרו בחוזה, והשיתו על הצד שלא חתם, את האחריות החוזית, כאילו חתם.

לא חתמתי על המסמכים של המשכנתה!

בקשר לדוגמה האחרונה שהבאנו קודם לכן, ניתן לאחרונה פסק דין בבית המשפט האמריקאי (לפסק הדין לחצו כאן), בית המשפט לערעורים של ה-8th Circuit.

ג'ואל וטניה קרניץ פנו לבית המשפט בבקשה שיצהיר כי משכנתה שנטלו אינה בתוקף, וזאת על פי חוקי מינסוטה, וזאת מכיוון שהאישה לא חתמה על מסמכי המשכנתה. הנתבע היה הבנק שנתן את ההלוואה, בנק פרגו. בית המשפט קיבל את הטענה והחליט כי המשכנתה אינה בתוקף.

תוכלו לשאול, ומה אם המשכנתה אינה בתוקף - האם לא צריך להחזיר את הכסף? ובכן התשובה כפולה; ודאי שמי שקיבל את הכסף צריך להחזיר אותו; ויתכן שניתן גם לחייב את האישה, מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. אולם אם המשכנתה בטלה, הבנק איבד את הבטוחה שלו ואת היכולת לממש את הנכס במהירות, וכמו כן איבד את ההגנה כלפי נושים אחרים, שיטענו לזכויות בבית. על כן יש חשיבות רבה מאוד לשימור כוחה של המשכנתה. הבנק כמובן פנה לערעור.

ומה קרה שם? הזוג הנ"ל נטל הלוואה מבנק א', לצורך בניית הבית. על הלוואה זו חתמו שני בני הזוג. לאחר מכן ביצע הבעל מיחזור, קרי הלך לבנק פרגו, נטל הלוואה, באמצעותה פרע את הראשונה. אשתו לא נתבקשה ולא חתמה על המסמכים. עם זאת היא העידה שידעה כי בעלה מחפש למחזר את ההלוואה בהלוואה אחרת, שתסתיים בשיעבוד הבית שבנו.

לאחר מכן אירוע מספר תהליכים; הזוג פנה להליכי פשיטת רגל תוך שציין שהבית משועבד. הם קיבלו הפטר. לאחר מכן הם הפסיקו לשלם את המשכנתה והבנק פתח בהליכי מימוש. רק אז נודע לבעל כי על פי החוק של מינסוטה, שני בני הזוג חייבים לחתום על מסמכי שיעבוד הבית. ואז הם פנו בהגשת התביעה. בית המשפט עיין בחוק ופירשו כך שהיעדר חתימתה של טניה שוללת את המשכנתה מכל תוקף חוקי.

הבנק ערעור על הפסיקה הזאת לבית המשפט לערעורים. בית המשפט לערעורים קיבל את הערעור, השתיק את הזוג מטענתם זאת (ועל כן לא נותרה להם הגנה אחרת והם חייבים לפרוע את המשכנתה), וזאת מהנימוקים הבאים:

1. ידיעה: טניה ידעה היטב כי בעלה נוטל משכנתה, מה מטרתה ותכליתה, והיא שתקה. וזו משמעות השתק לעתים: אם שתקת, תמשיך לשתוק.

2. כתוצאה משתיקתה, וכן כתוצאה מקבלת ההלוואה, גם טניה הרוויחה, המשכנתה הראשונה סולקה, הכספים שמשו גם אותה.

3. הבנק שינה את מצבו לרעה, בהסתמכו על תקפותה של המשכנתה. ייגרם לו נזק חמור שאינו מוצדק. במיוחד כאשר מצבם הכלכלי של הזוג לא טוב ועתה הוא זקוק למשכנתה יותר מכל זמן אחר.

משכך, יש לראות את המשכנתה כתקפה.

בעקבות הפסק

משפטנים יאמרו כי פסק הדין הזה אינו מהווה איזו הלכה חדשה. זה נכון, הבאתי אותו כדי להדגים לכם את עיקרון ההשתק. עם זאת ראוי מכאן ללמוד משהו נוסף אודות טבע המשפט. משפט הינו לעתים איזון בין שני צדדים. צריך לדעת מה לטעון. לעתים יש להיזהר מהעלאת טענות מרגיזות, מכיוון שאלה יכולות להוביל למצב של השתק. גם אם נקבל את הטענה כי בנקים חייבים להיזהר, וגם אם נקבל את הטענה כי יש להכן על הציבור מפני הבנקים, מכיוון שהציבור הוא הצד החלש והתמים, וגם אם נקבל את הטענה כי בנק מחוייב לעמוד בכללים פורמאליים ויש להטיל עליו אחריות בגין רשלנותו - כל אלה נכונים ביותר, אולם אינם יכולים להצדיק מצב שבו מה שנתפס כמעוול שיוצא נשכר, קרי ידע על ההלוואה, עשה בה שימוש, ראה אותה כתקפה, ולאחר מכן מנסה להיתפס בחוסר תום לב על סעיף חוק שלא נועד למעשה להגן על סיטואציה כזאת.

יתכן ובנסיבות שנוצרו מדובר היה בהימור של "אין מה להפסיד" ממילא הולכים לקחת להם את הבית. אולם גם במקרים אחרים צריך ללמוד לקח זה.

ניצחון פסיכולוגי לחברות התקליטים

את הידיעה הבאה ראוי שיקראו כל מי שנוהגים להיכנס לאתרי שיתוף קבצים, לתת שירות לחבר'ה להוריד קבצים או להעלות קבצים, תרגום וכדומה.

אישה בת 32 ממינסוטה, ארה"ב, אם חד הורית (בעת תחילת ההליכים) ל-2 ילדים, חוייבה ביום חמישי שעבר על ידי חבר מושבעים, לשלם לחברות התקליטים, פיצויים בסך 1.92 מיליון דולר בגין הורדה בלתי חוקית של המוזיקה שלהם (מהרשת) - חבר המושבעים חייב אותה בסכום של 80,000 דולר עבור כל שיר שהורידה(!). "שיהיה לכם בהצלחה לגבות את הכסף" אמרה הבחורה.

פסק דין זה השיב רוח של עידוד במפרשי חברות התקליטים שהגישו, שימו לב – כ-35,000 תביעות כנגד מורידי שירים ברשת. המקרה הנוכחי של גב' תומאס ראסט, היווה תקדים פסיכולוגי (אולם לא משפטי, מכיוון שבשיטה האמריקאית, החלטה על ידי מושבעים אינה יוצרת תקדים) שזכה לפרסום עולמי.

חברות התקליטים טוענות מצידם, כי מורידי השירים הפיראטיים גרמו להם נזקים בשיעור של 6 מיליארד דולר בשנים האחרונות. חברות התקליטים הודו במיוחד לחבר המושבעים - אמנם המשפט לקח 3 (!) שנים, והתחיל מחדש, בשל הוראות לא נכונות למושבעים (שהוחלפו) אולם ההחלטה שלהם ניתנה תוך 5 שעות, מה שמלמד על החלטיות.

הצורך לתבוע את הצרכנים הישירים נגרם כתוצאה מפסיקות סותרות בקשר לשאלה האם ניתן לתבוע את החברות המפעילות את אתרי שיתוף הקבצים (כמו KAZAA), אלה טענו שאין להן שום קשר לקבצים אלה, המוחלפים ברשת בין הצרכנים הישירים.

מסע התביעות העצום הזה נעשה כחלק מאג'נדה של חברות התקליטים להרתיע את הציבור הרחב מהורדה בלתי חוקית של שירים. אולם בארה"ב קיימות מחלוקות האם ועד כמה הדבר באמת מרתיע. לפי גישה אחת, ללא ספק קיימת הרתעה. לפי גישה שניה, חברות התקליטים גורמות לציבור לשנוא אותן ולרצות להוריד שירים רק על מנת לפגוע בהן בצורה מכוונת (יצירה של תגובת נגד), ולכן הסכום האסטרונומי בו חוייבה בחורה זו, שלא עשתה רווחים מהשירים (לפחות הידיעה לא מספרת על כך) נראה מחוסר כל פרופורציה למעשיה, ולא מאפשר לציבור להזדהות עם פסק הדין, מה שיגדיל את השנאה ואת הרצון לנקום בחברות התקליטים.

מכל המהומה הזאת נראה כי דווקא הנתבעת לא כל כך מתרגשת: "אי אפשר לסחוט דם מלפת" - כאילו היא אומרת, זה לא משנה אם תחייבו אותי 50,000 דולר, או 500,000 דולר, או 5 מיליון - בין כך ובין כך אין לי כסף לשלם....

לידיעה לחצו כאן

פילוסופיה של הצדק על פי היהדות

דיני עשיית עושר ולא במשפט (או באנגלית - Law of Restitution) התפתחו מתוך רצון להביא למשפט צדק, מקום בו החוק ה"יבש" לא הוביל לתחושת צדק. על כן בשיטות משפט שונות, התעשרות שלא על פי זכות שבדין מכונה עד היום בשם Unjusr Enrichment

עם זאת, עד שאנו מבקשים להחיל את דיני עשיית עושר ולא במשפט, אנו מבקשים לדעת מהו צדק? שאלה זו לא פשוטה כלל וכלל. הרי בהינתן תיאור של מקרה מסוים, ודאי תהיינה יותר מדעה אחת מהו הפיתרון ה"צודק" ומה לא. אני מבקש להביא בפניכם מאמר קצר שכתבתי לפני מספר שנים, על הצדק במשפט העברי. מאמר זה פורסם בספר "חדשות עין משפט לשנת המשפט תשס"ג".

20. פילוסופיה של הצדק על פי המשפט העברי*

פרשת יתרו ועקרונות הצדק

השבוע יקראו בבתי-הכנסת את פרשת יתרו, אחת מהפרשות החשובות בתורה, המספרת לנו על הקמת מערכת המשפט (שרי אלפים, שרי מאות וכדומה) ומיד לאחר מכן על קבלת קודקס החוקים – התורה (תורה מלשון הוראה – הוראה במובן לימוד, והוראה במובן ציווי). פרשת יתרו חשובה גם מכיוון שהיא מאפשרת מבט מעניין על מהותו של הצדק, המופיע במשפט העברי. על כן, החלטנו להקדיש גיליון זה לניתוח עקרונות הצדק על פי המשפט העברי, וכפי שתראו בהמשך, כל התיאוריות המוכרות כיום כבר נדושו במשפט העברי.

צדק במובן גמול

המובן הבסיסי והחשוב ביותר של צדק הוא גמול. הצדק במובן האריסטוטלי משמעו – שמי שמגיע לו יקבל, ומי שלא מגיע לו, לא יקבל. עיקרון זה מופיע במשפט העברי לאורך ולרוחב, וכל שנוכל להזכיר להלן הוא מעט מזעיר. חשוב להבהיר, גם למובן זה שתי דרגות – דרגה חלקית ודרגה מושלמת.

כאשר אנו דנים במושג צדק במובן גמול, המשמעות היא שאדם צריך לשלם על מעשיו (הרעים) או לקבל תשלום (על מעשיו הטובים), ובנוסף, לא צריך להיות מצב בו אדם אחד עושה, והשני סופג את התוצאות (לטוב או לרע): "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות, איש בחטאו יומָתו"[1].

אחד מהפסוקים המבהירים את הקשר בין גמול לצדק נמצא בתהלים: "ישמח צדיק כי חזה נקם, פעמיו ירחץ בדם הרשע; ויאמר אדם אך פרי לצדיק, אך יש א-לקים שופטים בארץ"[2]. המשמעות כדלקמן: הצדיק (לענייננו: אזרח שומר חוק) שמח כאשר הוא רואה נקם – כאשר הוא רואה שהרשע (לענייננו: העבריין) בא על עונשו. ומדוע? לא מכיוון שהצדיק תאב נקם, אלא מכיוון שרק כך מבינים שיש פרי לצדיק – משתלם לשמור על החוק, ויש דין ויש דיין. אדם השומר על החוק חייב לקבל חיזוק, שמשמעו שמי שאינו שומר על החוק ייענש. בדרך כלל, אזרח אינו מקבל פרס על כך שהוא שומר על החוק; ה"פרס" הוא הימנעות מקבלת עונש. מאותה סיבה חייבת להיות מערכת של שכר ועונש, על-מנת שיהיה לאנשים תמריץ לשמור על החוק.

על-מנת להדגים את הדברים נביא מספר פסוקים מספר מלאכי[3], בו מתקיים כביכול דו-שיח בין הבורא (– הריבון) לברואיו (– האזרחים): "חַזקו עלי דבריכם אמר ה', ואמרתם: מה נדברנו עליך? – אמרתם: 'שווא עבוד א-לקים ומה בצע כי שמרנו משמרתו וכי הלכנו קדרנית מפני ה'; ועתה אנחנו מאשרים זדים, גם נבנו עושי רשעה, גם בחנו א-לקים וימלטו'". אומר הבורא לברואיו: אתם אומרים דברים קשים; והברואים שואלים – מה בכלל אמרנו? והבורא משיב – אמרתם שאין כל טעם בשמירת החוק, ואתם אף תומכים במי שעובר על החוק (מאשרים זדים – נותנים להם אישור ומחזקים את ידם) והם בוחנים (– מנסים) את מערכת המשפט, ויוצאים נקיים.

על כן – צודק לגמול לכל אחד כמעשיו. אולם צריך להישמר מנקמה – הנקמה אסורה: "לא תיקום…"[4]. וגם בפסוק שהזכרנו לעיל מהתהלים מדייק הכתוב – "ישמח צדיק כי חזה נקם…". הצדיק לא יטול החוק לידיו ולא ינקום, אולם הוא ישמח כשיראה שהנקם נעשה. ומדוע? נקם נועד לשרת את הצדק. ומשמעות הצדק היא שכל אחד יקבל בדיוק כגמולו, לא פחות ולא יותר. ואת המידה המדוייקת של נקם יודע רק הבורא, ולכן "א-ל נקמות ה'…"[5] הוא, ולא בני-האדם. לא זו בלבד, גם הצדיק עצמו לא מחפש את הנקמה כשלעצמה, אלא צדק.

עד כאן היצגנו את הדרגה הבסיסית של צדק במובן גמול. אולם קיימת דרגה גבוהה יותר לאין ערוך, והינה מתן גמול, כעין המעשה. דהיינו, אם אדם עובר על החוק, ומקבל עונש, אזי אם הוא מקבל עונש סתם (לדוגמה – קנס) הוא בא על גמולו; אולם אם הוא מקבל עונש מעין המעשה שעשה או תכנן לעשות, אזי הצדק יוצא לאור באופן מושלם. לדוגמה: עד זומם, הנתפס כי תכנן בעדות מרמה להפליל אדם, לגביו נקבע[6]: "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, ובערת הרע מקרבך; והנשארים ישמעו ויראו ולא יוסיפו לעשות עוד כדבר הרע הזה בקרבך; ולא תחוס עינך - נפש בנפש, עין בעין, שן בשן, יד ביד, רגל ברגל". לכאורה, התגובה אכזרית, אולם הרציונל מוסבר בבירור, והדברים מעידים בעד עצמם. דוגמה נוספת: "כורה בור – בו יפול"[7].

מנגד, כשמדובר בתביעת נזיקין "אזרחית" ומחמת תיקון העולם נקבע, כי "עין תחת עין[8]" משמעו פיצוי ממוני כנגד הנזק שנגרם לעין, שכן נקודת המוצא בדיני נזיקין היא, שהניזוק הסביר מעוניין לקבל פיצוי על נזקו, ולא לגרום נזק למזיק, חלף הפיצוי.

מוטיב זה של צדק אנו רואים בפסוק "חזק" בפרשת יתרו, בה יתרו פונה למשה, לאחר ששומע את כל סיפור יציאת מצרים ואומר לו: "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל הא-לקים, כי בדבר אשר זדו עליהם"[9] ומשמעות הדברים – אומר יתרו, עכשיו אני יודע את כוחו של הבורא, אשר השיב למצרים כגמולם, במטבע שלהם – הם בקשו להטביע הזכרים ביאור ("כל הבן הילוד היאורה תשליכהו"[10]), והם עצמם קבלו עונש זהה (כאשר זממו לעשות) – "מרכבות פרעה וחילו ירה בים וכל שלישיו טובעו בים סוף"[11]. לא זו בלבד – הם ניסו לעשות זאת בערמומיות: "הבה נתחכמה לו"[12] – והובלו באותו אופן אל עונשם[13].

ואף התוצאה מלמדת על הנימוק שהראינו מקודם – מתי אדם מצדיק את החוק? כאשר החוק מיושם מקום בו יש דין ויש דיין, ומערכת המשפט יעילה כלפי כולם, ולא רק כלפי חלשים, אלא גם כלפי בעלי כוח ושררה, רק אז נעשה צדק.

צדק במובן אמת – צדק נוהלי

על-מנת להגשים את העיקרון הראשון, להגיע לגמול אמיתי, חובה להגיע לאמת, אחרת יווצר מצב שאדם ישלם (או יקבל תשלום) על דבר שלא עשה. לכן יש לעשות כל הניתן להגיע לחקר האמת. החובה להגיע לחקר האמת מוטלת ככל הניתן על הדיין, למרות ש"אין לו לדיין, אלא מה שעיניו רואות".

הדיין מחוייב לשאוף להגיע ככל הניתן לחקר האמת, וכך הוא מצווה: "ודרשת וחקרת ושאלת היטב והנה – אמת, נכון הדבר, נעשתה התועבה הזאת בקרבך…"[14] דהיינו – יש לדרוש, לחקור ולשאול היטב (ולכל פועל המשמעות שלו) ואם תעשה כן, תגיע לאמת (רואים את הקשר בין הצדק לאמת) והדבר יהיה נכון (מלשון לכונן, ומלשון מכוון – הדברים מסתדרים כמו פאזל ומביעים היגיון פנימי). במסגרת שאיפה זו חשוב כי השופט יהיה אדם גדול, שיוכל להבין הדברים לעומקם – וכך מסביר אור החיים על יתרו – שדווקא מכיוון שהיה כהן מדין, הצליח להבין את שיעור הצדק שנעשה: "…כי לאנשים הגדולים יתגלה ויתוודע הכל בצדק, בלא תוספת וגירעון"[15]

לא ניתן להגיע לאמת אלא אם כן אדם מנתק את עצמו מכל הנגיעות האישיות שיש לו, שאינן מאפשרות לו להגיע לאמת. על כן הוא חייב ללכת לדיין, שהוא אדם נייטרלי – "כי יהיה ריב בין אנשים ונגשו אל המשפט…"[16] מאותה סיבה חובה לשמור על נייטרליות של השופט על-מנת שלא יהיה עליו כל מורא, אלא מוראו של הדין – לא יפחד מהחזקים, לא יקבל ממון, לא ירחם מדי על הדל ולא ינסה להתחנף לעשיר. וגם יתרו מציע למשה למנות שופטים: "…אנשי אמת, שונאי בצע…"[17]

צדק נוהלי מחייב גם שמיעת שני הצדדים יחדו: "ואצוה את שופטיכם בעת ההיא לאמר, שָמוֹע בּין אחיכם, ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גֵרוֹ"[18] – על-מנת שתוכלו לשפוט צדק, עליכם לשמוע את שני הצדדים. ויש ליתן אותה מידת הקשבה לשני הצדדים גם אם אינם שווים: "כקטוֹן כגדוֹל תשמעון"[19].

ושוב, בפרשת יתרו מבהיר משה את היסוד האמור: כי המשפט נעשה במעמד הצדדים: "כי יהיה להם דבר, בא אלי, ושפטתי בין איש ובין רעהו…"[20].

ולבסוף: צדק נוהלי מחייב כי לא יהיה עינוי דין – לא תהיה סחבת שיפוטית, שכן עינוי דין מוביל לעיוות דין. זאת הסיבה, כי בפרשת יתרו משה עומד לשפוט את העם "מן הבוקר עד הערב"[21]. ואף יתרו מציע לו לייעל את המערכת, ולמנות שופטים נוספים בדרגות שונות, ומסיים: "אם את הדבר הזה תעשה, … ויכולת עמוד, וגם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום"[22] – אם יהיו מספיק תקנים, המערכת לא תתמוטט, והמערכת תהיה יעילה וצודקת אז ירבה שלום בעם, למרות שמדובר בעם שאוהב מחלוקות (ועומד על משה מן הבוקר עד הערב).

צדק חלוקתי

לבסוף, מגיעים אנו לשאלת הצדק החלוקתי. האם המושג צדק חלוקתי אינו מגלה סתירה פנימית? אם צדק משמעו גמול, מדוע לחלק את העושר בחברה באופן שונה ממה שמגיע לכל אחד – לכאורה הדבר אינו צודק?

המשפט העברי דוגל בצדק חלוקתי וניתן להביא על קצה המזלג מספר נימוקים עיוניים לכך (נתייחס להלן למישור האזרחי).

הנימוק הראשון: הואיל ואנו בני אדם, ואנו חושבים שבני אדם צריכים להיות רגישים כלפי הסביבה, להיות בעלי ערכים נוספים פרט לכסף, כמו דאגה לאחים, עזרה הדדית ועוד – חשוב כי יהיה צדק חלוקתי. היום אנו עוזרים לאחרים, מחר אחרים אולי יעזרו לנו: "וכי יָמוּך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו, גֵר ותושב וחי עמך"[23]. ראו את לשון הפסוק – קודם כל אל תתייחס לאדם כזר, אלא כאחיך. ואם הוא מך (יורד מנכסיו) והחזקת בו – אל תתן לו לפול – וחי עמך – עיקרון קדושת החיים. עיקרון האדם המהווה חלק מחברה. מאידך, גם הזקוק לעזרה צריך לעזור לעצמו: "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו, עזוב תעזוב עִמּוֹ"[24] – אנו נעזור לשונאנו להחליף גלגל מפונצ'ר – והדגש על המלה "עמו" – לא שהוא ישב בצד ויסתכל עליך מחליף את הגלגל, אלא אתה, יחד אתו, עוזר לו, לעזור לעצמו.

הנימוק השני לצדק חלוקתי הוא כי לעתים הדין, הקובע את הגמול (לטובים או לרעים) זקוק ל- FINE TUNING – במקרים מסויימים. אין בני האדם שווים, וכשם שפרצופיהם אינם שווים, כך הם שונים, דעותיהם שונות[25] ונסיבות כל מקרה שונות. מכאן: "אל תדין את חברך, עד שתגיע למקומו"[26]. ואכן, הדין, או שורת הדין, יפה לרוב המקרים[27], אולם לעתים יש נסיבות מיוחדות שמצריכות טיפול לפנים משורת הדין – וזהו "דין אמת לאמיתו"[28] הדין אמת (ולכן גם צודק) בנסיבותיו של אותו אדם. וזו משמעות המושג – "צדק צדק תרדוף, למען תחיה…"[29] מדוע נאמר פעמיים צדק? מכיוון שגם ב"צדק" (במובן גמול) – צריך להיות צדק. מכל מקום צריך להיזהר, מכיוון שלעתים לתת לאחד, משמעו לקחת מהשני.

רמז יפה לדבר בפסוק "תתן אמת ליעקב"[30]: קיימים שלושה קווים: קו ימין, קו שמאל וקו האמצע (הממוצע); ככלל, קו האמצע טוב מהקווים הצדדיים. למרות זאת, קו הדין הוא קו שמאלי. האמת הינה קו אמצעי (יעקב מסמל קו אמצעי) לומר לך, שהאמת "האמיתית" אינה של "יִקּוֹב הַדִּין את ההר"[31], אלא של "דין אמת לאמיתו".

לכן, על-מנת להגיע לצדק האמיתי יש לעתים להתחשב בנסיבות האישיות הרלבנטיות, למשל: לעתים פעולה מסוימת תדרוש מאמץ קל מאדם אחד, ומאחר מאמץ רב. מידת המאמץ רלבנטית במקרים מסוימים, ויש להתחשב בה, על-מנת להגיע לצדק ושוויון מלא: "לפוּם צערָא – אַגְרָא"[32]. כך, אם לתושב עיירת פיתוח תנאים קשים בהרבה להשיג תעודת בגרות בממוצע 75 מאשר תושב איזור המרכז (שבאותו מאמץ ישיג ממוצע 95), הרי שלצורך קבלה לאוניברסיטה אין להתחשב רק בממוצע הסופי, אלא לשקלל גם את המאמץ.

מראית פני הצדק

לבסוף – מהנימוקים לעיל, צריך שהצדק גם ייראה: "אז יבּקַע כשחר אוֹרֶךָ… והלך לפניך צִדקֶךָ"[33] ראיית הצדק מביאה שמחה: "ישמח צדיק, כי חזה נקם…"

הערות שוליים

* פורסם ביום 22.1.2003.

[1] דברים כד, טז; וראו גם מלכים ב' י"ד ו.

[2] תהלים נח, יא-יב.

[3] מלאכי ג, יג-טו.

[4] ויקרא יט, יח.

[5] תהלים צד, א.

[6] דברים יט, יט – כא.

[7] ראו והשוו: תהלים ז, טז; קהלת י, ח.

[8] שמות כא, כד; ויקרא כד, כ.

[9] שמות יח, יא.

[10] שמות א, כב.

[11] שמות טו, ד.

[12] שמות א, י.

[13] רמב"ן ד"ה "כי בדבר אשר זדו עליהם", שם יח, יא.

[14] דברים יד, טו.

[15] אור החיים ד"ה עוד טעם אמרו כהן מדין, שמות יח, א.

[16] דברים כה, א.

[17] שמות יח, כא.

[18] דברים א, טז.

[19] שם, יז.

[20] שמות יח, טז.

[21] שם, יג.

[22] שם, כג.

[23] ויקרא כה, לה.

[24] שמות כג, ה.

[25] סנהדרין לח, א.

[26] אבות ב, ד.

[27] דברים דומים אמר השופט חשין בד"נ כנען (ראו גיליון 26 להלן), לפיהם החוק מתכוון למקרה הממוצע. מסקנה – לעתים הצדק מחייב להתאים בין החוק לבין המקרה הנדון, שהינו מקרה קיצוני לעומת הממוצע, שאותו בא המחוקק להסדיר בדבר החקיקה.

[28] השופט אלון התייחס לכך רבות ואין מקום להוסיף.

[29] דברים טז, כ.

[30] מיכה ז, כ.

[31] סנהדרין ו, ב.

[32] אבות ה, כב. פירוש הביטוי: "לפי הצער - השכר".

[33] ישעיה נח, ח.