דיני עשיית עושר ולא במשפט (או באנגלית - Law of Restitution) התפתחו מתוך רצון להביא למשפט צדק, מקום בו החוק ה"יבש" לא הוביל לתחושת צדק. על כן בשיטות משפט שונות, התעשרות שלא על פי זכות שבדין מכונה עד היום בשם Unjusr Enrichment
עם זאת, עד שאנו מבקשים להחיל את דיני עשיית עושר ולא במשפט, אנו מבקשים לדעת מהו צדק? שאלה זו לא פשוטה כלל וכלל. הרי בהינתן תיאור של מקרה מסוים, ודאי תהיינה יותר מדעה אחת מהו הפיתרון ה"צודק" ומה לא. אני מבקש להביא בפניכם מאמר קצר שכתבתי לפני מספר שנים, על הצדק במשפט העברי. מאמר זה פורסם בספר "חדשות עין משפט לשנת המשפט תשס"ג".
פרשת יתרו ועקרונות הצדק
השבוע יקראו בבתי-הכנסת את פרשת יתרו, אחת מהפרשות החשובות בתורה, המספרת לנו על הקמת מערכת המשפט (שרי אלפים, שרי מאות וכדומה) ומיד לאחר מכן על קבלת קודקס החוקים – התורה (תורה מלשון הוראה – הוראה במובן לימוד, והוראה במובן ציווי). פרשת יתרו חשובה גם מכיוון שהיא מאפשרת מבט מעניין על מהותו של הצדק, המופיע במשפט העברי. על כן, החלטנו להקדיש גיליון זה לניתוח עקרונות הצדק על פי המשפט העברי, וכפי שתראו בהמשך, כל התיאוריות המוכרות כיום כבר נדושו במשפט העברי.
צדק במובן גמול
המובן הבסיסי והחשוב ביותר של צדק הוא גמול. הצדק במובן האריסטוטלי משמעו – שמי שמגיע לו יקבל, ומי שלא מגיע לו, לא יקבל. עיקרון זה מופיע במשפט העברי לאורך ולרוחב, וכל שנוכל להזכיר להלן הוא מעט מזעיר. חשוב להבהיר, גם למובן זה שתי דרגות – דרגה חלקית ודרגה מושלמת.
כאשר אנו דנים במושג צדק במובן גמול, המשמעות היא שאדם צריך לשלם על מעשיו (הרעים) או לקבל תשלום (על מעשיו הטובים), ובנוסף, לא צריך להיות מצב בו אדם אחד עושה, והשני סופג את התוצאות (לטוב או לרע): "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות, איש בחטאו יומָתו"[1].
אחד מהפסוקים המבהירים את הקשר בין גמול לצדק נמצא בתהלים: "ישמח צדיק כי חזה נקם, פעמיו ירחץ בדם הרשע; ויאמר אדם אך פרי לצדיק, אך יש א-לקים שופטים בארץ"[2]. המשמעות כדלקמן: הצדיק (לענייננו: אזרח שומר חוק) שמח כאשר הוא רואה נקם – כאשר הוא רואה שהרשע (לענייננו: העבריין) בא על עונשו. ומדוע? לא מכיוון שהצדיק תאב נקם, אלא מכיוון שרק כך מבינים שיש פרי לצדיק – משתלם לשמור על החוק, ויש דין ויש דיין. אדם השומר על החוק חייב לקבל חיזוק, שמשמעו שמי שאינו שומר על החוק ייענש. בדרך כלל, אזרח אינו מקבל פרס על כך שהוא שומר על החוק; ה"פרס" הוא הימנעות מקבלת עונש. מאותה סיבה חייבת להיות מערכת של שכר ועונש, על-מנת שיהיה לאנשים תמריץ לשמור על החוק.
על-מנת להדגים את הדברים נביא מספר פסוקים מספר מלאכי[3], בו מתקיים כביכול דו-שיח בין הבורא (– הריבון) לברואיו (– האזרחים): "חַזקו עלי דבריכם אמר ה', ואמרתם: מה נדברנו עליך? – אמרתם: 'שווא עבוד א-לקים ומה בצע כי שמרנו משמרתו וכי הלכנו קדרנית מפני ה'; ועתה אנחנו מאשרים זדים, גם נבנו עושי רשעה, גם בחנו א-לקים וימלטו'". אומר הבורא לברואיו: אתם אומרים דברים קשים; והברואים שואלים – מה בכלל אמרנו? והבורא משיב – אמרתם שאין כל טעם בשמירת החוק, ואתם אף תומכים במי שעובר על החוק (מאשרים זדים – נותנים להם אישור ומחזקים את ידם) והם בוחנים (– מנסים) את מערכת המשפט, ויוצאים נקיים.
על כן – צודק לגמול לכל אחד כמעשיו. אולם צריך להישמר מנקמה – הנקמה אסורה: "לא תיקום…"[4]. וגם בפסוק שהזכרנו לעיל מהתהלים מדייק הכתוב – "ישמח צדיק כי חזה נקם…". הצדיק לא יטול החוק לידיו ולא ינקום, אולם הוא ישמח כשיראה שהנקם נעשה. ומדוע? נקם נועד לשרת את הצדק. ומשמעות הצדק היא שכל אחד יקבל בדיוק כגמולו, לא פחות ולא יותר. ואת המידה המדוייקת של נקם יודע רק הבורא, ולכן "א-ל נקמות ה'…"[5] הוא, ולא בני-האדם. לא זו בלבד, גם הצדיק עצמו לא מחפש את הנקמה כשלעצמה, אלא צדק.
עד כאן היצגנו את הדרגה הבסיסית של צדק במובן גמול. אולם קיימת דרגה גבוהה יותר לאין ערוך, והינה מתן גמול, כעין המעשה. דהיינו, אם אדם עובר על החוק, ומקבל עונש, אזי אם הוא מקבל עונש סתם (לדוגמה – קנס) הוא בא על גמולו; אולם אם הוא מקבל עונש מעין המעשה שעשה או תכנן לעשות, אזי הצדק יוצא לאור באופן מושלם. לדוגמה: עד זומם, הנתפס כי תכנן בעדות מרמה להפליל אדם, לגביו נקבע[6]: "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, ובערת הרע מקרבך; והנשארים ישמעו ויראו ולא יוסיפו לעשות עוד כדבר הרע הזה בקרבך; ולא תחוס עינך - נפש בנפש, עין בעין, שן בשן, יד ביד, רגל ברגל". לכאורה, התגובה אכזרית, אולם הרציונל מוסבר בבירור, והדברים מעידים בעד עצמם. דוגמה נוספת: "כורה בור – בו יפול"[7].
מנגד, כשמדובר בתביעת נזיקין "אזרחית" ומחמת תיקון העולם נקבע, כי "עין תחת עין[8]" משמעו פיצוי ממוני כנגד הנזק שנגרם לעין, שכן נקודת המוצא בדיני נזיקין היא, שהניזוק הסביר מעוניין לקבל פיצוי על נזקו, ולא לגרום נזק למזיק, חלף הפיצוי.
מוטיב זה של צדק אנו רואים בפסוק "חזק" בפרשת יתרו, בה יתרו פונה למשה, לאחר ששומע את כל סיפור יציאת מצרים ואומר לו: "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל הא-לקים, כי בדבר אשר זדו עליהם"[9] ומשמעות הדברים – אומר יתרו, עכשיו אני יודע את כוחו של הבורא, אשר השיב למצרים כגמולם, במטבע שלהם – הם בקשו להטביע הזכרים ביאור ("כל הבן הילוד היאורה תשליכהו"[10]), והם עצמם קבלו עונש זהה (כאשר זממו לעשות) – "מרכבות פרעה וחילו ירה בים וכל שלישיו טובעו בים סוף"[11]. לא זו בלבד – הם ניסו לעשות זאת בערמומיות: "הבה נתחכמה לו"[12] – והובלו באותו אופן אל עונשם[13].
ואף התוצאה מלמדת על הנימוק שהראינו מקודם – מתי אדם מצדיק את החוק? כאשר החוק מיושם מקום בו יש דין ויש דיין, ומערכת המשפט יעילה כלפי כולם, ולא רק כלפי חלשים, אלא גם כלפי בעלי כוח ושררה, רק אז נעשה צדק.
צדק במובן אמת – צדק נוהלי
על-מנת להגשים את העיקרון הראשון, להגיע לגמול אמיתי, חובה להגיע לאמת, אחרת יווצר מצב שאדם ישלם (או יקבל תשלום) על דבר שלא עשה. לכן יש לעשות כל הניתן להגיע לחקר האמת. החובה להגיע לחקר האמת מוטלת ככל הניתן על הדיין, למרות ש"אין לו לדיין, אלא מה שעיניו רואות".
הדיין מחוייב לשאוף להגיע ככל הניתן לחקר האמת, וכך הוא מצווה: "ודרשת וחקרת ושאלת היטב והנה – אמת, נכון הדבר, נעשתה התועבה הזאת בקרבך…"[14] דהיינו – יש לדרוש, לחקור ולשאול היטב (ולכל פועל המשמעות שלו) ואם תעשה כן, תגיע לאמת (רואים את הקשר בין הצדק לאמת) והדבר יהיה נכון (מלשון לכונן, ומלשון מכוון – הדברים מסתדרים כמו פאזל ומביעים היגיון פנימי). במסגרת שאיפה זו חשוב כי השופט יהיה אדם גדול, שיוכל להבין הדברים לעומקם – וכך מסביר אור החיים על יתרו – שדווקא מכיוון שהיה כהן מדין, הצליח להבין את שיעור הצדק שנעשה: "…כי לאנשים הגדולים יתגלה ויתוודע הכל בצדק, בלא תוספת וגירעון"[15]
לא ניתן להגיע לאמת אלא אם כן אדם מנתק את עצמו מכל הנגיעות האישיות שיש לו, שאינן מאפשרות לו להגיע לאמת. על כן הוא חייב ללכת לדיין, שהוא אדם נייטרלי – "כי יהיה ריב בין אנשים ונגשו אל המשפט…"[16] מאותה סיבה חובה לשמור על נייטרליות של השופט על-מנת שלא יהיה עליו כל מורא, אלא מוראו של הדין – לא יפחד מהחזקים, לא יקבל ממון, לא ירחם מדי על הדל ולא ינסה להתחנף לעשיר. וגם יתרו מציע למשה למנות שופטים: "…אנשי אמת, שונאי בצע…"[17]
ושוב, בפרשת יתרו מבהיר משה את היסוד האמור: כי המשפט נעשה במעמד הצדדים: "כי יהיה להם דבר, בא אלי, ושפטתי בין איש ובין רעהו…"[20].
ולבסוף: צדק נוהלי מחייב כי לא יהיה עינוי דין – לא תהיה סחבת שיפוטית, שכן עינוי דין מוביל לעיוות דין. זאת הסיבה, כי בפרשת יתרו משה עומד לשפוט את העם "מן הבוקר עד הערב"[21]. ואף יתרו מציע לו לייעל את המערכת, ולמנות שופטים נוספים בדרגות שונות, ומסיים: "אם את הדבר הזה תעשה, … ויכולת עמוד, וגם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום"[22] – אם יהיו מספיק תקנים, המערכת לא תתמוטט, והמערכת תהיה יעילה וצודקת אז ירבה שלום בעם, למרות שמדובר בעם שאוהב מחלוקות (ועומד על משה מן הבוקר עד הערב).
צדק חלוקתי
לבסוף, מגיעים אנו לשאלת הצדק החלוקתי. האם המושג צדק חלוקתי אינו מגלה סתירה פנימית? אם צדק משמעו גמול, מדוע לחלק את העושר בחברה באופן שונה ממה שמגיע לכל אחד – לכאורה הדבר אינו צודק?
המשפט העברי דוגל בצדק חלוקתי וניתן להביא על קצה המזלג מספר נימוקים עיוניים לכך (נתייחס להלן למישור האזרחי).
הנימוק הראשון: הואיל ואנו בני אדם, ואנו חושבים שבני אדם צריכים להיות רגישים כלפי הסביבה, להיות בעלי ערכים נוספים פרט לכסף, כמו דאגה לאחים, עזרה הדדית ועוד – חשוב כי יהיה צדק חלוקתי. היום אנו עוזרים לאחרים, מחר אחרים אולי יעזרו לנו: "וכי יָמוּך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו, גֵר ותושב וחי עמך"[23]. ראו את לשון הפסוק – קודם כל אל תתייחס לאדם כזר, אלא כאחיך. ואם הוא מך (יורד מנכסיו) והחזקת בו – אל תתן לו לפול – וחי עמך – עיקרון קדושת החיים. עיקרון האדם המהווה חלק מחברה. מאידך, גם הזקוק לעזרה צריך לעזור לעצמו: "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו, עזוב תעזוב עִמּוֹ"[24] – אנו נעזור לשונאנו להחליף גלגל מפונצ'ר – והדגש על המלה "עמו" – לא שהוא ישב בצד ויסתכל עליך מחליף את הגלגל, אלא אתה, יחד אתו, עוזר לו, לעזור לעצמו.
הנימוק השני לצדק חלוקתי הוא כי לעתים הדין, הקובע את הגמול (לטובים או לרעים) זקוק ל- FINE TUNING – במקרים מסויימים. אין בני האדם שווים, וכשם שפרצופיהם אינם שווים, כך הם שונים, דעותיהם שונות[25] ונסיבות כל מקרה שונות. מכאן: "אל תדין את חברך, עד שתגיע למקומו"[26]. ואכן, הדין, או שורת הדין, יפה לרוב המקרים[27], אולם לעתים יש נסיבות מיוחדות שמצריכות טיפול לפנים משורת הדין – וזהו "דין אמת לאמיתו"[28] הדין אמת (ולכן גם צודק) בנסיבותיו של אותו אדם. וזו משמעות המושג – "צדק צדק תרדוף, למען תחיה…"[29] מדוע נאמר פעמיים צדק? מכיוון שגם ב"צדק" (במובן גמול) – צריך להיות צדק. מכל מקום צריך להיזהר, מכיוון שלעתים לתת לאחד, משמעו לקחת מהשני.
לכן, על-מנת להגיע לצדק האמיתי יש לעתים להתחשב בנסיבות האישיות הרלבנטיות, למשל: לעתים פעולה מסוימת תדרוש מאמץ קל מאדם אחד, ומאחר מאמץ רב. מידת המאמץ רלבנטית במקרים מסוימים, ויש להתחשב בה, על-מנת להגיע לצדק ושוויון מלא: "לפוּם צערָא – אַגְרָא"[32]. כך, אם לתושב עיירת פיתוח תנאים קשים בהרבה להשיג תעודת בגרות בממוצע 75 מאשר תושב איזור המרכז (שבאותו מאמץ ישיג ממוצע 95), הרי שלצורך קבלה לאוניברסיטה אין להתחשב רק בממוצע הסופי, אלא לשקלל גם את המאמץ.
מראית פני הצדק
לבסוף – מהנימוקים לעיל, צריך שהצדק גם ייראה: "אז יבּקַע כשחר אוֹרֶךָ… והלך לפניך צִדקֶךָ"[33] ראיית הצדק מביאה שמחה: "ישמח צדיק, כי חזה נקם…"
הערות שוליים
* פורסם ביום 22.1.2003.
[1] דברים כד, טז; וראו גם מלכים ב' י"ד ו.
[2] תהלים נח, יא-יב.
[3] מלאכי ג, יג-טו.
[4] ויקרא יט, יח.
[5] תהלים צד, א.
[6] דברים יט, יט – כא.
[7] ראו והשוו: תהלים ז, טז; קהלת י, ח.
[8] שמות כא, כד; ויקרא כד, כ.
[9] שמות יח, יא.
[10] שמות א, כב.
[11] שמות טו, ד.
[12] שמות א, י.
[13] רמב"ן ד"ה "כי בדבר אשר זדו עליהם", שם יח, יא.
[14] דברים יד, טו.
[15] אור החיים ד"ה עוד טעם אמרו כהן מדין, שמות יח, א.
[16] דברים כה, א.
[17] שמות יח, כא.
[18] דברים א, טז.
[19] שם, יז.
[20] שמות יח, טז.
[21] שם, יג.
[22] שם, כג.
[23] ויקרא כה, לה.
[24] שמות כג, ה.
[25] סנהדרין לח, א.
[26] אבות ב, ד.
[27] דברים דומים אמר השופט חשין בד"נ כנען (ראו גיליון 26 להלן), לפיהם החוק מתכוון למקרה הממוצע. מסקנה – לעתים הצדק מחייב להתאים בין החוק לבין המקרה הנדון, שהינו מקרה קיצוני לעומת הממוצע, שאותו בא המחוקק להסדיר בדבר החקיקה.
[28] השופט אלון התייחס לכך רבות ואין מקום להוסיף.
[29] דברים טז, כ.
[30] מיכה ז, כ.
[31] סנהדרין ו, ב.
[32] אבות ה, כב. פירוש הביטוי: "לפי הצער - השכר".
