נתניהו - איך הוא מתמודד?

לבקשת הקוראים אנחנו מתחילים מדור חדש, מדור המתייחס לענייני השעה השוטפים והבוערים. בדרך כלל אני מעדיף לעסוק בענייני תורה, אם כבר יש הזדמנות, אולם כאן, כאמור לבקשת הקהל ננסה לשלב בין השניים.

שאלה שאקטואלית במהלך השנים האחרונות, ועתה אף יותר, מתייחסת, איך לא, לראש הממשלה שלנו.

מזה למעלה משנתיים אני מביע מדי פעם פליאה, כיצד הוא מסוגל להמשיך הלאה, למרות כל האנרגיות הרעות המופנות כנגדו. בין אם נכונים הדברים ובין אם לאו, אני מכיר מעט מאוד אנשים שמסוגלים לפתח עור של פיל כנגד אנרגיות רעות.

בסדנא שאני עורך אני נוהג להמחיש למשתתפים מה קורה לאדם שמפנים נגדו מחשבות רעות, אפילו לא דיבורים, רק מחשבות. והתוצאה – מדהימה.

אנחנו מכירים דוגמאות שונות של אנשים שהותקפו בתקשורת. יש כאלה, שדי היה בפוסט ויראלי אחד בפייסבוק כדי לגרום להם להתאבד. לא בכדי חיבר אריק אינשטיין את השיר: "אז איך אתה ישן בלילה, עיתונאי קטן שלי". דוגמאות אחרות של מנהיגים בארץ ובחו"ל שהתמודדו נגד התקפות וקרסו. יצאו מכליהם. התפטרו. התמוטטו. אין אח ורע למתקפות על נתניהו – לא במשך הזמן ולא באינטנסיביות.

בשבוע שעבר ידידיה מאיר ציטט את אמנון אברמוביץ' אומר את הדברים הבאים: "כאשר מבשרים לבנימין נתניהו ולשרה וליאיר, שניר חפץ עד מדינה, צריך לעשות את זה בליווי של קצין העיר, רופא וזריקת הרגעה."

עצם העובדה שהאדם המקורב אליך ביותר מפנה עורף, ולא משנה מה יאמר עליך, די בכך כדי לגרום עגמת נפש נוראית. ושלא לומר שהוא הופך להיות עד מדינה. והאם יעלה על הדעת שאדם שהיה צמוד אליך לא יידע לפחות דבר אחד או שניים שיכולים להכפיש את שמך, לשון המעטה?

כאשר אני שואל את עצמי, מה הייתי אני עושה, לי ברור – עם ההתקפה הראשונה הייתי שם את המפתחות, אומר 'תודה רבה' ובורח. 

וצודקים אלה האומרים, שכאשר כל אדם שהוא, נתון תחת מתקפה שכזאת, הוא לא יכול לתפקד. אבל עינינו רואות תופעה לא ברורה, שנתניהו מצליח לתפקד דווקא לא רע. ושלטונו יציב.  

ואני שואל את עצמי – איך? איך הוא מצליח לתפקד? האם זה מעיד על גדלות נפש יוצאת דופן? או חלילה על סוג של אוטיזם? שלא אכפת לו מה אומרים עליו, הוא ממשיך בדרכו ומחייך ומנופף בידיו, ומשיב תשובות ניצחות לכתבים בסוג של זחיחות מבטלת, 'אין כלום כי לא היה כלום'?

אילו יכולתי לשאול את נתניהו שאלה אחת בלבד, זו השאלה שהייתי שואל אותו.

אבל מכיוון שהוא שם, ואני כאן, נתמכתי באילן גדול, רבי נחמן מברסלב, שמלמד אותנו כיצד להתמודד עם מחשבות טורדניות, עם חששות ופחדים שתוקפים אותך וטורדים את מנוחתך עד כדי כך שלא מאפשרים לך לעבוד ולהתנהל.

רבי נחמן אומר לך – עשה שבת!

 "והעצה הכללית לזה הוא, שפתאום יעמוד האדם וינוח וישבות, ויהיה שב ואל תעשה במחשבתו."

אומר רבי נחמן, בשיא הפשטות, שאם אתה רוצה להתגבר על מחשבות טורדניות, פשוט אל תחשוב כלום. ברור, נשיב לו, אבל זו בדיוק הבעיה, שאיננו מסוגלים להפסיק לחשוב על החששות, או הכעסים, או העלבונות שלנו!

והוא ממשיך ואומר: "וזה בחינת שבת, שבתוך כל הטרדות והבלבולים והרעיונות הרבים והמחשבות יבטל את עצמו לגמרי וינוח וישבות, בבחינת שבת..."

 ונראה לי שכוונתו היא, שאם אנחנו מתרגלים נכונה (מלשון תירגול) את השבת, אנחנו יכולים להגיע גם ל"שב ואל תעשה". במה דברים אמורים? אם אדם שומר נכון את השבת, הרי הוא עושה בששת הימים את מלאכתו. וכאשר מגיעה השבת הוא שובת לחלוטין מעשייה וממחשבה על ימות החול, ועובר ל"מצב שבת". הוא מתמקד בשבת, במשפחה, וחושב שכל מלאכתו עשויה, והוא מדחיק ומבטל את כל המחשבות והטרדות הקשורות לימי החול, כאילו אינן קיימות. ולאחר שיוצאת השבת הוא חוזר ועוסק באותם עניינים.

ואם תרצו, אומר לעצמו האדם – הרי עכשיו שבת. אינני יכול לעשות מאומה בנוגע לאותם ענייני החול. אם כך, מדוע שיטרידו אותי? אני עושה חסימה. שבת. שב ואל תעשה ממחשבות אלה. וכך אני יכול להתמקד בשבת וליהנות, ואף לקבל עוצמות. שהרי אם אמשיך ואעסוק במחשבות האחרות, גם לא אוכל לפתור מאומה, וגם שבת לא תהיה לי.

אומר רבי נחמן, שאם תירגלת היטב את השבת, תוכל גם בימי החול לנהוג כך. אם בא לך עניין מסויים שאתה יכול לפתור אותו באופן מיידי – אדרבה, עשה כך. ואם אינך יכול לפתור אותו, עשה שבת! הקפא אותו עד שיגיע זמנו – דיה לצרה בשעתה.

בואו נתחיל בזה שאם אנחנו יושבים עם בני המשפחה לסעודה. או עם חבר טוב, קודם כל נכבה את הטלפון הנייד. זה גם סוג של שבת.

גם בעבודה. להתמקד במה שאנו עושים. ולהחליט ששום דבר לא יפריע לנו. זו העצה של רבי נחמן. וזו אחת המתנות שהשבת הביאה לנו.

אינני יודע אם נתניהו משתמש בה... אבל ראוי שאנחנו נלמד לעשות כן.

ד"ר שי שגב - סופר, מנחה סדנאות ומדריך מסעות לפולין (משולב בסדנאות). לפרטים על המסע הקרוב בחודש יוני 2018, אוכל כשר למהדרין, לחצו על הקישור הבא:https://www.drshaysegev.com/polin/n/

יחסי אנוש - מאמרים

מאמרים מעניינים על יחסי אנוש:
מאת  Jeff Haden

  6 Habits of Remarkably Likable People

They lose the power pose.

They embrace the power of touch.

They whip out their social jiu-jitsu.

They whip out something genuine.

They ask for nothing.

And they accept it isn't easy.

10 Habits of Remarkably Charismatic People

1. They listen way more than they talk.

2. They don't practice selective hearing.

3. They put their stuff away.

4. They give before they receive--and often they never receive.

5. They don't act self-important…

6. …Because they realize other people are more important.

7. They shine the spotlight on others.

8. They choose their words.

9. They don't discuss the failings of others...

10. ...But they readily admit their failings.

מסודר ומאושר

התקופה שעם ישראל עבר במדבר, למרות כל הקשיים הכרוכים בה, הינה סדנת חינוך ארוכה ועצות לחיים טובים ומאושרים. בשבוע שעבר עמדנו על הצורך לראות את העתיד, אולם להתמקד בהווה מתוך עשיה ולא להתמלא פחדים אימתי נסיים את המלאכה ואיך נתגבר עליה.

העצה הגדולה שמעניקה התורה למשה רבינו בפרשה שלנו הינה הארגון והסדר. "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" – כשולחן הערוך, כך מסביר לנו רש"י על פי רבי עקיבא. והדוגמה יפהפיה – האוכל הוא אותו האוכל, אולם גם חשוב כיצד מגישים אותו. האם בשולחן מבולגן, בכלים לא אסתטיים וכדומה, או שמא בשולחן ערוך, נקי – והעיקר, מסודר.

ואין הכוונה רק ליחס שבין המהות לבין העטיפה. ודברים אלה נבאר כאן.  

"אין שמחה כהתרת הספקות". ספקות נוצרים מבלבול ופיזור הדעת. ספקות גורמים לנו חוסר אושר. אי היכולת לדעת מה קורה קדימה, מה אנו עושים ולאן אנו הולכים, פוגעים באושרם של מרביתנו. מעטים הם האנשים היכולים לחיות לאורך זמן על פי הגישה "לא חשוב מה יקרה מחר"; או "אכול ושתה כי מחר נמות". אמנם לפרקי זמן קצרים ביותר אדם צריך לקחת פסק זמן ולא לחשוב על כלום, "פשוט להיות", אולם במצב הרגיל חייב להיות לו אופק. מה אני רוצה שיהיה לי ביד בעוד שנתיים. היכן אני רוצה להיות אז ומה להשיג.

לאחר שקבענו לעצמנו אופק, יעד, תכלית, כיוון – מגיע שלב ה"סדר" – בנייה של תוכנית מסודרת, הקובעת באופן כללי מהן אבני הדרך, נקודות הציון, בדרך לתכלית – בפרקי זמן של כחצי שנה, ולאחר מכן תוכנית מפורטת יותר לתקופה של השבוע והיום הקרוב.

מניסיון אישי ומניסיון מקצועי, יש חשיבות עצומה להגעה עד לרמה הפרטנית של התוכנית. היא ממלאת אותנו בשמחה. בעשיה. בתחושה שיש לנו מה לעשות. שאנו חיוניים, פועלים ויעילים. כל סימון של √ שאנו מסמנים ליד מטלה שהושלמה, קטנה כגדולה, מסבה לנו אושר קטן. והרי האושר הגדול בנוי מרגעים קטנים של שברי אושר קטן.

כוחה של התוכנית קצרת הטווח, קרי מה אני עושה בשבוע הקרוב – יונק מכוחה של התוכנית ארוכת הטווח. אם אנו פועלים אך ורק על פי רשימת מטלות יומיות, ללא אופק בצידן, אנו אמנם מקבלים את תחושת העשיה, אולם זו אינה יונקת את עוצמתה של התוכנית ארוכת הטווח, המעניקה את האופק, החזון, והתחושה שאנו לא רק "מכבים שריפות" ומבזבזים את הזמן, אלא גם בונים משהו שיישאר.

אמור מעתה – החזון יוצר את את התכלית ומעניק את התוכן והמשמעות לפרטים הקטנים, בימים האפורים של העשיה. מנגד, הפרטים הקטנים והיומיומיים, הם המקימים את החזון על רגליו ואינם הופכים אותו לאות מתה, אלא למציאות חיה ובועטת.

לעתים מזומנות האדם אינו מסוגל לקבוע לו חזון, ועל כן אינו מסוגל לבנות לעצמו תוכנית. לכן, הוא גם אינו פועל, ודאי לא בצורה יעילה. במצב כזה הוא הולך עם תחושה קשה של החמצה, שעלולה לפגוע בבטחונו העצמי ולדרדר אותו מטה. העצה הישירה במצב כזה הינה לזוז הצידה; לשנות מקום; לשנות משהו באורח החיים. לעתים תזוזה קטנה ביותר גורמת לנו פלאים. היא נותנת לנו אפשרות להציץ למרחק. וברגע שיש מבט, יש לנו כבר תחילתה של תוכנית.

ועתה נבחן את האופן בו הדברים באים לידי ביטוי בצורה נפלאה בפרשיות אלה. 

בשלב הראשון, היתה חובה להוציא את בני ישראל ממצרים. משה מבשר לישראל את הבשורה ומדבר איתם על חזון, אולם הם אינם מסוגלים לשמוע לו. החזון קיים, אולם אינו מחובר לעם.

בשלב השני, ממרחק ימים ספורים ממצרים בלבד, בני ישראל כבר רואים חזון עתידי: "תביאמו ותטעמו.." – מעניין שחזון זה לא יתקיים בימיהם, אבל עדיין חזון הוא.

השלב השלישי הוא מתן התורה – ובו עשרה דברות בלבד. עשרה ראשי פרקים. עקרונות כלליים, הדומים לתוכנית כללית.

השלב הרביעי הוא הכניסה לפרטים מדוקדקים, מסודרים כשולחן הערוך – ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. משפטים אלה הינם כחלק בלתי נפרד מהתוכנית הנרחבת יותר (וזה בדיוק עניין שמיטה מהר סיני – מה המצוות הכלליות ניתנו בסיני, אף כל הדקדוקים והפרטים ניתנו בסיני – והכל באחדות מופלאה), וכולם כחלק בלתי נפרד מהחזון העתידי של עם ישראל.

כך בונים עם. כך בונים חזון כללי המאחד את העם, תכלית קיומינו והדבר המאחד אותנו, וכך בונים גם את המערכת כולה עד הברגים הקטנים ביותר המפעילים אותה. חודש טוב ושמח לכולנו!  

יוסף הצדיק - כיצד להתמודד עם תנודתיות בחיים

האתגר המאפיין את יוסף, לעומת קודמיו, הוא התנודתיות הרבה בחייו. מהיותו הבן האהוב הממונה על אֶחיו הוא נמכר לעבד בזוי. ומעבד בזוי, הוא הגיע לראש המשרתים של פוטיפר, שר גדול בממשלת פרעה (תפקיד מאוד חשוב, אם ניקח בחשבון שלפוטיפר היו מאות ואולי אלפי משרתים). ומעמדה כה רמה הוא נזרק שוב לכלא, על לא עוול בכפו. ומאותה בירא עמיקתא זינק בבת אחת וללא שום שהות, להיות מושל על מצרים, השני למלוכה לפרעה עצמו.


החיים בצל זעזועים כאלה אינם פשוטים כלל ועיקר. טבעו של אדם, שעובר סערה כה משמעותית בחייו, אפילו אחת, משתנה מהקצה אל הקצה. לדוגמה: בחורה שהיתה בעבר שמנה, ושמרה אגב כך על צניעות; לאחר מכן הפחיתה ממשקלה וגופה הפך חטוב ומושך. אין זה מובן מאליו שגם צניעותה לא תנשור יחד עם הקילוגרמים העודפים.

או: אדם שהיה עני ועל כן נחמד יותר לבריות ובעל לב רחום ומבין לצרתם. לאחר שהתעשר, אין זה מובן מאליו שלא יפול לניסיון של "וישמן ישורון ויבעט".

וכן אדם שהיה שבוי בכלא משך שנים רבות, ועתה מגיע למעמד מול מלך מצרים, אין זה ברור שימשיך לשמור על יהדותו בגאון. אדרבה. היינו מצפים שהוא יתרפס ויעשה הכל למצוא חן בעיני פרעה, וכידוע, הנכווה ברותחים נזהר בצוננים.

יש אנשים, שדי במעבר אחד כדי להם לשיגעון ומקל חומר כאשר מדובר בתנודתיות חוזרת ונשנית, כמו שקרה אצל יוסף.

אם כך, נשאלת השאלה, כיצד קרה שדווקא יוסף הצעיר הצליח, היכן שרבים אחרים נכשלו? התשובה היא שליוסף היתה נפש חזקה, נפש מאוזנת. כאשר אדם נמצא באיזון, הוא מסוגל להתאושש במהירות מתנודות כאלה בחייו, ואלה אינן משפיעות עליו. אין זה אומר שהתנודות אינן מציקות ומפריעות לו, אולם עדיין הוא יוכל להתמודד איתן בלי שיצא מכליו ויאבד את עשתונותיו.

ועולה השאלה, כיצד יוסף הצליח לסגל לעצמו תכונה כל כך חשובה של נפש מאוזנת? התשובה היא מידת הביטחון שהיתה ליוסף. מידת: "שיויתי ה' לנגדי תמיד", כפי שהסביר הבעש"ט זצ"ל, שלשון "שיוויתי" הוא מלשון השתוות – שאדם צריך תמיד שישתווה בעיניו גם הטוב וגם הרע; גם אם יפארו וירוממו אותו, וגם אם יעליבו ויקללו אותו, שתמיד יאמר לעצמו שהכל שיעור שהקב"ה ביקש ללמדו, והכל לטובה.

על פי המפרשים, זוהי התורה שלימד יעקב את יוסף. שנאמר שיעקב לימד את יוסף, את הסודות שלמד בבית מדרשם של שם ועבר לפני שירד לחרן. ומה היתה תורה זו? תורה מיוחדת, תורה של הישרדות, תורה של עוצמה וכוח בעת ניסיונות הקשים ביותר. של שמירה על ביטחון ואמונה שהכל נעשה לטובה, גם אם אין אנו רואים ומבינים זאת בעיני בשר. דברים אלה יוסף אומר לאחיו: "אתם חשבתם לרעה, אולם הקב"ה חשבה לטובה".

ואכן, כאשר אנו בוחנים את התנודות שעבר יוסף, עינינו רואות בפירוש, שכל מדרגה ומדרגה, גם אם במבט ראשון נראה שחלק מהן היו נפילות, הרי שבמבט מעמיק יותר, היו אלה צעדים הכרחיים קדימה, בדרך למימוש תכלית חייו של יוסף, להיות נגיד על מצרים.

הרי על מנת להגיע למשרה כה רמה, הדבר הראשון שיוסף היה צריך לעשות, היה להגיע למצרים. והוא לא היה חולם לעשות זאת מהסכמתו, והיה חייב אפוא לרדת כבול באזיקים על כורחו. ואלמלא לא היה מגיע לפוטיפר, לא היה מתחבב עליו. ואלמלא הניסיון עם אשת פוטיפר, לא היה נאסר בבית האסורים של המלך דווקא (שדבר זה נגרם על ידי פוטיפר שאהב אותו ודאג לו; ומן הסתם לא האמין לאשתו על אודות העלילה שהוציאה על יוסף, אחרת היה הורג את יוסף מיד בשומעו על כך). ואלמלא יוסף היה מגיע לבית האסורים של המלך, לא היה פוגש בשר המשקים, ולא היה מגיע לפרעה, על מנת לממש את ההזדמנות שניתנה לו. עינינו הרואות אפוא שכל צעד שקרה ליוסף, הכל היה לטובה, גם אם בשלבים מסויימים הדבר לא נראה כך.

במקום שבו אחרים היו נכשלים ומתיאשים, יוסף הצליח. מכיוון שה' היה איתו; מכיוון שהוא האמין שכל מה שקורה לו הוא לטובה, וזה היה סוד הצלחתו.

חלום כּמוּדָעוּת - על חלומותיו של יוסף

אמרו כבר חז"לינו, כי ישנם שלושה סוגים של חלומות. החלום האחד הוא החלום הנבואי, ובו מראים לאדם מענייני העתיד, על מנת להודיעו ו/או להזהירו ו/או לבשרו על משהו עתידי. החלום השני הוא חלום שבא ממקום של ייסורים, בו שדים וכל מיני מרעין בישין באים להפחיד את האדם ולטרוף את מנוחתו, בלא שיש בכך מאומה, ועל אלה נאמר – חלומות השווא ידברו. החלום השלישי הוא מעין מראָה, שיקוף של דברים שאדם חושב או חווה במהלך היום, ומהווה בסך הכל עיבוד נתונים בצורה של חלום, מהתת-מודע אל המודע, וכפי שנאמר, שאדם חולם מהרהורי ליבו.

חלום יוסף ציור מאת אהובה קליין

במובן זה, לחלום יש משמעות רבה, בראש ובראשונה כתרגיל במודעות עצמית. לעתים את אשר אין האדם מסוגל להתבונן במצב של עֵרוּת, יכול הוא לקבל באמצעות החלום. זו צורה של דיבור עצמי של האדם, את אשר אין הוא מרשה לעצמו לחשוב או לדמיין אפילו, החלום מביא לו. יתכן שיש בו לומר מה האדם צריך וזקוק לו. מכאן גם הקשר ההדוק והמעניין שבין עצם סיפור החלום, לבין פתרונו, ואחר כך ­– לבין התגשמותו. אבל על כך – בהזדמנות אחרת.

על כן, כאשר בא אלי אדם לפגישה של מודעות עצמית ומספר לי על חלום שחלם, אני מנסה לעבוד איתו על האפשרות שמדובר בחלום ממקום של מודעות, ואם כן, מה המסר שהתת מודע מבקש להעביר למודע.

באור זה מעניין לראות את החלומות של יוסף והתייחסות המשפחה אליו, כפי שהמפרשים עצמם רואים אותם.

כאשר יוסף מגיע לאחיו ומספר להם על חלומותיו, הם מגיבים בשנאה: "המלוך תמלוך עלינו? אם משול תמשול בנו?" לשם מה אתה מספר לנו על החלומות? הרי אם כמושל – לא יתקיים. ואם כמלך, הזקוק להסכמה, לא נסכים לך. ושנאו אותו על חלומותיו: אם מדובר בנבואה, כי הוא ימלוך עליהם מהסכמתם וכניעתם לפניו, רע הדבר מלפניהם. וגם שנאו אותו על דבריו (הרהורי ליבו, מודעות): אם הוא מעוניין למשול עליהם בכוח, מקל וחומר שישנאו אותו.

בינתיים יעקב שותק. אולם כאשר הוא שומע את החלום השני, אף הוא גוער ביוסף: מה החלום הזה אשר חלמת, הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה? – יעקב מבין, שחלום זה אינו יכול להתקיים כפשוטו, ועל כן הוא סובר, כי אין הוא חלום נבואי. וככל שכך מה נותר? אין זה כי אם חלום מהרהורי ליבו של יוסף (מודעות עצמית). והרי אין זה ראוי שיוסף מעוניין שאביו יבוא להשתחוות לפניו! (זה אפילו מצמרר!!)

מאידך, כידוע שגם בחלום הנבואי יש חלקים שאין בהם אמת, ולכן הפסוק: "חלומות השווא ידברו" נכון גם לגביו, ומשכך, יתכן מצב שבו יוסף יהיה שליט, גם אם אימו או אביו לא יכרעו בפניו. משכך נראה לי, שזו הסיבה שיעקב שמר את הדבר. יתכן והכיר את יוסף, וציפה ממנו גם כך לגדולות, והרי הוא עצמו גידל את יוסף ועשה לו כתונת פסים, ועל כן שמר את הדבר שמא אכן מדובר בחלום נבואי ולא רק בהרהורי הלב. ■

היהפוך נמר חברבורותיו?

הוא עבד ואהב

ועצם את עיניו

לא עשה נסיון להיות הראשון

וכולם אמרו: נחמד ומוכשר ונוח

אז איך השתנה לנו זה?

שבר את החלום בכוח

זה לא מי שהכרנו

זה לא מי שבחרנו

זה לא נוח, זה לא נוח

זה לא הוא

שלום חנוך

מדי שנה בשנה אני מגיע לאותה נקודה. היא לא יוצאת מראשי. ובכל פעם אני מחפש תשובה אחרת. מה רוצים מנח? למה לדרוש אותו לגנאי? ואם אותו, אז מה איתנו? האם אנחנו במדרגה שלו? הפעם אני רוצה לתקוף את הנושא הזה ממקום אחר לגמרי. מה קרה לנח? כיצד הוא השתנה לנו כך? ובעצם, האם הוא באמת השתנה?

התורה מעידה עליו שהיה איש צדיק תמים. הקב"ה מטיל עליו משימה קשה, והוא מבצע אותה בצייתנות. הוא נכנס לתבה ומתגלה כאיש חסד ברמות לא אנושיות. מאכיל ומשקה ודואג לכל החיות. ואז... הוא יוצא מן התבה, נוטע כרם, משתכר, מתגולל, מקלל. זה נראה כל כך לא מתאים לו. מה קרה לו?

הדבר מוביל אותנו לשאלה האם בני אדם משתנים. האם נוח השתנה, או שמא סופו מעיד על תחילתו, ולכן דרשו אותו לגנאי. ולעניין זה ניתן לראות 3 גישות שונות:

נתחיל בגישה הקלה יותר, או המקלה יותר עם נח. לפיה, אנשים משתנים. הדעות משתנות. המקום, הזמן ויתר הנסיבות גורמים לאנשים להשתנות. אנשים אחרים משפיעים עליהם. פרות קדושות נשחטות ונולדות אחרות. הנסיון והחוויה אף הם מטביעים את חותמם. על פי גישה זו נח אכן היה איש צדיק ותמים ללא רבב לפני המבול, אך לאחריו הוא פשוט נשבר. הטראומה של המבול, ההתחלה מחדש, חוסר הביטחון בעמל, שמא יבוא מבול נוסף, וכל אלה, הביאו להתפרקות, לדיכאון ולקמילה. הוא ניסה לברוח ופשוט לא רצה שיפריעו לו. הוא השתנה. ספק אם מישהו מאיתנו היה נשאר שפוי לאחר חוויה כזאת. לפי גישה זו קל לומר שנח אכן היה צדיק ונותר צדיק, פשוט נטרפה עליו דעתו. וגם אם השתכר, הוא לא הזיק לאיש.

גישה מחמירה יותר עם נח, הינה כי אדם כעיקרון אינו משתנה. "הבטון מתקשה" כך אומרים ביחס לאישיות, בגיל צעיר מאוד. בגיל 6-7 נטבעים היסודות, הרצונות הצרכים הבסיסיים של האדם, והם שילוו אותו לאורך חייו. אם נח נהג כפי שנהג, השורש לכך היה מוטבע כבר באישיותו. וכאן יש להרחיב.

כשמו כן הוא, נח היה אדם נח ונעים לבריות. הוא היה אדם יצרני, נהנה מיגיע כפיו. ממציא. בעל כוח יצירה. הוא המציא את המחרשה ורומם את האנושות. בעל חסד. מבחינה תוצאתית – הרי היה הוא צדיק. השאלה היא מנין נבעה צדיקותו.

לעתים אדם שהינו נוח ונעים לבריות, מתנהג עמם בצורה טובה ונעימה, מכיוון שהוא זקוק לאהבתם ומעוניין לרצותם. מחמת צורך בסיסי זה, הוא עשוי לנהוג בטוב עם הבריות, אולם גם להיסחף ולעשות מעשים איומים. ולאחר המבול, כאשר לא נותרו אנשים, ולא היה מי שיחזק, ירומם ויפרגן לנח, הוא התפרק.

לכן, יתכן ועל פי הגישה לפיה העיקר הוא מה שמתחולל בלב, הרי שנח היה נח לבריות, ונהג בצדיקות, רק משום שהשתלם לו הדבר, משום התועלת האישית בפרגון שהוא קיבל; בדיוק כמו לוט, שנהג בצדיקות רק כל עוד היה בסמיכותו של אברהם.

העליתי סברה זו אולם בכל הכבוד אני מפקפק בה, מהסיבה הפשוטה שדור המבול היה דור של רשעים. ועל כן, אם נח היה מעוניין לרצות את דורו, אין ספק שהיינו מוצאים אותו נוהג כרשע ולא כצדיק.

ובהמשך לכך עוד יאמר כי אכן קיימת גישה מחמירה הן ביהדות והן בפילוסופיה, הממעיטה בערכו של מי שנולד צדיק, עם תכונות של צדיק, בעל כוח נתינה, נעם הליכות יראה, רוחניות וכדומה. נכון שהכלל המנחה הוא "לפי הצער השכר", אך נראה לי שכלל זה נועד לחזק את החלשים, ולא להחליש את החזקים, אם כי לזרז את המזורזים. ודאי שאין לדרוש את נח לגנאי רק בשל כך.

האפשרות השלישית היא שיש להבדיל בין הבסיס (צרכים, מניעים וכדומה), שהוא אכן נותר קבוע, לבין מבנה האישיות שמעליו. האדם משתנה ומתפתח. הוא עובר עליות ומורדות, ועל כרחו הוא לומד. אם אינו לומד, הוא ייאלץ לעבור את השיעור שוב ושוב. האדם לומד להכיר את עצמו, את צרכיו ומניעיו, ולכוון אותם לכיוון הטוב (כדוגמת איש הדמים ההופך להיות שוחט או מוהל). וגם למשבר ולניסיון נועד תפקיד של פיתוח האישיות, שחרור מחסמים כאלה ואחרים, והתקדמות. על פי גישה זו, אין ספק שנח עבר משבר. הוא התפרק. זה טבעי וזה קורה לכל אחד. אין אדם שאינו זקוק לעתים לשקט, לבריחה.

האם נח צמח מתוך משבר זה להיות אדם השלם יותר עם עצמו והתנהגותו? לא נוכל לדעת. המדרש (ילקוט שמעוני) רק מגלה לנו, שנח רצה לפתוח דף חדש ולשקם את חייו ואת האנושות, על ידי הבאת בן רביעי לעולם, אולם מעשהו החמור ביותר של חם סיכל את תכניתו.

וגם השנה ככל שנה, אמשיך לדרוש את נח לשבח. 

המנון המאמנים (הקואצ'רים)

המנון המאמנים

מאת ד"ר שי שגב

לפני מספר חודשים התחלתי ללמוד אימון (קואצ'ינג) יחד עם רעייתי. היום באחד משיעורי האימון, קצת השתעממתי, ונחה עלי הרוח, וכתבתי את מה שנראה לי כהמנון המאמנים (הקואצ'רים), הרי הוא לפניכם (השיר כתוב בלשון זכר אולם מיועד, כמובן לכל המינים ולכל הגילאים):

האם אתה שואף לשינוי,

להפסיק ולהיות סתם חיקוי?

רוצה לקבוע את מסלול חייך,

שואף שההצלחה תבוא אליך?

שמע נא ידידי ואגלה לך הסודות,

אם תנהג לפיהם, אלי עוד תבוא להודות!

ראשית ולפני הכל, עולה שאלת הבשלות:

האם מוכן אתה לצאת מאיזור הנוחות?

האם מוכן אתה בחייך לחפור,

להתמודד גם עם נקודות שהינן "חור שחור"?

להביט במראה ולראות את החולשות

ולא להסתיר את הבעיות הקשות?

לגמור בדעתך להיות מחוייב,

לתהליך הצמיחה – שלב אחר שלב?

ובכן, איש יקר, אם הינך רציני,

הבה נתחיל בעבודה הפנימית:

תהליך האימון מורכב מ-3 שאלות

והינה לפניך הן עולות:

שאלה ראשונה היא תיאור המצב:

היכן אתה עומד עכשיו?

מהם ערכיך ודרכי פעולתך,

מהם משאביך וחסמי הצלחתך;

את סודותיך עליך לפתוח,

להשיב על השאלות ולא לברוח!

משימה שניה, לא פחות חשובה,

הינה לברר מהי התקווה:

לאן אתה תשאף להגיע -

יעד נכסף, שלהשגתו תשקיע;

יחד נשב ונקבע מטרה ריאלית

שאותך תלהיב, ולא תהיה סתם בנאלית

לאחר שסיימנו את אלה להגדיר

נותרה רק שאלת המחיר;

קרי – מה אתה מוכן לעשות,

באילו משאבים תשתמש, ומה לנסות,

תוכנית פעולה ויעדי ביניים,

ואז נצא לדרך, אחת ושתיים!

מכאן, ידידי, הינך חופשי לדרכך

ואם תרצה, גם אני אהיה איתך:

אחזק, אעודד, אתמוך ואעצים

עד שההצלחה תאיר לך פנים!

ב ה צ ל ח ה 

חוק היתרון

הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל.

מַה-יִּתְרוֹן, לָאָדָם, בְּכָל-עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ?

דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא, וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת.

... כָּל-הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל-הַיָּם, וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא

... כָּל-הַדְּבָרִים יְגֵעִים, לֹא-יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר; לֹא-תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת, וְלֹא-תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּׁמֹעַ.

מַה-שֶּׁהָיָה, הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה, הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל-חָדָשׁ, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.

יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה-זֶה, חָדָשׁ הוּא: כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים, אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ.

אֵין זִכְרוֹן, לָרִאשֹׁנִים; וְגַם לָאַחֲרֹנִים שֶׁיִּהְיוּ, לֹא-יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן, עִם שֶׁיִּהְיוּ לָאַחֲרֹנָה.

* * *

מַה-יִּתְרוֹן, הָעוֹשֶׂה, בַּאֲשֶׁר, הוּא עָמֵל....

.... כִּי מִקְרֶה בְנֵי-הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה, וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם--כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה, וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל; וּמוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל.

אני מבקש לפתח מחשבות ששיתפתי חלקן בפייס, חלקן עם חברים, חלקן עם עצמי, חלקן עיבוד של דברים מהעבר, שהתגבשו לכדי המאמרים הבאים. אז בואו לצלול איתי...

שני קצוות לאדם - שכל ורגש. שניהם מנהיגים אותו במינון כזה או אחר, שמשתנה מאדם לאדם וממקום למקום. במאמר זה אתייחס להנהגה השכלית של האדם.

הנהגה שכלית זאת באה לידי ביטוי בצורה היפה ביותר, והקלה ביותר להמחשה, בדבריו של החכם מכל אדם - שלמה המלך - בשורש י.ת.ר. - החשיבה השכלית מסתכלת על התוצאה, על היתרון. והיא פשוטה מאוד - מה נותר לך, מה יוצא לך ממה שאתה עושה? אם יוצא לך טוב, אם יש יתרון, אם אתה נשאר עם משהו ביד, לעומת ההשקעה שלך, תעשה; ואם לא, אז אל תעשה. זו כל התורה השכלית על רגל אחת. כך פועל השכל, בצורה מאוד מחושבת. לפני שאתה מחליט לענות למישהו שהרגיז אותך, שאל את עצמך - מה יצא לי מזה שאצעק עליו עכשיו? מה יצא לי מזה שאכנס איתו למריבה? אם תצא תועלת, צריך לעשות זאת, אפילו אם זה בניגוד לטבע שלי. אולם אם מאידך הדבר רק יזיק, ויגרום ועגמת נפש, וכו', עדיף להיות "חכם" מאשר להיות צודק. האדם המשליט את שכלו על רגשותיו, "יאמר" לעצמו כיצד להרגיש, ויכוון את עצמו כך שבסופו של דבר, מטרתו תהיה לצאת וידו על העליונה לעומת המצב הקודם.

בשפת האימון ובשפת הניהול, אנשים אלה מכונים "אנשי הפיננסים" - כל דבר מחושב מראש, הם רואים כל דבר "דרך החור שבגרוש". גם מערכות יחסים בנויות אצלם על חישובים של אינטרסים, גם תרומה לציבור וכדומה. נראה שאנו מכירים את הדברים, בואו נתמקד ביתרונות וחסרונות.

יתרונות ההתנהגות השכלית

ההבדל הגדול בין ההתנהגות השכלית להתנהגות הרגשית (בה נדון במאמר הבא) מתייחס לזמן שבו מודדים אותה. בעוד שההתנהגות הרגשית מתייחסת לתוצאה שבהווה (אני עושה מה שאני מרגיש לצורך תוצאה מיידית), ההתנהגות השכלית נעשית בהווה, אולם מכוונת לתוצאה שתקרה בעתיד. המחיר הוא האיפוק, או הפעולה כנגד הרגש. אולם, בעוד שאת המחיר אני משלם עכשיו, כאשר תגיע התוצאה הטובה, אני "אשכח" את המחיר ששילמתי, ואוכל ליהנות הנאה שלמה מהתוצאה והיתרון אליו היגעתי.

לעומת זאת, המצב בהתנהגות הרגשית הוא הפוך. קודם כל אני מתנהג, קודם כל אני נהנה, עושה מה שאני מרגיש, בלי לחשוב על התוצאות. ההנאה הינה מיידית, אולם כאשר יגיע הזמן בו אצטרך לשלם את המחיר על התנהגותי, הכאב יהיה כפול ומכופל, מכיוון שאת היתרון שכחתי, ואשאר רק עם המחיר... יתרה מזאת, הואיל ומטבעם בני האדם אוהבים להפסיד, קשה להם המחיר שישלמו (או ההפסד שיפסידו) מאשר התמורה שיקבלו.

נדגים את הדברים בדוגמה הבאה: שני אנשים יוצאים לנופש. הראשון, קודם משלם את כל התמורה לפני שהוא יוצא לנופש. השני, קודם יוצא לנופש ואח"כ משלם. למי אתם דומים? האינטואציה אומרת, כי מי שכבר שילם, "שכח" מהכסף, הוא ייהנה יותר מהנופש מאשר מי שמסיים אותו עכשיו, ועומד בתור לשלם אלפי שקלים ...

אנחנו כל כך מכירים את התגובה הזאת "איך יכולתי להיות כל כך טיפש", "איך מכרתי את עולמי ברגע", כל אחד יכול לשייך דברים אלה אליו, למאורעות מסויימים, או לאנשים מסויימים, שהפסידו את עולמם ברגע אחד, כאשר לא חשבו על התוצאות. ולעומתם, אנשים שהיו מוכנים לסבול בהווה, על מנת להשיג תוצאות טובות בעתיד.

זאת ועוד. מטבעו של האדם, הוא נדבק לרכוש, חפצים, משהו פיזי - מחפש משהו "ביד". עד כדי כך שאחת הטכניקות הידועות לגרום לאדם לבזבז כספים, או לתרום תרומות, הוא מתנה קטנה וחסרת ערך (ביחס ל"מחיר") שהוא מקבל והיא משפיעה עליו לעשות פעולה מסוימת שלא היה עושה אלמלא המתנה. לכן, פעמים רבות אדם מודד את אושרו בהתאם למה שנשאר לו ביד בסופו של דבר - לעתים אפילו לא משנה מה המחיר שהוא שילם בדרך... במישור זה, ההתנהגות השכלית מתחברת לתכונות אלה, לעניין התוצאה.

ההתנהגות השכלית - תפארת האדם

באחד הסטטוסים בפייס העליתי את השאלה למה מתכוונים כשאומרים "תהיה בן אדם". והתגובות שקיבלתי, מתאימות ל-2 הגישות הפילוסופיות, האחת אומרת שתפארת האדם היא השכל שלו, יכולת הניתוח וכדומה, באמצעותו הוא שולט בבריאה; והשניה אומרת, שתפארת האדם היא המידות הטובות, יכולת האיפוק, החמלה וכדומה. אתם מוזמנים לעניין בסטטוס ההוא. עם כל זאת, חשוב להבין, כי בשורש הדברים, שניהם אחד: גם ההתנהגות השכלית, וגם האיפוק והשמירה על המידות, שניהם נובעים מהשכל. אמנם יש בהם רגש, גם נושא החמלה וכדומה, אולם בשורש הדברים, ההבדל בין האדם לבהמה, הוא בנשמה שהוא קיבל - "נפש ממללא" כמו שאומר תרגום אונקלוס, יכולת הדיבור, השכלית, התכנון והמחשבה, והבעת הרגשות - הכל מגיע מאותו השורש... וזה מה שמבדיל אותנו מהחיות, הן פועלות כאוטומט, הן מתוכנתות - לא האדם....

חסרונות ההתנהגות השכלית

להתנהגות השכלית יש כמובן המגבלות שלה, ויש לה מספר חסרונות. להלן אפרט 3 חסרונות מרכזיים, בלי להביע דעתי מהו משקלם היחסי.

חסרון ראשון: ריאליזם / מלנכוליות / פסימיות

ההתנהגות השכלית עלולה להוביל אותנו במהירות לפסימיות. ואין דוגמה טובה יותר לכך, מאשר דבריו של קוהלת שצויינו למעלה. אם אנחנו מסתכלים על התוצאה בטווח הארוך, טוען קוהלת - מה יוצא לנו מזה? איזה יתרון נשאר לנו? בשביל מה בכלל לחיות?

אדם עובד עשרות שנים, אומר קוהלת - בשביל מה? מה נשאר לך? נניח שאדם מרוויח שכר בגובה השכר הממוצע במשק, בואו נאמר 7500 ש"ח לחודש; שכר צנוע לכל הדעות. הוא ואשתו מרוויחים 15,000 ש"ח לחודש, 180,000 ש"ח לשנה, במשך 50 שנות עבודה הם מרוויחים יחד כ-9 מיליון ש"ח. מה הם משאירים כשהם הולכים? כל העבודה שהם עובדים, זה רק בשביל לשרוד. רק בשביל מלחמת החיים. כך אומר קוהלת. זה כמו עצמאי שמחזיק עסק, ולמעשה - כך הוא אומר - העסק מפרנס אחרים, לא אותי... הוא מפרנס את העו"ד, את רואה החשבון, את הספקים - אבל מה נשאר לי? ומעניין, שכולם אומרים את זה....

וממשיך קוהלת ואומר - היגעת לעולם. איזה חותם תשאיר עליו? מי יזכור אותך? מי יבוא לקבר שלך? שנה שנתיים לאזכרה, לאחר מכן החיים נמשכים. מה שהיה, הוא שיהיה, אתה בסך הכל בורג קטן ואפסי בתוך מערכת כל כך גדולה. אתה לא תשפיע על מהלך השמש, אתה לא תמלא את הים, והנכדים שלך בקושי יזכרו איך קראו לך. כל הנכסים שצברת יישארו כאן, אחרים ישתמשו בהם, ולא יזכרו אותך. אז מה התועלת שאנחנו כאן?

קוהלת ממשיך ומפתח רעיון זה עוד ועוד ועוד, ועד מהרה אתה מגיע למסקנה, שאם אנחנו הולכים בגישת השכל, בגישת "מה יתרון" אולי עדיף למסור את המפתחות ולעבור ישירות לעולם הבא....

התנהגות שכלית גורסת שעלינו להנמיך ציפיות, לא לקוות ולא לצפות. התנהגות שכלית גורסת שצריך להכין את עצמנו תמיד לרע מכל. כך נוכל לספוג את המכות הקשות שאנו עוברים. זהו פסימיזם בהתגלמותו. מכירים את התחושות האלה? את האנשים האלה?

קהלת מציין זאת בדברים הקשים הבאים:

וּפָנִיתִי אֲנִי לִרְאוֹת חָכְמָה, וְהוֹלֵלוֹת וְסִכְלוּת: כִּי מֶה הָאָדָם, שֶׁיָּבוֹא אַחֲרֵי הַמֶּלֶךְ, אֵת אֲשֶׁר-כְּבָר, עָשׂוּהוּ. וְרָאִיתִי אָנִי, שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן-הַסִּכְלוּת, כִּיתְרוֹן הָאוֹר, מִן-הַחֹשֶׁךְ: הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ, וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ; וְיָדַעְתִּי גַם-אָנִי, שֶׁמִּקְרֶה אֶחָד יִקְרֶה אֶת-כֻּלָּם. וְאָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי, כְּמִקְרֵה הַכְּסִיל גַּם-אֲנִי יִקְרֵנִי, וְלָמָּה חָכַמְתִּי אֲנִי, אָז יֹתֵר? וְדִבַּרְתִּי בְלִבִּי, שֶׁגַּם-זֶה הָבֶל. כִּי אֵין זִכְרוֹן לֶחָכָם עִם-הַכְּסִיל, לְעוֹלָם: בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הַבָּאִים, הַכֹּל נִשְׁכָּח, וְאֵיךְ יָמוּת הֶחָכָם, עִם-הַכְּסִיל. וְשָׂנֵאתִי אֶת-הַחַיִּים--כִּי רַע עָלַי הַמַּעֲשֶׂה, שֶׁנַּעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ: כִּי-הַכֹּל הֶבֶל, וּרְעוּת רוּחַ!

חיסרון שני: הקושי למדוד את התוצאות

הקושי השני של ההתנהגות השכלית הינו במדידת התוצאות - התנהגות שכלית רחוקה מלהיות מדע מדוייק. וניתן מספר היבטים: הראשון, הואיל והדברים קורים בעתיד, ואליהם מכוונת ההתנהגות, והואיל ואף אחד לא יודע מה יהיה בעתיד, קשה מאוד לתכנן. "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום": האדם מתכנן כל היום, ובאה המציאות וטופחת על פניו...

השני, לא כל דבר מדיד בכסף. איך אפשר למדוד את עוצמת השמחה והאושר שיצמחו לנו מפעולה כזו או אחרת? מי יודע האם אנחנו בעוד כך וכך שנים נהיה אותם אנשים? האם דברים מסויימים עדיין יהיו כה חשובים, או מאידך האם תצמחנה נסיבות אחרות אשר תהפוכנה את התמונה? יש דברים שמדידים בקלות - כמו כסף, נכסים, מכירה לעומת קניה. איך מודדים אושר? העצמה אישית?

למשל: פלוני תורם צדקה לעני, בואו נאמר 100 ש"ח. התמורה שהוא מקבל היא תחושת אושר על הנתינה. כמה שווה התחושה הזאת? כמה הייתם מוכנים לשלם על מנת לקבל עוצמות כאלה? אם הייתי מוכן לשלם למישהו אחר (פסיכולוג, מאמן, וכדומה) סכום כזה על מנת שיוביל אותי לתחושה כל כך טובה, אז "השתלם" לי להשקיע 100 ש"ח בצדקה. אם לא, אז ההשקעה היתה מיותרת. תיאורטית - הטענה מעניינת, אולם כיצד באמת אפשר למדוד אושר?

חיסרון זה מוביל ל-2 גישות בחשיבה הכלכלית.

הגישה האחת אומרת, שבאמת אפשר וצריך לחשב את פעולותיו של האדם, גם לגבי פרמטרים הקשים למדידה, כמו אושר, שייכות וכדומה. הבעיה של גישה זו , הינה חוסר האפשרות להציג מודל מדעי, הניתן למדידה וליישום. גישה שניה אומרת, שהואיל ולא ניתן למדוד אושר, סיפוק וכדומה, יש להתמקד אך ורק בתועלת כספית. הבעיה של גישה זו, הינה שפעמים רבות אנשים לא מסתכלים רק על הכסף...

חיסרון שלישי: בעיה חברתית

הקושי השלישי שאני רואה הוא הפגיעה החברתית הנגרמת כאשר אנשים מתחברים לאחרים ונשארים מחוברים אליהם, אך ורק על בסיס אינטרסים. כאשר אתה חי עם אדם, שכל הזמן מודד אותך, ואת היתרונות והחסרונות של החברות איתך, אתה למעשה נמצא במבחן. לא כל אחד ראוי שאהיה במבחן מתמיד, על מנת להצדיק את הקשר איתו... "אתה לא אוהב אותי, אתה אוהב את הכסף שלי; את השכל שלי (האם זה אותו הדבר?) וכדומה...

העניין הזה הוא בכלל לא פשוט, שהרי נוצר לנו קליק עם אנשים שאנחנו מרגישים שאנחנו יכולים לקבל מהם. לקבל השראה, רווח כזה או אחר. עם זאת, אם הבסיס הוא מה שאני מקבל, והוא בלבד, הרי זה קשר בעייתי, שעלול להוביל לתחושות ניצול, התחשבנות תמידית והיפרדות מהירה. קשר אמיתי בין בני אדם מחייב יותר מאשר חשבונות של רווח והפסד.

האנשים הקרים, המחושבים, שלא נותנים לעצמם להתרגש, להתקרב, לפתוח את הלב - הם אנשים שמרחיקים מעליהם אנשים אחרים. אנשים כאלה גוזרים על עצמם את מחיר הבדידות.

קושי רביעי: הטיות קוגניטיביות

הקושי הרביעי של ההתנהגות השכלית, הוא שפעמים רבות אנו רק סבורים כי אנחנו מתנהגים בצורה שכלית, אולם במודע, או שלא במודע, אנחנו כפופים לעשרות אמונות תפלות וטפלות, הטיות קוגניטיביות כאלה ואחרות, המשפיעות על שיקול דעתנו, הגורמות לנו לחשוב, שאנו חושבים בצורה הגיונית, בעוד שהאמת אינה כזאת.

הפתרון של קוהלת

קוהלת נותן לנו שני פתרונות לבעיה השכלית (מה יתרון....) ובהם נסיים פרק זה:

הפתרון הראשון הוא לדעת ליהנות גם מהדרך ולא רק מהתוצאה: קוהלת מסביר, שהמתנה האמיתית, היא לא רק לחשוב על התוצאה, אלא גם ליהנות מהדרך, מהדברים הקטנים בחיים. "סוף דבר" - אומר קוהלת - "הכל נשמע"... לראות את הטוב - זו ברכה אמיתית. השאלה היא לא רק התוצאה, מה נשאר לי ביד, אלא גם הדרך, איך אני עושה את זה, מהם הדברים הקטנים, שאני לא מתייחס אליהם, ואיתם אני נשאר. ועל כך כתבתי גם בפוסט קודם.

הפתרון השני הוא האלטרנטיבה: נניח שלא נתנהג עם שכלנו - מה יוביל אותנו? הנהנתנות? מה יהיה העיקרון המנחה: "אכול ושתו כי מחר נמות"? לסמוך על הרגש? המתעתע בנו והזורק אותנו ימינה ושמאלה, מעלה ומטה? הגורם לנו להשתטות? לכאורה, אם לא ננהג בחכמה - האם עדיף לנהוג בסכלות? כמו בת יענה? לטמון את הראש בחול ולומר - "מה שיהיה יהיה"? ומשיב על כך שלמה המלך, גם כן עם המילה הזאת - "יתרון", בקטע הקודם שצוטט - היתרון של החכם על הכסיל, הוא כיתרון האור על החושך. מה אתם אוהבים - ללכת בחושך או ללכת באור? בדרך כלל אנו מעדיפים את האור. נכון, לא תמיד כדאי לראות, לעתים עדיף לעצום את העיניים, להתעלם מהצונאמי הנופל עלינו, עדיף לחיות את הטוב בלי לחשוב על הרע האמור להגיע... עם זאת, יש בנו תכונה שאנו רוצים לדעת את האמת, לא רוצים לחיות באשליות, לא רוצים לרמות את עצמנו.

זה לא כל כך פשוט: קחו לכם את הדוגמה הבאה. תארו לכם שאתם יושבים בעמדת הפיקוד של נ.א.ס.א. אתם רואים כיצד לבנת חימום בורחת ממעבורת החלל קולמביה, בה נמצא כעת אילן רמון ז"ל. הוא בשיא השמחה והאופוריה. הוא מממש חלום להיות אסטרונאוט, ועוד האסטרונאוט הישראלי הראשון. הוא מקדש שם שמים (לוקח ספר תורה קטן, זוכרים?) ומביא כבוד עצום לעם ישראל. אשתו, רונה, מתקשרת איתו מהקרקע, ושרה לו "התשמע קולי"....

עכשיו, אתם, בעמדת הפיקוד, יודעים, בוודאות קרובה, שככל הנראה אילן רמון לא ינחת על הקרקע בגוף שלם ובריא. האם צריך לומר לו זאת? האם לתת לו לדעת איזה אסון צפוי לו בעוד כמה ימים? האם לתת לו לחיות באושר, ובשקר, או שאין לנו זכות מוסרית לכך, ואנו צריכים להותיר את הבחירה בידיו? האם חובה עלינו להודיע לו זאת, כדי שיוכל לנצל את הימים האחרונים שנותרו לו בצורה טובה יותר? להעביר מסרים לאשתו למשפחתו ולעמו?

לסיום אומר עוד כמה מלים:

כמובן, גישה שונה (ונכונה בעיני, לפחות כנקודת פתיחה) תאמר, כי גם השכל גורס, שצריך להיות שמח, מכיוון שאדם פסימי, גורר דיכאון, לא מפתח את עצמו, ויפסיד... במלים אחרות, השכל יכול להוביל אותנו לאופטימיות - שאינה נובעת מהמקום הרגשי, אלא מהמקום השכלי, והשכל הוא המעורר את הרגש.

גם השכל יאמר לנו, כי אדם צריך להיות טוב, כי אם כולם יהיו טובים, גם לי יהיה טוב "אחרי המעשים נמשכים הלבבות", אומר בעל "ספר החינוך" , קרי תתחיל בהתנהגות נאותה, מתוך צו השכל, ולאחר מכן גם הרגש שלך יתחבר לכך. החכמה היא לקחת את ההתנהגות השכלית, ולא "ליפול" במלכודות הרבות שיש בה, במלכודות שהיא מציבה לנו, בדרך אל האושר.

ולבסוף, גם השכל יאמר, כי טוב לדעת שגם לי יש מגבלות, וכי אני צפוי להטיות כאלה ואחרות, אך יחד עם זאת וכפי דבריו של קוהלת, עדיף לפחות להשתמש בשכל, גם אם הוא טועה, מאשר ללכת בחושך מוחלט....

במאמר הבא אדון בהתנהגות הרגשית, ובמאמר השלישי, בע"ה אדבר על האיזון ביניהם.