הוא עבד ואהב
ועצם את
עיניו
לא עשה
נסיון להיות הראשון
וכולם אמרו: נחמד ומוכשר ונוח
אז איך השתנה לנו זה?
שבר את החלום בכוח
זה לא מי שהכרנו
זה לא מי שבחרנו
זה לא נוח, זה לא נוח
זה לא הוא
מדי שנה בשנה אני מגיע לאותה נקודה. היא לא יוצאת
מראשי. ובכל פעם אני מחפש תשובה אחרת. מה רוצים מנח? למה לדרוש אותו לגנאי? ואם
אותו, אז מה איתנו? האם אנחנו במדרגה שלו? הפעם אני רוצה לתקוף את הנושא הזה ממקום
אחר לגמרי. מה קרה לנח? כיצד הוא השתנה לנו כך? ובעצם, האם הוא באמת השתנה?
התורה מעידה עליו שהיה איש צדיק תמים. הקב"ה מטיל
עליו משימה קשה, והוא מבצע אותה בצייתנות. הוא נכנס לתבה ומתגלה כאיש חסד ברמות לא
אנושיות. מאכיל ומשקה ודואג לכל החיות. ואז... הוא יוצא מן התבה, נוטע כרם, משתכר,
מתגולל, מקלל. זה נראה כל כך לא מתאים לו. מה קרה לו?
הדבר מוביל אותנו לשאלה האם בני אדם משתנים. האם נוח
השתנה, או שמא סופו מעיד על תחילתו, ולכן דרשו אותו לגנאי. ולעניין זה ניתן לראות
3 גישות שונות:
נתחיל בגישה הקלה יותר, או המקלה יותר עם נח. לפיה,
אנשים משתנים. הדעות משתנות. המקום, הזמן ויתר הנסיבות גורמים לאנשים להשתנות.
אנשים אחרים משפיעים עליהם. פרות קדושות נשחטות ונולדות אחרות. הנסיון והחוויה אף
הם מטביעים את חותמם. על פי גישה זו נח אכן היה איש צדיק ותמים ללא רבב לפני
המבול, אך לאחריו הוא פשוט נשבר. הטראומה של המבול, ההתחלה מחדש, חוסר הביטחון
בעמל, שמא יבוא מבול נוסף, וכל אלה, הביאו להתפרקות, לדיכאון ולקמילה. הוא ניסה
לברוח ופשוט לא רצה שיפריעו לו. הוא השתנה. ספק אם מישהו מאיתנו היה נשאר שפוי
לאחר חוויה כזאת. לפי גישה זו קל לומר שנח אכן היה צדיק ונותר צדיק, פשוט נטרפה
עליו דעתו. וגם אם השתכר, הוא לא הזיק לאיש.
גישה מחמירה יותר עם נח, הינה כי אדם כעיקרון אינו
משתנה. "הבטון מתקשה" כך אומרים ביחס לאישיות, בגיל צעיר מאוד. בגיל 6-7
נטבעים היסודות, הרצונות הצרכים הבסיסיים של האדם, והם שילוו אותו לאורך חייו. אם
נח נהג כפי שנהג, השורש לכך היה מוטבע כבר באישיותו. וכאן יש להרחיב.
כשמו כן הוא, נח היה אדם נח ונעים לבריות. הוא היה
אדם יצרני, נהנה מיגיע כפיו. ממציא. בעל כוח יצירה. הוא המציא את המחרשה ורומם את
האנושות. בעל חסד. מבחינה תוצאתית – הרי היה הוא צדיק. השאלה היא מנין נבעה
צדיקותו.
לעתים אדם שהינו נוח ונעים לבריות, מתנהג עמם בצורה
טובה ונעימה, מכיוון שהוא זקוק לאהבתם ומעוניין לרצותם. מחמת צורך בסיסי זה, הוא
עשוי לנהוג בטוב עם הבריות, אולם גם להיסחף ולעשות מעשים איומים. ולאחר המבול,
כאשר לא נותרו אנשים, ולא היה מי שיחזק, ירומם ויפרגן לנח, הוא התפרק.
לכן, יתכן ועל פי הגישה לפיה העיקר הוא מה שמתחולל
בלב, הרי שנח היה נח לבריות, ונהג בצדיקות, רק משום שהשתלם לו הדבר, משום התועלת
האישית בפרגון שהוא קיבל; בדיוק כמו לוט, שנהג בצדיקות רק כל עוד היה בסמיכותו של
אברהם.
העליתי סברה זו אולם בכל הכבוד אני מפקפק בה, מהסיבה
הפשוטה שדור המבול היה דור של רשעים. ועל כן, אם נח היה מעוניין לרצות את דורו,
אין ספק שהיינו מוצאים אותו נוהג כרשע ולא כצדיק.
ובהמשך לכך עוד יאמר כי אכן קיימת גישה מחמירה הן
ביהדות והן בפילוסופיה, הממעיטה בערכו של מי שנולד צדיק, עם תכונות של צדיק, בעל
כוח נתינה, נעם הליכות יראה, רוחניות וכדומה. נכון שהכלל המנחה הוא "לפי הצער
השכר", אך נראה לי שכלל זה נועד לחזק את החלשים, ולא להחליש את החזקים, אם כי
לזרז את המזורזים. ודאי שאין לדרוש את נח לגנאי רק בשל כך.
האפשרות השלישית היא שיש להבדיל בין הבסיס (צרכים,
מניעים וכדומה), שהוא אכן נותר קבוע, לבין מבנה האישיות שמעליו. האדם משתנה
ומתפתח. הוא עובר עליות ומורדות, ועל כרחו הוא לומד. אם אינו לומד, הוא ייאלץ
לעבור את השיעור שוב ושוב. האדם לומד להכיר את עצמו, את צרכיו ומניעיו, ולכוון
אותם לכיוון הטוב (כדוגמת איש הדמים ההופך להיות שוחט או מוהל). וגם למשבר ולניסיון
נועד תפקיד של פיתוח האישיות, שחרור מחסמים כאלה ואחרים, והתקדמות. על פי גישה זו,
אין ספק שנח עבר משבר. הוא התפרק. זה טבעי וזה קורה לכל אחד. אין אדם שאינו זקוק
לעתים לשקט, לבריחה.
האם נח צמח מתוך משבר זה להיות אדם השלם יותר עם
עצמו והתנהגותו? לא נוכל לדעת. המדרש (ילקוט שמעוני) רק מגלה לנו, שנח רצה לפתוח
דף חדש ולשקם את חייו ואת האנושות, על ידי הבאת בן רביעי לעולם, אולם מעשהו החמור
ביותר של חם סיכל את תכניתו.
וגם השנה ככל שנה, אמשיך לדרוש את נח לשבח.
