משק כנפי הפרפר

"וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱ-לֹהִים; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, חָמָס. 

וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת-הָאָרֶץ, וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה, 

כִּי-הִשְׁחִית כָּל-בָּשָׂר אֶת-דַּרְכּוֹ עַל-הָאָרֶץ. 

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים... וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת-הָאָרֶץ."

(בראשית ו',יא-יג)

התורה הינה שירה. לא במובן זה שיש בה שירים, אלא במובן זה שכולה שירה. אולם יש פרקים ויש פרקים, ויש פסוקים ויש פסוקים. יש מקומות בהם השירה ממש בולטת. ולאו דווקא שירה במובן של חריזה, אלא במובן של משחקי מלים, משחקי משמעויות, תקבולות, רמזים ועוד.

בפסוקים אלה נמצא שתי מלים שחוזרות על עצמן במשמעות משתנה – השורש ש.ח.ת., ו-"הארץ".

בנוגע לשחיתות: בתחילה היא מופיעה במובן של פגם מוסרי אולם בדברי הקב"ה היא מופיעה במובן של הרס. ואולי מידה כנגד מידה, כאשר התשתית המוסרית נהרסת אז גם הארץ נהרסת, תרתי משמע. אגב, מדברי אלוקים לנוח רואים שקץ כל בשר בא אליו דווקא בשל החמס, ולא בשל השחיתות (המפורשת כשחיתות מינית) ועל כן אמרו חז"ל, שלא נגזר דינם של דור המבול, אלא בשל הגזל.

ובנוגע ל"ארץ": בתחילה ניתן להבין את המלה "ארץ" במובן של בני האנוש הנמצאים על הארץ. אולם ברור כי הפסוק השני עוסק בארץ גופא, באדמה והצומח עליה, וכך גם מפרש רש"י. ולבסוף, הקב"ה משחיתם את הארץ – וכידוע שכל "את" בא לרבות, ומכאן משמע, שהקב"ה משחית גם את בני האדם וגם את הארץ עצמה, כפי שאכן פורש.

עד כאן על קצה המזלג לגבי שירה בפרשיות אלה, ולא באתי אלא לעורר תשומת לב לכך וניתן לראות זאת בפסוקים רבים נוספים: כמו למשל "מַאֲכָל – יֵאָכֵל – לְךָ – לְאָכְלָה" (פס' כא), ועוד ועוד.

ולענייננו. דברים אלה מלמדים אותנו על ההרמוניה שבעולם. קיימים יחסי גומלין בין אדם לבין רעהו, ובין האדם לסביבתו, עד כדי האדמה והצומח אשר עליה. כאשר האדם משחית את דרכו, הוא משפיע על האדמה. כאשר האדמה מלאה באנרגיות שליליות – הדבר משפיע על הצומח. כאשר הצומח אינו בריא, גם האדם מושפע. וידוע שאוכל יש להכין בשמחה ומתוך אהבה, שאז האנרגיות האלה נכנסות באוכל. ולאכול אסור בשעת כעס, שאז האוכל הופך לרעל. וחוזר חלילה. לא בכדי קיימת התיאוריה שאפילו משק כנפי הפרפר בישראל, עלולים לחולל סערה באוסטרליה. יש מקומות שיש בהם אנרגיות חיוביות (שמחה, התלהבות לעשיה) ויש מקומות שיש בהם אנרגיות שליליות (עצב, כעס, פחד), ואלה משפיעים על האנשים העוברים שם, בין מחמת האקלים, הנופים, הצפיפות ועוד.

מעבר לכך, כידוע, קיימים גם קשרי גומלין בין העולם שלנו לבין עולמות נשגבים יותר. דברים אלה מופיעים בפרשת האזינו, כפי שהיא מפורשת בחסידות – "יעקב חבל נחלתו" – כמו שאדם מנענע חבל למטה הקשור לפעמון – הוא חושב שאינו עושה מאומה, רק מנענע חבל, ואילו למעלה הוא מפעיל פעמון עצום המרעיש עולמות, כך יחסי הגומלין בין הפעולות שלנו לבין העולמות העליונים.

נמצאנו למדים, כי לא זו בלבד, שעלינו להישמר מלהיקלע למקומות בעלי אנרגיות שליליות, ומאנשים "זוללי אנרגיות", אלא שגם אופן התנהגותנו משפיע מיד על סביבתנו. ביכולתנו להרים בני אדם מאשפתות, פשוטו כמשמעו, באמצעות חיוך, מילה טובה או טפיחה על השכם. יש בכוחה של השמחה שלנו להשפיע על סביבתנו לטובה ולהיפך – האנרגיות השליליות שלנו עלולות להשפיע על זולתנו, ולחזור כבומרנג מהם, כי "כמים הפנים לפנים, כך לב האדם לאדם". ועל כן, גם אם קשה, וגם אם אנו חווים אנרגיות שליליות מאחרים, הדרך הטובה ביותר לטהר את האוויר, היא שלא לענות להם באותה מטבע, אלא אדרבה, כמו שהמליץ הראי"ה זצ"ל, שלא לקבול על הרשעה, אלא להוסיף צדק. זה כמובן ניסיון גדול מאוד, להתאפק ולא להיגרר אחרי הכעס של האחרים, אך שכרו בצידו ויש בו להעיד על איכותו של מי שמצליח לקיים סטנדרט התנהגות שכזה.