 |
| תבליט של ענף ועלה של קיקיון |
אחת הסצינות הידועות בספר יונה, אותו
קוראים ביום הכיפורים, היא סצינת הקיקיון. מצבו הנפשי של יונה היה קשה מאוד. הוא חווה
חוויות קשות. הטלטלה בים, השהות בבטן הדג ועוד. אולם נראה כי המטען הרגשי הרב
שהועמס עליו היה כאשר ראה שכמעט בשל בריחתו הושמדה עיר שלמה.
הקב"ה שלח את יונה להזהיר
את נינוה, ויונה ברח משליחותו. כאשר ראה המון של גברים נשים וטף חוזרים בתשובה,
הוא הבין שהמרחק שלהם מהשמדה טוטאלית היה קטן מאוד. הוא ראה את השואה שכמעט וגרם
לה, והבין עד כמה שיקול דעתו שונה משיקול דעתו של הקב"ה.
הקב"ה מציל אותנו מגזרות
רבות מדי יום ביומו. חלקן רואים אנו, וחלקן טחים עינינו מראות. אולם לעתים אנו
הופכים להיות מודעים לעוצמה של הנזק שעלול היה להיגרם, נזק שניצלנו ממנו ברגע
האחרון (כמו תאונת דרכים). ויותר מאשר שמחה, מצב זה מחולל בנו תדהמה, הפתעה ויראה
רבה – לאן יכולנו להגיע, לאן יכולנו ליפול, כפסע היה בינינו לבין... יתכן שזה מה
שקרה עם יונה. הוא הבין שבשל התעקשותו היה עלול להירשם לחובתו השמדה של דור שלם,
כפי שהנביא רשם לחובתו של נח וזה נרשם בספר, לעולמים ("מי נח").
 |
| עלה הקיקיון |
זהו הרקע למצבו הפיזי והנפשי של יונה,
שסבל מחלישות דעת וגוף, וביקש למות. עדיין חיכה מחוץ לעיר לראות מה יקרה באחריתה,
ובינתים עשה לו סוכה קטנה. הקב"ה שדאג לו, זימן לו קיקיון.
הקיקיון הוא צמח הגדל במהירות
אולם חייו קצרים. יתכן ומשום כך יונה לא ראה נס מיוחד בכך שבא לו קיקיון יש מאין,
או שמא הוא היה כל כך עייף ומדוכא, שלא שם ליבו לכך. הקיקיון מעניק צל ומדיף ריח, ומשמנו עושים שימוש בתעשיה
וגם לרפואה (יחד עם זאת פרותיו רעילים ואסורים באכילה). משום כך יונה שמח על
הקיקיון מאוד.
למחרת בבוקר הקב"ה זימן
תולעת קטנה שאכלה את הקיקיון. יונה הצטער מאוד על הקיקיון, למרות שלא עבד עליו ואף
לא נקשר אליו נפשית, בסך הכל הרי שהה בחברתו שעות ספורות.
תגובתו של יונה נראית קיצונית.
מה הוא בוכה על קיקיון? הרי ממילא הוא הגיע לנינוה וגם לסוכה לפרק זמן מאוד
מצומצם. זה לא שהקב"ה הביא לו קיקיון בביתו, ויונה ציפה ליהנות ממנו ימים
רבים. בסה"כ קיקיון. מה הסיפור הגדול?
 |
| מה הוא כבר נותן לנו? יונה והקיקיון מאת יעקב שטיינהרט |
ואם נאמר שיונה מצטער על החום והיובש
והשמש הקופחת על ראשו, הרי בא הסיפור ומדגיש לנו כי הקב"ה שואל את יונה האם
חרה לו על הקיקיון, ויונה משיב שחרה לו עד מוות! ממש כך. ועל מה? על קיקיון? ומה
השיעור שה' רצה ללמד את יונה?
הפשט מופיע בפסוקים עצמם, והוא
שהקב"ה רצה ללמד את יונה שיעור: הקב"ה חומל על כל בריה, למרות שאנחנו
כאן כקליפת השום. ומקל וחומר, אם יונה חמל על קיקיון שבן לילה היה ובן לילה אבד,
גם הקב"ה חומל על בריותיו ומעשה ידיו, למרות שהם זמניים.
יחד עם זאת, לא ברור מה שיעור זה
בא ללמד. הרי ראינו שגם ככה יונה הצטער מאוד על כך שברח משליחותו. השיעור כבר
נלמד, לא? לכן המפרשים אומרים שהשיעור לא נלמד קודם לכן. שיונה הצטער על כך
שהמוניטין שלו כנביא נפגע; ויש אומרים שיונה הצטער על כך שהגויים חזרו בתשובה ובכך
גורמים לקטרוג על עם ישראל. לכן הקב"ה זימן את הקיקיון על מנת שיבין שהקב"ה
באמת חס על כל בריותיו, וזה חשוב מכל דבר אחר.
בשולי הדברים יש עוד כמה שיעורים
קטנים שאנחנו יכולים ללמוד ממעשה הקיקיון, ככל שהמקום יתיר:
ö קל לנו
לשפוט את יונה... אבל נשאלת השאלה - מה איתנו? כמה מאיתנו נצמדים לאיזה קיקיון כזה,
לדברים טפלים ותפלים, ומוותרים על הדברים החשובים, ואפילו "חורה לנו עד מוות"
כאשר הקיקיון בא בקלות והולך בקלות?
 |
| יונה והקיקיון כסמל לסבל מאת יעקב שטיינהרט |
ö הכל בא
מאת הקב"ה. הוא נתן את הקיקיון והוא לקח אותו. האם לא נוכל ניתן לשמוח על
הנתינה מבלי להצטער כאשר הדבר הולך? האם לא מוטב ליהנות קצת כל עוד הדבר קיים, או
שמוטב לוותר על הכל מלכתחילה, על מנת שלא לחוש את האבדן. האם עדיף לוותר על "הציץ
ונפגע", או לשמוח על הדברים אפילו שהם זמניים (כמאמר רבי אלעזר בן עזריה
לרעייתו)?
ö נראה שגם
הרצאה מלומדת מאת הקב"ה ליונה, לא היתה יכולה להעביר לו את השיעור שעבר
בחוויה עם הקיקיון. מכאן ואילך הוא למד שככל שאי אפשר לזלזל בקיקיון, וודאי שאי
אפשר לזלזל בבני אדם והחשיבות שבהצלתם והסבתם לדרך הישר, גם אם אינם יהודים ואינם
צדיקים.
ö לקיקיון היה
תפקיד, הוא נועד להציל את יונה. כאשר סיים את תפקידו, ה' לקח אותו. היה בכך מסר
ליונה להמשיך הלאה. לא להישאר שם. ללמוד את השיעור ולהתקדם. יתכן וכאשר הקב"ה
לוקח מאיתנו משהו, הוא רומז לנו שעלינו להתקדם.
ולבסוף, על פי הסיפור לפחות, לקיקיון
באמת היה תפקיד פשוט – להציל את יונה. כל מסר נסתר או שיעור נוסף שנבקש ללמוד,
חורג מעצם הפשט. למרות שיונה המרה את פי הקב"ה, הקב"ה ביקש להציל גם
אותו... ובסופו של דבר, אל לנו להתנתק מפשט הדברים, וכל סיפור או שיעור שאנו
למדים, זה משהו שנובע מאיתנו...
