על תקשורת וסליחה

מספרים על שיכור ופוזל שהתנגשו זה בזה ונפלו. לאחר שהתרוממו ואף בטרם ניערו האבק מבגדיהם פתחו בהאשמות הדדיות. הפוזל התחיל ואמר לשיכור: "למה אתה לא מסתכל לאן שאתה הולך?!" השיכור אף הוא לא נשאר חייב והצליף בו: "אולי תלך לאן שאתה מסתכל?!"

הספורט האנושי הוא להכות באגרוף על החזה של האחר. לחפש קודם היכן האחר חטא וטעה. הלך המחשבה המצוי הוא, שאם אמצא אשם במישהו אחר, הדבר ינקה אותי. הדבר נפוץ לא רק באסטרטגיה פלילית (מציאת אשם אשר יוצרת ספק סביר). אנשים נוהגים כך בין מבחינה טקטית (על מנת שלא להיראות אשמים) ובין מבחינה פנימית (שלא להרגיש כך), שכן החרדה מההיקלעות למשבצת האשמה היא חרדה מהותית אצל רובנו.

מעניין, כי בנושאים (או "פאשלות") בהם אנו מרגישים בהם אשמים (או גם ניצוץ של אשמה), אנו חוששים לשתף ואף נלחמים על מנת לשכנע את עצמנו ואת האחרים שאין בנו אשמה. ובטעויות שסלחנו לעצמנו או שאנו שלמים עם הצורה שפעלנו, פחות קשה לנו לשמוע שמישהו אחר מאשים אותנו (אלא אם כן הוא גורם נזק), ולעתים אנו אף מסוגלים לשתף אחרים בטעות שלנו.

לעתים, כמובן, אין מנוס משימוש בטקטיקת זריקת האשמה על אחרים. אולם במקרים רבים לא רק שאין בכך תועלת, אלא שהדבר אך מזיק.

ראשית, כאשר מדובר באנשים קרובים, שאין להם מטרה אמיתית לריב או לפגוע זה בזה, הרי שלא זו בלבד שהאשמת האחר רק פוגעת, אלא שהיא מחטיאה את מטרתה – היא גורמת לאי הבנה ולהתבצרות של כל אחד בעמדתו, להקצנה בהאשמה ההדדית ולהוספת אשמה על אשמה.

שנית, בהטחת אשמה אין בדרך כלל תועלת כלפי העתיד, שכן אין בה הצעה של פתרון המצב. גם אם אנו סבורים שדווקא אדם אחר אשם או אחראי בתקלה שנגרמה, והיינו רוצים שהוא ישנה את התנהגותו, עלינו לנהוג בחכמה ולהביאו להודות בכך מהמקום הפנימי, לקחת אחריות ולרצות להשתנות. בדרך כלל, האשמה תחטיא מטרה זו.

זאת ועוד, לעתים מצויים הצדדים בנקודה קריטית, בה הנזק ממשיך להתרחש, ויש צורך בפעולה ממשית ומהירה לשם מניעתו ותיקונו. אין מקום לעסוק בכיסוי עתידי לאשמה, אלא לנסות ולפתור הבעיה וכך לחסוך חלק נכבד מהאשמה העתידית.  

דווקא קבלת אחריות אישית מביאה לעתים לקירבה של הצד השני, לנכונות שלו להודאה בשותפות חלקית בטעות ולנשיאה הדדית בנטל לצורך שינוי.

ואכן, במקורותינו נקבע מפורשות שיש מצווה להוכיח את רעינו, אמנם דגש על "להוכיח" ולא על להאשים, אך גם על זאת נאמר רבות, שיש להיזהר מאוד, לדעת את מי להוכיח ומתי ובאיזה אופן. והגדילו חכמים בדיונים הקולע: "אמר ר' טרפון: העבודה, אם יש בדור הזה יכול להוכיח; אמר רבי אלעזר בן עזריה: העבודה, אם יש בדור הזה יכול לקבל תוכחה; אמר רבי עקיבא: העבודה, אם יש בדור הזה יודע היאך מוכיחים" (ספרא, ויקרא יט' אות מג'). העבודה הוא לשון חמורה, מעין שבועה. למעשה אומרים חכמים, שאין תורה סדורה כיצד מוכיחים זה את זה, ואף אילו היתה כזאת, אין אחד שמסוגל לעשות בה שימוש, ואף אילו היה כזה, לא היה מי שמוכן לקבל תוכחה. ויש צדק בדבריהם, שהרי הם עוסקים באדם שמלכתחילה אינו מוכן לקבל אחריות ושינוי, ורק התוכחה (ולא הרצון הפנימי והנכונות המוקדמת; או להבדיל פחד או אינטרס כזה או אחר) היא היא שגורמת לו לשנות דרכיו; כאלה ישנם אך יחידי סגולה.

אז מה עושים?

א. כל בירור חייב לנבוע ממקום של אמת. בראש ובראשונה אל לנו לשקר את עצמנו (הן לצד החיוב והן לצד השלילה). ובדרך כלל, אף אם אנו מצליחים לשקר את עצמנו, אין אנו מצליחים לשקר אחרים.

ב. לאחר שביררנו את מקום האמת, ובעיקר את תרומתנו למצב (אם בכלל), צריך לבוא שלב האחריות והנכונות לשאת בתוצאות.

ג. בעת השיחה עם הצד האחר, יש לשמוע שמיעה אקטיבית ומכילה, את כל מה שיש לו לומר. שמיעה כזאת תיצור פתיחות ונכונות לשמוע גם אותנו.

ד. הן בשמיעה והן בדיבור כלפי הצד השני יש לעשות מאמץ אדיר להסיר כל שיפוטיות. לנסות לראות את עצמנו כאנשים אובייקטיביים, חיצוניים השומעים ומתייחסים מתוך רצון להבין ולא שיפוטי ומתנשא. אם איננו מסוגלים להסיר את השיפוטיות ואת העויינות, מוטב לדחות את השיחה, אם אפשר.

ה. לבסוף, לחשוב יחדיו על פתרון ממקום של שיתוף ותרומה הדדית.

אני מאחל לנו שננצל תקופה זו של שעת רצון לקבל אחריות  ו"לנקות שולחן", בינינו ובין אחרים.